פסקי דין על מר יזהר ליפשיץ | פסקי דין על שלום בן משה

8154/08 עתמ     11/08/2008




עתמ 8154/08 מר יזהר ליפשיץ נ' שלום בן משה




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לעניינים מינהלים
עתמ008154/08


לפני:
כבוד השופט דוד חשין
, סגן נשיא


11/08/2008




בעניין
:
מר יזהר ליפשיץ



ע"י ב"כ עו"ד
דוד זהבי
העותר


נ
ג
ד


שלום בן משה
– הממונה על יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התעשייה מסחר והתעסוקה
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)


ע"י ב"כ עו"ד
ג'מאל קדארי
המשיב

פסק דין
1.
בעתירה זו מבקש העותר לבטל את החלטתו של המשיב, מיום 29.10.07, בגדרה נדחתה בקשתו של העותר להעסקת עובדים זרים בחקלאות בשנת 2008.

רקע
2.
העותר הינו בעל ידע, כלים ועובדים מיומנים למתן שירותי עיבוד קרקע, בעיקר בתחום הזיתים והשקדים. בשנת 2005 החל העותר בהתקשרות עם מספר קיבוצים לצורך עיבוד חלק משטחיהם החקלאיים ומתן שירותי מסיק, קטיף, גיזום וניעור, וזאת בתמורה לסכום כסף מסוים שישולם לו עבור כל קילוגרם של פרי שנקטף (ראו כדוגמה נספח יד' לעתירה, סעיף 1.4). לצורך כך, הגיש העותר באותה שנה למשרד החקלאות בקשה להעסקת עובדים זרים בחקלאות לשנת 2006. בעקבות זאת, ניתן לו היתר להעסקת שישה עובדים זרים בחקלאות באותה שנה, שהוארך בסופו של יום עד לסוף שנת 2007. במהלך חודש אוגוסט 2007 הגיש העותר בקשה להעסקת עובדים זרים לשנת 2008, תוך פירוט השטחים החקלאיים אותם הוא מעבד על פי הסכמיו עם הקיבוצים ואופי התשלום שהוסכם ביניהם. ואולם, ביום 12.8.07 הוחלט במשרד החקלאות לדחות בקשה זו, בשל אי עמידה בכללי המשרד להקצאת עובדים זרים. דחיית הבקשה נסמכה על ארבעה נימוקים: העותר אינו בעל משק חקלאי ו/או מחזיק בשטחים חקלאיים לצורך עיבודם; העותר אינו "המשתמש הסופי", כלומר אינו חקלאי המתפרנס ממכירת התוצרת החקלאית; העדרו של דו"ח רווח והפסד המעיד על הכנסות מחקלאות; אי הגשת טופס 1220 למס הכנסה.

3.
בגדר הקדמת המאוחר אציין, כי החל משנת 2001 פועלת הממשלה לצמצום מספר העובדים הזרים בישראל ולשילוב עובדים ישראלים תחתם. לשם יישום מדיניות זו מונתה בשנת 2001 "ועדה לבחינת היקף העסקת זרים במשק הישראלי", שבראשה עמד מר יעקב בוכריס, שהיה יועץ מקצועי בכיר לשר העבודה והרווחה
(להלן – ועדת בוכריס). בין היתר המליצה הוועדה על צמצום היקפם הכולל של ההיתרים להעסקת עובדים זרים בתחום החקלאות. לשם כך קבעה הוועדה, בין היתר,
כי "הקצאת עובדים זרים תהיה לחקלאי המשתמש הסופי ולא לקבלני משנה ולמערכות תמך כדוגמת :בתי אריזה, מיון לאריזה של תוצרת חקלאית, למעט כאלה המצויים בחצר המשק" (ראו עמוד 29 סעיף 8 להמלצות הוועדה).


4.
מוקד המחלוקת בין הצדדים עניינו בשאלה האם העותר הוא "חקלאי, המשתמש הסופי" הזכאי להקצאת עובדים זרים, או שהינו קבלן משנה שאינו זכאי להעסיקם.

עיקרי טענות הצדדים
5.
בפתח עתירתו מדגיש העותר כי הינו חקלאי העוסק בחקלאות ומתפרנס ממנה החל משנת 2002. בהקשר זה מציין העותר, כי הוא עומד בתנאי ההגדרה של "חקלאי" או "יצרן חקלאי" על פי חוקים שונים, שכן הוא עושה שימוש במכונות ייעודיות לטיפול בתוצרת חקלאית, או לייצור תוצרת חקלאית, והינו בעל זכות לשימוש בקרקע. העותר מוסיף כי הוא מחזיק בשטחים החקלאיים לצורך עיבודם,
מכוח
הסכמים כתובים בינו לבין הקיבוצים, בעלי הזכויות בקרקע, המעמידים אותו בנעליהם. כן טוען העותר, כי לאור הסכמים אלו אין כל חשש להעסקה מקבילה של עובדים זרים על ידי הקיבוצים עצמם בגין שטחים אלו. העותר מציין בהקשר זה, כי מורשי החתימה מטעם הקיבוצים צרעה ורביבים אף התחייבו מפורשות, על פי דרישת המשיבים, כי לא יגישו בקשה מקבילה להעסקת עובדים זרים בגין אותם שטחים (ראו נספח ז' לעתירה). לפיכך, כך העותר, שלילת זכותו להעסקת העובדים כמוה כשלילת זכותם של הקיבוצים להעסיקם. עוד טוען העותר, כי לאור ההיתר שקיבל מהמשיב בשנים 2006-2007 הסתמך שיינתן לו היתר אף לשנת 2008, ולפיכך השקיע כסף רב ברכישת ציוד חקלאי מתקדם, שבלא ההיתר ירד לטמיון. כן טוען העותר, כי בהיותו בעל זכות שימוש בקרקע, ולא בעל זכות בעלות או חכירה בה, אינו חב בהגשת טופס 1220, בו נעשה דיווח למס הכנסה על מכירת תוצרת חקלאית.

