פסקי דין על אורן בינשטוק | פסקי דין על ראובן אידל | פסקי דין על צבי בר ראש עיריית רמת גן

17/04 בש     29/06/2004




בש 17/04 אורן בינשטוק, ראובן אידל נ' צבי בר ראש עיריית רמת גן




בעניין:

1



בתי המשפט


בימ"ש לענינים מקומיים רמת גן
בש 000017/04


בפני
:
שופט: מועלם דוד
תאריך:
29/06/2004




בעניין
:
1. אורן בינשטוק

2. ראובן אידל


ע"י ב"כ עו"ד
קרני מור
המבקשים

נ
ג
ד


צבי בר – ראש עיריית רמת גן



ע"יכ ב"כ עו"ד
קינדרמן אהרן
קימל גילה
המשיב


החלטה

1.
ביום 14/6/04 הגישו המבקשים
בבית משפט זה בקשה שהוגדרה:


"בקשה לביטול / הכרזה על בטלותו של צו הפסקה מינהלי שהוארך שלא בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968".


הצו נשוא הבקשה (שייקרא להלן: הצו המאריך או צו ההארכה) הינו צו מיום 7/6/04 שניתן לפי סעיף 21 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 (להלן: החוק או חוק הרישוי) המתימר להאריך תוקפו של צו הפסקה מנהלי מיום 11/5/04 שניתן לפי סעיף 20 לחוק להפסיק את העיסוק בעסק מסוג מזנון פלאפל וסביח ברח' ז'בוטינסקי 127 ברמת-גן (להלן: העסק).


הבקשה הוגשה באמצעות עו"ד קרני מור
(להלן: הסניגור).

2.
ביום 14/6/04 היה יום שני בשבוע. אמנם נמצאתי אני בביהמ"ש, אך עזבתי את ביהמ"ש לפני סוף היום. הסניגור הגיע לביהמ"ש אחרי שעזבתי, ומזכירות ביהמ"ש הסבירה לו שהשופט (אני) יגיע למחרת בבוקר לביהמ"ש ליום של משפטים. הסניגור טען שהענין דחוף לו ולא יוכל להמתין, כי אז הסביר לו המזכיר שאם ירצה יוכל לפנות לשופט תורן בביהמ"ש בתל-אביב.

עובדות אלה נתבררו מפי המזכיר, והסניגור לא חלק עליהן בדיון שהתנהל לפני ביום 22/6/04.
3.
הסניגור פנה עם בקשתו לביהמ"ש בתל-אביב וכב' השופטת א. לוי נתנה החלטה לפיה תועבר הבקשה לתגובת המשיב, עד החלטה אחרת ביצוע הצו מיום 7/6/04 (הוא הצו נשוא הבקשה) מעוכב, וכי לאחר קבלת תגובת המשיב התיק יועבר לביהמ"ש לעניינים מקומיים ר"ג, לשופט הדן בתיקים אלה.

4.
התיק הוחזר לבית משפט זה ומשהובא לפני סברתי שלפי תכן הבקשה, ראוי לקובעה בדחיפות לדיון במעמד הצדדים והוריתי על קביעתו ליום 22/6/04.

ברם ובשל מצוות כב' השופטת לוי, הוריתי לקבל בינתיים גם את תגובת ב"כ המשיב, וזה רשם תגובתו ביום 17/6/04.


ביום 22/6/04 נתקיים הדיון במעמד הצדדים.

5.
העובדות הרלוונטיות לבקשה:


ביום 11/5/04 חתם המשיב על צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 (להלן: הצו הראשון), המצווה על המבקשים לסגור את העסק, על יסוד שני נימוקים שפורטו בצו:

"1.
הנכם מנהלים עסק ללא רשיון (עסק חדש);

2.
גורמים למטרד ריח קשים לדיירי הסביבה".

הצו נמסר למבקש 1 באותו יום, 11/5/04 בשעה 12.45.

ביום 12/5/04 הגיש המבקש 1, על שמו בלבד, בקשה דחופה לביטול הצו הראשון, מן הסתם לפי סעיף 22 לחוק. הבקשה הוגשה בידי עו"ד רוסינסקי ועו"ד רוסינסקי הופיע בדיון בה.

