פסקי דין על עבדלג'ני עבדלג'ני | פסקי דין על מוראני נאיפה | פסקי דין על מוראני אליאס זאיד | פסקי דין על מוראני זיאד פאוזי ואח' |

1028/00 עב     31/08/2004




עב 1028/00 עבדלג'ני עבדלג'ני נ' מוראני נאיפה, מוראני אליאס זאיד, מוראני זיאד פאוזי ואח'




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
עב 001028/00


בפני
:
כב' השופטת מ. אריסון-חילו

תאריך:
31/08/2004

נציג עובדים מר יצחק רוזנר, נציג מעבידים מר שלמה סיסמה


בעניין:
עבדלג'ני
עבדלג'ני


ע"י ב"כ עו"ד
מ. סאלחה

התובע



- נ ג ד -


1.
מוראני נאיפה

2.
מוראני אליאס זאיד

3.
מוראני זיאד פאוזי


ע"י ב"כ עו"ד
יונה
סירוטה

הנתבעים


פסק -דין

התובע, מר עבדלג'ני עבדלג'ני
עבד כטבח במסעדת "אל ראביה", בכפר מעיליא, שבבעלות הנתבעים -
משפחת מוראני, מיום 28.6.1998 ועד ליום 21.4.1999. בתביעתו טוען התובע שהוא זכאי לתשלומים שונים בגין תקופת העסקתו וסיומה.

ואלה עובדות המקרה:

1.
ביום 28.6.98 נערך ונחתם בכפר בענה הסכם עבודה (להלן - ההסכם) בין התובע לנתבעים (מוצג ת/10), וביום 10.7.98 נערך ונחתם בין התובע לנתבעים נספח א' להסכם מיום 28.6.98 (מוצג ת/11) (להלן - הנספח להסכם). ההסכם והנספח להסכם נערכו ע"י עו"ד נימר עבדלג'ני, אחיו של התובע.

2.
קודם לחתימת "ההסכם" ו"הנספח", היה התובע הבעלים והמנהל של מסעדת הנשר בכפר בענה.

3.
ביום העצמאות, שחל בתאריך 21.4.99, עבד התובע במסעדה ובמהלך יום העבודה עזב התובע את מקום עבודתו ולא יסף שוב.

4.
מיד לאחר עזיבתו פנה התובע, ושני העובדים שהיו עמו - עלא בכרי ולויס חסארמה, למשטרת מעונה ושם הגיש תלונה כנגד הנתבע מס' 2, מר אליאס מוראני
(להלן אליאס מוראני וגם אליאס) על תקיפה ואיומים.

בסיכום תיק החקירה מצויין כי המתלונן (התובע) לא נזקק לטיפול רפואי (מוצג נ/14).

5.
התובע ציין בהודעתו במשטרה (מוצג נ/7) כי אליאס מוראני מעסיק במסעדה תושב שטחים (אדם בשם ח'אלד תורקמן) ללא אישור ועל כן מיד לאחר הגשת התלונה, הגיעו שוטרים ממשטרת מעונה - באמצע יום העצמאות - 21.4.99 בשעה 16.00 - למסעדת ראביה וערכו חיפוש נרחב כולל בקומה התחתונה, ואולם לא נמצא תושב שטחים במסעדה. השוטר, רס"מ האדי דיר, שערך את דו"ח הבדיקה ציין כי לדברי בעל המסעדה הוא אינו מעסיק תושב שטחים (מוצג נ/10).

6.
ביום 15.8.00 הודיע רפ"ק ראובן ארבל לתובע כי לאחר בדיקת תלונתו החליטה המשטרה שלא להעמיד לדין את הנילון (אליאס מוראני), משום שנסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין (מוצג


נ/16).

7.
ב"כ התובע פנה ביום 22.10.00 אל המשטרה וציין במכתבו כי נוצר חשש שהתיק לא מטופל כמתחייב וכראוי ודרש כי העניין יבדק שוב באובייקטיביות מוחלטת וברצינות (מוצג נ/1). לאור פנייתו זו של ב"כ התובע נפתח תיק המשטרה מחדש (מוצג נ/17).


8.
ביום 27.5.01 הודיע רפ"ק מחמוד שאמי, רלת"ב גליל, כי בדק את התיק והחליט לסגור אותו מחוסר עניין לציבור כנגד החשוד
אליאס
מוראני
(מוצג נ/15).

9.
התובע, כאמור, עזב את עבודתו כטבח במסעדת ראביה באמצע יום העצמאות - 21.4.99 ולא חזר יותר, משכך כתב אליו אליאס מוראני מכתב ביום 25.4.99 (מוצג ת/6) וכך נאמר במכתב:

"1.


ביום 21.4.99 שהינו יום העצמאות עזבת את עבודתך אצלנו באמצע יום העבודה ללא סיבה כשלהי וללא הודעה מוקדמת על עזיבתך.

2.


כתוצאה מכך וכידוע לך שיום העצמאות הינו יום עבודה שמביא הכנסה טובה למסעדה גרמת לעסק נזק רב היות והשארת אותנו ללא טבח באמצע לחץ העבודה.

3.


כמו כן, מאז ועד עצם היום הזה לא חזרת לעבודה למרות פניותינו החוזרות אליך והיומיומיות.

4.

כתוצאה מכך הינך גורם לנזק רב לעסק ובין היתר השארת אותנו ללא טבח תקופה כו ארוכה.

5.


אי לכך הינך מבקש בזה לחזור לעובדה באופן מיידי אחרת נהיה נאלצים לפנות לערכאות משפטיות.

6.

לידיעתך.

(הנוסח מובא בהתאם למקור וללא תיקונים).

10.
משלא חזר התובע לעבודה במסעדה, שיגר אליו זיאד מוראני מכתב נוסף ביום 6.5.99 (מוצג ת/8) בזו ציין, בין היתר, כי בשלב הזה יהיו הנתבעים מוכנים לוותר לתובע על כל טענותיהם בגין הנזקים אשר נגרמו להם, במידה והתובע ישוב לעבודה באופן מיידי. למכתב זה צורף שיק בגין שכר עבודתו של התובע בגין הימים שעבד בחודש אפריל 99.

11.
ביום 10.5.99 השיב התובע למכתב הנתבעים מיום 25.4.99 (מוצג ת/7) וכך כתב:

"1.


