פסקי דין על ישראל גוטליב |

6738/99 דנפ     23/01/2000




דנפ 6738/99 ישראל גוטליב נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון
דנ"פ 6738/99
בפני
: כבוד הנשיא א' ברק
העותר: ישראל גוטליב
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט
העליון מיום 3.10.99, בע"פ 3941/99 , שניתן
על ידי כבוד השופטים: י' קדמי, ד' דורנר,
ע' ר' זועבי
בשם העותר: עו"ד דן כרמון
בשם המשיבה: עו"ד משה שילה
החלטה

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים י' קדמי, ד' דורנר וע' ר' זועבי) בע"פ 3941/99.

1. העותר הורשע, לפי הודאתו, בקשירת קשר עם אחרים לביצוע שוד של קשיש בדירתו ובנסיון לביצוע השוד בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' חבש) גזר עליו שמונה עשר חודשי מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי. הוא ערער על חומרת העונש שנגזר עליו. בערעורו העלה שתי טענות: ראשית - כי בית המשפט לא התחשב די הצורך בנסיבותיו האישיות ובמאמצי השיקום שעשה ושנית - כי שותפיו לביצוע העבירות הורשעו, לאחר הבאת ראיות, בעבירה קלה יותר של נסיון לגניבה והושתו עליהם עונשים קלים יותר: האחד נדון לששה חדשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות, והשני (בהתחשב בהרשעותיו השונות) נדון לחמישה עשר חודשי מאסר.

2. בית המשפט העליון דחה את ערעורו. שלושת השופטים שישבו בדין היו שותפים לדעה, כי משכשל העותר בנסיונות השיקום שהחל בהם לא היה מקום לזקפם לזכותו. עם זאת נחלקו הדעות באשר להשפעת הרשעתם של שותפיו והעונשים שנגזרו עליהם. שופטי הרוב (כב' השופטים דורנר וזועבי) לא ראו פסול בעובדה שבית המשפט הרשיע את שותפיו של העותר בעבירות קלות לאין ערוך - נוכח העובדה שהללו כפרו באשמה וזיכויים נקבע מן הספק, בעוד העותר הודה בפה מלא בעבירות בהן הורשע. שופט המיעוט (כב' השופט קדמי) סבר, לעומתם, כי אף כי, פורמלית, אין פסול בהרשעה ובעונש שנגזר על העותר, מחייב עקרון אחידות הענישה, כי עונשו של העותר יושווה לעונשיהם של שותפיו. לפיכך, ועל מנת למנוע עיוות דין, הציע כי עניינו של העותר יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שעונשו ייגזר בהתחשב בעונשים שנגזרו על שותפיו.

3. בעתירה שבפני
טוען העותר, כי נגרם לו עיוות דין. שכן שלושת שותפיו (במהלך שמיעת הערעור הורשע גם השותף השלישי) הורשעו אך בנסיון גניבה ואילו הוא הודה, עקב אי-הבנתו בעובדות עליהן התבססה הרשעתו בקשירת קשר ובנסיון שוד. המבקש מוסיף וטוען, כי הסיטואציה הנוכחית יוצרת מצב אבסורדי, בו הוא, היחיד מארבעת שותפיו שהודה באשמה וחסך מזמנו של בית המשפט הורשע בעבירות חמורות יותר ונדון לעונש קשה יותר משלושת שותפיו שכפרו באשמה וניהלו הליכים מלאים.

4. המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף. לשיטתה, טענות העותר אינן מצמיחות עילה לקיומו של דיון נוסף. עוד היא טוענת, כי גם לגופם של דברים אין ממש בטענת העותר, כי נגרם לו עיוות דין. שכן הודאתו ניתנה מרצון והוא הורשע בעבירות חמורות יותר מאלו בהן הורשעו חבריו.

5. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע, כי נשיא בית המשפט העליון רשאי להורות על קיום דיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף." בענייננו אין העותר טוען נגד "הלכה" שנפסקה, אלא נגד העונש שנגזר עליו ונגד "עיוות דין" שנעשה לו, לטענתו. טענות אלו הן, במהותן, טענות ערעור, ולא לשם כך נועד הליך הדיון הנוסף (וראו לדוגמא: דנג"ץ 4343/98 יוסף ס. כהן, עו"ד נ' הממונה על מחוז הדרום,
(טרם פורסם)).

העתירה לדיון נוסף נדחית איפוא. העותר יתייצב לריצוי עונשו בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים ביום א' 6.2.00 עד השעה 12:00.

ניתנה היום, ט"ז בשבט התש"ס (23.1.2000).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99067380.a04/דז/








דנפ בית המשפט העליון 6738/99 ישראל גוטליב נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 23/01/2000)