הבקשה הובאה לפני ביום 17/5/04 וביקשתי לקבוע אותה ליום המחרת 18/5/04 ואולם ב"כ המשיב הודיע שאין אפשרות להופיע במועד זה. גלל כן החלטתי לעכב את ביצועו של הצו עד לדיון במועד שיתואם במזכירות, והמועד שנקבע היה 3/6/04.

6.
תיק זה שעניינו עסק ברח' ז'בוטינסקי 127 ברמת-גן, נידון לפני יחד עם תיק של עסק שכן לעסק הנ"ל, בתיק ב"ש 14/04 שאף בו ניתן צו הפסקה מנהלי. בהחלטה משותפת בשני התיקים דחיתי את הבקשות לביטול הצווים. כך אמרתי בסעיף 17 להחלטתי (מיום 8/6/04):


"על-כן אני דוחה את הבקשות לביטול צווי ההפסקה המנהליים נשוא הדיון. עסקו של המבקש בתיק ב"ש 13/04 (בינשטוק אורן) שנשאר בינתיים פתוח בשל החלטתי מיום 17/5/04 ייסגר עד יום 10/5/04".


אולי כאן ראוי לדון בטענה מיני רבות של הסניגור שלפני (עו"ד מור) לפיה קבעתי בצו כביכול שעסקו של המבקש בינשטוק ייסגר מיום מתן ההחלטה ועד 10/5/04. כל כך למה - שממילא תקופת 30 הימים של תוקפו של הצו (הצו הראשון) מסתיים ביום 10/5/04.


אכן ניסוחי הדברים בצו הנ"ל אינם ברורים ויכולים להטעות (בלשון המעטה). אין כל הגיון כמובן בכך שביהמ"ש יציין, כאשר דוחה הוא בקשה לביטול צו הפסקה מינהלי, שהעסק "ייסגור מיד" תוך ציון מועד סיום תוקפו של הצו. ביהמ"ש, שעה שדוחה בקשה לביטול צו, אינו נותן דעתו, בדרך כלל, מתי יסתיים תוקפו של הצו, שהרי ההוראה בדבר תקופת תוקפו של הצו נובעת מהוראות החוק ולא מצו של בימ"ש. לו התכוונתי לסגור את שני העסקים שלפני "על אתר", לא היה הגיון שלא אקבע את אותה הוראה לגבי העסק השני, וגם שם הייתי מציין שהעסק "ייסגר עד .... (מועד סיום תוקפו של הצו)".


כוונת ביהמ"ש היתה לתת למבקש בינשטוק אורכה נוספת של יומיים לסגירת עסקו, בשל העובדה שהוא נשאר פתוח, ומן הסתם שייגרם למבקש נזק אם לא תינתן לו אורכה לחיסול העסק וחיסול המצרכים בו.


לטענת הסניגור המלומד
העסק נסגר ביום 8/6/04 ונפתח שוב אחרי 10/6/04 ונשאר פתוח עד עצם היום הזה. הצו השני, שיפורט להלן, שבא להאריך תוקפו של הצו הראשון, והוא נשוא הדיון לפנינו, נמסר למבקשים ביום 9/6/04.


הבקשה שלפני הוגשה כאמור ביום 14/6/04, ואין להבין את פשר האיחור בהגשתה אלא לאור העובדה שממלא עסקו של המבקש היה פתוח ולא אצה דרכו לרוץ לבתי המשפט.


ביום 7/6/04 חתם המשיב על צו ההארכה, בו האריך תוקפו של הצו הראשון ב- 30 יום נוספים, לפי סעיף 21 לחוק.

צו זה נמסר למבקשים כאמור ביום 9/6/04.


כתב אישום נגד הנאשם בשל ניהול עסק ללא רשיון בניגוד לסעיף 14 לחוק הוגש ביום 8/6/04.

הטענות המשפטיות של המבקשים

7.
א.
הסניגור המלומד טען שהארכת תוקפו של צו הפסקה מנהלי עפ"י סעיף 21 לחוק
אפשרית רק בהתקיימם של שני תנאים מצטברים.

(א)
ההארכה תבוצע בתום התקופה של 30 יום של הצו הראשון.

(ב)
אם הוגש (בלשון עבר - ההדגשה של הסניגור) לבית המשפט כתב אישום.


