פסקי דין על שאהר דאוד ג'מאל |

2834/04 עב     30/08/2004




עב 2834/04 שאהר דאוד ג'מאל נ' מדינת ישראל נציב שירות המדינה




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
עב 002834/04

בתיק עיקרי: בשא 002618/04

בפני
:
כב' השופטת עדנה קוטן


01/09/2004



נציגי ציבור
–
מר גדעון בן יוסף (נציג עובדים)
נציגי ציבור
–
מר משה חכם (נציג מעבידים)



שאהר דאוד ג'מאל

בעניין:

המבקש

ע"י ב"כ עו"ד אבו פול



נ
ג
ד


מדינת ישראל
–
נציב שירות המדינה


המשיבה



ע"י פרקליטות מחוז חיפה, עו"ד
גב' לבצלטר




החלטה


1.
עפ"י החלטת נציב שירות המדינה

(להלן: "הנציב") הושעה התובע מעבודתו כמורה החל מתאריך 01.08.04
ועד לגמר ההליכים המשמעתיים הננקטים נגדו .

ההחלטה בדבר ההשעיה הודעה לתובע במכתב הנציב מתאריך 29.07.04.

2.
בתאריך 08.08.04
פנה המבקש לביה"ד בתביעה (עב 2834/04) להצהיר על בטלות ההשעיה, ליתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על השעייתו ולחיוב הנתבעת בתשלום נזקיו בגין ההשעיה בסך 5,000 ש"ח.
בד בבד עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה לצו זמני לפיו יורה ביה"ד על החזרתו לעבודתו הרגילה כמורה במשרד החינוך , בביה"ס היסודי ברטעה
;
לחילופין , עתר לחיוב המשיבה "להעבירו לתפקיד אחר בשירות המדינה , במשרד החינוך , בסגל ההוראה" ,
הכל עד למתן פס"ד בהליך העיקרי.

3
בדיון אשר התקיים בבקשה בתאריך 18.8.04 העיד בפני
נו המבקש .

מטעם המשיבה לא הוגש תצהיר ובאת כוחה הודיעה , כי אין בכוונתה להביא עדים.

עם תום הדיון הגישו , איפוא , ב"כ הצדדים סיכומים בכתב .

4.
עובדות הרקע הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת והן כדלקמן :
א.
המבקש , תושב כפר ג'ת, מועסק כמורה במשרד החינוך כ
–
7 שנים.
ב.
עובר למועד ההשעיה לימד התובע בביה"ס היסודי בברטעה
–
מ.מ.בסמ"ה.
ג.
קודם לכן , במהלך כ- 5 שנים עבד המבקש כמורה במגזר הבדואי בנגב .
ד.
עקב מחסור במורים בדרום הארץ , אפשר משרד החינוך למורים מן המגזר הערבי בצפון , ללמד בבתי"ס של הבדואים בנגב ובמסגרת זאת עבר המבקש בשעתו מהצפון , לנגב.
ה.
במטרה לעודד מעבר של עובדי הוראה כאמור מן הצפון לנגב, הודיע משרד החינוך על נכונותו להשתתף בהוצאות שכה"ד של המורים אשר העתיקו מגוריהם לדרום.
ו.
המבקש נחשד , כי במהלך שהותו בנגב , כאמור,
ערך לכאורה חוזי שכירות פיקטיביים
והגישם למשרד החינוך על מנת לקבל כספים שלא כדין.
ז.
בתאריך 03.05.04 הגישה מנכ"ל משרד החינוך , הגב' רונית תירוש, קובלנה כנגד המבקש בגין המעשים המיוחסים לו (המכתב צורף כנספח א' לתגובת המשיבה לבקשה).
ח.
בתאריך 21.06.04 נשלח מכתב אל המבקש מאת נציבות שירות המדינה בו הודע לו , כי הנציב שוקל להשעותו מעבודתו עקב הגשת הקובלנה. המבקש הועמד על זכותו להגיש טיעונים בכתב למיצוי זכות השימוע (המכתב
–
נספח ה' לבקשה).
ט.
בתאריך 24.06.04 הוגשה כנגד המבקש תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה (נספח ד' לבקשה).
בתובענה מייחסים למבקש (ביחד עם אחרים) מעשים לכאורה של זיוף חוזי שכירות (לרבות זיוף חתימתו של המשכיר)
;
בנוסף מייחסים למבקש (ביחד עם אחרים) עשיית שימוש לכאורה בחוזים המזוייפים על דרך הגשתם למשרד החינוך על מנת לקבל דבר במירמה , קרי -השתתפות בשכה"ד לגבי הדירות נשוא החוזים המזוייפים .
סה"כ מדובר ב
–
3 חוזי שכירות , לשנים 98/99, 99/2000, 2000/2001.
י.
סעיפי החוק לפיהם מואשם המבקש בתובעה הם סעיפים 17(1) , (3)
ו (4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג – 1963.

