פסקי דין על בן עמי מימון | פסקי דין על ששה שירלי | פסקי דין על ששה שירין |

686/07 א     07/08/2008




א 686/07 בן עמי מימון נ' ששה שירלי, ששה שירין




בעניין:

1



בתי המשפט


א
000686/07
בית משפט השלום בראשון לציון


13/08/2008

כב' השופטת יעל בלכר
בפני
:



בעניין:
בן עמי מימון



ע"י ב"כ עו"ד
בן-סימון אתי

התובע


נ
ג
ד


1.
ששה שירלי
2.
ששה שירין


ע"י ב"כ עו"ד
פריאנטה דורון

הנתבעות



פסק - דין

התביעה וההליכים עד כה
1.
עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר על סך 17,000 ₪. ראשיתה של התביעה בבקשה לביצוע שיק על סכום זה, שנמשך לכאורה על ידי הנתבעת 1 לפקודת "י.ל.ת". הנתבעת 1 הגישה התנגדות לביצוע השיק, בטענה שהשיק נלקח ממנה ואינו חתום על ידה; וכי אחר חתם בשמה, ללא הרשאתה.

2.
לאחר דיון בהתנגדות לרבות חקירת הנתבעת 1 ולאחר שניתנה, בהסכמה, רשות להתגונן, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה. זאת, על מנת לצרף כנתבעת נוספת את בתה של הנתבעת 1, הנתבעת 2, מהטעם שהיא שמסרה את השיק לתובע וככל הנראה, חתמה עליו בעצמה. כתב התביעה תוקן בהסכמה, והוא זה העומד בבסיס הדיון שלפניי.

3.
כאמור, הנתבעת 1 היא אמה של הנתבעת 2 (להלן: "האם" ו- "הנתבעת", בהתאמה). לטענת התובע, הנתבעת הציגה עצמה כמנהלת או בעלים של מסעדה בפתח תקווה בשם קאווי-סאן. במסגרת זו רכשה הנתבעת סחורה מהתובע, בעלים של מותג י.ל.ת (ירקות ללא תולעים). תחילה פעל התובע כעוסק מורשה תחת השם המסחרי "י.ל.ת שיווק" ובאמצע 2006 פעל כחברה בע"מ "י.ל.ת שיווק בע"מ". התובע סיפק סחורה למסעדה באמצעות עסקו כאמור, עד 8/06, מועד חילולו של השיק נשוא הליך זה.

4.
בגין רכישת סחורה כאמור, נצברו בכרטיס המסעדה שנוהל אצל התובע, חובות בסך 17,000 ₪. התובע לא הסכים להמשיך ולספק סחורה עד להסדרת החוב. לגרסת התובע, הוא והנתבעת סיכמו טלפונית, שהנתבעת תמסור שיק בטחון על סך זה, להבטחת פירעון החוב וכי אם לא יפרע במועד הנקוב בשיק – התובע יציג את השיק לפירעון. בהתאם לסיכום הטלפוני, השיק נמסר לידיו של עובד התובע, מר בסיליאן, כשהוא חתום ומלא לפרטיו. משלא נפרע החוב, הוצג השיק לפירעון, וחולל בהעדר כיסוי מספיק (א.כ.מ).

טענות הצדדים
5.
לטענת התובע לפי כתב התביעה המתוקן, האם חייבת לפי השיק, משום שנתנה לנתבעת הרשאה מפורשת או מכללא למשיכתו על ידי הנתבעת. אולם אם ייקבע שלא מדובר בחתימה בהרשאה, קמה לנתבעת חבות אישית, שטרית ונזיקית, משום שהוציאה את השיק שלא בהרשאה תוך יצירת מצג שווא כלפי התובע כאילו נעשה ונחתם כדין.

6.
לטענת האם (בתצהיר עדות ראשית מטעמה) "נלקח השיק באופן כלשהו" מפנקסה. אין היא משוכנעת מי לקח אותו ומי חתום עליו, אך בכל מקרה,
השיק ניטל ונחתם ללא ידיעתה או הרשאתה, ואין לאדם אחר לבד ממנה רשות לחתום על השיקים שלה.

