פסקי דין על גולדשטיין יעקב | פסקי דין על רמי גולדשטיין | פסקי דין על ציפורה שלוש ואח' | פסקי דין על יו"ר הועדה לתכנון חיפה | פסקי דין על הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה | פסקי דין על המועצה הצרומית בנימינה גבעת עדה ואח' |

303/08 עתמ     03/08/2008




עתמ 303/08 גולדשטיין יעקב, רמי גולדשטיין, ציפורה שלוש ואח' נ' יו"ר הועדה לתכנון חיפה, הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, המועצה הצרומית בנימינה גבעת עדה ואח'




בעניין:
6



בתי המשפט

בימ"ש לעניינים מינהליים חיפה
עתמ000303/08


בפני
:
שופט: בר זיו ברכה
תאריך:
03/08/2008





בעניין
:
1 . גולדשטיין יעקב
2 . רמי גולדשטיין

3 . ציפורה שלוש
4 . מיכאל דרזנר
5 . יאיר מרגלית








העותרים

נ
ג
ד


1 . יו"ר הועדה לתכנון חיפה
2 . הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה

3 . המועצה הצרומית בנימינה גבעת עדה
4 . הועדה המקומית לתענון ולבניה שומרון








המשיבים

פסק דין

בפני
עתירה מינהלית בה עותרים העותרים לביטול החלטת המשיב מיום 14.11.07, אשר דחתה את בקשתם לקבל רשות לערער בפני
המועצה הארצית על החלטת המשיבה מס' 2 .

העותרים הינם בעלי זכויות במקרקעין בבנימינה. ייעוד הקרקעות הינו חקלאי והם נמצאות בתחום מרחב התכנון של המשיבה מס' 4 – הועדה המקומית לתכנון ובניה – שומרון (להלן: "הועדה המקומית"), בתחום שיפוטה של המשיבה מס' 3 – המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה (להלן: "המועצה המקומית). המשיב מס' 1 הינו מר יגאל שחר, יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה
(להלן: "יו"ר הועדה המחוזית"). המשיבה מס' 3 הינה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה בחיפה (להלן: "הועדה המחוזית").

בחודש יולי 2007 הופקדה תכנית ש/ד/1311, העוסקת בכביש המחבר בין ההפרדה הדו מפלסית בנימינה דרום לבין כביש מס' 4 (להלן "התכנית"). חלקות העותרים כלולות בתחום התכנית.

ביום 23.8.07 הגישו העותרים התנגדות לתכנית. במבוא לנימוקי ההתנגדות טענו העותרים כדלקמן:

"7)
העותרים אינם מתנגדים לעצם הכנת תכנית דרך המקשרת בין כביש 4 לבין ההפרדה המפלסית המתוכננת בדרום בנימינה והם אינם חולקים על עצם נחיצותה של דרך זו.
8)
לדעת המתנגדים, וזאת עיקרי טעמיהם, לא הושקעה די מחשבה ולא ניתן ביטוי ראוי והולם לזכויותיהם הקנייניות בקרקעות. התכנית במתכונת המוצעת אינה מאזנת באופן ראוי בין התועלת שתצמח לציבור מן הדרך ובין הנזק שייגרם למתנגדים עקב תכנון הדרך באופן שתוכננה על קרקעותיהם. התוצאה היא שזכויותיהם הקנייניות נפגעות במידה העולה על הנדרש".


ביום 18.9.07 קיימה ועדת המשנה להתנגדויות שליד הועדה המחוזית דיון בהתנגדויות העותרים ואחרים וביום 21.10.07 החליטה ועדת המשנה להתנגדויות לדחות את מרבית ההתנגדויות.

ביום 29.10.07 הגישו שלושה מחברי הועדה המחוזית בקשה לקיים דיון במליאת הועדה המחוזית בהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות, מכוח סעיף 11ד' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). בבקשתם טענו החברים הנ"ל כי החלטת ועדת המשנה להתנגדויות פגומה מטעמים רבים – משפטיים, תכנוניים וסביבתיים.

ביום 13.11.07 נדחתה הבקשה. הועדה נימקה את דחיית הבקשה בכך שלא הוכח כי נפל פגם משפטי או פגם תכנוני בהחלטת הועדה

בד בבד, ביום 6.11.07 פנו העותרים אל יו"ר הועדה המחוזית בבקשת רשות ערר על החלטת ועדת המשנה.

ביום 14.11.07 נדחתה הבקשה. יו"ר הועדה המחוזית קבע בהחלטתו כי בקשת העותרים אינה מעלה סוגיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור וטיעוני העותרים בבקשתם מתייחסים לעניינים פרטניים בלבד וכי מתן רשות ערעור במקרה כזה עלולה להביא להתמשכות ההליכים שלא לצורך ולפגיעה במטרות התחבורתיות המונחות בבסיס התכנית. יו"ר הועדה המחוזית מתייחס בהחלטתו באופן פרטני לכל אחד מנימוקי התנגדות העותרים לתכנית ומוסיף וקובע כי הועדה המחוזית בחנה באופן מעמיק ויסודי את כל ההיבטים התכנוניים, התחבורתיים והסביבתיים הנוגעים בדבר והחלטתה מאזנת בין הערך התחבורתי של התכנית לבין הרצון לשמור על האופי החקלאי של האזור.