יא.
במכתב מיום 10.07.04
העביר ב"כ המבקש לנציבות
את טיעוניו במסגרת השימוע לגבי אפשרות השעייתו של המבקש (המכתב - נספח ה' לבקשה)
יב.
במכתבו מיום
29.07.04 (נספח ו' לבקשה ) הודיע הנציב למבקש , כי החליט , כאמור, להשעותו מעבודתו בשירות המדינה,
החל מ
–

01.08.04
ועד תום ההליכים המשמעתיים הננקטים נגדו (להלן
: "
מכתב ההשעיה ").
יג.
במכתב ההשעיה , החתום ע"י הנציב , נאמר בזו הלשון :
" הנדון : השעיה מעבודה
בעקבות קובלנה
שהוגשה נגדך ביום 03.05.04
הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (בד"מ 79/04) שענינה
התנהגות שאינה הולמת ואינה הוגנת ,העלולה לפגוע בשמו הטוב של שירות המדינה בניגוד לסעיפים 17 (1) ,(3) ו
–
(4) לחוק שירות המדינה (משמעת ) , התשכ"ג – 1963
.
האישומים המיוחסים לך , ענינם זיוף של שלושה חוזי שכירות שהוגשו בין השנים 1998
–
2001, שבעקבותיהם הועבר לך ממשרד החינוך סך של כ
–
16,800 ש"ח.
במעשים שמהותם קבלת דבר במרמה וזיוף , במשך שנים , יש מידה מיוחדת של חומרה , נוכח מעמדך כמורה.
מעבר למידת הפסול בהתנהגות לכשעצמה , נודעת לה השפעה שלילית על המשמעת בשירות המדינה בכלל ומערכת החינוך בפרט.
אין להתעלם מכך , שהמעשים בוצעו בזיקה לתפקיד והכספים הוצאו ממשרד החינוך.
התנהגות מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה המצופות מאיש הוראה , האמור לשמש מודל לחיקוי ולהתווית דרך לתלמידיו.
שקלתי את טיעוני בא כוחך
במסגרת השימוע בכתב מיום 10.07.04 , ובכללם השגותיו בענין חומר הראיות , חוקיות הליך ההשעיה וכן את נסיבותיך האישיות.
מנגד בחנתי את חומרת המעשים וכן את הצורך למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך , ולהרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים .
בהקשר זה ראוי לציין , כי עשרות מורים כשלו בהתנהגות דומה לשלך , ענין הממחיש את החובה להגן על חוסנו של השירות הציבורי מהשיקולים שפורטו לעיל.
לאור האמור , החלטתי , בתוקף סמכותי לפי סעיף 47 (א) לחוק שירות המדינה (משמעת ) התשכ"ג – 1963,
להשעותך מעבודתך בשירות המדינה.
בנסיבות אלו , נוכח אופי העבירות המיוחסות לך , לא מצאתי מקום להורות על העברתך לתפקיד אחר , שכן לא יהיה בכך כדי לממש את מטרות ההשעיה במקרה דנן.
ההשעיה תימשך עד תום ההליכים המשמעתיים נגדך .
תוקף ההשעיה מיום
01.08.04

".

5.
תמצית טענות הצדדים:
טענות המבקש
:
המבקש , שיצוין כי
היה מיוצג בהליך זה , לא צמצם טענותיו להחלטת ההשעיה בלבד אלא בחר להתייחס בבקשתו, בהרחבה , לאישומים המיוחסים לו לגופם והודה ,למעשה , כי מדובר בחוזי שכירות מזוייפים.
באשר להחלטת ההשעיה עצמה טען בבקשתו, כי ההחלטה נגועה באפליה , כי אין היא מנומקת
כנדרש מהחלטה מנהלית, כי אינה סבירה ואינה מידתית , כי ההחלטה פוגעת בו אישית וכלכלית וכי התקבלה בלא שקוימה חובת היוועצות עם היוהמ"ש לממשלה , בניגוד לחוק.
כן טען , כי "זכות השימוע היתה למראית עין בלבד מאחר והנציב קיבל מלכתחילה החלטה עקרונית בדבר השעייתו הוא ומורים שהוגשו נגדם תובענות לביה"ד למשמעת וזאת עוד בטרם קיבל לידיו את טיעוניהם בכתב".
בסיכומיו הוסיף וטען , כי יש לבטל את ההשעיה גם מן הטעם , כי המשיבה לא הגישה תגובתה לבקשה על דרך תצהיר ומשכך "אין בפני
ביה"ד כל ראיה בדבר מעשיה ושיקוליה" ולא ניתן מענה לטענותיו כמפורט לעיל.
עוד טען , כי סעיף ההשעיה בחוק המשמעת "בטל" בהיותו נוגד את
הוראותיו של
חוק יסוד : חופש העיסוק ןממילא בטלה גם החלטת ההשעיה.
מחמת כל אלה
–
דין ההשעיה להתבטל , לטענתו.

טענות המשיבה
:
החלטת הנציב היא ראויה ועניינית .
ההחלטה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק המשמעת, מה גם נוכח חומרת המעשים המיוחסים למבקש בביצועם הודה למעשה.
אין יסוד לטענות המבקש בדבר "אפליה" והמבקש לא הוכיח טענתו זאת.
למבקש נערך שימוע כדין, הנציב שקל את כל השיקולים הרלבנטיים והחלטתו מנומקת כראוי.
לא היה צורך בהגשת תצהיר מאחר והמשיבה טוענת טענותיה על סמך העובדות אשר הובאו ע"י המבקש עצמו.
לסיכום טענה המשיבה , כי לא נפל כל פגם בהחלטת ההשעיה , כי אין כל עילה להתערבות ביה"ד
וכי דין הבקשה
-
להדחות .

המסגרת המשפטית
6.
השעיית התובע מעבודתו נעשתה ע"י הנציב מכח הסמכות אשר הוענקה לו בסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג – 1963
, הקובע כדלקמן:
"עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32 ,רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה
;
התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה , שלדעת נציב השירות יש עמה קלון , רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו " .
עפ"י הוראות סעיף 47 (ה) לחוק , באם הועמד העובד לדין משמעתי , ההשעיה היא עד למתן

פסק דין
סופי בהליך ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר.