7.
הנתבעת מודה בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי נטלה את השיק מהפנקס של אמה, מלאה בו את הפרטים, חתמה עליו ומסרה אותו לעובד התובע. אולם זאת, ללא ידיעתה וללא רשותה של האם.

8.
הנתבעת טוענת עוד כי השיק נמסר לצורך הבטחת חובות עתידיים, וכי החובות שהיו קיימים בגין אספקת מוצרים למסעדה, נכון למועד מסירתו של השיק, הם של חברת דון דינו בע"מ, שהפעילה את המסעדה מדצמבר 2005 ועד אפריל 2006, ולא שלה. וכי גם בתקופה שהפעילה את המסעדה, פעלה באמצעות חברה בע"מ בשם טרה-קוטה. לעניין זה, טוען הנתבע להרחבת חזית אסורה, שכן הטענה לא נטענה בכתב ההגנה אלא רק בתצהיר. לגופו של עניין טען, כי מאז ומעולם עבד אך ורק מול הנתבעת.

9.
מטעם התובע הוגשו תצהירי התובע, מר בסילאין (מנהל שיווק וגביה בי.ל.ת) ומר לדאני (מנהל החלוקה). כן הוגשה חוו"ד הגב' כבירי, מומחית להשוואת כתבי-יד, שלפיה השיק מולא ונחתם על ידי הנתבעת. זומנו לבקשת התובע, למתן עדות ללא תצהיר, ה"ה מכובדים גבריאל, שהשכירו לנתבעת דירה, וקיבלו ממנה שיקים להבטחת תשלום דמי השכירות.
מטעם הנתבעות הוגש תצהיר כל אחת מן
הנתבעות. הנתבעות ויתרו על חקירת הגב' כבירי.

דיון והכרעה
10.
כאמור, הטענה העיקרית היא שהאם, הנתבעת 1, חייבת בפירעון השיק שמשוך על חשבונה. הטענה לחבות הנתבעת היא טענה חלופית ויש מקום להיזקק לה רק אם יימצא שהאם אינה חייבת לפי השטר. אדון, אם כך, תחילה בחבות האם לפי השטר. השאלה הראשונה המתעוררת היא האם נעשתה החתימה בהרשאת האם מראש או בדיעבד. השאלה השנייה היא האם התקיימו התנאים למימוש השטר, שאין חולק שנמסר כשיק בטחון.

11.
לאחר ששמעתי את עדויות בעלי הדין והעדים מטעמם ועיינתי בחומר שהוגש על ידי הצדדים לתיק בימ"ש, אני סבורה כי דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להתקבל. המסקנה העולה מחומר הראיות היא כי מדובר בחתימה בהרשאה. כמו כן, אני מעדיפה את גרסת התובע, לפיה השטר נמסר על מנת להבטיח פירעון חובות העבר, ולא להבטחת פירעון חובות עתידיים. לפיכך, משלא נפרעו, קמה לתובע הזכות לביצוע השטר. הכל כמפורט להלן.

חתימה בהרשאה
12.
בשלב זה כבר אין מחלוקת שהנתבעת היא שחתמה על השיק המשוך על חשבון אמה ומילאה את פרטיו, והיא שמסרה את השיק לנציג י.ל.ת (ראו ס' 3 לתצהיר הנתבעת וחקירת הנתבעת בעמ' 28 ש' 5-12. כל ההפניות הן לפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 27.5.08 אלא אם כן צוין אחרת). עיון במסמכים שבתיק מעלה שהנתבעת חתמה על השיק בחתימתה שלה, ולא דימתה את חתימת האם. השיק חזר "א.כ.מ" ולא מחמת אי-זהות החתימה.

13.
אלא שהדברים לא היו ברורים מלכתחילה. ב"כ הנתבעת הצהיר לפרוטוקול, שהנתבעת חתמה על השיק של אמה, ללא הרשאתה של האם, רק בדיון אצל כב' הרשם ביום 10/2/08, לאחר שהתקבלה חוו"ד מומחה מטעם התובע, לפיה כתב היד בשיק הוא כתב ידה של הנתבעת. היה זה הדיון הרביעי בתיק בפני
כב' הרשם. הדברים נאמרו, לאחר שהנתבעות הכחישו חתימת הנתבעת על השיק בכתב ההגנה שהוגש מטעמן, במענה לכתב התביעה המתוקן (ס' 9 ו- 25 לכתב התביעה). לנתבעת לא הייתה תשובה לשאלה מדוע לא הודתה מיידית כי החתימה היא שלה (עמ' 24 ש' 4).

