פסקי דין על דב אידלמן | פסקי דין על התעשיה הצבאית לישראל בע"מ

1221/00 א     28/04/2003




א 1221/00 דב אידלמן נ' התעשיה הצבאית לישראל בע"מ





בתי המשפט
בית משפט השלום הרצליה
א 001221/00


בפני
:
כב' השופטת מיכל שריר
, סגן נשיא
תאריך:
28/04/2003


בעניין:
דב אידלמן



ע"י ב"כ עוה"ד
ר' הורוביץ

התובע

נגד



התעשיה הצבאית לישראל בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד
מ' גנס

הנתבעת


פסק דין

1. רקע עובדתי
א. התובע, יליד 17.3.1954, עבד כטכנאי אלקטרוניקה אצל הנתבעת מפברואר 1986 במפעל ראם.

ב. משנת 1988 ועד לתחילת שנת 1997 עבד התובע במסגרת עבודתו בשטח מפעל סלבין, מפעל אחר של הנתבעת באותו מתחם, במסגרת פרויקט של מערכת נשק מסווגת שהותקנה על גבי תובת הטנק.

ג. לטענת התובע העבודה בשטח מפעל סלבין ובמסגרת הפרויקט חייבה עבודה בתנאי רעש שגרמו לו לנזקים שתוצאתם נכות בשיעור 10% בגין טנטון כמפורט בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אופיר.

ד. לטענת התובע ביום 2.5.1996 בעת שעבד לבדו בפרויקט ולאחר שלא נעתרו לבקשותיו לשלוח לו עובד לעזרה, נאלץ להרים לבדו ארגז טלטול שהכיל מחשב לביצוע הבדיקות הנדרשות לעבודתו. עם הרמת הארגז חש, לטענתו, כאב גב חד בעמוד שדרה מותני שתוצאתו נכות בשיעור 19% כמפורט בחוות דעת פרופ' נרובאי מטעם התובע שלא נסתרה בהעדר חוות דעת מטעם הנתבעת.

ה. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת ביום 1.7.1999.

ו. באופן מפתיע ולמרות שלא הומצאה אף בדיקת רעש המעידה על גובהו, אם בכלל, אין הנתבעת, בסיכומיה, חולקת על הקשר בין הנכות הנטענת בתחום א.א.ג. לעבודתו של התובע אצלה.

ז. הצדדים חלוקים, איפוא, בשאלת הרשלנות התורמת של התובע בגין הארוע מיום 2.5.1996 וגובה הנזק בלבד.

2. התאונה מיום 2.5.1996
א. לטענת התובע ביום 2.5.1996 עבד לבדו שכן חברו לצוות, עד תביעה מספר 3, נעדר מעבודתו. לטענתו, פנה מספר פעמים לאחראים עליו במפעל ראם בבקשה להפנות אליו עובד חלופי כיוון שהיה צריך לבדוק המערכת. פניותיו לא נענו אך בשל נסיבות ודרישות העבודה שבוצעה בתנאי לחץ ועומס, התחיל לבצע הבדיקות בעצמו ונאלץ להרים לבדו ארגז טלטול ובו מחשב לביצוע הבדיקות של המערכת. מיד עם הרמת הארגז חש כאב חד בעמוד שדרה תחתון (סעיף 5.1 לת/4).

ב. היחיד שהמציא מידות מדויקות של ארגז הטלטול היה עד תביעה מספר 1, מר גרמן פדר, אשר עבד עם התובע בפרויקט כאזרח עובד צה"ל. על פי עדותו:
"משקל הארגז על תכולתו הינו 32.5 ק"ג ומידות הארגז הינן כדלקמן: אורך 46 ס"מ, רוחב 32 ס"מ וגובה 52 ס"מ" (סעיף 3 לת/1).
העד לא נחקר על מידות הארגז אלא ששקל הארגז כפי שהוא עם כל החלקים בפני
ם (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 6 – 5), כפי שהעיד התובע שהרימו.
למרות שהתובע התייחס לטענת הנתבעת, באמצעות עדה מר עזרא יצחק, כי משקל הארגז 13 – 12 ק"ג בלבד, בחר בא כוחה שלא להעידו (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 6 – 4). ועל כן נותרה עדותו של מר פדר כי משקל הארגז 32.5 ק"ג בלתי מעורערת.