7.
המחוקק ובתי הדין קבעו סייגים לכוח ההשעיה עפ"י סעיף 47 הנ"ל והם : השעיה רק במקרה שהוגשה קובלנה (או כאשר מתנהלת חקירה פלילית), מתן זכות שימוע לעובד בטרם ההשעיה , הפעלת שיקול דעת בתום לב ע"י בעל הסמכות וביקורת שיפוטית על החלטת ההשעיה.

8 .
באשר לביקורת ביה"ד נקבע , כי "ככל הפעלת סמכות מנהלית , אף הפעלת סמכות ההשעיה עפ"י חוק המשמעת נעשית תחת שבט ביקורתו של ביה"ד לעבודה , הדן בהחלטתו של המשעה בדרך ביקורת שיפוטית על אקט מנהלי " ( ראה דב"ע לג 3-3 , מדינת ישראל נגד גנץ ואח', פד"ע ד' 161).

9.
לענין היקף הביקורת ומהותה הודגש בפסיקה , כי "אין ביה"ד בא בנעלי המשעה , אלא הוא בוחן בחינה מנהלית את החלטותיו
…
בחינת החלטתו של המשעה נעשית עפ"י תוכנה של החלטת ההשעיה, הנסיבות וכן הליכי ההשעיה " (פס"ד גנץ הנ"ל , כמו גם דב"ע מא 4-23 מועצת פועלי ירושלים ואח' נגד מדינת ישראל , פד"ע כג' 158 ודב"ע נב 3-70 רפי בן חיים נגד מדינת ישראל ואח', פד"ע כד 54).

10.
בביקורתו
יתייחס ביה"ד הן לפגמים פורמליים , עקב אי מילוי תנאים מוקדמים או פורמליים שנקבעו בחוק או בהלכה והן לפגמים בהחלטה גופה (ראה דב"ע נד 3-20 יחיאל שבח נגד ראש עירית ת"א-יפו ואח', פד"ע נו 395).

11.
באשר להחלטה
גופה תיבחן השאלה האם הופעל שיקול הדעת ע"י בר סמכות ההשעיה
–
בתום לב , באופן סביר , תוך הבאתם בחשבון של השיקולים הרלבנטיים ובשים לב למטרה לשמה הוענקה לו הסמכות .

12.
באשר למטרת ההשעיה נקבע : " מטרת ההשעיה היא הפסקת פעילותו של העובד במסגרת מקום עבודתו עקב קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על רבב בהתנהגותו , אשר מצדיק , לאור אופיו ומידתו , נקיטתם של הליכים משמעתיים . ההשעיה היא , בנסיבות אלה , הליך זמני , המפסיק קיום הפונקציות הרגילות של העובד .
אין הכרח בקיום קשר בין מהות הפונקציות הרגילות של העובד לבין העבירה שבעטייה הוחלט על ההשעיה" (ראה בג"צ 2899//91 מדינת ישראל נגד ביה"ד הארצי לעבודה , ימיני ואח', פד"י מה (5) 335 ) .
מטרת ההשעיה כאמור בסעיף 47 לחוק המשמעת , אינה עונשית אם כן , אלא הגנתית במובן זה שמטרתה להגן על הציבור ועל מקום העבודה והמשמעת בשירות המדינה באמצעות הפסקת פעילותו של העובד אשר בהתנהגותו נמצא, לכאורה , רבב .

מן הכלל אל הפרט :
האם נפלו פגמים בהחלטת ההשעיה , מושא הליך זה , אשר בגינם יש לבטלה , כטענת המבקש?

13.
נקדים ונאמר כבר בשלב זה , כי לאחר ששקלנו טענות הצדדים , לאחר שעיינו בכל החומר אשר הובא בפני
נו במסגרת הליך זה ובשים לב להלכה הפסוקה כמפורט לעיל , בדבר היקף הביקורת השיפוטית על החלטתו של הנציב ומהותה, הגענו למסקנה , כי לא נפלו פגמים בהחלטת ההשעיה , כי אין מקום להתערבות ביה"ד וכי דין הבקשה להדחות .
יודגש, כי כל קביעותינו הן לכאוריות בשלב זה של הדיון במסגרת הבקשה לסעד הזמני.

נתייחס להלן לטענותיו הפרטניות של המבקש.
הטענה המקדמית , כי דין הבקשה להתקבל באין תצהיר מטעם המשיבה

14.
המשיבה אכן לא הגישה תצהיר והסתפקה בתגובה בחתימת נציגת הפרקליטות בהבהירה,
כי מאחר והמשיבה
תסתמך בטיעוניה על העובדות
הנטענות ע"י המבקש בבקשתו על נספחיה ואין בכוונתה להביא עדים , הרי מתייתר הצורך בהגשת תצהיר מטעמה. ב"כ המשיבה הוסיפה, כי עפ"י ההלכה הפסוקה "אין חובה על הנתבע להביא עדים מטעמו לסתירת ראיות התובע
;
נתבע רשאי להוכיח כי אין ממש בטענותיו מעדות התובע עצמו
ומן המסמכים שיוגשו באמצעותו" (ראה הודעתה לביה"ד מיום 17.8.04).

אכ
ן , אין בידינו להיעתר לבקשה מטעמים שבפרוצדורה בלבד ואשר אין דבר וחצי דבר בינם לבין החלטתו של הנציב, מושא הליך זה, מה גם נוכח הבהרתה הנ"ל של נציגת הפרקליטות בדבר הסיבה לאי הגשת התצהיר.
החלטת ההשעיה , על הפגמים אשר נפלו בה לטענת המבקש
–
תיבחן לגופה , על יסוד החומר ככל שהובא בפני
ביה"ד במסגרת הליך זה ומתוכו (בראש וראשונה
–
מכתב ההשעיה עצמו

(
, בשים לב להוראות החוק הרלבנטיות ובשים לב להלכה הפסוקה, לרבות ההלכה בדבר היקף ביקורתו של
ביה"ד ומהותה.
ברי , כי ככל שיגיע ביה"ד למסקנה , אם בכלל , כי יש בסיס לכאורה לאיזו מטענות המבקש בדבר פגם כלשהו אשר נפל בהחלטת ההשעיה , וכי יתכן ולא הובאו ראיות כנדרש, בשלב לכאורי זה , מטעם המשיבה ,להבהרת הדברים ולהצדקת ההחלטה
–
יתכן, כי תהא לכך נפקות בבוא ביה"ד ליתן הכרעתו.



