פסקי דין על פרי עזרא | פסקי דין על פרי ז'קלין | פסקי דין על פרי עודד |

8065/03 בש     16/06/2004




בש 8065/03 מדינת ישראל נ' פרי עזרא, פרי ז'קלין, פרי עודד




בעניין:

13



בתי המשפט



בית משפט השלום באר שבע
בש 008065/03

בתיק עיקרי:
002435/

בפני
:
השופט יעקב שפסר
תאריך:
16/06/2004




בעניין
:
מדינת ישראל



ע"י ב"כ עו"ד
משה קליין

המבקשת

נ
ג
ד


1. פרי עזרא

2. פרי ז'קלין
3. פרי עודד


ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד היכל גדעון

המשיבים

החלטה


א.

רקע

בקשה לצו הפסקת שימוש לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק), כנגד 12 מבנים המצויים על קרקע חקלאית הידועה כמשקים מספר 34 ו – 35 במושב הודיה, אותם, כך נטען בנו המשיבים, בלא היתר כדין.

עפ"י התצהיר שצורף לבקשה, נבנו המבנים למגורים ומשמשים כחדרי אירוח לפגישות מזדמנות של זוגות אוהבים ו/או למטרות אירוח אחרות,
תוך שמהוים שימוש חורג לשימוש המותר בקרקע האמורה, היינו לצרכים חקלאיים בלבד.

במקביל, הוגש גם כתב אישום כנגד המשיבים (ת.פ. 2435/03) בגין ביצוע עבודות ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר.

בדיון שהתקיים בפני
, הודיעה המשיבה 2, שהיא רעייתו של המשיב 1 ואמו של המשיב 3, כי לא נתנה הסכמתה לבניה, אדרבא, מתנגדת היא לבניה זו וככל שנוגעים הדברים אליה, ניתן ליתן צו כמבוקש.
כיון שכך שוחררה המשיבה 2 מהמשך הדיון בתיק זה והוא נוהל ע"י המשיבים 1 ו – 3 בלבד (להלן יקראו: המשיבים).

להשלמת התמונה יצויין, כי בקשה זו הינה בקשה שניה לאחר שבקשה קודמת של המבקשת, למתן צו הפסקת פעולות לפי סעיף 246 לחוק, נדחתה בזמנו ע"י עמיתתי, כב' השופטת נצר, בתחילה בשל העובדה כי לדעתה לא היה לב"כ המבקשת יפוי כח מתאים מטעם היועץ המשפטי לממשלה ולאחר מכן מחמת הסיבה, כי בעת הגשת הבקשה, היו המבנים בנויים כבר, ועל כן לא היה זה כמובן ההליך הנכון. בשל כך, הוגשה בקשה זו, למן צו הפסקת שימוש, עפי סעיף 239 לחוק.

המשיבים אינם מכחישים כי המבנים הרלוונטים נבנו על ידם, ללא היתר. עם זאת המדובר לטענתם במבנים "קלים" – קראוונים. לדבריהם החלו בתהליך קבלת ההיתר והם נמצאים בעיצומו. עוד טוענים המשיבים, כי המבנים משמשים למגורי עובדים. הם בנויים מפנל מבודד על גב מסגרת, מחוברים למים, ביוב חשמל.

ב.
טיעוני הצדדים

תמצית טיעוניו המשפטיים של ב"כ המשיבים, עו"ד היכל שראוי לציין כבר עתה שטען בפני
כל שניתן היה לטעון בשם המשיבים,
הינה כדלקמן:

קיים שיהוי רב מרגע גילוי דבר החריגה ועד להגשת כתב האישום בעניין, כמו גם הגשת הבקשה הנ"ל (כ - 10 חודשים).
אין בבקשה זיהוי מדויק של הנכס, כגון נ.צ. /גוש /חלקה וכו'. המדידה לפי מכשיר

g.p.s

אינה ראיה מדעית ואינה אמינה. על כן, אין אפשרות לאכוף את הצו ככל שינתן כזה.
הזיהוי בוצע ע"י אדם שלא הוסמך לכך על פי חוק.
המבנים אינם קבועים אלא יבילים, ולכן אינם נופלים כלל במסגרת הגדרת החוק.
בעתירתה הראשונה על סמך סעיף 246 שהוזכרה לעיל, כללה המבקשת גם עתירה חלופית להפסקת שימוש. על כן יש בכך מעשה בית דין והמבקשת מנועה מלהעלות בקשתה שוב.
לא הוכחה נחיצות הצו תוך שהבקשה מנוגדת למגמה הקיימת בדבר מתן ארכות להכשרת בניה.
ג. דיון

על רקע העובדה כי אין מחלוקת למעשה שהמבנים אכן נבנו ע"י המשיבים ללא היתר, יש לבחון איפוא את יתר טענות המשיבים.