ג. המומחה לבטיחות מטעם התובע כתב בחוות דעתו שאסור להרים משקל מעל 23 ק"ג אם כי בעדותו סייג זאת אפילו ל-21 ק"ג בגלל צורת ההרמה.
העד הודה כי בשנת 1984 היה מותר לפי התקן האמריקאי להרים 37 ק"ג אך בשנת 1993 הורד המשקל המכסימלי ל-23 ק"ג והמוסד לבטיחות קיבל תקן זה ופרסמו. בהעדר חקיקה מפורשת, למעט לגבי עבודת נוער, פעל המומחה על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) משנת 1999 המפנות להוראות בטיחות של מוסד ממשלתי או אקדמי והפעיל האיסור של הרמה מעל 23 ק"ג (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 26 – 8). חוות דעתו לא נסתרה ועל כן מתחייבת המסקנה כי הנתבעת אחראית בהעמידה התובע בפני
מצב של הרמת ארגז טלטול במשקל 32.5 ק"ג.

ד. ארגז הטלטול הורם תמיד ע"י שני אנשים הנושאים בשתי ידיות הנשיאה משני צידיו.
מר פדר העיד כי:
"... שיטת העבודה היתה שעבדו שניים. לא שכיח שעבד אחד בלבד. הבדיקות האלה נועדו לשני אנשים" (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 2 – 1).
גם חברו לצוות של התובע העיד כי אף פעם לא ניסה להרים הארגז לבד (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 31 – 30) ומעולם במהלך שבע שנות עבודתו בפרויקט (סעיף 2 לת/3), לא נתקל במצב שנאלץ להרים הארגז לבדו (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 4 – 3 ועמ' 13 לפרוטוקול שורות 6 – 5).

ה. כל העדים כאחד, כולל התובע העידו חד משמעית כי ניתן היה לקבל עזרה בהרמת הארגז מעובדי מפעל סלבין במקום ומעולם לא נתקלו במצב בו לא קיבלו עזרה כזו כשביקשו (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 10 – 4, עמ' 12 לפרוטוקול שורות 1, 16 – 15 ועמ' 19 לפרוטוקול שורות 22 – 19). אך התובע בחר שלא לבקש עזרה (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 24).

ו. לא זו בלבד אלא שלא היתה גם מחלוקת כי ניתן היה שלא להעלות הארגז בבת אחת אלא להוציא החלקים ממנו ולהעלותם במספר פעמים (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 17 – 16, 21 – 29, עמ' 12 לפרוטוקול שורות 2 – 1). למרות זאת בחר התובע להעלות הארגז בבת אחת מטעמי נוחות.
ז. התובע המתין, לטענתו, כל היום לקבל עובד לעזרה (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 3 - 7), משמע, יכול היה להמשיך ולהמתין או לדחות הבדיקה למחרת, מה עוד שכעדותו של חברו לעבודה:
"אתה שואל אם זכור לי שהיינו דוחים אם הגענו לקראת סוף היום למסקנה שיש לעשות בדיקות עם הארגז, היינו דוחים למחרת – כן. אך היו גם מקרים שרצינו להביא את הארגז בשעה 15:30 ואז נשארנו שעות נוספות" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 28 – 26).
ו:
"אפשר לחלק את הבדיקה ולעשות חלק היום וחלק למחרת. רק במקרים של תקלה חלקנו את הבדיקה ליומיים. זה לא היה נדיר" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 1 – 2).