14.
התנהלותה של האם מעוררת לא-פחות סימני שאלה ותמיהות, עד שאין ליתן אמון בגרסתה.

15.
כך, גם בתצהיר עדות ראשית מטעמה חזרה האם על טענתה בבר"ל, לפיה אין היא יודעת מי חתם על השיק וכיצד הוצא מרשותה (סעיף 2). תצהיר זה הוגש יש לזכור, לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן, ובד בבד עם תצהיר הנתבעת, שבו היא מודה, כאמור, שמשכה את השיק (גם אם בהעדר הרשאה). שתי הנתבעות מיוצגות על ידי אותו בא-כוח. לא נטען שבין האם לבתה יש נתק ולא ניכר נתק כזה. הנתבעות ניהלו את ההליכים יחדיו, באמצעות אותו עו"ד, וכפי שעלה מחקירתה של האם, הנתבעת הסיעה אותה לדיון בבר"ל, עוד טרם צורפה כנתבעת לתיק. הנתבעת ציינה בחקירתה הנגדית כי "היא הנהגת שלי. אני מדברת איתה" (עמ' 31 ש' 7-11).

16.
ההכחשה הסתמית והגורפת של האם, לפיה אין לאדם אחר הרשאה למשוך שיקים וטענתה כאילו אינה יודעת מי נטל את השיק ללא רשותה וחתם עליו, תוך התעלמות מהודאת הנתבעת שהיא שנטלה את השיק וחתמה עליו - אינה משכנעת כלל וכלל. ההתנהלות באופן זה הביאה לכך שמתצהירה נעלמה הכחשה ספציפית של מתן הרשאה לנתבעת מראש או בדיעבד. כאמור, האם הסתפקה בהכחשה כללית, שלפיה נעשו "לקיחת השיק" והחתימה עליו, שלא בידיעתה וכי אין הרשאה לכל אדם אחר לחתום על שיקים בשמה. אמנם הכלל (העדר הרשאה לכל אדם אחר מלבדה לחתום על שיקים מחשבונה) כולל גם את הפרט (העדר השראה לנתבעת, שהיא בגדר כל אדם אחר), אך במקרה זה, "תפסת מרובה לא תפסת". בנסיבות תיק זה, וכאשר השאלה העומדת על הפרק היא האם חתמה הנתבעת של השיק בהרשאת האם מראש או בדיעבד - אין בהכחשה הכללית כדי לסייע לנתבעת. ההיפך הוא הנכון. מה שאין בהכחשה ונעדר ממנה, מלמד יותר ממה שיש בה.

17.
שתיקה רועמת מצאתי גם בתצהירה של הנתבעת, שאיננה מפרטת כיצד ובאילו נסיבות, נטלה את השיק מאמה ללא רשותה, ומסתפקת בשורה: "אני לא חתמתי על השיק בהרשאה" (סעיף 2 לתצהיר). רק בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת כי לקחה את השיק מהפנקס ומסרה אותו כשאמה הייתה מאושפזת בבית חולים מחודש 9/05 עד סוף 4/06 (הנתבעת 2 עמ' 25 ש' 27-28, עמ' 26 ש' 3-6). גם האם העידה בחקירתה, שהייתה מאושפזת 8 חודשים ברציפות עד אפריל (עמ' 31 ש' 1-4, עמ' 33 ש' 16-17). אולם גם מתצהירה של האם נעדרו, משום מה, פרטים אלה, עליהם העידה בחקירתה. למותר לציין כי לא הובאו מסמכים רפואיים לתמיכה בטענה ויש להניח, לרעת הנתבעות, כי מועדי האשפוז אינם תומכים בגרסתן. מכל מקום, לא נטען ולא הוכח שהשיק נמסר בתקופת האשפוז הנטענת.