הטענה בדבר אי קיום חובת היוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה


15.
טענה זאת דינה להדחות.
בסעיף 47 (א) לחוק המשמעת ,המחוקק העניק לנציב את הסמכות להשעות עובד מדינה בשני מקרים עיקריים :
א.
עובד אשר הוגשה נגדו קובלנה עפ"י סעיף 32 לחוק
;

ב.
עובד שנפתחה לגביו חקירה משטרתית בעבירה שיש עמה קלון.
על עובד מסוג זה בלבד
–
קיימת חובה להתייעץ ביועץ המשפטי לממשלה בטרם השעייתו.
תשומת לב המבקש ובא כוחו מופנית לכך , כי השעיית המבקש דנן נעשתה מכוח סמכות הנציב עפ"י
רישא
סעיף 47(א) לחוק המשמעת , קרי
–
השעיה לאחר שהוגשה נגדו
קובלנה
עפ"י סעיף 32 לחוק.

משכך , לא חלה בעניננו חובת ההתיעצות וממילא לא נפל כל פגם מחמת אי קיומה.
הטענה בדבר אפלי
ה


16.
המבקש טען בבקשתו , סתמית וכללית : "הופליתי לרעה לעומת עשרות רבות (אם לא מאות) של מורים אחרים שאו לא נחקרו בכלל או לא הושעו מעבודתם".
המבקש לא הביא כל תימוכין לטענתו זאת ויצוין , כי עיון בטענותיו במכתב השימוע מעלה , כי מדובר אכן ב"תחושת בטן" גרידא של המבקש, משטען בא כוחו , כי "מרשי מרגיש שמפלים אותו לרעה
…
(???)
בחקירתו הנגדית בביה"ד, עת ניתנה לו ההזדמנות להבהיר הדברים ולבססם טען , כי לאמיתו של דבר
התכוון "לעשרות מורים שלא נחקרו עדיין ".
ברי , כי לגבי מורים שטרם הושלמה חקירתם וממילא טרם הוגשה נגדם קובלנה , ממילא דיון באפשרות השעייתם אינו רלוונטי בשלב זה , בהעדר סמכות לנציב לעשות כן נוכח הוראות סעיף 47(א) לחוק המשמעת.

17.
לא נעלמה מאתנו עדותו המתקנת של המבקש בהמשך, עת העיד : "התכוונתי למורים שכן נחקרו ולא קיבלו השעיה והוגשו נגדם תובענות"
;
דא עקא , שאף בשלב זה הודה המבקש, כי מדובר בשתי מורות
סה"כ (!) מתוך רשימה אשר הוגשה על ידו (ת/ 5) ובה מתנוססים שמותיהם של 26 (!)
מורים נגדם הוגשו תובענות לביה"ד למשמעת בחשד לביצועם לכאורה של מעשים זהים למעשים בהם נחשד לכאורה המבקש בעניננו . (ראה עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול ).
אף בכך אין , איפוא, ראיה לאפליה , מה גם נוכח הבהרתה של נציגת הפרקליטות , כי מדובר בשתי מורות הנשואות למורים ונגד שני בני
הזוג ננקטו הליכים
;
"ולגביהם עשו שיקול של מידתיות , על מנת שלא לפגוע בהם כלכלית " והשעו , לכן, את בן הזוג האחד בלבד.
עוד הטעימה, כי מדובר בשני זוגות בלבד
מתוך סה"כ 26 המורים עפ"י ת/ 5
(ראה הצהרת נציגת הפרקליטות בעמ' 4 רישא לפרוטוקול ואישורה הנוסף , בכתב , בהודעתה לביה"ד מ 18.08.04).
ענינו של המבקש דנן
שונה בנסיבותיו העובדתיות

(נגד אשתו , מורה אף היא ,אין מתנהלים הליכים כלשהם) וממילא השיקול אשר הובא בחשבון לגבי שני זוגות המורים המושעים
–
אינו רלבנטי.
בשולי
הדברים נעיר , כי העובדה הנ"ל (לגבי שני זוגות המורים ) אשר הובאה לידיעתנו ע"י המבקש, אינה מתיישבת (בלשון המעטה)עם טענתו האחרת , בדבר השעית כל המורים נגדם הוגשו קובלנות על יסוד "החלטה גורפת ו/או עקרונית"
בהתעלם מנתוניהם האישיים ומטענותיהם הפרטניות.