מוכחש מכל וכל הנטען במכתבם הנ"ל.

2.


אכן ביום העצמאות הייתי עובד בשירותכם החל משעה 9.00, אך לא היה ועזבתי את מקום העבודה מרצוני.

3.


א.
בסמוך לשעה 14:20, ותוך כדי עבודתי במטבח ביקשתי מהעובד בשם תורקמאן ח'אלד, ואשר הכנסתם אותו לעבוד במטבח ללא הסכמתי ובניגוד להסכם בינינו ביקשתיו לרחוץ את הפטרוזיליה אשר סירב בתוקף, והתחיל לצעוק ולקלל אותי, הוא יצא מהמטבח בכוון מר אליאס וכעבור דקות ספורות חזרתם ביחד היינו מר אליאס + מר ח'אלד, ותקפתם אותי ע"י דחיפה בידיים והרמת מקל מטטה בנסיון לפגוע בי, מה עוד לא הסתפקתם בכך, והוספתם באיומים מכל סוגם וטעם, כל זאת מבלי שאני אשיב אליכם חוץ מזה שהמשכתי את עבודתי בבישול, אך מר אליאס צעק עלי וגרש אותי מהמטבח ואמר לי לעזוב את המקום, ולא לחזור יותר לעבודה, באמרו לי בערבית "אנסירף ראווח על בית", מה עוד עובדך ח'אלד הרים סכין מהמטבח ותקף בו את העובד מר לויס ונסה לתקוף אותי אילו התערבות עובדי המטבח.




ב.
להדגיש כי מר אליאס גרש אותי מהעבודה ללא כל התראה ו/או הודעה מוקדמת.

4.


לא מיותר לציין כי אירוע הנ"ל מתועד במשטרת מעונה באותו יום דבר שאינך יכול להכחיש.

5.
מוכחש בזה טענתך לגבי דרישות יומיומיות אלי לחזור לעבודה ולהדגיש כי מיום האירוע ועד קבלת מכתבך בנדון לא היתה אילו פניה אחת אלי לחזור לעבודה.

6.
לא מוסתר מעניי כי הכנסת אנשים זרים למטבח בעת עבודתי וללא הסכמתי כמתחייב בהסכם ביננו, ואת שאר מעשיכם ו/או מחדלכם בכל הקשור לחוזה בינינו, יש להם מטרה אחת ויחידה שהינה לגרום לכך להפרה יסודית להסכם בינינו עי ברובוקאצייה אשר תכננתם מראש ואשר התרכזו בחודשיים האחרונים עד לעצם יום העצמאות.

7.
מוכחש כל הנטען לגבי הנזק שכביכול נגרם לכם ע"י השארתכם ללא טבח כטענתכם, ובאם בכלל הנזק הינו מעשה ידיכם בלבד.

8.
לאור כל האמור לעיל הנכם מתבקשים בזאת לקיים את תנאי ההסכם ביננו מיום 30/6/99 על נספחיו, ולהחזיר לי את הציוד השייך לי ואשר נשאר במקום העבודה, וזאת תוך 5 ימים מהיום;

9.
באם לא תעשו כאמור לעיל ותוך פרק הזמן הנקוב אאלץ לנקוט נגדכם באמצעים המשפטיים העומדים לרשותי, דבר שיגרום לכם הוצאות מיותרות ואי נעימויות שעדיף לחסוך.

10.
יש לראות במכתבי זה משום התראה אחרונה."

(הנוסח מובא בהתאם למקור וללא תיקונים).

12.
ב"כ התובע, עו"ד סאלחה,
כתב ביום 20.5.99 מכתב אל הנתבעים ובו ציין כי התובע שגר לנתבעים מכתב תשובה, אשר בו ענה תשובות לשאלות הנתבעים עוד ציין במכתבו כי מרשו קיבל בדואר שני שיקים ולא שיק אחד ואלה מעידים על כך שהנתבעים לא שילמו לתובע שכר בגין החודשים 3/99
ו - 4/99 (מוצג ת/9).

13.
ב"כ הנתבעים, עו"ד סירוטה
השיבה ביום 16.6.99 על מכתב ב"כ התובע וציינה, בין היתר, כי התובע עזב את מקום העבודה במסעדה במפתיע, ומאז פנו אליו נתבעים וביקשו שיחזור, ואולם הוא לא עשה כן. עוד ציינה ב"כ הנתבעים כי אי חזרתו לעבודה גורמת לנתבעים נזקים, והתנהגות זו מהווה הפרה יסודית של ההסכם מצד התובע, וככל שהתובע לא ישוב לאלתר לעבודה במסעדה, יבינו הנתבעים מכך שהוא החליט שלא לקיים את הסכם ביניהם, למרות שהנתבעים היו מוכנים בעבר ומוכנים גם ביום כתיבת המכתב לקיים את ההסכם (נספח ת/5 לכתב התביעה).

דיון
והכרעה
:

14.
עקב תקופת עבודתו ונסיבות סיום עבודתו טוען התובע בתביעתו כי הוא זכאי לסעדים הבאים:
(א)
שינתן

פסק דין
אשר יצהיר כי הנתבעים הפרו את תנאי ההסכם ועל כן אין התובע חייב לחזור לעבודתו בשירות הנתבעים.
(ב)
פיצויי פיטורים בסך 23,000 ₪ בגין כל תקופת ההסכם (1.7.1998 - 30.6.2001), עקב פיטוריו על ידי הנתבעים.
(ג)
תשלום בסך של 7,000 ₪ בצירוף תוספות יוקר לכל חודש לתקופה החל מ- 5/99 ועד 30.6.2001 (182,000 ₪ בצירוף תוספות יוקר).
(ד)
פיצוי כספי, לפי שיקול דעת בית הדין, בגין הסיכול שהתובע לא ימצא עבודה מתאימה בשנים הקרובות ובמיוחד לאחר שסגר את מסעדת הנשר שניהל בכפר בענה.
(ה)
פיצוי בסך 135,470 ₪ בגין נזק והפסד כספי שנגרם לתובע כתוצאה מסגירת מסעדת הנשר שניהל בכפר בענה.
(ו)
תשלום בגין הפרשי שעות נוספות בסך 25,425 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר.
(ז)
פיצויי הלנה בגין איחור בתשלום משכורותיו החודשיות בחודשים 7/98 ועד 4/99 בסך 26,600 ₪.
(ח)
הפרש משכורת בגין חודש 4/99 בסך של 2,573 ₪ בתופסת פיצויי הלנת שכר.