ב.
בענייננו הצו המנהלי הראשון, טוען הסניגור, ניתן ביום 11/5/04 ותוקפו היה עד 10/6/04. ביום 7/6/04 נתן המשיב את צו ההארכה המתימר להאריך תוקפו של הצו ל- 30 יום נוספים, ע"י שהמשיב חתם באותו יום על הצו, ורק ביום 8/6/04 הוגש לבית המשפט כתב אשום.

ג.
יוצא מכך שהצו המנהלי הוארך בתוך תקופת 30 הימים ולא בתום תקופת 30 הימים, של תוקף הצו הראשון. גם לא קויים התנאי הנוסף של הגשת כתב אישום תחילה באשר כתב האישום הוגש רק למחרת, 8.6.04.

ד.
גלל כן צו ההארכה פסול ובטל והוא מבקש שכך יוכרז ע"י ביהמ"ש.

דיון

8.
סעיף 20 לחוק קובע:

"20. צו הפסקה מינהלי


היה לממונה על המחוז, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות הענין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק (להלן - צו הפסקה מינהלי)".

סעיף 21 לחוק קובע:


"21.
תקופת תוקף של צו הפסקה

צו הפסקה מינהלי יעמוד בתקפו שלושים יום מיום נתינתו, אם לא בוטל לפני כן על-ידי מי שהוציא אותו או על-ידי בית-המשפט; בתום התקופה של שלושים יום רשאי מי שנתן את צו ההפסקה המינהלי להאריך את תקפו לתקופה נוספת של שלושים יום אם הוגש לבית המשפט כתב-אישום על העבירה ששימשה עילה להוצאת הצו; הוראות סעיף זה לא יגרעו מסמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 17".


9.
בתיק ב"ש 6/00 של בית משפט זה (דייזי יוסף נגד ראש עירית רמת-גן, החלטה מיום 16/5/00) התעוררה שאלה, אם תקופת 30 הימים של הצו הראשון נעצרת או נדחית בשל דיונים של ביהמ"ש בבקשה לביטול הצו, ואני החלטתי שם, שהיא לא נעצרת וכי ההוראות בדבר תום התקופה והמועד להגשת כתב אשום שיאפשר הארכתה ע"י הרשות המקומית שרירות וקיימות חרף דיונים המתנהלים בביהמ"ש לעניין ביטול הצו וגם אם הוא דחה ביצועו עד לדיון.


ברם, בתיק הנ"ל (ב"ש 6/00) לא התעוררה השאלה המעניינת, שהתעוררה לפנינו, אם "תום" התקופה נמנה מיום חתימתה של הרשות על צו ההפסקה או מיום מסירתו של הצו לנושא הצו, היא לא נידונה שם ואין צורך להכריע בה כאן.


נראה לי ששיקולים רבים ומנוגדים רלוונטיים לקביעת ההלכה בעניין זה, ולא שמעתי מבאי כוח הצדדים טענות רחבות שיניעו אותי לעסוק בסוגייה, גם אם אינה רלוונטית לדיון.

10.
בענייננו התקופה של הצו הראשון לא תמה לא ביום חתימתו של צו ההארכה - 7/6/04 - ולא ביום מסירתו למבקשים - 9/6/04. הסניגור המלומד מבקש מאתנו לקבוע שאין סמכות לרשות לחתום על צו ההארכה לא לפני הגשת כתב האישום ולא לפני תום תקופת הצו הראשון. היינו – הצו צריך להיחתם גם אחר הגשת כתב האישום וגם אחר תום תקופת התוקף.


באשר לחתימה רק אחרי תום התקופה, הרי גם הסניגור הבין שזהו פרוש בלתי אפשרי.