החלטה זו הינה נשוא העתירה שבפני
, כאשר העותרים חוזרים ומדגישים את הפגיעה הקשה והבלתי מידתית בזכויותיהם, בעיקר בשים לב לרוחב הדרך המתוכננת, חוסר ההתייחסות בתכנית לאתר היסטורי לשימור , העדר תסקיר השפעה על הסביבה ופגמים נוספים (הפקעה בלתי מידתית, תכנון מפלסים וניקוז, דרכי גישה ומהירות התכן). העותרים מסכמים וטוענים כי החלטת יו"ר הועדה המחוזית מדברת בעד עצמה וכי "הכסף הוא השיקול ואין בלתו!".

המשיבים מס' 1 ו- 2 טענו בתגותם כי עיקר השגתם של העותרים נגעה לרוחב המתוכנן של הדרך – 34 מטר. ביום 9.1.08 (לאחר הגשת העתירה) התקבלה החלטת הולקחש"פ לאשר את התכנית בתנאי שרוחב הדרך לא יעלה על 29-30 מטר, תוך הבטחת נגישות לכל החלקות החקלאיות. לאור החלטה זו ממילא טיעונם המרכזי של העותרים כבר אינו רלבנטי.

המשיבים מס' 1 ו-2 הוסיפו וטענו כי התכנית הינה סבירה ומאזנת בין האינטרס הציבורי נוכח חשיבות התכנית במישור הבטיחותי- תחבורתי (מניעת תאונות רכבת) , אל מול האינטרס הפרטי. באשר להחלטת יו"ר הועדה המחוזית טענו המשיבים כי אין עילה להתערב בה, וכי היא נעשתה על פי אמות המידה ומושכלות היסוד המעוגנים בהלכה הפסוקה ככל שעסקינן במתן רשות לערור בפני
הועדה הארצית.

המשיבה מס' 4 הודיעה בתגובתה כי ביום 21.11.07 היא הגישה ערר על הועדה המחוזית לאשר את התכנית, אך בישיבה מיום 10.3.08 החליטה להסיר את הערר. לטענתה, עם צמצום רוחב הדרך בהחלטת הולקחש"פ – הפגיעה בעותרים הפכה למזערית אל מול רווחת תושבי המועצה וכי קיימת חשיבות מכרעת למהירות אישור התכנית וביצועה לאור הבעיות התחבורתיות שנוצרו במקום עקב סגירת מעבר הרכבת.

המשיבה מס' 4 טענה כי החלטתה לבטל את הערר הינה סבירה והתקבלה משיקולים עניניים ואין להתערב בה. לחילופין מבקשת המשיבה מס' 4 לדחות את העתירה לאור עקרון הבטלות היחסית .

המשיבה מס' 3 לא הגישה תגובה לעתירה ובדיון בפני
נכח מטעמה מהנדס המועצה שהביע תמיכה בתכנית לאור שיקולים תחבורתיים ובטיחותיים.

סעיף 110 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965

קובע כי:

"(א) על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאים לערור בפני
המועצה הארצית כל אחד מאלה:
(1) בזכות -
(א) שלושה חברי הועדה המחוזית כאחד;
(ב) ועדה מקומית או רשות מקומית הנוגעת בדבר;
(2) ברשות יושב ראש הועדה המחוזית -
(א) מגיש התכנית;
(ב) מי שהתנגדותו לתכנית נדחתה;
(ג) מי שהשמיע טענות לפי סעיף 106(ב)"

החוק אינו קובע תנאים או נסיבות בהן תינתן רשות יו"ר הועדה המחוזית. בעע"מ 3663/02 - ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה . פ"ד נז(2), 882 נקבעה ההלכה המנחה בענין, מפי כבוד השופט ת. אור בעמ' 892-893:

"כשלעצמי, מסופקני אם ניתן, או רצוי, לעצב כבר עתה קריטריונים חדים וברורים אשר ינחו את יו"ר הוועדה המחוזית להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 110 לחוק. קביעת אמות מידה נוקשות בעניין זה, כבר בשלב זה, תשרת אמנם את התכלית של הדרכת יו"ר הוועדה המחוזית כיצד להפעיל את סמכותו. מצד שני, הדבר עלול לכבול את ידיו יתר על המידה ולאלצו "לשבץ", לעיתים באופן טכני, כל מקרה הבא בפני
ו לאורם של אמות מידה אלה. דומני, שיש להותיר לפרקטיקה את מלאכת עיצובן של אמות המידה הראויות. יש לפסוע בעניין זה צעד אחר צעד, כאשר כל מקרה ייבחן לגופו לפי נסיבותיו הספציפיות. בשלב זה הייתי מסתפק באמירה הכללית, מבלי למצות ומבלי לפרט, שכדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה. רק לאחר שיצטבר ניסיון בהחלטות בעניין זה, הן של יו"ר הוועדות המחוזיות והן של בתי המשפט לעניינים מינהליים אשר בפני
הן מבוקרות החלטות אלה, תתבהר גם התמונה הכללית וניתן יהיה ביתר קלות להתוות את השיקולים המרכזיים הנדרשים לעניין. כמובן שעל יו"ר הוועדה המחוזית מוטל הנטל להתכבד ולנמק את שיקוליו להיעתר או לדחות את הבקשה שבפני
ו".