18.
בנוסף, האם לא פעלה מייד עם גילוי העניין להתנער מהתנהלות בתה ולא הודיעה בשלב כלשהו כי בתה נטלה את השיק וחתמה עליו ללא הרשאה וכי אין היא מרשה משיכתו לטובת התובע על ידי בתה. כאמור, האם בחרה בדרך של הכחשה כללית, כאילו אינה יודעת כלל מה קרה. למותר לציין כי האם לא הגישה תלונה במשטרה על גניבה, זיוף, חריגה מהרשאה וכיוצ"ב.

19.
זאת ועוד. האם אישרה בחקירתה, כי בסוף אפריל 2006 מסרה לנתבעת את פנקס השיקים שלה ונתנה לנתבעת אישור לחתום על שיקים לפקודת ה"ה יוכבד ואילן גבריאל (עמ' 32 ש' 29-30), שהשכירו לנתבעת דירה.

20.
הנתבעת, משום מה, לא זכרה דבר בקשר עם השיקים שמסרה למשכירים, אם נתנה אותם בהרשאה של האם או מי חתם עליהם, היא או אמה (עמ' 29 ש' 9-10, 12-13). מכל מקום, מעדות הנתבעת עולה כי לא היה ברשותה פנקס שיקים ולא חשבון בנק, בזמן מתן השיקים למשכירים או מתן השיק לתובע (עמ' 29 ש' 15-16, 4-6). האם ידעה זאת, וזו הסיבה שאישרה משיכת השיקים למשכירים (עמ' 33 ש' 11-14). כאמור, לפי עדות האם, היא אישרה גם חתימתה של הנתבעת על השיקים.

21.
מדובר לגרסת הנתבעות, בעשרה שיקים שנערכו לפקודת המשכירים, 5 שיקים לפני השיק שנמסר לתובע, ו- 5 שיקים לאחריו (עמ' 2 ש' 3-4 לפרוטוקול מיום 29/11/07). פנקס השיקים ממנו נמשך השיק היה בידי ב"כ הנתבעות במהלך הדיון ביום 29/11/07 והוצג לכב' הרשם (שם). הנתבעות נמנעו מלהביא את הפנקס לבימ"ש במועד ההוכחות. אין חולק כי על ספח השיק, שנותר בפנקס, נרשם "צ'ק ביטחון שירין" (ספח זה צורף כנספח א' לחוו"ד הגב' כבירי), בכתב ידה של הנתבעת. כאמור, עסקינן בשיק שנמצא בתווך, בין השיקים שנמסרו למשכירים, בהרשאת האם, ונרשם על גבי הספח במפורש לשם מה הוצא. עובדות אלה מתיישבות יותר עם הטענה שהאם ידעה על הוצאתו של השיק נשוא תיק זה על ידי בתה, וכי הוצא בהסכמתה ובהרשאתה. יותר מכך, עובדות אלה מלמדות שבנסיבות שבהן לא היו לנתבעת שיקים, נהגה האם, הנתבעת 1, לתת לבתה, הנתבעת 2, רשות לחתום ולהוציא שיקים לבטחון מחשבונה של האם.

22.
בכל מקרה, גם ההכחשה הכללית של האם מתייחסת רק לאי-מתן הרשאה מראש לנתבעת לחתום על שיקים, ואיננה מתייחסת לטענה שהאם נתנה לנתבעת הרשאה בדיעבד לחתום בשמה על השיק. גם בחקירתה במסגרת הבר"ל לא העידה האם כי לא נתנה הרשאה בדיעבד. כשנשאלה אם זה בסדר שבתה מוסרת שיקים בשמה ענתה: "תלוי" ולאחר מכן, הסבירה, לשאלת בימ"ש: "אם היא הייתה מיידעת אותי הייתי אומרת כן או לא. אבל לא ידעתי בתודעתי" וכשנשאלה "ועכשיו שאת יודעת?" השיבה "אני אברר ואכעס שעשו לי דבר כזה" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 14/1/07 ש' 19-26). גם כאן, אפוא, אין האם אומרת כי איננה מאשרת בדיעבד את הוצאת השיק בחתימת בתה, הנתבעת. אף הנתבעת איננה שוללת אפשרות זו של אישור בדיעבד. כשנשאלה הנתבעת בחקירתה האם ביקשה מאמה הרשאה כשהתביעה הוגשה והחלו ההליכים, ענתה: "לא יודעת, לא זוכרת. לא נראה שדיברנו על זה" (עמ' 30 ש' 20-21). שוב, באופן תמוה, זכרונה של הנתבעת 2 אינו עומד לה, בשאלות שלא נח לה לענות עליהן.