18.
באשר לטענותיו הנוספות של המבקש (בסיכומיו) בדבר אפליה בהשוואה לפרשה אשר נדונה בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת בתיק עב 1747/02 דראושה נגד המדינה, שם
לדבריו " כל המורים בפרשת התארים האקדמיים לא הושעו חרף חומרת מעשיהם":
לטענה זאת אין כל בסיס ואין לנו אלא להפנות את תשומת ליבם של המבקש ובא כוחו לקביעותינו בפסק הדין אשר ניתן ע"י מותב זה
בימים אלה בתיק עב 2880/04 ,אסדי אחמד חסן
נגד נציב שירות המדינה
, שם הועלתה טענה זהה ונדחתה ,מן הטעמים כמפורט בפסה"ד הנ"ל.
בנוסף , נעדכן את המבקש ובא כוחו , כי פסה"ד בפרשת דראושה בוטל בבית הדין הארצי לעבודה.
ברי, כי משבוטל פסק-הדין - הרי הוא בוטל על הקביעות העובדתיות הכלולות בו.
מנגד, בעניננו , המבקש לא הביא ראייה ולו לגבי מורה אחד , לו יוחס ביצועם של מעשים זהים , אשר הוגשה נגדו קובלנה ואשר נסיבותיו (לרבות נסיבות אישיות)
זהות לאלו של המבקש דנן (מעבר למעשים המיוחסים לו) - ולא הושעה מעבודתו (בבחינת יחס שונה לשווים,
תנאי בלעדיו אין להוכחת קיומה של אפליה).
בנסיבות אלו , לאור כל האמור לעיל במצטבר , לא הוכיח המבקש טענתו כי החלטת ההשעיה , מושא הליך זה, נגועה באפליה ו/או חוסר שוויון ודין טענה זאת
–
להדחות .

הטענה בדבר אי קיום חובת ההנמקה כנדרש מרשות מנהלית

19.
ב
"
כ המבקש הגיש לנציב טיעונים מפורטים
בהתיחס לאפשרות השעייתו של המבקש.

לאחר שהנציב סקר במכתבו את האישומים המיוחסים לכאורה למבקש
בהדגישו את החומרה שהוא מייחס להם ,
נוכח תפקידו של המבקש כעובד הוראה האמון על חינוך תלמידיו , מתמצית התייחסות הנציב לטיעוני המבקש בדברים הבאים :
"שקלתי את טיעוני בא כוחך במסגרת השימוע בכתב מיום 10.7.04
ובכללם
השגותיך בענין חומר הראיות , חוקיות הליך ההשעיה וכן את נסיבותיך האישיות. מנגד, בחנתי את חומרת המעשים וכן את הצורך למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך ולהרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים . בהקשר זה ראוי לציין כי עשרות מורים כשלו בהתנהגות דומה לשלך, ענין הממחיש את החובה להגן על חוסנו של השירות הציבורי מהשיקולים שפורטו לעיל.
לאור האמור
החלטתי , בתוקף סמכותי לפי סעיף 47 (א) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג – 1963
, להשעותך מעבודתך בשירות המדינה
".
(ההדגשות
–
אינן במקור) .

20.
לטענת ב"כ המבקש בדברים הנ"ל, אשר נוסחו, לדבריו,
"בנוסח סטנדרטי" לכל המורים המושעים - אין כדי לענות על דרישת ההנמקה של ההחלטה המנהלית , באין התייחסות למכלול הטיעונים אשר הועלו ע"י המבקש במסגרת השימוע . לדבריו , לא ניתן ללמוד מן ההחלטה מה היו שיקוליו של הנציב, אילו טיעונים קיבל , אילו דחה וכיצד איזן בין טענות המבקש לבין האינטרס שענינו בשירות המדינה.
ב"כ המבקש היפנה במיוחד לאי התייחסות הנציב לטענותיו בדבר אפלייתו של המבקש, כמו גם לטענותיו בדבר אי חוקיות ההשעיה,
הטענה בדבר היותה בלתי מידתית , הטענה כי אין היא מתישבת עם חוק יסוד : חופש העיסוק
והטענה, כי מעשיו נעדרו מחשבה פלילית וכי התגורר בפועל בדירות בהן מדובר.
לדבריו, מדובר בפגם מהותי אשר די בו להביא לבטלות ההשעיה.

21.
אף טענה זאת
-אין בידנו לקבלה .
ככלל ,עפ"י הלכת ביה"ד הארצי כפי שנקבעה עוד בדב"ע לג 3-32 , דוד יכין נגד מדינת ישראל (פד"ע ד' 428) נקבע , כי הגם שהסדר המנהלי הטוב מחייב להיענות לבקשת העובד המושעה וליידע אותו בדבר הסיבה להשעייתו , הרי החלטת ההשעיה איננה בטלה ו/או פסולה בשל כך בלבד שלא נומקה .
ביה"ד הארצי ציין במפורש : "לא מיצינו , לא בחוק שירות המדינה (משמעת) ולא בדבר חקיקה אחר , הוראה הקובעת שהחלטת הנציב , מכח סמכויותיו לפי סעיף 47 לחוק האמור
–
בטלה אם לא נומקה
;
אפילו החלטות ופעולות שחל עליהן חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) התשי"ט – 1958
אינן פסולות בשל כך בלבד שלא מילאו אחר חובת הנמקת ההחלטה (סעיף 6 לחוק )
…
".