15.
השאלה הראשונה שנידרש אליה היא, מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע במסעדת אל ראביה. הכרעה בשאלה זו תאפשר לנו להכריע גם באשר לזכאות התובע לחלק מהסעדים הנתבעים על ידו.

נסיבות סיום עבודתו של התובע במסעדת אל ראביה:

16.
באשר לנסיבות סיום עבודתו העיד התובע
בתצהירו (מוצג ת/5):

"הנני להצהיר בזה כי האירוע המרכזי היה ביום 21/04/99 סמוך לשעה 14:00 ובעקבות ויכוח מילולי ביני לבין אדם בשם תורקמן ח'אלד בעניני עבודה, ניסה הנתבע מס' (2) מר מוראני אליאס זיאד לתקוף אותי שלא כדין באמצעות מטאטא בזמן שהייתי מוציא מנות מהגריל, התערבו מר לויס ומר עללא בכרי שנכחו במקום והרחיקו את הנתבע מס' (2) ממני ומנעו ממנו להתקרב אלי.

לאחר מכן ובאופן פתאומי נכנס מר תורקמאן למטבח כשהוא מחזיק בידו סכין, וניסה לפגוע בי ובמר לויס, תוך כדי דחיפות וקללות הכל מול עיניו של הנתבע מס' (2) מר מוראני אליאס זיאד".
(סעיף 11.5 לתצהיר).

התובע העיד בתצהירו כי גורש מהעבודה על ידי אליאס
מוראני :
"הנני להצהיר בזה כי למרות כל האמור וללא סיבה כל שהיא ו/או התנהגות בלתי הולמת מצידי, החליט הנתבע מס' (2) מר מוראני אליאס זיאד לגרש אותי מהעבודה ביחד עם מר לויס, ואמר לי בערבית (אנסרף רוח רואח על בית) ועוד המשיך בהתבטאויות וקללות שונות כשמובנם האחד והיחיד, הוא לא לחזור ו/או לנסות לחזור לעבודה יותר."
(סעיף 11.6 לתצהיר).

בתביעתו טוען התובע כי לאור אירוע זה לא היה ביכולתו לחזור עוד לעבודה וכך ציין:
"העבודה בשירות הנתבעים ותחת מרותם מהווה סכנה ממשית ואקטואלית על שלומו, בריאותו, גופו ורכושו של התובע ואף על חייו, ולכן אין לתבוע ממנו בשלב זה לחזור למקום עבודתו אשר הווה ומהווה סכנה על חייו".
(סעיף 10 לכתב התביעה).

17.
עיון בדברי התובע מעלה כי הוא טוען שתי טענות:

האחת
-
התובע טוען כי פוטר על ידי אליאס
מוראני.

השניה
-
התובע הפסיק להגיע לעבודה מחמת העובדה ש"העבודה בשירות הנתבעים ותחת מרותם מהווה סכנה ממשית" ועל כן אין ניתן לדרוש ממנו לחזור למקום עבודתו ויש להחיל במקרה זה את סעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן- חוק פיצויי פיטורין או החוק) הקובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

18.
הנה כי כן, התובע טוען כי הוא פוטר מעבודתו וכמו כן הוא טוען, כי התפטר מעבודתו וכי אין ניתן לדרוש ממנו לחזור למקום עבודתו במסעדה.

תובע המעלה טענה של פיטורים ובמקביל מעלה טענת התפטרות המזכה בפיצויים, מציב במו ידיו מכשול בדרכו:

"הטוען פוטרתי מעבודתי, היינו מעבידי עשה כך וכך, ובמעשיו יש לראות פיטורים, מראש מודה בכך שלא הוא, העובד, הביא את יחסי העבודה לידי סיום בנסיבות שלדעתו מזכות אותו בפיצויים.


לאור הדברים שייאמרו להלן על דרך הביטוי להתפטרות לרגל מצב בריאותו של העובד, ברור שעורך-דין המעלה בכתב התביעה טענה פוזיטיבית של פיטורין, ולחילופין - טענת התפטרות לרגל מצב בריאותו של העובד, מציב במו ידיו מכשול בדרכו של מרשהו, מכשול שספק אם ניתן לסלקו".
(דב"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ נ' אליהו לפידות, פד"ע ד 321, 326).

יחד עם זאת, נקבע כי עובד רשאי לטעון למערכת עובדות אחת, ולבקש מבית הדין ללמוד ממנה כי הוא התפטר או פוטר, כאשר העובדות והמניעים הצריכים בשתי הטענות יכולים להתקיים ולפעול במסגרת אחת:


"האמור אינו חל, ועל כל פנים אינו חל בכל חומרתו, עת מדובר בטענה "התפטרתי לרגל מצב בריאותי", ולחילופין - "התפטרתי מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה", כאשר העובדות והמניעים הצריכים לאחד ולשני יכולים להתקיים ולפעול במסגרת אחת, זה לצד זה, אינם מן ההכרח נוגדים, ואף יכולים להשלים אלה את אלה, ויפעלו במצטבר; ייתכן ועובד ימשיך בעבודתו, למרות מצב בריאותו שיש בו כדי להצדיק התפטרות, אך יתפטר אם למצב בריאותו הפגום יתווסף גורם חדש - הרעה בתנאי העבודה"
(דב"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ - אליהו לפידות, פד"ע ד 321, 326).

משטענות התובע בדבר פיטורים והתפטרות, מבוססות על מסכת עובדתית אחת, אין אנו רואים במקרה זה מכשול בדרכו של התובע, ועל כן נבחן האם השכיל התובע להוכיח, כי פוטר מעבודתו או כי התפטר מעבודתו, מחמת נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.

האם התובע התפטר מעבודתו בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים
?

19.
באשר לאירוע שאירע ביום העצמאות - 21.4.99, התובע העיד בפני
בית-הדין (פ' עמ' 30 ש' 16 - עמ' 31 ש' 24) את הדברים הבאים:
"לפני השעה 2:00 נכנס מר עלא בכרי ושאל אם אנו צריכים עזרה. אמרתי לו בטח שאנו צריכים עזרה והופתעתי איך הוא הגיע לשם. הוא הסביר שבא לקחת כסף מאליאס. אליאס התקשר אליו ראה את הלחץ והציע עזרה. הוא התחיל לעזור. הוא לא עבד, לא לבש בגדי עבודה, הוא טיפל בפטרוזיליה והגיש לנו דברים, לא הייתי מקבל אותו לעבודה לא מסודר. פעם הגיע לא מסודר ושלחתי אותו הביתה, סידר את עצמו והחזרתי אותו לעבודה....".