בפסק הדין בוחן כבוד השופט אור את הנסיבות הפרטניות של המקרה שבפני
ו, המצדיקים מתן רשות לערור על החלטת הועדה המחוזית בפני
המועצה הארצית – חשיבות האזור ואפשרות הפגיעה באתר מקודש, היות אישור ההחלטה מנוגד להשקפת הועדה , כפי בהובעה בעבר, העובדה שהוחלט להפקיד את התכנית בתנאים – כאשר האתר עשוי להיות חריג באזור.

בהמשך, בתי המשפט אף הרחיבו את קשת המקרים בהם ינתן היתר להגשת הערר לעניינים בעלי חשיבות תיכנונית וציבורית רחבה , לאו דוקא בנושאים שיש להם השפעה בראיה כלל ארצית (עת"מ (י-ם) 266/01 החברה להגנת הטבע נ. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים) ומקרים בהם נידונים אינטרסים ציבוריים בעלי "עוצמה" , לרבות פגם או חסר שנפלו בהחלטת הועדה המחוזית, שנזקם מרובה (עת"מ (י-ם) 226/01 החברה להגנת הטבע נ. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים).

בענייננו – הטענה העיקרית שמעלים העותרים מתמקדת ברוחב תוואי הדרך - כאשר לטענתם ניתן לצמצם את רוחב הדרך ל- 20 מטר בלבד ועל ידי כך להפחית את שטח ההפקעה מחלקותיהם בשליש. ברי כי טענה ממין זה אינה
בעלת השלכה רחבה, אינה בעלת אופי עקרוני, אינה
מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואף אינה משקפת כל אינטרס ציבורי. טענת העותרים נוגעת לזכויות כלכליות שלהם
בלבד וטענתם כלפי המשיבות כי "הכסף הוא השיקול ואין בלתו!" – יפה גם לעניינם.

בכגון דא אין לפי אלא להפנות לפסק דינה של כבוד השופטת א. פרוקצ'יה בעע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית ואח'

נ. החברה להגנת הטבע (לא פורסם):

"דיני התכנון והבניה מתחשבים בזכות קניינו של אדם בקרקע , אולם הגשמת מדיניות התכנון, לא אחת, מחייבת הטלת מגבלות ניכרות על אדם ביחס לשימושי הקרקע שבבעלותו. הגשמת יעדים חברתיים דרך מדיניות תכנון עשויה לפגוע בקניינו בקרקע ולהגביל את מיצוי ההנאה ממנה".

כמובן שהפגיעה חייבת להיות מידתית, תוך איזון בין זכות הפרט בקרקע לצרכי הכלל אך בענייננו אין לאמר כי הנסיבות מצביעות על פגיעה בלתי מידתית, במיוחד לאור החלטת הולקחש"פ שניתנה לאחר הגשת העתירה.

כל יתר טענות העותרים
– ניקוז הדרך, חשיבות מתחם הבורג' והסדרת הגישה אליו וכיו"ב – הן טענות "נילוות" לטענת רוחב התוואי בלבד וגם לגביהן אין כל אינטרס ציבורי אלא מקומי-פרטני בלבד.
לא מצאתי ממש בטענת העותרים כי התוכנית מהוה "מחטף" תכנוני והערמה מצד הועדה המחוזית , כמו גם בטענה כי הפתרון התכנוני שנתנה התוכנית אינו סביר. הטענות בענין הן כוללניות וסתמיות שאין בהן כדי להצביע על שיקולים זרים או חוסר סבירות קיצוני . ההלכה היא כי התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות התכנון הינה מוגבלת – והנסיבות שבפני
אינן מצדיקות סטיה מהלכה זו.

למותר לציין כי החשיבות הציבורית של התוכנית, על היבטיה הבטיחותיים, והצורך בביצוע התוכנית בהקדם, אינם שנויים במחלוקת לאור פסק הדין בבג"צ 5303/06 ואין ספק כי מתן רשות לערור על החלטת המשיבה תביא לדחיה בביצוע (בניגוד לקבוע שם).



מכל האמור – אני דוחה את העתירה.

ניתן היום ב' באב, תשס"ח (3 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.





ב. בר-זיו, שופטת
קלדנית - עדי שיטרית







עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 303/08 גולדשטיין יעקב, רמי גולדשטיין, ציפורה שלוש ואח' נ' יו"ר הועדה לתכנון חיפה, הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, המועצה הצרומית בנימינה גבעת עדה ואח' (פורסם ב-ֽ 03/08/2008)