22.
די באמור לעיל - לדחית הטענה, מה גם שבעניננו , מנוסחו של מכתב ההשעיה עולה , כי הנצב סקר בו , הגם בקצרה ובכלליות , את השיקולים שהביא בחשבון ואשר לאורם קיבל את החלטת ההשעיה , בשים לב לחשדות לכאורה המיוחסים למבקש , אשר פורטו אף הם במכתבו של הנציב, על החומרה שהוא מייחס להם.
עוד נעיר , כי הציון המפורש של הנציב במכתבו , כי שקל את הטיעונים "ובכללם
…
" מלמד על כך , כי נשקלו
כל טענותיו של התובע ולא רק הטענות בהתיחס לחומר הראיות,
חוקיות הליך ההשעיה ונסיבותיו האישיות של המבקש, אשר הוזכרו בנפרד .
הנציב התייחס למעשים בהם מדובר
בקבעו, כי להערכתו מדובר במעשים
חמורים בשים לב למהותם
כמו גם לכך ,כי התובע הוא עובד הוראה האמור לחנך את תלמידיו ולהתוות את
דרכם .
הטענות בדבר היעדר מחשבה פלילית בביצוע המעשים המיוחסים למבקש, כמו גם טענתו כי התגורר בפועל בדירות בהן מדובר
–
הפורום הנאות להעלותן ולדון בהן הוא בביה"ד למשמעת . אין זה מתפקידו של הנציב לעסוק בכך והנושא אף אינו בסמכות ביה"ד (ראה לעיל פרק המסגרת המשפטית ).
לצורך קבלת החלטתו של הנציב די בכך , כי קיימות ראיות לכאורה המצביעות על רבב בהתנהגות העובד , אשר מצדיק נקיטת הליכים משפטיים.
לא הנציב ואף לא בי"ד זה
–
יטלו לעצמם את הסמכויות המוקנות לביה"ד למשמעת , שהוא זה אשר יקבע , בסיכומו של דבר , האם מהווים המעשים המיוחסים למבקש , עבירות משמעת ופתוחה הדרך בפני
המבקש להעלות טענותיו אלו בפורום הנ"ל.
ברי , כי אין כל חובה על הנציב ואין לצפות ממנו להתייחס , באופן פרטני ובמנומק,לכל וכל אחת מטענותיו של המבקש במכתב השימוע אף אם אינה רלנטית, אם אינה בתחום סמכותו , אם נטענה סתמית וכללית בלא הפנייה לתימוכין להעלאתה כמו גם בלא בסיס משפטי
–
ורק משום שהמבקש בחר להעלותה במסגרת השימוע. כך , לדוגמא , לגבי הטענות ככל שהן מתייחסות לאפליה (טענה שהופרחה לחלל האויר
במכתב השימוע בלא תימוכין כלשהם) , לפגיעה בחופש העיסוק ככל שיושעה (טענה תמוהה ונטולת כל בסיס משפטי, אשר מן הראוי היה שלא להעלותה מלכתחילה), להעדר כוונה פלילית במעשיו , לעובדה כי התגורר בדירות שחוזי השכירות לגביהן זוייפו (ועל כך אין מחלוקת), לטענה בדבר אי קיום חובת ההתייעצות עם היועהמ"ש לממשלה
(שכאמור אינה רלבנטית כלל)וכיו"ב טענות.
ואם לא די בכל אלה נזכיר, כי
בעניננו המבקש הודה בעובדה, כי מדובר בחוזים מזוייפים לגבי הדירות בהן התגורר. בחקירתו הנגדית בביה"ד (אשר התבקשה משבחר, כאמור, להתייחס בבקשתו ובתצהירו לגופם של האישומים) אף אישר במפורש , כי הוא עצמו זייף חתימתו של המשכיר על אחד החוזים בלא ידיעתו של המשכיר ובלא קבלת רשותו(!)
(ראה עמ' 2 לפרוטוקול שורות 18, 19, 20, 21, כמו גם עמ' 3 רישא ושורות 12 - 13 בעמ' זה).

משכך , הרי לא ניתן אף לומר, כי בשלב זה
לא קיימות בעניננו ראיות המצביעות לכאורה על רבב בהתנהגות התובע , העולה לכדי חשד לכאורה בדבר ביצוען של עבירות משמעת , כפי שהבהיר הנציב במכתבו.

23.
באשר לטענה , בדבר נוסחו "הסטנדרטי" של מכתב ההשעיה : בפני
נו נדון ענינם של שני מורים אשר הושעו בנסיבות זהות (המבקש בתיק זה והמבקשת בתיק עב 2835/04) , שניהם מיוצגים ע"י עו"ד אבו פול
והוא זה אשר כתב בשמם את מכתבי השימוע, בהם הועלו טענות זהות (במישור המשפטי) וטענות דומות (במישור העובדתי).
לא למותר יהא לציין , כי שני המורים הודו במעשי הזיוף לכשעצמם.
משכך, אין לתמוה כי מכתב ההשעיה נוסח אף הוא בנוסח דומה(בהתיחס להשגות הפרטניות) ובנוסח זהה (בהתייחס למעשים המיוחסים על החומרה בה רואה אותם הנציב בהתחשב בתפקידם , הזהה אף הוא, כעובדי הוראה , על השיקולים שהנחוהו על רקע זהה זה).
בנסיבות אלו אין , לכן, כל פגם בנוסחו הדומה עד זהה (ובלשון ב"כ המבקש:"הנוסח הסטנדרטי") של מכתב ההשעיה.
אשר יעמוד לבחינה ואשר יקבע הוא ,האם תוכנו של המכתב , קרי החלטת ההשעיה
–
הולמים את נסיבות ענינו של המבקש דנן ,בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה ולא
–
האם המכתב בנוסחו זה יפה גם לאחרים.
נוסיף כאמור, בענינו, לא מצאנו כל פגם בנוסח המכתב אשר נשלח למבקש דנן ובו מתייחס הנציב לנסיבות הספציפיות של ענינו.

24.
באשר לטענה , כי " זכות הטיעון היתה למראית עין בלבד מאחר והנציב קיבל מלכתחילה החלטה עקרונית בדבר ההשעיה : אף טענה זאת דינה להדחות.
הטענה הועלתה סתמית וכללית, בלא הבאת תימוכין וביסוס עובדתי כלשהו ואין בה כל ממש.
במכתבו אכן הנציב עמד על היקפה של הפרשה (פרשת זיופי חוזי השכירות באזור הדרום והגשת החוזים המזוייפים למשרד החינוך על מנת לקבל את ההטבה הכספית), אך הדברים הועלו כשיקול אחד בלבד מתוך מכלול השיקולים אשר נשקלו על ידו בבואו לערוך את האיזונים הדרושים לקבלת החלטתו בדבר השעיה אפשרית, לצורך הבהרת הפגיעה האפשרית באמון הציבור במערכת החינוך.
מדובר בשיקול עניני וראוי בנסיבות הענין ומכל מקום אין להסיק מכך, בשום אופן, על "קבלת החלטה גורפת ועקרונית" בדבר השעיה.