וכשנשאל התובע:
"יכולת לשלוח את בכרי להחליף בגדים"?
ענה:
"אם אני אשלח אותו להחליף בגדים, אז אני כבר לא צריך שהוא יעזור לי. מדובר ב-20 דקות עזרה. אמרתי לו שינקה את הפטרוזיליה כדי לחתוך. פתאום שמעתי צעקות של מר חאלד, לידי, המטבח הוא גדול ובמקום אחד הכנתי סלטים ויש קיר מפריד, שאלתי את מר עלא מה קרה, הוא אמר מר חאלד לא רוצה לשטוף את הפטרוזיליה, עלא חזר וטורקמן, שאלתי מה קרה, אמר שהוא לא רוצה כי אני לא אחראי עליו. אחריו הגיע מר חאלד. שאלתי אותו למה אתה לא שוטף פטרוזיליה, הוא אמר אתה לא אחראי עלי, דחף אותי בפני
ם. בדיוק ראה אותו מר לואיס שעבד ליד הגז והפריד בינינו והתחיל כמעט וויכוח בינו ואמרתי ללואיס שיעזוב אותו, נסיים את הלחץ נשב ונסדיר את העניין, והמשכתי להוציא מנות שהוצאו ע"י מלצרים...".

עוד אמר התובע:
"אני אמרתי שבסוף היום אני אשב עם טורקמן ובעל הבית אליאס ונבהיר מי נותן הוראות במטבח. בהמשך טורקמן חאלד זרק את הכלים שלו - מצקות ויצא למר אליאס לאולם. הלך לאליאס וחזרו שניהם ביחד. לאליאס היתה חולצה לבנה, הוא פשט אותה ובא אלי לגריל, כנראה הוא נכנס למלחמה, אני עמדתי על הגריל והפכתי את הבשר, באותו רגע היה שיא הוצאת המנות, דחף אותי ואמר לי שאם אני רוצה לדבר עם העובדים שלו, עלי לדבר איתו קודם. הוא דחף אותי הצידה. הוא דחף אותי לחצי השני של הגריל. אמרתי לו תחכה, נסיים ונדבר. המשכתי לעבוד על הגריל ועל-ידי יש מקל מטאטא, אליאס תפס את המקל של המטאטא, הרים אותו לתקוף אותי, בינתיים בכרי ולואיס ראו שהוא דחף אותי, הם התקרבו והחזיקו אותו, לאחריו הגיע טורקמן מהאולם, היה מתקן סכינים הוא לקח משם סכין ארוכה ורצה לתקוף את לואיס שהיה מחזיק את אליאס. הסכין שטורקמן לקח היה סכין שלי. כמעט כל הסכינים היו שלי".

ובהמשך עדותו נשאל התובע (פ' עמ' 32 ש' 17 - עמ' 33 ש' 3):
"מה קרה עם טורקמן"?



ענה התובע:
"כשטורקמן לקח את הסכין, התנפלה עליו אחותו של אליאס בשם הילני וגיסו של בעלה בשם אימן ערף ועוד בחור שהיה אמור להיות גיסו של אליאס מתרשיחא והחזיקו את טורקמן אבל הוא כבר התקרב אלינו למרחק של מטר וחצי. טורקמן אמר: "אני ארצח אותכם"...תפסו את טורקמן והזיזו אותו אחורה, אחותו הילני לקחה את הסכין מידו של טורקמן ושמה אותו על השולחן ליד המתקן. אחרי שהיא שמה את הסכין במקום שהיא שמה, אני הוצאתי את כל המנות שהיו על הגריל והגז, כל הקטע הזה לקח 8-9 דקות, והבשרים לא נשרפו. תוך כדי שמתי לב לבשר שלא יישרף. לקחו את אליאס מהמטבח אחותו ואמא שלו שהגיעה וגם הגיסים שהגיעו ולקחו אותו לאולם. נשארתי, עלא, ולואיס במטבח ואחרי כמעט 10 דקות, רבע שעה, הכניסו את חאלד לשטיפת כלים בחזרה. כשיצאו בפעם הראשונה לקחו את אליאס וחאלד. לאחר רבע שעה טורקמן חזר. אמא של אליאס הכניסה אותו בחזרה לעבודה בשטיפת הכלים. באותו רבע שעה אני סיימתי להוציא את הארוחות מהגריל ומהגז, ארזתי את הכלים שלי ויצאתי מהמטבח. יצאתי דרך הדלת שמובילה לחצר. ביקשתי מעלא בכרי שיביא לי את האוטו מהחניה. והוא הביא לי את האוטו דרך הדרך שנכנסת לחצר, לקחתי את הסכינים והדברים הקטנים ויצאתי. נסעתי. איתי באוטו היה מר לואיס. עלא בכרי הלך ולקח את האוטו שלו. אני נסעתי לתחנת המשטרה מעונה".

מעדותו זו של התובע אנו למדים, כי הוא חש שחייו נמצאים בסכנה במקום העבודה וכי בכל רגע עלולים לפגוע בחייו. דא עקא שהדבר אינו מתיישב עם המשך עדותו של התובע.

בחקירתו במשטרה (מוצג נ/7) נשאל התובע כמה זמן נשאר במסעדה לאחר שהפרידו ביניהם ועל כך ענה:

"בערך ארבעים דקות עד שהוצאתי את המנה אספתי את הדברים ויצאתי."
(עמ' 2 להודעה ש' 7).

בעדותו בבית הדין נשאל התובע (פ' עמ' 33 ש' 21-22):
"כמה זמן נשארת במסעדה עד שיצאת לאחר התקרית"?

ועל כך ענה:
"בערך 25 דקות".

20.
אם לשיטתו חש התובע בסכנה לחייו כתוצאה ממעשיהם של תורקמן ואליאס מוראני- מדוע הוא נשאר במסעדה 40 דקות, כאמור בהודעתו במשטרה או אפילו 25 דקות, כאמור בעדותו בבית הדין, לאחר האירוע?! וכי כך נוהג אדם החש שחייו נתונים בסכנה?! האם אדם כזה איננו נמלט ממקום הסכנה על עוד נפשו
בו?!