ח. בעדותו של מר פדר גרמן:
"האחראי לארגז הטלטול היה צוות אלקטרוניקה שהתובע עמד בראשו" (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 13).
כלומר, התובע היה האיש על פיו ישק דבר בשטח ואף התובע אישר זאת (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 28 – 26), ועל כן גם ההחלטה להרים הארגז בבת אחת בלא עזרת עובד נוסף היתה שלו בלבד ואין לו אלא להלין על עצמו.

ט. מאידך, מאחר ומעביד אחראי גם כלפי עובד רשלן (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פד"י מ"ה(2) 593 וע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', פד"י ל"ו(2) 592), עדיין במקרים ברורים בהם אשמתו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין יש להטיל עליו אשם תורם (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מ"ז(3) 225, 229, 232),אותו אני מעריכה במקרה זה ב-50%.

3. נזקים
א. הנכות
1. לתובע נותרה כאמור נכות בתחום א.א.ג. בגין טנטון בשיעור 10% על פי חוות דעת פרופ' אופיר, מומחה מטעם בית המשפט.
2. לנכות זו לא יכולה להיות כל השפעה תיפקודית על עבודתו של התובע כטכנאי אלקטרוניקה. לטענת התובע עבד בתנאי רעש בכל מהלך עבודתו בשטח מפעל סלבין משנת 1988 ועד לתחילת 1997 ובכל זאת בבקשתו לצאת לפרישה מוקדמת לגמלאות בתחילת 2/1996 לא ציין בעיות רפואיות אלא רצונו לקטוף פירות היותו עובד מצטיין ולהפרות עצמו בנושאים ובשטחים חדשים ולעשות לביתו (נספח א' לנ/1). התובע אישר מפורשות כי: "באותה נקודת זמן לא היתה לי בעיה רפואית" (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 6 – 5).

3. לתובע נותרה נכות בשיעור 19% על פי חוות דעתו של פרופ' נרובאי בגין הגבלת תנועה בעמוד השדרה המותני בצורה קלה ופגיעה עצבית. הנתבעת בחרה שלא להמציא חוות דעת נגדית ועל כן נותרה הראשונה בלתי מעורערת.

4. גם לנכות זו לא יכולה להיות השפעה תיפקודית על מקצועו של התובע כשהפעילות הפיזית היחידה שתוארה היא הרמת ארגז הטלטול לצורך בדיקות בלבד, עבודה ייחודית למערכת הנדונה המורכבת על תובת טנק, להבדיל מכל מעבדת אלקטרוניקה אחרת.

5. הראייה להעדר תיפקודיותה של נכותו של התובע היא בהמשך עבודתו כמנהל פרויקט במחלקת תפ"י ממנה עבר בשל טענתו שאינו יכול לעבוד שעות נוספות למחלקת אבטחת איכות. חוסר שביעות הרצון מעבודתו של התובע נבעה אך ורק מהימנעותו משעות נוספות (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 24 – 23), כיוון שהעבודה בוצעה כראוי לשביעות רצון הממונים (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 4 – 3).
נשגב מבינתי מדוע אם יכול היה התובע לעבוד במשרה מלאה לשביעות רצון הממונים לא יכול היה לעבוד שעות נוספות. לא קבלתי תשובה על שאלה זו אלא מפי מנהל מפעל ראם שעל פי עדותו נמנע התובע מביצוע שעות נוספות בשל בעיות בבית ללא קשר למצבו הרפואי (סעיף 6 לנ/1 ועמ' 23 לפרוטוקול שורות 8, 17 – 11, 23 – 22).

לאור האמור לעיל, ובהעדר כל עיגון רפואי הקושר בין מצבו של התובע לאי יכולתו לעבוד שעות נוספות, אני קובעת כי אין קשר בין הימנעותו לעבוד שעות נוספות לבין פגיעתו בתאונה הנדונה ועל כן פיטוריו ביום 1.7.99 במסגרת תכנית ההבראה כתוצאה מהימנעותו לעבוד כאמור לעיל אינה פועל יוצא של מצבו הרפואי וממילא אין הנתבעת אחראית להפסדיו הכספיים.

