פסקי דין על הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על ידי נאמני ההקדש | פסקי דין על תנחום אבן טוב

490/99 עא     01/05/2003




עא 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על ידי נאמני ההקדש נ' תנחום אבן טוב






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 490/99

כבוד הנשיא א' ברק

בפני
:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על ידי נאמני ההקדש

המערער:

נ ג ד
1. תנחום אבן טוב

המשיבים:
2. מרים כהן

3. תמר רוט (אבן טוב)

4. אילנה ישאלי

5. אורי אבן טוב

6. לאה שמגר הנדלמן

7. רחל פורת

8. עפרה בן הגיא

9. שמואל אטינגר

10. יגאל אטינגר

11. בועז אטינגר

12. יעל אטינגר

13. מוסדות חב"ד

14. בית הכנסת ישורון

15. נחום פורת

16. עזבון הרב פרנקל ע"י הרב איסר פרנקל

17. האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.12.98 בת.ע. 28+593/89 שניתן על ידי כבוד השופט
ד"ר גבריאל קלינג

(14.07.2002)
ה' באב התשס"ב
תאריך הישיבה:
עו"ד יצחק מירון
; עו"ד ישראל פוקס
בשם המערער:

עו"ד יצחק אינדיג
עו"ד ערן פלס

עו"ד רחל לחובר

עו"ד יעקב עוזיאל

עו"ד יהושע ננר
בשם המשיב מס' 1:

בשם המשיבים מס' 2-6:

בשם המשיבה מס' 7:

בשם המשיבים מס' 11-12:

בשם המשיבים מס' 13:
פסק-דין

הנשיא א' ברק
:
המוריש קבע בצוואתו כי "כל רכושי ללא יוצא מן הכלל" יחולק בין יחידים שונים (שאינם כל יורשיו על פי דין) ובין מוסדות שונים. כספי העזבון עולים בהרבה על הסכום המהוון של התשלומים על פי הצוואה. הבעיה הניצבת בפני
נו הינה מה ייעשה ביתרה? הרשאים הנהנים על פי הצוואה והיורשים על פי דין להגיע להסכם בעניין זה בטרם ניתן צו לקיום הצוואה? הרשאים מבצעי הצוואה להשתמש בכספי העזבון מעבר לקבוע במפורש בלשון הצוואות?

ה"היסטוריה" של התיק

1. מנחם ובלומה אטינגר (להלן - המצווים) - אשר בנם יחידם נפטר בחייהם - ערכו (ביום 21.4.86) צוואות משותפות והדדיות. על פיהן לאחר פטירת המצווה יעבור כל רכושו לבין הזוג שנותר בחיים. במקרה שבן הזוג לא יהיה בחיים בעת פטירת המצווה, נקבעו הוראות באשר לחלוקת העזבון. ההוראה המרכזית בצוואות - אשר תוכנן ופרטיהן ינותחו בהמשך - קובעות כי -

"כל רכושי ללא יוצא מן הכלל, ינוהל על ידי מנהלי העזבון לפי ראות עיניהם, ומהכנסות של העזבון יחולקו כדלקמן".
בהמשך נקבעו הנהנים על פי הצוואה. אלה הם מספר יחידים וכן מספר מוסדות דת אשר ינציחו את זכר המצווים ובנם המנוח. מרבית יורשי המנוחים על פי דין לא נזכרו כלל בצוואות. כן יצויין כי הסכומים שנקבעו בצוואות הם נמוכים, ערכם נשחק במשך השנים, ובעזבון המנוחים די והותר לתשלום כל הסכומים שנקבעו בצוואות. מנחם אטינגר נפטר ראשון, וכחודש אחריו נפטרה רעייתו בלומה אטינגר (ביום 12.1.89). הנהנים קיבלו (ביום 6.3.89) צווים לקיום הצוואות. על פי בקשת היורשים על פי דין של המצווים (להלן - היורשים על פי דין) ניתן צו ירושה בגין הרכוש שיוותר לאחר חלוקת הרכוש על פי הצוואות. הנהנים הגישו בקשה לביטול צו הירושה, ואילו היורשים על פי דין הגישו בקשה לביטול צווי הקיום.

2. הבקשות השונות נידונו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' קלינג). לאחר מספר נסיונות להגיע להסדר בין הצדדים, הושג ביניהם הסכם. על פיו יועבר חלק מהעזבון ליורשים על פי דין, וחלקו יועבר למוסדות הנזכרים בצוואות לשם הנצחת המנוחים. בא כוח היועץ המשפטי לממשלה התנגד לאישור ההסדר. בית המשפט סירב להתחשב בהסכם. נקבע על ידו כי "על בית המשפט מוטלת החובה לדאוג כי אכן רצון המת יקויים. לשם כך, יש ועל בית המשפט להתעלם מהסכם שהושג בין בעלי הדין. נדיר הוא כי כך ייעשה. בתי המשפט חפצים בפשרות ומעודדים את עשייתן. אולם בעניין כזה שבפני
, על בית המשפט לראות עצמו כמי שבידו הפקיד המנוח את השמירה על כך שרצונו אכן יוגשם" (החלטה מיום 7.11.91).