לא זו אף זו
: התובע טען, כפי שראינו לעיל, כי תוך כדי האירוע שם לב לבשר שלא יישרף (פ' עמ' 32 ש' 26-27).

ובהמשך כשנשאל (פ' עמ' 34 ש' 3-5):
"אתה נשארת שם 40 דקות עד שהלכת - זה מצביע שלא פחדת, אחרת מיד היית הולך"?

ענה:
"זה לא נכון. פחדתי אבל התאמצתי להוציא את המנות. לא לעשות פאשלות כי זה הרגלי בחיים".

תמוה הדבר בעינינו, הכיצד זה עובד שחייו נתונים ברגע מסוים בסכנת חיים במקום עבודתו, מצד מעבידו ועובדו (מבקשים לדקור אותו בסכין ולהכותו במטאטא) חושב באותם הרגעים על טובת מעבידו ומבקש להיות נאמן לו ולעשות את עבודתו כדבעי וללא כל "פאשלות", המדובר באותו מעביד המבקש לפגוע בו!? לכל עובד אינסטינקט טבעי וברגע שהוא חש, כי חייו נתונים בסכנה במקום עבודתו, הוא יבקש למלט נפשו ממקום הסכנה כל עוד נשמה באפו עד אשר יגיע לחוף מבטחים, ואין הוא חושש באותם רגעים
לנזק הצפוי למעבידו - אותו מעביד שבמקום עבודתו עלולה להתרחש הסכנה - אלא חושב ופועל אך ורק לשם הצלת נפשו מפני המנסים להרע לו.
זו דרכו של עולם.

גם העד מר חסארמה לויס, העיד כי לאחר האירוע המשיכו בעבודה במטבח בערך חצי שעה שעה על מנת שלא לפגוע במעביד אליאס:
"כמה זמן אחרי שנגמר האירוע במסעדה, עזבתם את המטבח"?
ועל כך ענה:
"כמה זמן בדיוק אני לא זוכר, אבל היתה תקופה איזה תקופה שהמשכנו לעבוד עד שנגמר הלחץ. התובע לא רצה לתקוע את מר אליאס-הבעלים באמצע הלחץ. בשעה, 14:30, 15:00 נגמר הלחץ ועזבנו את המקום. כשלא היו הזמנות, פשוט הורדנו את החלוק ועזבנו את המקום. אחרי התקרית, אני לא זוכר אם המשכנו לעבוד, אבל אולי בערך חצי שעה, שעה ואז עזבנו את המקום. בדיוק גמרנו להכין את ההזמנות ועזבנו."
(פ' עמ' עמוד 13, שורות 1-6).

על כן העובדה שהתובע נשאר לאחר האירוע כ - 40 דקות לעבוד במטבח המסעדה והמשיך להפוך את הבשר על הגריל ולהוציא את כל המנות לסועדים במסעדה, מלמדת על כך שהאירוע שהיה באותו היום המסעדה, התרחש באופן שונה לחלוטין, מכפי שהתובע ניסה להציגו.

21.
בתצהירו (מוצג נ/8) תיאר אליאס מוראני את אשר אירע ביום העצמאות - 21.4.99, ואלה דבריו (סעיפים 12-18) :

"12.
בתאריך 21.4.99, יום עבודתו האחרון של התובע במסעדה, הוא הגיע לעבודה בסביבות שעה 11:00. זה היה יום העצמאות וציפינו לאורחים רבים ואכן למסעדה הגיעו אורחים רבים ואפשר לומר שהיה מפוצץ וזה היה יום קשה במיוחד.

אני הייתי במסעדה, בעיקר ליד הקופה.


13.
בסביבות שעה 14:00 ראיתי במקום אדם שעבד אצלי מדי פעם, כאשר הייתי קורא לו. שמו - עלא בכרי. אני לא הזמנתי אותו לעבודה ושאלתי אותו מה הוא עושה כאן והוא אמר לי שהתובע זימן ואתו. אמרתי לו לעלא בכרי שהוא לא הוזמן לעבוד ואין לו מה לעשות במסעדה.

14.
זמן מה לאחר
מכן נגשה אלי אחותי, הילאנה,שגם היא עזרה במסעדה באותו יום. אחותי ספרה לי שהתובע משתולל במטבח ובועט בכלים.
עזבתי את הקופה ונכנסתי למטבח לבדוק מה קורה.
שאלתי אותו מה קורה. הוא אמר בכעס שהוא המחליט במטבח והוא אינו מפחד ממני ועבר לקללות.
כשנוכחתי שאי אפשר לדבר אתו וגם בשל כך שהמסעדה היתה מלאה באורחים, אמרתי לו שנדבר בסוף הערב ויצאתי מהמטבח למסעדה.

15.
כעבור כשעה התברר לי שהתובע הסתלק מבלי להודיע לי שהוא הולך ואני נאלצתי להחליף בגדים ועבדתי במטבח.

16.
מספר שעות לאחר מכן הגיעו לפתע שוטרים שערכו במקום חיפוש. איפשרתי להם לערוך חיפוש למרות שלא היה להם צו חיפוש.

17.
למחרת זומנתי למשטרה לחקירה וכעבור כחדשיים נחקרתי פעם

נוספת.

18.
נאמר לי במשטרה שהתובע התלונן כי אני תקפתי אותו, דחפתי אותו והרמתי עליו מטאטא.
אני מסרתי עדות במשטרה.
אין זה נכון שאני תקפתי את התובע.
אני לא תקפתי אותו, לא דחפתי אותו ולא הרמתי עליו מטאטא.

התלונה של התובע נגדי היא תלונה שיקרית ואכן התיק במשטרה נסגר למיטב ידיעתי."