כדי לקבוע מהו
המועד ל"תום" תקופה של 30 ימים לפי חוק הרישוי, עלינו להיזקק להוראות חוק הפרשנות, תשמ"א - 1981 ולשאר הוראות בדין הכללי. אם תהיה הרשות חייבת לחתום על צו ההארכה רק לאחר תום תקופת הצו הראשון, הרי ממש ברגע בו מסתיים תוקפו של הצו הראשון יהיה רשאי העוסק לחזור ולפתוח עסקו. מאידך צו שנחתם ועדיין נמצא בידי הרשות, אין לו תוקף מעשי למנוע מהעוסק לפתוח את העסק. ראוי שהעוסק ידע על מתן צו ההארכה לפני תום התקופה ממש של הצו הראשון.
יש לזכור שהצו השני הנו "צו הארכה" של הצו הראשון. אין ספק לפי הוראות החוק שתוקפו של הצו השני הוא רק בכפוף לסיום תוקפו של הצו הראשון. (מחוסר רלוונטיות לנושא הדיון אינני דן בשאלה אם מוסמכת הרשות להאריך צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 21 לחוק גם אחרי תום תוקפו של הצו הראשון או שמא שתי התקופות חייבות להיות רצופות).


אין מניעה ע"פ הוראות החוק, על-כן, שהרשות תכין את צו ההארכה תקופה קצרה לפני תום התקופה של הצו הראשון, ולהורות על ביצוע המסירה לעוסק, גם היא לפני תום תוקפו של הצו הראשון.


אמרתי "תקופה קצרה" לפני תום תוקפו של הצו הראשון, ותקופה זו תימדד לפי ימים אחדים, מצומצמים ככל שאפשר. מדוע? משום שגם במתן צו ההארכה חייבת הרשות לפעול בסבירות לפי הנסיבות. אל לה לרשות למהר בחתימת צווים כאלה ומסירתם לפקידים המבצעים של העיריה.

רצוי לחתום על הצווים קרוב לסיום התקופה של הצו הראשון כדי שהרשות תשקול את שיקוליה במתנו ע"פ הנסיבות שיובאו לפניה אז, ולא תוציא צווים ע"פ נסיבות שהיו זמן רב לפני תום התקופה הראשונה מבלי שתעודכן בעניין הנסיבות שיהיו קיימות קרוב לתום תקופת הצו הראשון.

כך נראה לי נכון לעשות גם אם יוגש כתב אישום, אחרי מתן הצו הראשון, תקופה ארוכה לפני תום תקופתו. אם יוגש כתב אשום, למשל, 10 ימים אחרי מתן הצו הראשון, ואז תחתום הרשות על צו להארכת תוקפו של הצו הראשון, יש להניח שצו זה יהיה פסול באשר הרשות דנה בנסיבות שהיו קיימות במועד נתינתו המוקדמת ולא בנסיבות שיהיו קיימות קרוב למועד תום תוקפו של הצו הראשון.


תקופה של 4-3 ימים לא נחשבת בנסיבות תיק זה לתקופה ארוכה מדי להכשרת חתימה על צו ההארכה.

11.
גם לגבי חתימת צו ההארכה לפני הגשת כתב האישום, נראה לי
שלא נפל פסול במעשהו של המשיב, כיוון שהצו נחתם ביום 7.6.04.

כתב האישום הוגש ביום 8/6/04. הכל נעשה קרוב מאוד למועד תום תוקפו של הצו הראשון. לא היתה מניעה, שוב לפי תכליתו ומטרתו של החוק, ובהתאם ללשונו, לפנות יום קודם להגשת כתב האישום במזכירות ביהמ"ש למשיב ולבקשו לשקול הארכת הצו הראשון לפי סעיף 21 לחוק. הצו שנחתם ביום 7/6/04 ממילא לא יצא אל הפועל אלא ביום 9/6/04, עת נסמר למבקשים, וזה היה אחרי הגשת כתב האישום.

לו הוגש כתב האשם תחילה ביום 8/6/04 ואחר כך היו פונים לרשות לחתום על צו הארכה, ייתכן שלא היו מספיקים להביא את עניין הצו לידיעת המבקשים לפני תום תקופת תוקפו של הצו הראשון.


תכלית הוראות סעיף 21 לחוק היא להעביר את הדיון בענינם של העסק ושל העוסק, נגדם ניתן צו הפסקה, למסלול הרגיל בבית המשפט בהקדם האפשרי, ותכלית זו לא נפגעה ולא נפגמה.

12.
בשולי ההחלטה ברצוני להעיר את ההערות הבאות:

(א)
הסניגור המלומד לא צירף לבקשתו העתק מהחלטתי מיום 8/6/04 הדוחה את בקשת המבקשים לבטל את הצו הראשון. תוכן החלטה זו לא הובא, על-כן, לידיעת השופטת התורנית אליה פנה הסניגור בבקשת ישועה.

