פסקי דין על שמעון דהן |

4150/00 עפ     09/07/2000




עפ 4150/00 שמעון דהן נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ ‎4150/00
בפני
: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: שמעון דהן
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום בת"א-יפו מיום ‎4.6.2000 בת"פ ‎5100/00
שניתנה על ידי כבוד השופטת ח' כוחן
תאריך הישיבה: כ"ט בסיון התש"ס (‎2.7.2000)

בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין
בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח. כוחן) מיום ‎4.6.00, שלא לפסול את עצמו מלדון בת.פ ‎5100/00.

‎1. כנגד המערער וכנגד נאשם נוסף הוגש כתב אישום המכיל ארבע אישומים. שניים מהם נוגעים לשניהם גם יחד - האחד אישום בסחר בסמים והשני בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית. המערער שוחרר למעצר בית והנאשם השני נותר במעצר עד תום ההליכים. ביום ‎19.3.00 הודיע בא כח המשיבה כי הגיע להסדר טיעון עם הנאשם השני, לפיו מודה הוא בעובדות כתב האישום ויעתור לעונש מוסכם של ‎14 חודשי מאסר בפועל. בהתאם להסדר האמור הורשע הנאשם השני והושת עליו, ביום ‎23.3.00, עונש של ‎14 חודשי מאסר בפועל כמוסכם, וכן עונש מאסר על תנאי.

‎2. לאור נימוקי בית המשפט בגזר הדין, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלשבת בדין בעניינו. בית המשפט קבע בגזר הדין, כי "התביעה ציינה, ברוב הגינותה, כי הנאשם לא היה הדומיננטי בפרשה והסכימה לעונש מתון, יחסית". לפיכך, טען המערער, כי מהקביעה כי הנאשם השני אינו הדמות הדומיננטית בפרשה, נובע כי המערער הוא הוא הדומיננטי. מכאן, טען המערער, כי העונש שנגזר על הנאשם השני, הוא בבחינת רף תחתון לגזר הדין שיושת עליו. מטעם זה, ביקש המערער את פסילתו של בית המשפט.

‎3. בית המשפט, בהחלטה מיום ‎4.6.00, דחה את בקשת הפסילה. נקבע כי האמירה כי הנאשם השני אינו הדומיננטי, הינה אמירה כללית שאין בה כדי לרמוז דבר לגבי המערער. כמו כן, אין זה מן הנמנע כי בפרשה מעורבים יותר מהשניים האמורים, ולפיכך אין באי הדומיננטיות של האחד, כדי להעיד על הדומיננטיות של השני.

‎4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני
. המערער חוזר על טענותיו בבקשה לפסילת בית המשפט ומוסיף כי מתיאור העובדות שבכתב האישום עולה באופן חד משמעי, כי רק השנים האמורים מעורבים בפרשה נשוא כתב האישום. אין יסוד לקביעתו של בית המשפט, כי ייתכן ויש מעורבים נוספים בפרשה. כמו כן, במקרה דנן טרם החל שלב ההוכחות. מטעם זה, טוען המערער, לא ייגרם כל נזק, סירבול או בזבוז זמן בהעברת הדיון למותב אחר.

‎5. בדיון שהתקיים בפני
ביום ‎2.7.00 טענה באת כח המדינה כי הלכה היא כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. במקרה דנן, לא נשמעו ראיות באשר למעורבותו של הנאשם השני בפרשה, אלא שבית המשפט הסתמך על קביעה שלא הייתה במחלוקת כי הנאשם לא היה הדומיננטי בפרשה. כמו כן, קביעה זו נוגעת אך לנאשם השני, ואין להסיק ממנה על יחסו של בית המשפט למערער. מטעם זה, טענה המשיבה, אין בנסיבות העניין, חשש ממשי למשוא פנים אשר יש בו כדי לפסול את בית המשפט.

‎8. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, אין לקבוע כלל, על פיו

"... בכל פעם ששופט הדן בעניינם של כמה שותפים הקשורים באותה הפרשה, מרשיע את אחד הנאשמים וגוזר את דינו, חייב הוא לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. גם אין לקבוע כלל גורף לפיו, על מנת למנוע חשש ממשי למשוא פנים, יש להעביר את הדיון בטיעונים לעונש של נאשם שהורשע, למותב אחר, רק מכיוון שבאותו עניין מואשמים גם שותפים אחרים לעבירה, אשר משפטם עדיין נמשך. לעניין זה, אחת היא אם מדובר בכתב אישום אחד או אם מדובר בכמה כתבי אישום נפרדים, הקשורים כולם לאותה פרשה. כבעניינים אחרים, הכל תלוי בנסיבות ובחשש העולה מתוכן". (ע"פ ‎17/96 מרדכי בן אלברט מרקדו נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(‎5) 731, פסקה ‎2 לפסק הדין; ראו גם: ע"פ ‎6414/99 רחמילביץ' נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); ע"פ ‎206/96 עסאם חליחל נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)).
עם זאת, בנסיבות המתאימות, יש ותתגבש עילה לפסילתו של בית המשפט. על נאשם הטוען כי גזירת דינו של נאשם אחר באותה פרשה בטרם הוכרע דינו שלו מחייבת פסילתו של בית המשפט, להראות כי בנסיבות העניין מתגבש חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט. שאלת קיומו של חשש ממשי נבחנת על פי אמות מידה אובייקטיביות, ואין די בהרגשת המערער, כי יש בהמשך ניהול המשפט על ידי אותו מותב משום משוא פנים כנגדו (ראו לדוגמה: בפסקי הדין, שם ובב"ש ‎48/75 ידיד נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט(‎2) 375).