3. בפסק דינו הראשון (מיום 29.1.92) דחה בית המשפט המחוזי טענות של היורשים על פי דין לפיהן הצוואות אינן תקפות. נקבע כי הצוואות יצרו הקדש ציבורי (כאמור בסעיף 26(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979). על פיו יחלקו הנאמנים סכומי כסף לאנשים פרטים וכן למוסדות דת שנקבעו בצוואה (להלן - הנהנים). נקבע עוד כי רצונם של המצווים היה להבטיח כי התשלומים ייפרסו על פני תקופה ארוכה ביותר, ובכך יובטח כי אמירות הקדיש ייערכו "לנצח", ובדרך זו יונצח זכרם. כן נקבע כי הסכומים שחולקו בצוואה ליחידים ולמוסדות הדת ואשר היו נמוכים ביותר ישוערכו. בכך תוגשם תכליתה של הצוואה אשר הינה הנצחת המצווים ובנם. בית המשפט דחה את גישת היורשים על פי דין, לפיה תתייחס הצוואה אך לאותו חלק מהעזבון הדרוש לקיום רצון המצווים, ואילו יתרת הסכום, תעבור ליורשים על פי דין. נקבע כי רצון המצווים היה כי ההקדש יכלול את כל רכושם, מבלי להותיר דבר לירושה על פי דין. התוצאה היתה, איפוא, כי הבקשות של היורשים על פי דין לביטול הצווים לקיום הצוואות נידחו, ואילו הבקשה של היורשים על פי הצוואה לבטל את צו הירושה נתקבלה. בית המשפט מינה את מנהלי העזבון כאמור בצוואה, אשר הוסמכו לפעול כנאמנים של ההקדש הציבורי.

4. על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי ערערו היורשים על פי דין לבית המשפט העליון (ע"א 1392/92 וע"א 1320/92). בית המשפט העליון (המשנה לנשיא ש' לוין, השופטת ט' שטרסברג-כהן, השופטת ד' ביניש) קבע (ביום 3.7.96) כי הסירוב של בית המשפט המחוזי לבטל את הצווים לקיום הצוואה בדין יסודו. כן נקבע שאין עילה להתערב בשערוך התשלומים. בית המשפט הוסיף וקבע כי "אילו נתברר ששווי העזבונות אינו עולה על השווי המהוון של התשלומים הללו צריך היה להשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי בעינה". הטרידה את בית המשפט העליון הטענה כי שווי העזבונות עולה במידה רבה על הסכומים המהוונים של התשלומים שנקבעו בגוף הצוואות, וכי עשוי להיווצר מצב שבו לאחר תשלומם לאורך ימים תיוותר קרן כספית נכבדה שתעמוד כאבן שאין לה הופכין. בית המשפט הוסיף וקבע:

"אם אמנם יתברר שכך הוא, תתעורר השאלה הבא: מחד ציוו המנוחים למוסדות השונים הנזכרים בצוואות סכומי כסף מסויימים... ומאידך תתעורר שאלה של פרשנות הצוואה לגבי מה שייעשה בקרן האמורה: היורשים טוענים שהקרן להם היא ואילו היועץ המשפטי לממשלה ומקצת מבעלי הדין האחרים טוענים שלפי אומד דעתם של המנוחים יש להגדיל את הסכומים שהוקצבו בצוואה למוסדות השונים, וליורשים אין חלק בנכסי העזבון. ההכרעה בשאלה האמורה יכול ותהיה תלויה לא רק בפרשנות המשפטית של הצוואה אלא גם בבירור עובדתי".
בהתייחסם להסכם שהגיעו אליו היורשים על פי דין והנהנים קבע בית המשפט העליון, כי "לא מן הנמנע הוא שתמצא דרך של פשרה שיש בה כדי לקיים את רצונם של המנוחים, מבלי לסכל את מטרות ההנצחה לאורך ימים, ובעת ובעונה אחת תקבע על דרך פרשנות נכונה של הצוואה לפי הדין מה ייעשה ביתרת הקרן לאחר שיובטחו התשלומים למוסדות הכלולים בצוואה". בית המשפט הוסיף וקבע:

"מתעוררת, במקרה שלפנינו, שאלה של פרשנות הצוואות, והוא - ומאחר שמצד אחד חלות הצוואות לכאורה על כל נכסי המנוחים, ומאידך גיסא טוענים לפנינו שהתשלומים למוסדות אינם מכסים את מלוא נכסי העזבונות. בניגוד להשקפתו של בית המשפט המחוזי איננו רואים כל פסול לבחינה אוהדת של הסכמי פשרה בין הנוגעים בדבר, ובלבד שכוונתם של המנוחים לא תסוכל. מאחר ששאלת הפרשנות האמורה כבר עלתה על הפרק, מן הראוי שתוכרע על ידי השופט המלומד ולאור הכרעה בה יוחלט גם מה יהיה גורלו של צו הירושה שבמחלוקת".
5. בסופו של הפסק באה תוצאתו, בזו הלשון:

"התוצאה היא שאנו דוחים את הערעורים על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בכל הנוגע להחלטה הדוחה את הבקשות לביטול צווי קיום הצוואה, ואנו מחזירים את העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מה היקף העזבון לעומת התשלומים למוסדות ומה הפרשנות הנכונה של הצוואות לאור המחלוקת בין בעלי הדין לגבי מותר הסכומים, אם יתברר שקיימת קרן נוספת כאמור. לאור הקביעות בעניינים אלה, יחליט השופט המלומד אם יש מקום להשאיר את צו הירושה בתוקפו".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור שלפנינו

6. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (השופט ג' קלינג) שמע עדים באשר לאומד דעתם של המצווים, וכן את טענות הצדדים (ובהם באי כוח הנאמנים). בפסק דינו השני (מיום 7.12.98) - נשוא הערעור שלפנינו - ציין בית המשפט המחוזי כי כבר בפסק דינו הראשון פסק כי כוונת המנוחים היתה שכל נכסיהם ישמשו לחלוקה בין הנהנים על פי הצוואה, וכי לא היתה להם כוונה שמותר הסכומים לאחר שישולמו הסכומים המפורטים בצוואה ילכו ליורשיהם על פי דין. לגישתו של השופט ג' קלינג בית המשפט העליון לא קיבל הכרעה זו. אשר על כן:

"השאלה שבה הוחזר הדיון לבית משפט זה היא שאלה עובדתית אחת ויחידה, והיא מה שווי הסכומים שיש לשריין לקרן, על מנת להבטיח את קיום רצונם של המנוחים לתשלומים עתיים לנהנים על פי הצוואה. היה ולאחר קביעה זו תישאר יתרה, הרי עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון שיש לנהוג בה בהתאם לצו הירושה".
על יסוד גישה זו אימץ השופט קלינג חוות דעת אקטוארית שקיבל המהוונת את שווים של התשלומים העתיים על פי הצוואה. על פי חוות דעת זו קיימת יתרה בין סך כל התשלומים שישלמו בעתיד לנהנים על פי הצוואה לבין ערכו של העזבון. על רקע קיומה של יתרה זו - ובהתחשב בעמדתו החיובית של בית המשפט העליון להסכם בין היורשים לנהנים - החליט בית המשפט המחוזי לאשר הסכם הפשרה שהוגש לו על ידי באי כוח בעלי הדין (למעט נאמני ההקדש, בא כוח היועץ המשפטי לממשלה ומשיבים מס' 11 ו-12 שהיו קטינים בעת הדיון, והנמנים על הנהנים מן הצוואה, ואשר לא הגיבו על הצעת הפשרה). על פי הסכם פשרה זה נקבעה קרן, ממנה יקבלו הנהנים קצובתם לפי הצוואה. היתרה תחולק בין היורשים לנהנים, כאשר היורשים יהיו זכאים ל-75% מן היתרה, והנהנים ל-25% ממנה. בית המשפט נתן תוקף של

פסק דין
להסכם זה. עם אישור הסכם הפשרה, הושב צו הירושה על כנו.

7. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו אליו בקשות (בימים 16.5.99 ו-14.6.99) לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין המאשר אותו, בטענה שחלק מהנוגעים בדבר (משיבים מס' 11, 12 ו-14) לא הסכימו להסכם הפשרה. הבקשות נידחו (ביום 5.4.2001). נקבע כי אין די בכך שהסכם הפשרה נחתם בהיעדר חלק מהצדדים, אלא יש לשכנע את בית המשפט כי תצמח תועלת מביטול פסק הדין. בכך לא שוכנע בית המשפט. נקבע כי אין תכלית בביטול, שכן בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, אם הצוואה אינה חלה על כל נכסי העזבון, נוחלים את המותר היורשים על פי דין.

הערעור לבית המשפט העליון

8. על פסק דינו (השני) של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון. המערערים הם הנאמנים של ההקדש. לטענתם, תכליתה של הצוואה היתה להעביר את כל הרכוש של המצווים להקדש ולהדיר את היורשים על פי דין. את יתרת הקרן יש לחלק לפי אומד דעת המצווים, אם בדרך של הגדלת המנות העיתיות לנהנים ואם בדרך של מענק חד פעמי לכל נהנה מתוך היתרה. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי טעה בפירוש שנתן לפסק דינו של בית המשפט העליון. היה על בית המשפט המחוזי לפרש את הצוואה באשר ליתרת הקרן, ולא לדון אך בשאלת קיומה או היעדרה של אותה יתרה. כן טוענים המערערים כנגד הסכם הפשרה. לטענתם, הנהנים אינם רשאים - בלא הסכמת האפוטרופוס הכללי - לצוות על חלק מהקרן לטובת היורשים על פי דין, אשר במכוון לא זכו על פי הצוואות. אישור האפוטרופוס הכללי נדרש, שכן הוא גורם מפקח אובייקטיבי. נטען כי הסכם הפשרה חותר תחת כוונת המצווים, אין לו תוקף חוזי (בשל אי הסכמת כל היורשים על פי דין) ויש לבטלו. כמו כן נטען כי חוות הדעת האקטוארית פגומה.