א.
שיהוי הרשויות

טענתם הראשונה של המשיבים הינה, כי הרשויות השתהו בהגשת האישום ונקיטת ההליכים כנגדן. לא מצאתי ממש בטענה זו, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי.

בהיבט העובדתי מצאתי, כי המדינה הזדרזה והגישה את בקשותיה עוד במקביל להגשת כתב האישום, אלא שבית המשפט בהחלטתו אז, דחה את הבקשה. הליך זה הינו המשך טבעי ומתבקש להליכים משפטיים קודמים אותם הגישה המדינה בענין זה.

ואולם, גם בהיבט המשפטי, אף אם היה שיהוי, הרי שכידוע לא
יוצר הוא מניעות בהפעלת אמצעי אכיפה של חוקי התכנון והבניה.

כך למשל ברע"פ 1520/01 יעקב ורות שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית . פ"ד נו(3), 595 נדחית טענה דומה :

"...במקרה שלפנינו, פעולתן של הרשויות רחוקה הייתה מלהיות תקינה... עם זאת, התנהגותה של הרשות והשתהותה אין די בה, בנסיבות שלפנינו, כדי למנוע מן הרשות מלהפעיל את סמכויותיה כדי לאכוף את חוקי התכנון והבנייה... נוכח חומרת ההפרות של ההוראות התכנוניות, קשה לקבל טענת מניעות ביחס לפעולות האכיפה של הרשות.

ברור איפוא, כי לטענת השיהוי אין מקום, שכן אינה מהווה מחסום מפני המשך ביצוע העבירה.

ב.
הסמכות לפי סעיף 239 לחוק

סעיף 239 לחוק, קובע תנאי יחיד למעשה והוא, כי נעשתה עבודה או שימוש בנסיבות
סעיף 204, היינו התבצעה בנייה ו/או שימוש ללא אישורים נדרשים כמוגדר בסעיף 1 לחוק. על כן, אין כל צורך לבחון האם בנסיבות העניין, נדרש הצו לצורך פעולה כלשהיא, אלא די כאמור כי נעברה עבירה, כתנאי להוצאת צו הפסקה שיפוטי. יצויין כי בשלב הבקשה לפי סעיף 239 לחוק, לא בודק בית המשפט אם קיימת הגנה למשיבים, אלא אם עובדתית בוצעה עבירה או בוצעו עבודות בנסיבות שיש בהן משום עבירה. בענין זה אין כאמור מחלוקת בין הצדדים וברור כי המבנים נבנו ללא היתר וכי נעשה שימוש במקרקעין שלא בהתאם ליעודם. שימוש במקרקעין בניגוד מטרות המוגדרות (וברור שזהו המצב בעניננו), די בו כדי להכנס לגדרו של סעיף 239 לחוק. (ר' למשל לענין זה ע"פ (ירושלים) 1538/98 - מדינת ישראל
נ' רם גג בע"מ ואח' תק-מח 98(1), 1363 ,עמ' 1365, ב"ש 629/98 (פ"ת) מדינת ישראל
נגד לוזון עמוס, דינים (שלום) כרך יד', 42 ועוד).

ג.
היות המבנים יבילים

בהמשך לאמור בסעיף ב' לעיל, הרי שלענין זה נשאלת השאלה האחרת והיא: האם בהנחה שהמבנים אינם קבועים אלא יבילים כטענת המשיבים, האם אכן אינם נופלים כלל לגדר הגדרת החוק ועל כן לכאורה לא בוצעה עבירה?