22.
עדותו של הנתבע - אליאס מוראני הינה עדות הגיונית ואמינה, שלא כמו עדות התובע, ואנו מקבלים אותה כנכונה ומהימנה. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע ועדיו, שנכחו באירוע, לא נפגעו כלל באירוע מיום 21.4.99, הנטען על ידיהם. עוד נציין כי אנו מקבלים את דברי אליאס מוראני לפיהם הוא אינו מכיר ולא שמע על אדם בשם "ח'אלד תורקמאן" ובודאי שלא העסיקו במסעדה, לא ביום האירוע ולא בימים אחרים (פ' עמ' 40 ש' 28-31, הודעתו במשטרה ת/25 עמ' 2 ש' 32-39). מכאן עולה כי התובע ציין בהודעתו במשטרה (מוצג נ/7 עמ' 1 ש' 2-3, 12, 21-24) שאליאס מוראני מעסיק אדם מהשטחים, ללא אישור העסקה, בשם ח'אלד תורקמאן, וזאת מתוך כוונה שהמשטרה תתייצב במסעדה של הנתבעים על מנת לחפש תושב שטחים, וכך היה הדבר - באמצע יום העצמאות בשעה 16.00, כאשר המסעדה היתה מלאה באורחים, הופיעו שוטרי משטרת מעונה וערכו חיפוש במסעדה, ואולם לא מצאו כל תושב שטחים במסעדה, דבר המצביע על מהימנותו של אליאס מוראני
(דו"ח הפעולה של המשטרה - מוצג נ/10) .

23.
לאור האמור לעיל אנו דוחים את גרסת התובע ועדיו, אשר הינם אנשי שלומו ואין הם אמינים בעינינו, באשר לאירוע מיום 21.4.99 וקובעים כי התובע לא חש כל סכנה לחייו במקום עבודתו, כך גם אין אנו מקבלים את טענתו שהתפטר מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה, שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו כאמור בסעיף 11(א) לחוק.

האם התובע פוטר מעבודתו ע"י הנתבע?

24.
התובע טוען כי הנתבע גרש (פיטר)
אותו ואת מר לוויס מהמסעדה, כשאמר להם ובמיוחד לתובע בשפה הערבית - "תעזבו את העבודה ואל תחזרו לעבוד אצלי". דברים אלו של התובע אינם עולים בקנה אחד עם עדותו בבית הדין.

התובע העיד בבית-הדין בשתי ישיבות - האחת ביום 5.3.02 והשניה ביום 11.7.02. בישיבה מיום 11.7.02 תיאר התובע (בעמודים 30 עד 33 לפרוטוקול) בפרוטרוט את השתלשלות האירועים ואף צייר תרשים מפורט של מקום התקיפה במסעדה (מוצג נ/6), כפי שהיתה, לטענתו. בכל תיאור האירועים הנ"ל לא הזכיר התובע, ולו פעם אחת, אירוע של פיטורים או אמירות כלשהן, לפיהן על התובע לעזוב את המסעדה וללכת לביתו.

יתרה מזו, התובע העיד במשטרה ביום קרות האירוע - יום העצמאות 21.4.99. עדותו במשטרה נגבתה כשעה בלבד לאחר קרות האירוע, שהוא טוען לקיומו. בכל עדותו במשטרה לא מזכיר התובע, ולו ברמז, כי הנתבע אמר לו לעזוב את עבודתו ולא לשוב אליה. העדות במשטרה היתה בסמיכות ל"אירוע" והעדר כל התייחסות של התובע בחקירה לכך שהנתבע אמר לו לעזוב את העבודה ולא לשוב אליה - מטיל צל כבד על עדותו של התובע.

25.
לא למותר יהא לציין כי גרסת התובע באשר לנסיבות האירוע אינה מתיישבת עם מעשה פיטורים. לגרסת התובע - אליאס מוראני גירש אותו מהעבודה תוך צעקות וקללות, והוא התובע, לאחר שאליאס מוראני גירש אותו, לא עזב מיד את המסעדה, אלא המשיך לעבוד בנאמנות עבור מעבידו - שפיטרו, המשיך להפוך את הבשר על הגריל, תוך שדאג שלא ישרף וכן הוציא את כל מנות הבשר שנתבקש עד תומן לסועדים במסעדה ורק לאחר שסיים את כל עבודתו עד תומה - עזב את המסעדה וזאת כ- 40 דקות לאחר "הגירוש".

26.
זאת ועוד, הנתבעים ובאת כוחם שלחו מספר מכתבים לתובע סמוך לאחר עזיבתו (המכתב הראשון הוא מיום 25.4.99, המכתב השני הוא מיום 6.5.99), בהם הפצירו בתובע לשוב לעבודתו, למרות שציינו במפורש כי נגרם להם נזק רב לעסק בשל עזיבתו, ואולם הם ציינו כי יהיו מוכנים
למחול לתובע על עזיבתו הפתאומית ובלבד שיחזור באופן מיידי לעבודה.

כמו כן, ב"כ של הנתבעים שלחה מכתב לתובע (ביום 16.6.99), בו היא חוזרת על בקשתם של הנתבעים, כי התובע ישוב לעבודה וככל שלא יעשה כן, יבינו הנתבעים כי התובע החליט שלא לקיים את ההסכם ביניהם.

התובע, בתגובה למכתבים אלו של הנתבעים, ביקש מהנתבעים לקיים את ההסכם, אולם הוא עצמו לא הראה כל נכונות לחזור לעבודה.

27.
משאלה פני הדברים, אנו קובעים שהתובע לא פוטר מעבודתו, וכי עזיבת מקום העבודה במסעדה והחלטתו שלא לשוב אליה, הינן בגדר הפרת ההסכם שבינו לבין הנתבעים וכן התפטרות יזומה על ידו.

זכאותו התובע לפיצויי פיטורים:


28.
משהתובע לא פוטר מעבודתו ולא התפטר מעבדותו, בנסיבות שבהן אין לדרוש ממנו שימשיך בעבודתו, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים.
ברם אפילו היינו מגיעים למסקנה שהתובע פוטר או התפטר מעבודתו בנסיבות שבהן אין לדרוש ממנו שימשיך בעבודתו - הרי שגם בנסיבות אלה
התובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורים, ומדוע? זאת מן הטעם שהתובע עבד אצל הנתבעים מיום 30.6.98 עד ליום 21.4.99 (בסה"כ תשעה חודשים ושלושה שבועות), כלומר התובע לא השלים תקופת עבודה מינימאלית של 12 חודשים ולכן בכל מקרה אינו זכאי לפיצויי פיטורים כאמור בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים.