9. המשיבים מס' 2-6 (הנמנים על היורשים על פי דין) טוענים כי אומד דעת המצווים לא היתה להדיר את היורשים על פי דין מהעזבון ואין לפרש הצוואה כחלה על כל נכסי העזבון. לדעתם יש לחלק את היתרה אשר תישאר לאחר היוון חלקם של הנהנים על פי דיני הירושה הכלליים. לטענתם, כך נפסק גם על ידי בית המשפט העליון. על פי גישתם לא נפל כל פגם בהסכם הפשרה. המשיב מס' 13 (הנמנה על הנהנים על פי הצוואה) טוען כי התוצאה העולה מהסכם הפשרה היא צודקת. הפקדת יתרת הכספים בהקדש תיצור מצב ממנו יהנו נאמני ההקדש בלבד. המשיב מס' 1 (הנמנה על היורשים על פי דין) מצטרף לטענות המשיבים מס' 2-6 ו-13. משיבים מס' 7, 8-10, 11-12, 14-16 לא הגישו סיכומים במועד. על פי החלטת הרשם (מיום 12.12.2001) הועבר התיק לשמיעה בפני
הרכב.

10. לאחר שעיינו בסיכומים בכתב ביקשנו לשמוע טיעונים בעל-פה (ביום 14.7.2002). בסיום הטיעונים החלטנו כי פסק הדין יינתן על פי החומר שלפנינו. ציינו בפני
הצדדים כי במסגרת זו קיימת כמובן האפשרות כי הערעור יתקבל והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי למתן

פסק דין
חדש (ושלישי). יש גם אפשרות כי על

פסק דין
זה יוגש ערעור. סברנו כי יש לשקול מניעתה של אפשרות זו. זמן רב מדי עבר מאז הוגשו הצוואות (ביום 6.3.89) לקיום בפני
בית המשפט המחוזי. אמת, בתי המשפט פעלו בסבירות, תוך שזמן ניכר הוקדש להשגת הסכם בין הצדדים. עם זאת, סברנו כי מן הראוי לסיים את המחלוקת בין הצדדים. על רקע זה הצענו לצדדים שתי אפשרויות נוספות לטיפול בערעור. לשם כך יש צורך בהסכמת כל הצדדים שהופיעו בדיון שלפנינו (המערער, המשיבים מס' 1, 2-6, 7, 11-12, 13), לרבות רשם ההקדשות. האפשרות הראשונה היא מתן

פסק דין
על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]; האפשרות השניה היא מתן

פסק דין
באשר לפירושה של הצוואה, על פי כל החומר שלפנינו, והמתבקש מכך. ביקשנו לקבל את עמדת הצדדים בתוך שבועיים.

11. המשיבים מס' 1 ו-2-6 הסכימו לאפשרות הראשונה (שימוש בסעיף 79א) ולחלופין הסכימו גם לאפשרות השניה (מתן

פסק דין
לפירוש הצוואה). מספר צדדים הודיעו כי הם מסכימים לאפשרות השניה בלבד (המערערים, רשם ההקדשות). המערער מס' 13 הסכים לכל אחת משתי האפשרויות. משיבים מס' 7, 11 ו-12 לא השיבו כלל להצעותינו. נתבקשנו על ידי המשיבים 1, 2-6 להגיש טיעון משלים בכתב. נענינו בחיוב, ואיפשרנו למערערים להגיב על הטיעון המשלים. עתה מצוי כל החומר בידינו. כל הצדדים מסכימים לאפשרות השניה שהוצעה על ידינו, ובה נלך, שכן הגיע העת לסיום ההליכים השיפוטיים.

הצוואות

12. כל אחד משני המצווים עשה צוואה בעדים. שתי הצוואות נעשו בו ביום. הן זהות בתוכנן. לפנינו, איפוא, צוואות משותפות והדדיות. הן משותפות, שכן הן פרי החלטה משותפת באשר לתוכנן. הן הדדיות שכן ההסדרים שקבע מצווה אחד מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני. אכן, מנחם אטינגר מוריש את רכושו לרעייתו בלומה אטינגר, "אם היא תהא בחיים בעת פטירתו"; בלומה אטינגר הורישה את רכושה לבעלה מנחם אטינגר "אם הוא, יהיה בחיים, בעת פטירתה". שני המצווים קבעו הסדר זהה באשר לזהותם של הנהנים על פי הצוואה באם בן-זוגם ימות לפניהם. הציטוטים מובאים מתוך צוואתה של בלומה אטינגר (שנפטרה לאחר בעלה):

"2. כל רכוש ללא יוצא מהכלל, הנני מצווה לבעלי מר מנחם בן אהרן שמואל, אם יהיה בחיים בעת פטירתי מהעולם.