לא נראית לי גם טענה זו, שכן לדעתי, המבחן איננו טכני בלבד, בדבר קיום אפשרות ערטילאית שהמבנה יביל, אלא מדובר בשאלה עקרונית ביצועית, מהי מידת הארעיות של המבנה. שכן אם היה הוא אוהל, הרי שברור כי אין צורך בפעולות מקדימות מרובות על מנת להסירו. ברם קראוון דרוש לנתקו מחיבורי מים וחשמל, ולהזמין מוביל מיוחד לצורך עניין זה. ראוי איפוא לענין זה לעשות שימוש במבחן השכל הישר כפי שהופיע עוד בע"פ 31/50 יוסף מלצקי נ' היועץ המשפטי, תק-על 50(3), 1, בו מובא מבחן זה להגדרת מבנה מהו :

"וזה הוא העיקר: נכון ונכון, כי אין להציב כאן גבולות ברורים, וכי יקשה מאד למצוא הגדרה רעיונית מדוייקת למושגים ההם; אך ישנו מבחן אחד שאפשר לסמוך עליו בכל עת, והוא מבחן השכל הישר, או: ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות. איש לא יעלה על הדעת לכנות שולחן או ארון בשם "מבנה", או מאידך גם לא יעלה על דעת אדם לקרוא "רהיט" או "מדף" ליציע המשתרע על 14 ממ"ר, ומשמש או ראוי לשמש מקום עמידה לאנשים. חשיבות מרובה תהא מדעת במקרים אלה - כפי שציין שופט השלום המלומד - למטרת המבנה, למידותיו, ולדרך השימוש שלו; וגורמים אלה, ועוד אחרים כיוצא בהם, יקבעו את טיבו וטבעו של "החפץ": אם אמנם "מבנה" הוא, או שאינו אלא "רהיט" בלבד. חוץ מזה: עצם המטרה הלגיסלטיבית של חוקי הבנין עשוייה לשמש אבן בוחן לקביעת איסור הבנייה. חוקים אלה נועדו למטרה הגיונית וברורה, היינו: למנוע הקמת מבנים העלולים לסכן את חיי הצבור ובריאותו, או העלולים לפגוע באחד משאר האינטרסים המוצדקים שלו. ואם היציע שלנו יתמוטט, ובני אדם העומדים עליו יפלו וייזוקו, לא תהא כל נחמה בדבר אם לאחר מעשה ישמר, כי ייתכן שנפלו רק מעל גבי "רהיט". הסגולה המיוחדת שהצביע עליה בא-כח המערער - היינו: "כושר התנועה" של היציע, והיותו בלתי מסומר ובלתי מבורג, סגולה זו ודאי שאינה מועילה דוקא להפחתת הסכנה הנובעת מבנייה-ללא-פקוח של כלי רב מידות שכזה."

אשר על כן ברור, שאף אם המדובר במבנים יבילים, אין בכך כדי להוציא אותם מגדר החוק. יצויין, כי בעדותם של המשיבים הבהירו כי ידוע להם הצורך בתהליך ההיתר ואף החלו בפעולות מסוג זה, כך שאף לגרסתם, לא נראה שיכולים הם להעלות טענה כאמור.

ג.
זיהוי הנכס

בבקשה מופיעות נקודות ציון מדויקות של המבנים שבגינם נדרש צו ההפסקה בענייננו. לכן, קשה להבין כיצד טוענים המשיבים כי היקף הצו אינו ברור מהבקשה. מר אבי לוי, מפקח היחידה לפיקוח על הבנייה מעיד, כי ערך ביקור בתאריך 7/1/03 וכן ב - 31/1/03 וזיהה 12 מבנים שנבנו בהאם לנקודות הציון המדויקות עליהן הוא מצהיר. חזקה על הרשות שפעלה כדין, זולת אם העלה הטוען נטל ראיה המורה אחרת (ר' לענין זה בג"צ 4733/94 פרופ' יהודית נאות נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד מט(5), 111). בענייננו מועלות טענות אלו ללא תימוכין של ממש להן. זאת ועוד,
בנוגע לטענה כי אין אפשרות לזהות את הקראוונים המדויקים נשוא הצו, טוען ב"כ המבקשת כי זולת העובדה שהמדובר ב – 12 קראוונים בלבד המוצבים בחלקות נשוא הנדון, לא ניתן כלל להמציא תרשים או תוכנית, מכיוון שהמשיבים עשו זאת ללא אישור כלל, בלא שהגישו תכנית וכי זו הסיבה למעשה לקיומו של ההליך נגדם.