29.
גם תביעתו של התובע לקבל פיצויי פיטורים עתידיים בגין התקופה החוזית - העתידית
עד 30.6.01 אין לה על מה לסמוך. התובע לא הביא בפני
נו כל מקור לזכות כזו - לא מקור חוקי ולא מקור חוזי. ככלל זכאות לפיצויי פיטורים היא בגין עבודה ולא בגין אי-עבודה ומשהתובע לא עבד בתקופה זו, אין הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים, ותביעתו לפיצויי פיטורים נדחית.

תביעת התובע לשכר עבודה עתידי מחודש מאי 99 ועד ליום 30.6.01:

30.
התובע עתר, בסעיף 15.6 לכתב תביעתו, שבית הדין ייתן פס"ד אשר יצהיר כי בנסיבות העניין התובע זכאי לתשלום משכורות חודשיות, בהתאם למוסכם, בסך של 7,000 ₪ נטו לחודש, בצירוף תוספת יוקר כמשמעותה בחוק, וזאת החל מחודש מאי 99 ועד ל-30.6.01.

את יתדותיו מבקש התובע לתמוך בהסכם העבודה מיום 28.6.98 (מוצג ת/10) בפרק - "שינויים בבעלות",
ואלה הסעיפים בפרק זה:

"14.
במידה והבעלות ו/או הניהול ו/או האחיזה בעסק עוברת לפני תום תקופת ההסכם לאדם אחר או לאחרים, התנאים של הסכם זה הם קבילים וטובים גם כלפי המעביד החדש ו/או הבעלים החדשים ו/או האוחזים החדשים, כפי שיפורשו לטובת העובד.

15.
סעיף 16 (צ"ל 14) לעיל אינו פוגע בזכות העובד לשנות את תנאי ההסכם עם הבעלים החדשים ו/או המעבידים ו/או האוחזים כפי שיראה לו, כ"כ אינו פוגע בזכותו לתבוע מהמעבידים המקוריים כל פיצוי אחר עפ"י הסכם זה.

16.
א.
להסרת כל דל ספק, האמור בסעיפים 16-17 (צ"ל 14-15) לעיל לא גורע מזכות העובד לדרוש מהמעבידים המקורים לשלם לו עבור כל התקופה שנותרה עד לתום 3 השנים, את המשכורת החודשית שהיה מקבל לפני ההעברה ובכפוף לתנאי הסכם זה, או שהיה אמור לקבלם אילולולא ההעברה.


ב.
ליתר דיוק כל תקופת הסכם זה היינו 3 השנים ישולמו לעובד ע"י המעבידים במשכורת חודשית בכל אופן ומקרה ו/או מצב חדש ו/או שינוי כל שהוא ללא יוצא דופן גם אם לא היתה עבודה."
(הנוסח מובא בהתאם למקור וללא תיקונים).


31.
אין בידינו לקבל את פרשנות התובע להסכם, לפיה הוא זכאי על פי סעיף 16(ב) להסכם, למשכורות בגין כל שלוש השנים במלואן, הגם שהפסיק לעבוד מיוזמתו. עסקינן בחוזה עבודה ואל בחוזה אי עבודה, בו נאמר בסעיף 4 כי "התובע יעבוד כטבח ראשי בשירות המעבידים". לשיטתו של התובע די לו שחתם על ההסכם, ומיום 28.6.98 ואילך ולמשך שלוש שנים תמימות זכאי הוא למשכורות מלאות, אפילו לא יעבד יום אחד. פרשנות זו אינה מתיישבת עם שורת ההגיון.

סעיפים 14-16 מצויים בפרק "שינויים בבעלות" והם באים לפתור מצבים הנובעים משינויי בעלות. אין ניתן להחיל את סעיף 16 (ב) כאשר התובע הוא זה שהפסיק את העבודה ביוזמתו, סעיף 16(ב) יחול רק כאשר המעביד הוא זה שלא

סִיפֵּק

עבודה לתובע. שורת ההגיון אינה נותנת, שעובד אשר מפסיק את עבודתו מיוזמתו ובכך מפר - הפרה יסודית - את עיקר התחייבותו בהסכם – לעבוד, יזכה עקב הפרתו, לתשלום מלא של כל משכורותיו למשך כל שלוש השנים. מאומד דעת הצדדים, כפי שמשתקף מההסכם,
ניתן ללמוד שמי שהפסיק את עבודתו מיוזמתו אינו זכאי לשכר עבודה.

32.
לא למותר יהא לציין כי לאחר כארבעה חודשים החל התובע לעבוד ב"טאבון" ליד עכו, וכך העיד התובע:

"ש.
כשסיימת את העבודה אצל "מוראני" התחלת לעבוד ב"טאבון" ליד עכו?"
ת. לא נכון. רק לאחר ארבעה חודשים נפתח העסק שם וביקשו ממני לעבוד שם. התחלתי לעבוד שם בערך ביולי 1999".
(פ' עמ' 29 ש' 6-8).

משכך דוחים אנו את תביעת התובע לתשלום משכורות החל מחודש 5/99 ועד 30.6.01.

תביעת התובע לפיצויים בגין הסיכול והנזק שנגרם לו מאי מציאת עבודה:

33.
בסיכומיו טוען התובע, כי יש לפצותו על הסיכול ובשל הנזק שנגרם לו, מכך שהוא לא מצא עבודה מיידית המתאימה לו לאחר פיטוריו ע"י הנתבעים ובמיוחד כאשר הוא סגר את עסקו כדי שיתפנה לעבודתו בשרות הנתבעים. גם תביעה זו - דינה להידחות.

סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970
קובע מהו סיכול חוזה:
"היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים".

סעיף זה אינו רלבנטי למקרה דנן היות וכפי שראינו לעיל, הנתבעים לא הפרו את החוזה. התובע יכול היה להמשיך ולעבוד במסעדה שבבעלות הנתבעים ומשחזרו הנתבעים והפצירו בתובע לשוב לעבודה, לא ניתן לומר שקיום החוזה באותן נסיבות היה בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.

34.
יתר על כן, משהתובע יכול היה להמשיך לעבוד אצל הנתבעים, אין לו להלין אלא על עצמו ואל לו לבוא בטענות אל הנתבעים, שלאחר שהפסיק לעבוד אצלם -
מיוזמתו -
לא מצא מקום עבודה במשך מספר חודשים.