ב. הפסד השתכרות
א. לטענת התובע מאז פיטוריו לא עבד ולו יום אחד (שורה אחרונה בסעיף 15 לת/4). הנכות בוודאי אינה מצדיקה הימנעות מכל עבודה שהרי גם לאחר שנגרמה לו המשיך התובע ועבד במשך למעלה משלוש שנים עד לפיטוריו וכאמור לעיל מילא תפקידיו לשביעות רצון הממונים.

ב. "במסגרת חובתו של ניזוק כאמור (להקטנת נזקו - מ.ש.) עליו לעשות באופן סביר גם כדי למנוע נזק של הפסד כושר ההשתכרות, אם את כולו ואם את חלקו. אם מסוגל הוא לחזור לעבודה או להמשיך בעבודה בה מוצא הוא את פרנסתו, אך מטעמים שאינם סבירים אינו עושה כן - אין המזיק חייב לפצותו בגין הפסד ההשתכרות שנגרם בעקבות התנהגות בלתי סבירה כזו... ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה עבד, ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת בה יעשה לפרנסתו אך 'מחליט' שלא לעשות כן, ללא כל סיבה סבירה, אין לומר, שאותו נזק שנגרם לו בשל הימנעותו לעבוד לפרנסתו כאמור הינו נזק הנובע מהתאונה. לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מנימוקים שהתאונה גרמה להם" (ע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מ"ה (1) 743, 746) (הדגשה שלי – מ.ש.).

ג. לאור האמור לעיל, מן הדין היה לקבוע כי משבחר התובע שלא לעבוד לא נגרמו לו הפסדי השתכרות כלל אך מאחר והטענה לא הועלתה כלל ע"י הנתבעת, נראה לי לנכון לפצותו עבור העבר בשיעור נכותו 27% משכרו האחרון בסך 15,765 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, סה"כ 228,633 ₪.

ד. מאחר וכאמור אין לנכות השפעה תיפקודית בכלל ובוודאי כזו המצדיקה הימנעות מכל עבודה גם בעתיד, יחושב הפיצוי עבור העתיד על פי אותם נתונים סה"כ 838,453 ₪.

ה. מאחר וקבעתי כי אין קשר בין פיטוריו של התובע למצבו הבריאותי כתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת, אין הנתבעת חבה בגין הפנסיה המוקטנת שהוא מקבל כתוצאה מפיטוריו המוקדמים.

ג. עזרת צד ג'
התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי נזקק לעזרה בכלל ועזרה בשכר בפרט במהלך כשבע השנים שחלפו מאז התאונה ויש בכך משום אינדקציה כי לא יזקק לעזרה כזו גם בעתיד. על כן נדחית הדרישה לפיצוי בראש נזק זה.

ד. כאב וסבל
לתובע נותרה כאמור נכות בשיעור 27%, אינני סבורה כי הוא מובטל מאונס ואת השלכותיה כנטען על ידו בסעיף 15 לת/4 אינני מקבלת כיוון שעל עדותו של התובע אינני מוכנה לקבוע מסמרות אך לאור מהותה של הנכות וגובהה נראה לי לנכון לפצותו בראש נזק זה בסך 100,000 ₪.



ה. הוצאות משפט
התובע, ככל תובע הזוכה בתביעתו, זכאי להוצאות משפט כפי שיוכחו כמפורט בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4. ניכויים
מסך הסכומים הפסוקים לעיל יש לנכות תקבולי המל"ל וחלק ממענק הפרישה כמפורט בסעיף 37 לסיכומי הנתבעת.

5. על יתרת הסכום על הנתבעת להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.


ניתן היום כ"ו בניסן, תשס"ג (28 באפריל 2003) במעמד

עו"ד גנס

מיכל שריר
, שופטת
סגן נשיא








א בית משפט שלום 1221/00 דב אידלמן נ' התעשיה הצבאית לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/04/2003)