אף לענין דרך המדידה באמצעות מכשיר ה –

g.p.s
או בדרך אחרת כלשהיא, לא מצאתי כל ממש. דרך המדידה הינה אמצעי בלבד בין אפשרויות מדידה אחדות, ומשהעיד הפקח כי מדד ומצא את נקודות הציון כתואמות למצב השטח, מספק הענין בשלב זה. יודגש, כי טענה מסוג זה, ככל שיש לה מקום (ואיני קובע כל עמדה ביחס לכך), יכולה להיות מועלית בדיון העיקרי ולא בשלב זה, מה עוד שהמדובר בהפסקת שימוש שאינה בלתי הפיכה, כגון צו הריסה ממש. כל פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המשיבים אינם לעניננו ועוסקים בהליכים מסוג אחר, בעלי אופי שונה ומטרות שונות.

ד. סמכות הפקח לחתום על התצהיר ולערוך מדידות

עפ"י תצהיר המשיב 3 שצורף כתצהיר נגדי לבקשה, טוענים המשיבים כי הבקשה הוגשה שלא כדין, מאחר והתצהיר שצורף בתמיכה לבקשה מטעם מר אבי לוי, נערך על ידי
מי שאינו מוסמך לתיתו.

התצהיר אינו מפרט את הטענה
וב"כ המשיבים אף לא חזר עליה בסיכומיו, ואולם נראה כי הטענה נוגעת לשאלה, האם בסמכותו של מפקח הועדה להגיש תצהיר תומך בבקשה מתן צו הפסקה שיפוטי. גם התשובה לשאלה זו צריכה להקבע על רקע התכלית החקיקתית של חוק התכנון והבניה ועל "תכלית זו ניתן ללמוד, בין השאר מהמבנה החקיקתי, מיחסי הגומלין בין הוראות שונות בחוקים דומים ומהמטרה שאותה ביקשה החקיקה להגשים" (דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 214/81 מדינת ישראל
נגד חנה פחימה ואח', פ"ד ל"ט (4), 821 , 825).

תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צוים עפ"י המבקש בלבד) תשמ"ג – 1982 קובעת:

"צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק, יכול שינתן על פי המבקש בלבד אם הבקשה נתמכת בתצהיר של מהנדס או של עובד הועדה המקומית שמהנדס הועדה הסמיכו או עובד הרשות המקומית שבתחומה בוצעה העבירה, שמהנדס הסמיכו...".

נפסק לא אחת, כי יש ליתן משקל לתכלית החוק ומטרתו באופן הגובר על לשון החוק. גישה של פרשנות דוקנית הנצמדת ללשון התקנות באשר למי שרשאי לחתום על התצהיר, לא רק שאינה משיגה את מטרות החוק אלא שעלולה להביא להכשלתו.

למעלה מן הצורך אציין, כי בעניננו, לא מדובר בסופו של דבר בהוצאת צו על פי צד אחד, אלא בדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים ועל כן, לאחר שנשמעו העדויות ונחקרו הצדדים, אין למעשה משמעות כבר לתצהיר שנועד במקורו לצורך קבלת צו במעמד צד אחד.

ה.
מעשה בית דין

כאמור, טוענים המשיבים,
כי בעתירתה הראשונה (נשוא ב"ש 5006/03), נכללה טענה בדבר צו הפסקת שימוש ועל כן, משנדחתה הבקשה, מהווה הדבר מעשה בית דין והמבקשת מנועה מלהעלות ענין זה שוב.

כמובן שאין כל יסוד לטענה זו: בדחותה את הבקשה, קבעה עמיתתי כב' השופטת נצר מפורשות כי אין בהחלטתה כדי למנוע מהמבקשת לעתור לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 239 לחוק.

ו.
נחיצות הצו והמגמה בדבר מתן ארכות להכשרת בניה
.

הטענה האחרונה של ב"כ המשיבים היה כי לא הוכחה נחיצות הצו תוך שהבקשה מנוגדת למגמה הקיימת בדבר מתן ארכות להכשרת בניה. לענין המגמה הקיימת, הרי שלא ברור לי מהיכן שאובה אינפורמציה זו. בקשות מסוג זה מובאות חדשות לבקרים ונועדו למנוע בניה ו/או שימוש שלא כדין ע"י עברייני בניה. זוהי מטרת הצו וזוהי נחיצותו ועל כן, משהוכח כי נבנו מבנים בלא היתר ושלא כחוק, די בכך כדי להגיש בקשה מסוג זה.
לעיתים, ניתנות ארכות למניעת הריסה וזאת על רקע הנזק הבלתי הפיך הצפוי מצו מסוג זה, אך לא בכך ענינה של בקשה זו.