25.
בטרם סיום פרק זה נוסיף ,אף זאת למעלה מן הצריך , כי לא נעלמה מאתנו העובדה , כי לא קויים למבקש שימוע בע"פ מעבר לשימוע בכתב , הגם שביקש במכתבו לערכו.
דא עקא, שגם בכך לא מצאנו פגם כלשהו נוכח העובדה , כי ב"כ התובע ציין במכתבו לנציב , כי מבקש הוא להעלות טיעונים בע"פ על מנת "שאם לאדוני תהינה שאלות
…
הרי רק בשימוע בע"פ יהיה אפשר לענות עליהן וכך תמוצה זכות השימוע באופן מלא ואמיתי. יש חשיבות עילאית להתרשמות הישירה והבלתי אמצעית ממרשי ומאשיותו".
לנציב, מסתמא, לא היו שאלות וממילא לא היה צורך בשימוע בע"פ, מעבר לשימוע המקיף שנערך בכתב.
"התרשמות" בלתי אמצעית מן המבקש ומאישיותו
–
מקומה בביה"ד למשמעת.
זאת ועוד. רק לאחרונה פסק ביה"ד הארצי לעבודה בע"ע 3-03 נציב שירות המדינה
נגד יעקב חג'אג' (פס"ד מיום 12.1.03) כי : "אף אין אנו מוצאים פגם בכך שהשימוע למשיב נעשה בכתב ולא בע"פ, כדרישתו, באשר אין זו דרך המלך לקיים שימוע בע"פ דווקא
…
הלכה פסוקה היא מימים ימימה , כי דרכי השימוע מגוונות הן : יכול שייעשו בכתב ויכול שייעשו בע"פ, כל עוד נתנה לנפגע הזדמנות נאותה להציג את טענותיו במלואן בפני
הרשות (ראו: דב"ע נד 3-120 יחיאל שבח נגד ראש עיריית ת"א ואח', פד"ע כו' 395, סעיף 12 בעמ' 400
;
יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב, עמ' 818
—
820 והאסמכתאות שם) ".
בעניננו , כאמור, ניתנה למבקש ההזדמנות הנאותה להציג מלוא טענותיו בפני
הרשות ודי בכך. למותר לציין , כי לבקשתו הנוספת במכתב השימוע , כי יישמע גם הארגון היציג (?) , במסגרת השימוע המתקיים בפני
הנציב - אין כל בסיס משפטי.

הטענה כי לא ברורה מטרת ההשעיה
בשלב זה:
26.
לטענת ב"כ המבקש , מאחר והמבקש נחקר עוד ב 8/03
"וכבר אז הודה במעשים מסוימים" ומאז ועד קבלת ההחלטה בדבר השעייתו ב- 7/04
המשיך לעסוק בהוראה , כמו גם נוכח העובדה כי אין להניח כי יחזור על מעשיו, הרי ההשעיה אינה משרתת את המטרות לשמן נועדה שהן, לדבריו,
"משמעת והרתעה" .
למותר לציין , כי
אפשרות השעייתו של התובע עלתה על הפרק ונבחנה רק עם סיום החקירה בענינו והגשת ההקובלנה. חלוף הזמן לכשעצמו אינו מקהה את החומרה הכרוכה , לדעת הנציב, במעשים המיוחסים לכאורה לתובע , בהתחשב במעמדו כעובד הוראה המתווה דרך לתלמידיו , כמודגש במכתב ההשעיה.

הוא הדין בעובדה , כי מאז החלה החקירה
–
לא חזר התובע על המעשים המיוחסים לו וכי אין להניח כי יעשה כן.
לא נותר לנו אלא להפנות לענין זה לפס"ד יכין (ראה לעיל ), שם עמד ביה"ד הארצי על כך, כי מטבע הדברים "בדרך כלל אין להניח , שעובד מדינה אשר נגדו תלוי ועומד הליך בפלילים , ישוב לסורו בזמן ההליך ".
הדברים יפים גם לגבי הליך משמעתי וחלים על התובע דנן.
מכל מקום , הנציב ציין במכתב ההשעייה במפורש , כי בענינו של התובע , ההשעייה משרתת מספר מטרות וכי אין מדובר אך ורק במטרה המוזכרת ע"י התובע .
הנציב הדגיש במכתבו במיוחד
, כי בחן את השפעתם השלילית של המעשים (החמורים לדעתו) המיוחסים לכאורה
–
לא רק על המשמעת בשירות המדינה
וכי אף לא קיבל החלטתו אך ורק על מנת להרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים, אלא בחן , בנוסף , את השפעתם של המעשים המיוחסים "על מערכת החינוך בפרט "
ובין השאר החליט על ההשעיה גם מחמת "הצורך למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך" , בידה מופקד ככלות הכל חינוך ילדיו, על הערכים עליהם יגדלו.
כל אלה על רקע היקפה העצום של הפרשה כמודגש במכתב ההשעיה
(להזכיר, במסגרת הליך זה בלבד הביא התובע עצמו ראיות לכך שעד כה נחשדו כבר 26 מורים בביצוע לכאורה של מעשים זהים, ראה ת/5).
ברי, כי עובדה זאת מהווה תימוכין לשיקול, ככל שהוא מתייחס לחשש בפני
"פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך" ולמניעתו.
לא מצאנו , כי שיקוליו אלה של הנציב לוקים באי סבירות או שאינם עניניים או שחורגים הם ממתחם המידתיות, או כי אינם מתיישבים עם מטרות ההשעיה.