6.
מנגד טוען המשיב, כי לצורך ההבחנה בין משתמש סופי לקבלן משנה, יש לבחון לרשות מי עומדים "קרקע ומים והוא הבעלים של התוצרת החקלאית, קרי: משווק התוצרת (מבחן השיווק)" (סעיף 46 לכתב התשובה; ההדגשה במקור). לטענת המשיב, העותר אינו עומד במבחן זה, שכן אינו חשוף לסיכוני השוק, ולפיכך נחשב כקבלן שירות ומערכות תמך. היענות לבקשת העותר, כך המשיב, עומדת בניגוד חזיתי למדיניות הממשלה ותביא לפריצת גבולות בכל נושא הקצאת העובדים הזרים ולפגיעה קשה בכוח העבודה המקומי. עוד טוען המשיב, כי ההיתר שניתן לעותר בשנת 2006 (שהוארך אף לשנת 2007), מקורו בטעות, וידוע לכל כי תוקפו של היתר להעסקת עובדים זרים הינו לשנה אחת בלבד. לפיכך, ומאחר שלעותר אין זכות קנויה להעסקת עובדים זרים, טוען המשיב, כי פקיעת ההיתר לא פגעה בהסתמכותו.

דיון
7.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. מתיאור ההתקשרויות החקלאיות שבין העותר לקיבוץ רביבים עולה כי העותר מספק לקיבוץ ידע מקצועי טכני לפעולות אגרוטכניות, ובכללן מסיק, גיזום, ריסוק גזם ועוד.
בתמורה לעבודתו מקבל העותר 0.42 ₪ לכל ק"ג זיתים שנמסק (ראו נספחים יג' ו- יד' לעתירה). אף ההסכם שנחתם בין העותר לבין כפר מנחם/צרעה מצביע כי השירותים שהעותר מספק הם ניעור שקדים תמורת סכום כסף מסוים, המשולם לעותר עבור כל עץ שנוער. אופי התשלום נועד להבטיח כי הקבלן העוסק בניעור (או במסיק) יקטוף כמה שיותר פירות במינימום זמן (בהינתן שהתשלום אינו לפי שעות), כך ששני הצדדים יצאו נשכרים מהעיסקה: בעל המטעים (הקיבוצים) - שפירות רבים ככל האפשר ייקטפו במהירות האפשרית, והקוטף - שיקבל את המגיע לו עבור עבודתו במינימום זמן עבודה. העסקה בין הצדדים אינה עסקת מכר: העותר אינו נחשב כמוכר את הפירות לקיבוצים, שכן לא הוסכם בין הצדדים כי הפירות יעברו לבעלותו, וממילא אין לו כל זכות למכור את הפירות לצד ג'. כפועל יוצא מכך, העותר אינו נוטל כל סיכון של שיווק ומכירת הפירות אלא שכרו מובטח ועומד ביחס ישיר לכמות הפרי שקטף. חיזוק לכך ניתן למצוא אף בדו"ח ההכנסות וההוצאות של העותר לשנת 2006, לפיו כל הכנסותיו נבעו "מעבודות חקלאיות" ולא ממכירה של תוצרת חקלאית (ראו נספח י' לעתירה). אף מאישור רואה החשבון, שהעותר צירף, לא עולה כי הכנסתו נבעה ממכירת תוצרת חקלאית כי אם ממתן שירותים חקלאיים (ראו נספח יא'). בנסיבות אלו נראה כי העותר אינו נחשב "למשתמש הסופי" כמשמעו בדו"ח בוכריס, שכן אינו משווק את הפירות אותם הוא קוטף ואינו חשוף לסיכוני השוק אליהם חשופים הגורמים אשר משווקים את הפירות בפועל.

8.
אף את טענת ההסתמכות שהעותר העלה – אין בידי לקבל. תוקפם של כל אחד מההיתרים שניתנו לעותר היה לתקופה של שנה אחת בלבד. בתום התקופה, הסמכות להחליט אם להאריך את תוקף ההיתר אם לאו, נתונה בידי משיב. נוכח המדיניות המוצהרת של הממשלה לצמצום היקף העסקתם של העובדים הזרים, ובהיעדר זכות קנויה בידי העותר להעסקת עובדים זרים, לא היה זה מובן מאליו כי "מה שהיה הוא שיהיה", אלא היה עליו לצפות כי התנאים והדרישות לקבלת היתרים יוקשחו ויוחמרו. ואכן, לקראת שנת 2008 החליט המשיב לערוך בדיקה פרטנית ומחמירה אף יותר מהבדיקות אותן נהג לערוך בשנים קודמות. בדיקה זו העלתה כי העותר הינו קבלן משנה, שאינו עוסק במכירת תוצרת חקלאית ואינו בגדר "המשתמש הסופי" בקרקע. בנסיבות אלו, אין לומר כי אינטרס ההסתמכות של המשיב נפגע באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

9.
סוף דבר: העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.

הסעד הזמני שניתן לעותר ביום 26.12.07, במסגרת עת"מ (ת"א) 2433/07, יעמוד בתוקפו עד ליום 22.8.2008.


ניתן היום י' באב התשס"ח (11.8.2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בפקסימיליה.



______________
דוד חשין
, סגן נשיא










עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 8154/08 מר יזהר ליפשיץ נ' שלום בן משה (פורסם ב-ֽ 11/08/2008)