בתחילת הדיון ביקש הסניגור להסביר מחדל זה בכך שהבקשה אינה ערעור או ערר על החלטתי הנ"ל מיום 8/6/04 אלא עומדת היא בפני
עצמה במנותק מכל דיון שקדם לה ועל-כן לא היה זה רלוונטי לצרף את ההחלטה הקודמת.

הקשיתי עליו, שאם כן, מאין סמכותו של ביהמ"ש לדון בבקשה זו (אשר אכן כונתה ע"י הסניגור בבקשה "בקשה להכרזה על בטלותו של צו…") ואם לא מכוח הוראות סעיפים 20, 21 ו- 22 לחוק הרישוי, כי אז חזר בו וטען שההחלטה הקודמת לא היתה רלוונטית משום שאין לתוכנה כל קשר לטענות המשפטיות שהעלה הוא בבקשתו.


אינני מקבל הסברים אלה. חובתו של הסניגור היתה להגיש למותב אליו פנה את כל החומר הרלוונטי למהלך הדיונים. אולי היה פטור מלעשות כן לו נקבע הדיון בבקשה לפני, שהרי החומר נמצא ברשות בימ"ש זה וידוע לשופט, ואולם משהעביר הסניגור את הטיפול בתיק לבית משפט אחר, ראוי היה שיקפיד על צירוף ההחלטה. השופט שדן בבקשה בעצמו היה קובע אם תוכנה רלוונטי או לא רלוונטי לכל אחד מן הצווים שנתן.

אין באמור לעיל כדי להטיל דופי בסניגור שמא בכוונה לא צירף את ההחלטה.

(ב)
ראוי שהמאשימה, במקרים המתאימים והאפשריים, לא תמתין בהגשת כתבי אישום בתיקים בהם קיים צו הפסקה מנהלי עד לקרוב לסיום תקופת הצו. אין חובה, כפי שאמרתי לעיל, שהרשות תיתן צו הארכה מיד אחרי הגשת כתב אישום. היא רשאית ליתן את הצו קרוב לסיום התקופה ובמנותק ממועד הגשת כתב האישום.


נכון, הגשה מוקדמת של כתבי אשום עשויה לשנות את מהלכי הטיפול בצווים ובתיק הפלילי, ואולם אין בכך כדי להצדיק נקיטת טקטיקה של השהיית הגשת כתבי האשום (אם אכן קיימת טקטיקה כזו).

(ג)
הגשת כתבי אשום סמוך לסיום תקופת תוקפו של הצו הראשון, ע"מ שאחר כך, ובסמוך להגשה, יינתן צו הארכה, מחייבת, לדעתי, צרוף עותקו של כתב האשום לצו ההארכה ואף הזכרת עובדות הגשתו ומועדה, בנוסח הצו.


אין זה תקין למסור צו הארכה לצו הפסקה מנהלי, מבלי לידע את מקבל הצו על הגשת כתב האשום לביהמ"ש ועל תוכנו וראוי
שנותן הצו יצהיר במפורש בתוך הצו שידוע לו על הגשת כתב האשום, ומתי הוא הוגש.


כתב אשום שמוגש לביהמ"ש, נשלח לנאשם ומגיע אליו תקופה ארוכה אחרי הגשתו וראוי שמקבל צו ההארכה ידע מיד גם על הגשתו ועל מועדה, וגם על תוכנו, ע"י קבלת עותק ממנו.

13.
המבקשים לא תקפו את צו ההארכה לגופו, אלא רק את תוקפו בשל המועדים של חתימתו, של הוצאתו ושל הגשת כתב האשום.


על-כן אני דוחה את הבקשה לביטול הצו, ומבטל כל החלטה לעיכובו. אם העסק הנדון פתוח, הוא ייסגר לאלתר לפי הוראות החוק.


ניתנה היום ___________במעמד ___________________________


מועלם דוד
, שופט

קלדנית: יוכי.ש












בש בית משפט לעניינים מקומיים 17/04 אורן בינשטוק, ראובן אידל נ' צבי בר ראש עיריית רמת גן (פורסם ב-ֽ 29/06/2004)