למעלה מן הצריך נוסיף , כי מקובלת עלינו עמדת הפרקליטות , כי העובדה שחלף פרק זמן
של שנה מאז נחקר המבקש ועד להשעייתו מהווה ראיה לכך , כי ענינו נשקל ענינית, בכובד ראש, ברצינות הראויה וכי ההחלטה לא התקבלה בחפזה וכלאחר יד.

הטענה באשר להשלכות הקשות במישור הכלכלי
כמו גם האישי -כתוצאה מן ההשעיה
:
27.
כעולה ממכתב הנציב , נשקלו הטענות גם לענין זה, ככל שהועלו ע"י המבקש וככל שהן רלבנטיות , במסגרת כלל טענותיו במכתב השימוע , אלא שבערכו את האיזונים המתחייבים בין השיקולים השונים
–
הגיע למסקנה , כי ההשעיה מתחייבת בשים לב לחומרת המעשים המיוחסים, היקף הפרשה, מעמד המבקש , מניעת פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך , כמו גם הרתעת אחרים מביצוע מעשים דומים.
אין אנו סבורים כי נפל פגם בהחלטתו זאת , בשים לב לשיקולים אשר הנחו את הנציב ואיזונם.
במישור הכלכלי - תשומת לב המבקש מופנית לאפשרות הפתוחה בפני
ו לפנות לאב ביה"ד למשמעת בבקשה להגדיל את שיעור השכר המשולם לו בתקופת ההשעיה, ככל שקיימת הצדקה לכך .

28.
לאחר שנזקקנו לטענותיו הפרטניות של המבקש בדבר פגמים אשר נפלו, לכאורה, בהחלטת ההשעיה ולאור קביעותינו דלעיל לא מצאנו , אם כן , כל פגם , בין בהליך בו התקבלה החלטת ההשעיה ובין בהחלטה לגופה .

במסגרת סמכותו עפ"י חוק , הנציב שקל השעייתו של המבקש ונתן החלטתו לאחר שמולאו התנאים הפורמליים
–
המוקדמים כנדרש , קרי
–
לאחר שהוגשה קובלנה כדין ולאחר שניתנה למבקש זכות שימוע כדין וזה האחרון מיצה זכותו זאת .

הנציב שקל את כל השיקולים הרלבנטיים , לרבות החשדות המיוחסים לכאורה למבקש ,
כן שקל את הטיעונים אשר הועלו על ידו במסגרת השימוע , כמו גם את המטרות לשמן נועד הליך ההשעיה וערך את האיזונים ביניהם כנדרש, הכל כמפורט במכתב ההשעיה.

בין השאר נשקל תפקידו של המבקש כעובד הוראה במערכת החינוך, על ההתנהגות המצופה הימנו ככזה
;
נשקלו המעשים המיוחסים לכאורה למבקש (ויוזכר, כי למעשה הודה המבקש בכך כי החוזים המתיחסים לדירות בהן התגורר
–
זוייפו ולגבי האחד אף הודה , בשלב זה, כי מעשה הזיוף בוצע על ידו) , על מהותם והיקפם בכלל ובאספקלריה של איש חינוך בפרט
;

כל אלה לצד הבאתן בחשבון של מטרות ההשעיה , תוך הדגשת המטרה בדבר מניעתה של פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך , מה גם נוכח היקפה של הפרשה.

29.
לסיכום ולאור כל האמור לעיל, במצטבר, נוכח המעשים המיוחסים למבקש (והודאתו ב"מעשים מסויימים" כלשון בא כוחו)
ובשים לב להלכה לפיה אין ביה"ד ממיר שיקול דעתו של הנציב
–
בר הסמכות , בשיקול דעת ביה"ד , לא ניתן לקבוע בשלב לכאורי זה, כי החלטת ההשעיה , מושא ההליך דנן
, לקתה בחוסר סבירות , או בחוסר מידתיות או בחוסר תום לב, או כי היתה נגועה בשיקולים זרים, או כי ההליך בו התקבלה לא היה תקין, או כי נפל בה פגם אחר כלשהו המחייב התערבותו של ביה"ד וביטולה של ההחלטה.


הבקשה נדחית , איפוא .
המבקש ישלם למשיבה הוצאות הליך זה בסך 1,500 ש"ח

30.
המזכירות תשגר החלטה זאת
לב"כ הצדדים מיידית באמצעות הפקס ובמקביל
–
באמצעות הדואר
.

תיק בש"א זה ייסגר ברישומי בי"ד.

לאור החלטה זאת ,ב"כ המבקש יודיע לביה"ד בכתב, תוך 10 ימים מהיום , האם מבקש הוא להמשיך בהליכים בתיק העיקרי, או מה בקשתו.
התיק יובא בפני
עם הגשת ההודעה ולכל המאוחר בתאריך 10.09.04.


ניתנה היום י"ג באלול, תשס"ד (30 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשגר עותק החלטה זאת לב"כ הצדדים.




עדנה קוטן
- שופטת



משה חכם

נציג ציבור



גדעון בן יוסף

נציג ציבור





002834/04עב 710 אורלי שמול







עב בית דין אזורי לעבודה 2834/04 שאהר דאוד ג'מאל נ' מדינת ישראל נציב שירות המדינה (פורסם ב-ֽ 30/08/2004)