‎9. מעיון בפסיקה ניתן ללמוד על הנסיבות המתאימות לפסילתו של בית המשפט. כך מחד גיסא, נפסק כי אין בעצם הרשעה של נאשם אחד על פי עסקת טיעון, כדי לבסס פסילתו של בית המשפט (ע"פ ‎17/96, לעיל). ביתר שאת נכון הדבר כאשר ההרשעה היא על פי ההודאה, ונסמכת היא על כתב האישום בלבד, כך ש"בפני
בית המשפט לא התנהל משפט הוכחות - לא נשמעו עדים ולא הובאו כל ראיות" (ע"פ ‎206/96, לעיל; ע"פ ‎6414/99, לעיל, בפסקה ‎5 לפסק הדין). כך גם כאשר אין בית המשפט מתייחס בגזר דינו, אלא אל הנאשם נשוא גזר הדין, ואין הוא מתייחס אל הנאשם שדורש פסילתו של בית המשפט (ע"פ ‎6414/99, לעיל, בפסקה ‎5 לפסק הדין). מאידך גיסא, בנסיבות אחרות הורה בית משפט זה על פסילת בית המשפט. כך קביעתו של בית המשפט בגזר הדין כי העונש שיושת על נאשם על פי עסקת הטיעון הינו "קל מדי, נוכח חומרת העבירות", היא בגדר קביעת רף תחתון לענישה לה צפוי המערער, ובכך מתגבשת עילה לפסילתו של בית המשפט (ע"פ ‎7408/95 סטרחלבסקי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)). כך גם כאשר התבטא בית המשפט בגזר הדין כי "מדיניות הענישה על עבירות מסוג זה, ראוי כי תהיה חמורה" (ע"פ ‎6338/95 עטניר ‎1992 בע"מ נ' אברהם אלקלעי סוכני מכס בע"מ (לא פורסם)). כמו כן, קביעת בית המשפט כי "חלקם של השותפים שהורשעו, קטן היות והם היו עובדיו של אחד המערערים... יוצרת לכאורה את הרושם כי המערערים ד'כאן אחראים לעבירה שנעברה" (ע"פ ‎6338/95, שם, פסקה ‎2 לפסק הדין), מכאן שיש בה עילה לפסילתו של בית המשפט. בכל מקרה נפסק כי

"יש לצמצם ככל האפשר כל התייחסות לנאשם אחר שטרם הורשע או זוכה, אך לפעמים מדובר על מעשים או מחדלים כה שלובים עד שמן הנמנע הוא שבית המשפט לא יגע בדבריו מכל וכל בנאשם שמשפטו טרם נסתיים, זהו הכרח בל יגונה ואין הוא עילה לפסילת שופט. כפי שהשופט יכול לדון במשפטיהם של נאשמים אחדים בצוותא, כך הוא גם מסוגל לאבחן בין הכרעתו לגבי הנאשם האחד לבין המסקנות אותן הוא עומד להסיק לגבי נאשם אחר" (ע"פ ‎25/86 יצחק אלדג'ם נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(‎1) 163". (ע"פ ‎6414/99, לעיל, פסקה ‎5 לפסק הדין).
‎10. בנסיבות המקרה שבפני
, נחה דעתי כי אין מקום לפסילת בית המשפט. אכן, בית המשפט בגזר הדין מציין את הודעת המשיבה לפיה הנאשם השני איננו הנאשם הדומיננטי. לפיכך, משבפרשה זו מעורבים שני נאשמים בלבד כפי שעולה מכתב האישום, עולה לכאורה כי המערער הוא הדומיננטי מבין השניים. עם זאת, כפי שצוין לעיל, האמור בהחלטתו של בית המשפט כי הנאשם השני אינו דומיננטי, מתבסס על הודעתה של המשיבה, ואין עסקינן במסקנה אליה הגיע בית המשפט מתוך עיון בראיות שהובאו בפני
ו. למעשה, לא התנהל כלל דיון הוכחות, וגזר הדין מתבסס על כתב האישום והודאתו של הנאשם השני בלבד. משכך אין בקביעה זו, להעיד כי דעתו של בית המשפט "ננעלה", כך שרואה הוא במערער כדמות הדומיננטית בפרשה. גם קביעת בית המשפט כי המדובר בעונש מתון יחסית, אין בה עילה לפסילתו של בית המשפט. בית המשפט מציין כי השתת העונש האמורה, מתבססת על נסיבותיו האישיות של הנאשם השני - הודאתו בעובדות על פי כתב האישום והעובדה שהמדובר בהסתבכות ראשונה בעבירות סמים. לפיכך, אין בה, כדי ליצור רף תחתון לענישה. אם וכאשר יגזר דינו של המערער, יהוו נסיבותיו האישיות שלו שיקול לעניין העונש שיושת עליו. לפיכך, בנסיבות העניין דנן, אין חשש ממשי כי בקביעות בית המשפט בגזר הדין, יהיה משום משוא פנים בדיון בעניינו של המערער.

מטעמים אלו, דינו של הערעור להידחות.

ניתן היום, ו' בתמוז התש"ס (‎9.7.2000).
ה נ ש י א

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
‎00041500.a02/דז/








עפ בית המשפט העליון 4150/00 שמעון דהן נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 09/07/2000)