23.
המסקנה העולה מן המקובץ היא שהאם (הנתבעת 1) נתנה לבתה (הנתבעת 2) הרשאה למשוך שיקים ולחתום בשמה, לרבות השיק נשוא תיק זה ובכל מקרה, גם אם לא ניתנה הרשאה מראש, ניתנה הרשאה בדיעבד.

24.
אני דוחה את הטענה שלא ניתן לאשר בדיעבד, את חתימת הבת על השיק. אין מדובר במקרה של זיוף חתימה, לפי סעיף 23 לפקודת השטרות. סעיף זה מבחין בין חתימה מזויפת "שאין כוחה יפה כלשהו" לבין חתימה ללא הרשאה, שניתן לאשררה בדיעבד. לא נטען לזיוף חתימת האם (הנתבעת 1) על ידי הנתבעת 2, ולא הוכח זיוף. יתר על כן, כאמור, מהמסמכים בתיק (לרבות דוגמאות חתימה שמסרה הנתבעת 2 לגב' כבירי ומצורפות לחוו"ד), עולה שהנתבעת 2 חתמה את חתימתה שלה, ולא זייפה את חתימת האם (ראו: לרנר דיני שטרות (מהדורה שניה) התשס"ז, 411 ס' 14.8). לכל היותר, מדובר בהעדר הרשאה מראש, שניתן להכשירה בהרשאה בדיעבד.

25.
נותר, אם כך, לדון בטענה שלא התמלא התנאי למימוש השטר, שניתן לביטחון.

האם התקיים התנאי למימוש השטר שניתן לביטחון
26.
כידוע, הנטל להוכיח מהו התנאי למימוש השטר וכי לא התקיים, מוטל על הטוען. גרסת הנתבעת לגבי אי-קיום התנאי לפירעון השיק, לא הוכחה.

27.
לטענתה, נמסר השיק להבטחת חובות עתידיים, אם יהיו. החובות שהיו קיימים בגין אספקת מוצרים למסעדה, נכון למועד מסירתו של השיק, הם של חברת דון דינו בע"מ, שהפעילה את המסעדה מדצמבר 2005 ועד אפריל 2006, ולא שלה. חברת דון דינו היא בבעלות אחרים (אליזבת ויוסף מוזס), ולא בבעלות הנתבעת. בין הנתבעת לדון-דינו אין קשר ומתנהלים ביניהם הליכים משפטיים. היא עצמה ניהלה את המסעדה ממאי 2006, כבעלים של חברת טרה קוטה בע"מ (סעיפים 4-12 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת).

28.
התובע טען להרחבת החזית, שכן הטענות לא באו בכתב ההגנה.

בכפוף לטענה זו, התובע העיד כי כל העת הכירו רק את הנתבעת כמי שעבדה איתם בהזמנות, ולא היה מודע לחילופי בעלים שונים כפי שטוענת הנתבעת (עמ' 14 ש' 1-7). כך העיד גם העד מטעמו מר לדאני, נהג החלוקה (עמ' 21 ש' 12 ואילך).

העד בסילאין, מנהל שיווק וגביה, העיד כי שיק זה שניתן לביטחון היה על חשבון החוב ואם החוב לא משולם, אזי גובים את השיק (עמ' 22 ש' 22,26). עוד העיד כי התנהל כל הזמן אך ורק מול הנתבעת (עמ' 23 ש' 19-10) ולא היה מודע לקיומם של בעלים דן-דינו או אחרים (עמ' 23 ש' 6-12).

29.
אכן, הטענה לגבי אי-קיום התנאי למימוש השטר, לרבות הטענה שמדובר בחובות של אחרים, לא הועלתה בכתב ההגנה. התובע התנגד לשינוי ולהרחבת חזית (עמ' 12 ש' 20 ואילך וכן בסיכומים). על כן, כבר מטעם זה, יש לדחות את הטענה.