3. מנהלי עזבוני יהיו:

א. מרן הרב ר' שלמה דיכובסקי שליט"א מדח"י.

ב. ד"ר יהודה סקורניק מרה.

ג. מר יעקב יעקבי, ת.ז. ....................

כל עניין הנוגע בהנהלת העזבון, יקבע על ידי מנהלי העזבון פה אחד או ברוב דעות. בכל מקרה שאחד ממנהלי העזבון ילך לעולמו, יהיו הנותרים בחיים, רשאים למנות בכתב ממלא מקום ודינו של הממונה יהיה כאילו מניתיו.

4. אם בעלי לא יהיה בחיים בעת פטירתי יש לנהוג ברכושי הרשום על שמי וכן גם ברכוש הרשום כיום על שם בעלי, אם אהיה יורש, כפי שאני קובעת להלן.

5. כל רכוש ללא יוצא מן הכלל, ינוהל על ידי מנהלי העזבון לפי ראות עיניהם, ומהכנסות של העזבון יחלקו כדלקמן, מידי חודש וחודשו:

אא. למר נחום פורת - סך של 40 ₪.

בב. לבועז אטינגר - 20 ₪.

גג. ליעל אטינגר - 20 ₪.

דד. לחשבון בנק המזרחי, חשבון מס' ........... על שם הרב הראשי פרנקל שליטא - 20 ₪.

הה. סך של 30 ₪ לחשבון מלגות של מוסדות חב"ד 16053-09, חש"ק - 303, ס.פ. 032, על מנת שאת המלגות לתלמידים יחלקו ביום י"ט תשרי, יום הזכרון של בני המנוח יגאל אטינגר ז"ל.

וו. למוסדות חב"ד - 100 ₪, לחשבונם הנ"ל, בסעיף קטן הקודם.

6. מנהלי עזבוני ישלמו:

א. למוסדות חב"ד לפי החשבון המתואר בסעיף קטן (הה) 5, סך של 2,220 ₪, פעמיים בשנה, דהיינו ביום הזכרון של רעייתי ושלי.

ב. סך של 2,400 ₪ לבית הכנסת 'ישורון', רחוב זמנהוף תל-אביב, בימי הזכרון של רעייתי ושלי, בכל אחד מהם, סך של 2,400 ₪.

ג. הסכומים למוסדות חב"ד ישולמו, בתנאי שהם יקיימו את התחייבויותיהם על אמירת קדיש בשנה הראשונה לפטירתי ולפטירת בעלי ושמירת ימי הזכרון של בני ז"ל, שלי ובעלי, באמירת קדיש ולימוד משניות כנהוג.

ד. התשלום לבית הכנסת 'ישורון' מותנה כי על חשבונם יערכו אזכרות כנהוג בימי הזכרון בהתאם לאמור בלוח הזכרון בבית הכנסת.

7. פרטי רכושי לוטה ברשימה הרצופה לצוואתי זו".
כנספח לצוואה מופיע פירוט מלא של "רכוש השייך לגב' בלומה ומנחם אטינגר". הרכוש האמור כולל נכסי מקרקעין וחשבונות בנקים.

13. כל אחת מהצוואות שלפנינו - ככל צוואה אחרת - מתפרשת על פי אומד דעתו של המצווה (סעיף 54 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). בכך בא לידי ביטוי עקרון ידוע של המשפט העברי לפיו יש לקיים את דברי המת (ראו בבלי גיטין י"ד עב וכן א' גולאק, יסוד המשפט העברי 126 (ספר שלישי, תשכ"ז). עקרון זה מהווה חלק מתרבותנו. הוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי ומזכות הקנין של המצווה, ומהווים זכות חוקתית בישראל (ראו ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1), 22, 28; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 825). על אומד דעתו של המצווה למד הפרשן מלשון הצוואה ומתוך הנסיבות. מה היה אומד דעתם של המצווים בעת עריכת הצוואות? ודוק: במקרה של צוואות משותפות והדדיות, אין להסתפק באומד דעתו של אחד המצווים בלבד. לפנינו שני מצווים אשר קיים ביניהם לבין עצמם אינטרס הסתמכותי. יש להתחשב, איפוא, באומד דעתם המשותף של שני המצווים. מהו אומד דעת זה?

14. עיון בלשון הצוואות ובנסיבות עריכתן מלמד - כפי שאכן קבע בית המשפט המחוזי בשני פסקי הדין שנתן - כי המצווים ביקשו להשיג שתי מטרות עיקריות: ראשית, הם ביקשו לחלק באמצעות הצוואה את כל רכושם ולא רק חלק יחסי מכל רכושם. מטרה זו עולה בבירור מהוראות סעיף 2 לצוואה לפיה "כל רכושי ללא יוצא מן הכלל" יעבור לבן הזוג האחר אם הוא יהיה בחיים בעת הפטירה של המצווה, ו"כל רכושי ללא יוצא מן הכלל" יעבור ליורשים הקובעים בצוואה אם בעת הפטירה בן הזוג האחר לא יהיה עוד בחיים (סעיף 5). כדי למנוע ספקות בעניין זה צורפה לצוואה רשימה של הרכוש (במקרקעין ובחשבונות בנקים) עליו חלות הצוואות. אין מחלוקת כי רכוש זה כולל את כל רכושם של המצווים בעת עריכת הצוואות ובעת הפטירה.