לדברים אלה משנה תוקף כשהמדובר במבנים מסחריים שמהם משיג העבריין רווח כלכלי כבמקרה שבפני
נו. במסגרת ראיות המבקשת, המציאה היא תמונות של המבנים ובהם הוצג גם ציודם ומראם פנימה, וכן מודעה שפורסמה בעיתון (לדברי המשיב 3 ככל הנראה מטעם אחיו), ואשר בהצטרפם יחד, בצירוף עדות הפקח, מצביעים לא ספק רב, כי המדובר במבנים מסחריים, המניבים רווחים ויתרון כלכלי כנטען.

אציין עוד כי בשקלול כולל של הראיות והעדויות שהוצגו בפני
, נראה לי להעדיף את עדותו של הפקח אשר נראתה מסתברת יותר בנסיבות הענין. מבלי שאקבע בשלב זה כל עמדה ביחס לתיק העיקרי, הרי שאוכל לציין כי עדות המשיב 3, לא עשתה עלי רושם מהימן. הוא ניסה לצייר תמונה שאינה נראית מציאותית, לפיה מיועדים כביכול המבנים לפועלים אצלו, דבר שאינו מתיישב עם הציוד הפנימי העשיר המיועד בדרך כלל לצורכי בילוי או נופש, כגון ג'קוזי, מכשירי אודיו ווידאו, מיטת אפריון ועוד. בעדותו של עד זה מצאתי לא אחת התחמקויות ותשובות בלתי סבירות.
מכל מקום, כך או כך, נטל ההוכחה מוטל על המשיבים להראות, כי בידם היתר לשימוש חורג או העדר הצורך בכך, ומשהביאה המבקשת את הוראות סעיף 239, והעובדה כי לא ניתן היתר לשימוש חורג, על המשיבים הנטל לסתור, דבר שלא עשו.

כמו כן, העובדה כי הנזק שייגרם לתושבי הקראוונים בעצם הפינוי אינו שיקול של ממש.
אלו יוכלו לבוא לידי שיפוי מהנזק שייגרם להם, ובנוסף העובדה כי אין למשיבים להלין בעניין תוצאות ההפסקה אלא על עצמם, שכן לא פעלו כדין להשיג אישורי בנייה וכו' קודם שביצוע את הבניה.
זאת ועוד, צו הפסקת שימוש, להבדיל מצו הריסה, אינו בלתי הפיך. כל מטרתו ותכליתו למנוע המשך שימוש לא חוקי ועם סיום ההליך העיקרי, יקבע מה תהא התוצאה הסופית. (לענין זה ר' גם ע"פ 5047/98 א.ש. אנרגיה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים .תק-על 98(3), 8 ).

נראה בעיניי איפוא, כי ישנה חשיבות לשמירה על החוק והסדר במדינה ולאפשר את הפסקת השימוש המבוצע במקום, כבלם להפרת חוק התכנון והבנייה.



ד. סוף דבר

לאור האמור החלטתי להעתר לבקשה וליתן צו הפסקת שימוש במבנים נשוא הבקשה, עד לתום הדיון בתיק העיקרי בעניינם.

הנני מורה בזאת איפוא למשיבים ו/או לכל מי מטעמם ו/או ברשותם, להפסיק את השימוש הנעשה ב – 12 המבנים נשוא הבקשה, הבנויים במגרשים 34 ו – 35 במושב הודיה.

בשולי הדברים התנצלותי. לצערי, בשל טעות טכנית לא הופצה החלטתי זו מאז שנכתבה על ידי לפני קרוב לשלושה חדשים. עם הצדדים הסליחה.

המזכירות תשלח עותק החלטתי לב"כ הצדדים ותביא התיק העיקרי בפני
כב' השופט רוזין, לקביעתו בהתאם ליומנו

.

ניתנה היום 16 ביוני, 2004 (כ"ז בסיון תשס"ד) בהעדר הצדדים.

יעקב שפסר
, שופט








בש בית משפט שלום 8065/03 מדינת ישראל נ' פרי עזרא, פרי ז'קלין, פרי עודד (פורסם ב-ֽ 16/06/2004)