30.
למעלה מן הצורך, גרסת הנתבעת לא נתמכה בראיות כלשהן. לא הוגשו מסמכים רלבנטיים. גם לא זומנו לעדות מנהלי דון דינו לתמוך בטענותיה. כך גם, לא הובאו ראיות כלשהן להוכיח כי הנתבעת פעלה בשם חברה בע"מ וכי אין מדובר בחובותיה שלה.

31.
הטענה שהשיק נמסר להבטחת חוב עתידי, אינה סבירה בהתחשב בכך שמולא בשיק סכום מדויק, שהוא סכום החוב לתובע בעת שנמסר השיק. המסקנה מתחזקת מן הראיות שהוכחו בעניין מסירת השיקים למשכירים. גם אל מול המשכירים פעלה הנתבעת לפי אותה שיטה. דהיינו: מסירת שיקים לביטחון בהרשאת האם ובחתימת הנתבעת, תוך התחייבות לשלם תמורתם לנמשך עד למועד הפירעון הנקוב. כפי שהעידה המשכירה הגב' יוכבד גבריאל, השיקים שקיבלו לבטחון נפרעו, כל שיק במועדו, והשיקים הוחזרו לנתבעת ולא הופקדו (חקירת הגב' גבריאל, עמ' 8 ש' 16-17, עמ' 9 ש' 18-20).

32.
הטענה, אפוא, נדחית. משאין טענה ביחס לגובה החוב או חישובו, חייבת האם בפרעון מלוא סכום השיק.

33.
לבסוף, לא מצאתי ממש בטענה כאילו אין התובע בבחינת אוחז בשטר. השיק נמשך לפקודת י.ל.ת ולא לפקודת י.ל.ת שיווק בע"מ, וגם הופקד על ידי י.ל.ת שיווק. התובע הוא הבעלים של י.ל.ת ואין מניעה שיתבע את ביצוע השטר.

34.
לאור מסקנה זו, אין צורך לדון בטענה החלופית, לגבי חבות הנתבעת 2.

סוף דבר
35.
התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 1, הגב' שילי ששה, בגין מלוא סכום השיק הנתבע.
הליכי ההוצל"פ כנגד הנתבעת 1 ישופעלו.
התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

36.
יחד עם זאת, כיוון שהתובע נאלץ לתבוע גם את הנתבעת 2, בשל טענות הנתבעת 1, ולאור המעורבות הברורה של הנתבעת 2 בדברים והנסיבות כפי שעולה מפסק הדין - אני מחייבת גם את הנתבעת 2 בתשלום ההוצאות ושכר הטרחה.
הנתבעות, אפוא, יחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות ניהול ההליך, לרבות שכר העדה (הגב' יוכבד גבריאל) וחוו"ד המומחה להשוואת כתבי יד (הגב' כבירי).

כן ישלמו לתובע, יחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 5000 ₪ בתוספת מע"מ.
בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון שההליכים התארכו שלא לצורך בגין התנהלות שתי הנתבעות, שלא מיהרו לגלות את כל הפרטים לגבי החתימה על השיק, עיכבו את ניהול התיק גם בכך שלא מילאו אחר צו לגילוי מסמכים במשך 4 חודשים (הח' כב' הרשם מיום 7/10/07), ועשו דין לעצמן כשלא הגישו סיכומים במועד (ראו החלטתי מיום 16.7.08 בבש"א 3169/08). מצד שני, הבאתי בחשבון את התנהלות התובע בניהול התיק ובין היתר, בכך שהגיש סיכומים שהודפסו בצפיפות בלתי-סבירה.

המזכירות
תשיב לתובע את יתרת הפקדון שהפקיד על חשבון שכר העדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
.

ניתן היום ו' באב, תשס"ח (7 באוגוסט 2008) בלשכתי


יעל בלכר
, שופטת

000686/07א
126 נטלי.






א בית משפט שלום 686/07 בן עמי מימון נ' ששה שירלי, ששה שירין (פורסם ב-ֽ 07/08/2008)