15. המטרה העיקרית השניה שעמדה לנגד עיניהם היתה להנציח את זכר בנם המנוח ואת זכרם שלהם. הם ביקשו להשיג זאת באמצעות העברה עיתית ("מדי חודש בחודשו") של כספים למוסדות שונים. העברות כספים אלה קשורות עם "יום הזכרון של בני המנוח יגאל אטינגר ז"ל" (סעיף 5(הה)), ועם "יום הזכרון של רעייתי ושלי" (סעיף 6(א) ו-(ב)). הודגש בצוואות כי "הסכומים למוסדות חב"ד ישולמו בתנאי שהם יקיימו התחייבותם על אמירת קדיש בשנה הראשונה לפטירתי ולפטירת בעלי ושמירת ימי הזכרון של בני ז"ל, שלי ובעלי, באמירת קדיש ולימוד משניות כנהוג" (סעיף 6(ג)). כן צויין כי התשלום לבית הכנסת "ישורון" מותנה כי "על חשבונם יערכו אזכרות כנהוג בימי הזכרון בהתאם לאמור בלוח הזכרון בבית הכנסת" (סעיף 6(ד)). מתוך העדויות השונות עולה בבירור כי המצווים היו שומרי מצוות, והם ביקשו כי רכושם ישמש להנצחת זכר בנם וזכרם הם.

16. הגשמת אומד דעתם של המצווים, כפי שהיא עולה מהצוואה ומהנסיבות, מובילה למסקנה כי מרבית היורשים על פי דין (ובהם אחותה של המנוחה, אחייניה ואחיינים של המנוח) אינם זוכים על פי הצוואה. רק חלקם (בועז אטינגר ויעל אטינגר, בני האחיין של המנוח) יורשים סכומים קטנים על פיה. אכן, ממספר עדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי עולה בבירור, כי הקשר של המצווים עם היורשים על פי דין היה רופף, וכי רצונם הברור של המצווים היה כי רכושם יוקדש להנצחת זכרם ולא יחולק ליורשיהם על פי דין. היו עדים שאף העידו בפני
בית המשפט המחוזי כי שמעו מפי המנוח על רצונו שלא להוריש לבני משפחתו; על סכסוכים משפטיים עם חלק מהיורשים, ועל טינה בין חלק מיורשים אלה לבין המנוח. צויין כי המנוחה היתה שותפה לתחושותיו של המנוח בעניין זה.

17. בית המשפט המחוזי פסק כי המצווים הקימו בצוואתם הקדש ציבורי. בית המשפט העליון (בפסק דינו הראשון) דחה הערעור בעניין זה, תוך שאימץ את נימוקיו של בית המשפט המחוזי. בפני
נו התעוררה שאלה זו מחדש. מקובלת עלינו, בעניין זה, גישתם של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון ומטעמיהם שלהם. נמצא, כי רכוש העזבון עובר להקדש הציבורי שהקימו המצווים. כידוע, הקדש ציבורי אינו אישיות משפטית עצמאית (ראו רע"א 46/94 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202). הבעלות בנכסי העזבון היא בידי הנאמנים, אשר חייבים לפעול לטובת הנהנים על פי הצוואה. על פי הוראותיו של חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 "תחילתו של הקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן (סעיף 17(ב)). בית המשפט המחוזי (בפסק דינו הראשון) מינה את מנהלי העזבון כנאמנים על ההקדש. מינוי זה כדין הוא, והוא אושר בבית המשפט העליון (בפסק הדין הראשון). נמצא, כי מנהלי העזבון הפכו להיות נאמני ההקדש.

18. בית המשפט המחוזי הוסיף ופסק, בפסק דינו השני, כי שווי הסכומים המהוונים אשר באמצעותם ניתן לקיים את ההוראות המפורשות של הצוואות לתשלומים עיתיים לנהנים על פי הצוואות הוא אך ורק חלק משווי העזבון שהשאירו המצווים. המערערים תקפו קביעה זו של בית המשפט המחוזי. לדעתנו, דין הערעור להידחות בעניין זה. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי (בפסק דינו השני) קיימת יתרה המשקפת נכסי עזבון שלא יהא צורך להשתמש בהם כדי להגשים את התשלומים העיתיים שנקבעו בצוואה. השאלה הניצבת בפני
נו הינה, מה ייעשה ביתרה זו? האם היא חלק מהעזבון העובר להקדש או שיש לחלקה עם היורשים על פי דין? ואם תאמר שהיא חלק מהעזבון העובר להקדש, מה רשאים לעשות בה הנאמנים?

19. תשובתנו הינה - והיא מתבקשת מדברינו עד כה - כי היתרה מהווה חלק מהעזבון אשר עבר להקדש הציבורי שהקימו המצווים. תשובה זו הינה בעלת משמעות כפולה, שלילית וחיובית גם יחד. נפתח במשמעות השלילית. על פיה, היתרה אינה עוברת ליורשים על פי דין. המצווים הקימו הקדש ציבורי, אליו עובר כל עזבונם. אין חלקי עזבון הנותרים מחוץ לצוואה, אשר עוברים ליורשים על פי דין. בהקשר זה מתעוררת השאלה - בה דנו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בפסקי דינם הראשונים - מה כוחו של הסכם שבין היורשים על פי דין לבין הנהנים על פי הצוואה באשר לגורלה של היתרה? כמובן, לאחר קיום הצוואה הופכים היורשים על פיה לבעלי הקניין. אם קניין זה הוא שלם - ואין בו התנאות המתבקשות מהצוואה - הם יכולים לעשות ברכושם כרצונם. השאלה שלפנינו מתעוררת בטרם ניתן צו קיום הצוואה. מה מעמדם של היורשים על פי הצוואה או על פי דין הירושה הכללי, ומה כוחו של הסכם ביניהם באשר לצוואה? התשובה הינה, כי פירוש הצוואה נתון בידי בית המשפט ולא בידיהם. על בית המשפט לפרש את הצוואה על פי לשונה ועל פי אומד דעת המצווים ולא על פי אומד דעתם של בעלי ההסכם. בית המשפט אינו רשאי לסטות מלשון הצוואה ואומד דעת המצווים אך ורק כדי ליתן תוקף להסכם בין היורשים. עם זאת, בית המשפט רשאי לסמוך על הסכם בין היורשים עד כמה שהוא מסייע בידו בהבנת לשון הצוואה על רקע אומד דעת המצווים. נמצא, כי הסכם בין יורשים אין בכוחו להוסיף לרשימת היורשים על פי הצוואה או לגרוע ממנה; אין בכוחו לשנות ממובנה של לשון הצוואה. עם זאת, יש בכוחו לסייע לבית המשפט בהגשמת תפקידו במתן מובן ללשון הצוואה; יש בכוחו להשליך אור על אומד דעת הצדדים (ראו א' ברק
, פרשנות במשפט 116 (כרך חמישי, 2001)). במקרה שלפנינו ההסכם בין הנהנים על פי הצוואה והיורשים ועל פי דין מבקש לשנות את לשון הצוואה. אין הוא מסייע בהבנת אומד דעת המצווים. במצב דברים זה, אין להתחשב בו בפירוש הצוואה ובמתן צו לקיומה.

20. מהי משמעותה החיובית של תשובתנו, כי היתרה מהווה חלק מהעזבון אשר עובר להקדש ומתנהל על ידי הנאמנים? על היבט אחד של תשובה חיובית זו עמד בית המשפט המחוזי, שעה ששיערך את הסכומים השונים שנקבעו בצוואה. גישה זו התקבלה על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין הראשון, והיא אינה שנויה במחלוקת בפני
נו. נציין רק כי יפה עשה בית המשפט בצוותו על השיערוך (ראו פרשת טלמצ'יו, עמ' 832 וכן ברק, שם, עמ' 406). בעניין שלפנינו, אין בשיערוך זה כדי לפתור את בעיית היתרה. מה יהא דינה? התשובה (החיובית) ניתנה על ידי המצווים עצמם. הם קבעו כי (בסעיף 5):

"כל רכושי ללא יוצא מן הכלל, ינוהל על ידי מנהלי העזבון לפי ראות עיניהם".
נמצא, כי היתרה אינה תלויה בין שמיים לארץ; אין היא מרחפת על פני הצוואה ללא מסגרת נורמטיבית. נקבע בצוואות כי היתרה תחולק על פי "ראות עיניהם" של מנהלי העזבון. נמצא, כי היתרה הינה חלק מנכסי ההקדש, המתנהלים על ידי הנאמנים. גדר הספיקות הינו, מהו היקף שיקול הדעת הניתן לנאמנים אלה? לבחינתה של שאלה זו נעבור עתה.

21. מהו היקף שיקול דעתם של הנאמנים באשר ליתרה? אין הם רשאים לעשות בה כרצונם. עליהם להשתמש בה לשם הגשמת אומד דעת המצווים. על כן, אין הנאמנים רשאים להגיע להסכם עם היורשים על פי דין, לפיו אלה יזכו בחלק מהיתרה. הסכם כזה נוגד את אומד דעת המצווים. כמו כן, אין הם רשאים להסתלק מחלק מהירושה. מהן הפעולות - מעבר לשיערוך הסכומים - שהנאמנים רשאים לעשות ביתרה? התשובה מצויה בדוקטרינה של הביצוע "בקירוב" (cy-pres). בתחום דיני החוזים מעוגנת כיום דוקטרינה זו בעקרון תום הלב (ראו ע"א 2686/99 אייזנמן נ' קדמת עדן בע"מ, פ"ד נה(5) 365). עקרון תום הלב חל, כמובן, גם על פעולות הנאמנים של הקדש ציבורי. אלה רשאים, איפוא - מקום שכספי העזבון עולים על אלה הדרושים להגשמת ההוראות המפורשות הקבועות בצוואה - להשתמש ביתרה להגשמת מטרות קרובות העולות בקנה אחד עם אומד דעת ההיפותטי של המצווים. תחולה זו של דוקטרינה "הביצוע בקירוב" על נאמני הקדש ציבורי עולה גם בקנה אחד עם תפקידם של הנאמנים. יצויין כי המקור ההיסטורי של הלכת ה"ביצוע בקירוב" הוא בתחום ההקדשות לצרכי ציבור (ראו: j. mcghee snell's equity (london, 13th ed., 2000); r. pearce, j. stevens the law of trust and equitable obligations (2nd ed., 1998); j.b. clark, j.g. ross martyn theobald on wills (15th ed., 1993)). על פי הגישה המקובלת בתחום זה "במקרה של שינוי נסיבות המונע את הגשמת רצונו המקורי של יוצר ההקדש או של נותן המתנה, ימצאו דרך חילופית אשר תאפשר, עד כמה שניתן, להגשים את רצונו" (ע"א 2686/90 הנ"ל, שם). אכן, במספר פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון הוחלה הדוקטרינה של "ביצוע בקירוב" בתחום הצוואות. באחת הפרשות ציין השופט שילה:

"בהתאם לתורה זו, כאשר אמנם הבהיר המצווה את כוונתו, אך הוראתו הברורה אינה ניתנת לקיום כלשונה, כגון ציווה אדם מנה לבית יתומים פלוני ואותו בית היתומים נסגר, הרי יש מקום לנקוט צעד, שבא לבצע את כוונתו הברורה של המצווה, אם כי בדרך שונה במקצת, אשר - מניחים אנו - היתה מקובלת עליו, אילו ניתן היה לשאול אותו, כגון להעביר את המנה שציווה לבית היתומים שבינתיים עבר מן העולם לבית יתומים דומה לראשון מבחינת מתכונת החינוך והרכב החניכים. בהחלת עקרון ה-cy-pres יודעים אנו את כוונת המצווה ומקיימים אנו את רצונו, אם כי בדרך שונה במקצת" (ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739).

ובפרשת אחרת הוספתי:

"מכוחה של דוקטרינה זו רשאי השופט להגשים את אומד-דעתו (הריאלי או ההיפותטי) של המצווה, ולהנחיל נכס ליורש, אף שהוראות הצוואה אינן קובעות (במפורש או במשתמע) הנחלה זו. עניין לנו איפוא בפריצת גדרי לשון הצוואה, ומתן ביטוי לרצונו (הריאלי או ההיפותטי) של המצווה, ובלבד שהדבר נעשה למטרה הקרובה לזו הקבועה בהוראת הצוואה" (פרשת טלמצ'יו, עמ' 833).
נמצא, כי נאמני ההקדש הציבורי רשאים - מכוח הלכת הביצוע בקירוב - לעשות שימוש ביתרה באופן שיגשים את אומד דעתם (הידוע או המשוער) של המצווים. כפי שראינו, אחת ממטרותיהם העיקריות היתה זו של הנצחת זכר בנם המנוח, וזכרם שלהם. הנאמנים יוכלו, איפוא, להשתמש ביתרה כדי להגשים מטרה זו. עליהם לפעול, לעניין זה, באופן אשר יעלה בקנה אחד עם רצונם הידוע או המשוער של המצווים. אף כאן, לא יוכלו הנאמנים לחלק את היתרה כולה. יהא עליהם לשמור תמיד "שוליים רחבים של ביטחון" כדי לקיים את אומד דעת הצדדים. אך במסגרת שיקול הדעת הנתון להם יוכלו הנאמנים להגדיל את המנות של המוסדות המוזכרים בצוואות. כמו כן הם יוכלו לתמוך במוסדות אחרים, הקרובים ברוחם לאלה שציינו המצווים, ואשר יקיימו את התנאים עליהם עמדו המצווים או תנאים הקרובים להם.

התוצאה היא איפוא כי הערעור מתקבל. פסק דינו (השני) של בית המשפט המחוזי מתבטל. הצוואות של המנוחים יקויימו; צו הירושה יבוטל. מנהלי העזבון שמונו כנאמנים של ההקדש הציבורי שהוקם על ידי המצווים, והשליטה בכל העזבון כולו, תועבר לנאמנים, אשר יפעילו את שיקול דעתם כאמור בפסק דיננו.

בהתחשב בתוצאה, אין צו להוצאות.

ה נ ש י א

השופטת ד' דורנר

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק
.

ניתן היום כ"ט בניסן, התשס"ג (01.05.03).
נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________








עא בית המשפט העליון 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על ידי נאמני ההקדש נ' תנחום אבן טוב, [ פ"ד: נז 5 145 ] (פורסם ב-ֽ 01/05/2003)