תביעת התובע לפיצויים עקב סגירת עסקו
:

35.
התובע טוען כי הוא זכאי לקבל מהנתבעים פיצויים בגין סגירת מסעדת הנשר, שהיתה בבעלותו ובהפעלתו. דין תביעה זו גם כן להידחות. הן התובע והן הנתבעים התקשרו בחוזה עבודה מרצונם החופשי, ולא היתה כל כפיה על מי מהצדדים להתקשר בחוזה העבודה.

מאליו ברור שכאשר התובע התקשר בחוזה עבודה והתחייב, מרצונו החופשי, לשמש טבח במסעדה שבבעלות הנתבעים, הוא בוודאי הביא בחשבון כי עומס העבודה יהיה רב ועל כן לא תעמוד לו האפשרות לעבוד במשרה מלאה אצל הנתבעים ובמקביל להמשיך להפעיל את המסעדה שבבעלותו. התובע בחר לעבוד כעובד שכיר במסעדה של הנתבעים, וסגירת עסקו אינה מעניינם של הנתבעים. אף לא מצאנו כל סעיף בהסכמים ת/1 ו-ת/2 לפיהם,
זכאי התובע לתשלום או לפיצוי עקב סגירת מסעדתו. על כן תביעתו לפיצויים והפסדים עקב סגירת מסעדתו נדחית.

36.
ברי כי כל עוד התובע היה ממשיך לעבוד במסעדה, ואף התובע לא יחלוק על זה, הוא היה זכאי לשכר עבודה בסך 7,000 ₪ בלבד לכל חודש בו עבד, והנה לשיטתו של התובע, עקב הפסקת עבודתו הוא זכאי לתשלומים הבאים:
(א)
משכורות מלאות בסך 7,000 ₪ לרבות תופסות יוקר, בגין התקופה 5/99 – 30.6.01, בה לא עבד אצל הנתבעים.
(ב)
פיצויי פיטורים בגין שלוש שנים תמימות, הגם שעבד כעשרה חודשים בלבד.
(ג)
פיצוי כספי עקב אי מציאת עבודה.
(ד)


פיצויים עקב סגירת המסעדה שלו.
(ה)
שכר ממעבידו החדש - הטאבון בעכו


עקב עבודתו.

התובע טוען כי כל התשלומים הנ"ל מגיעים לו בגין אי עבודה בשירות הנתבעים. מכאן, לשיטתו של התובע, אי עבודה מזכה אותו לתשלום הגבוה פי שלושה או פי ארבעה מהמשכורת, בת 7,000 ₪, אותה היה מקבל, לו המשיך לעבוד בשירות הנתבעים.
היתכן הדבר?!!

תביעת התובע לפיצויי הלנה בגין איחור בתשלומי שכר העבודה מ- 7/98 – 4/99:

37.
התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר בסך 26,600 בגין הלנת משכורותיו לכל תקופת עבודתו - 7/98 - 4/99. התובע לא הוכיח בראיות מספקות ומהימנות כגון: תלושי שכר, שיקים שקיבל ממעבידתו, הפקדות בחשבון הבנק שלו, את מועדי תשלום המשכורות, למעט לגבי חודשים מרץ 1999 ואפריל 1999, משכך התובע לא השכיל
להוכיח כי משכורותיו לחודשים 7/98 עד 2/99 הולנו. (ראה לעניין זה גם את החלטת בית הדין מיום 21.2.2002 עמ' 16-18 לפרוטוקול).


38.
משכורת מרץ ואפריל 1999 נשלחו אל התובע בדואר ביום 6.5.99, זאת משום שהתובע עזב את עבודתו ב - 21.4.99 ולא חזר יותר ולו לשם קבלת משכורותיו. משכך יש לראות את יום 6.5.99 כיום תשלום המשכורות. על כן יש לובוע כי משכורת חודש מרץ הולנה כששה שבועות, ומשכורת חודש אפריל לא הולנה.

39.
סעיף 17א(א) לחוק הגנת שכר, תשי"ח-1958, קובע כי הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין לעבודה תוך 60 יום, מהיום שקיבל העובד את השכר, שבו קשור הפיצוי. בענייננו התובע הגיש את תביעתו בחודש ינואר 2000, בחלוף 60 יום מקבלת שכר חודש מרץ 1999 שהולן, על כן תביעתו לפיצויי הלנה בגין הלנת משכורת מרץ 1999 - התיישנה.

כך גם באשר לחודשים 7/98 עד 2/99. אפילו השכיל התובע להוכיח כי שכרו הולן בחודשים אלה, הרי שזכותו לפיצויי הלנה התיישנה, משהגיש את תביעתו בחודש ינואר 2000, בחלוף 60 יום מקבלת השכר המולן (לטענתו).

בנסיבות אלה דוחים אנו את תביעתו לפיצויי הלנת שכר.



תביעת התובע לשכר בגין שעות נוספות והפרשי שכר בגין חודש אפריל 1999:

40.
התובע טען בתביעתו, כי לא שולם לו שכר בגין השעות הנוספות שעבד אצל הנתבעים. להוכחת טענתו צירף התובע רשימות בכתב יד (מוצג ת/12) וטען כי אלה השעות שעבד בהן. ברשימות אלה ישנם חודשים שנרשמו על ידי התובע בלבד (7/98 - 12/98) וישנם חודשים ששעות העבודה נרשמו על ידי התובע ואושרו על ידי נתבע מס' 2 בחתימת ידו -
אלו חודשים 1/99 - 4/99. משהרשימות לחודשים 7/98 - 12/98 נערכו על ידי התובע בלבד ולא הובאו לאישור הנתבעים, אין אנו מוכנים לסמוך עליהן ועל כן אין אנו מקבלים אותן כראיות מהימנות, לא כך לגבי הרשימות שאושרו על יד נתבע מס' 2, אליאס מוראני. לפיכך נבחן איפוא על פי הרשימות בחודשים 1/99-4/99 האם התובע עבד שעות נוספות.

41.
בסעיף 8 להסכם העובדה (מוצג ת/10) סוכם כי התובע יעבוד 9 שעות עבודה רצופות ביום, ובסעיף 11 סוכם כי השכר לגבי השעות הנוספות, שיעבוד התובע מעל 9 השעות המסוכמות, יהיה אותו השכר כמו לשעה הרגילה המוסכמת. בסעיף 9(א) סוכם כי השכר החודשי הוא 7,000 ₪ נטו. התובע טוען כי סוכם שחודש עבודה יהא בן 21 ימי עבודה בלבד. הנתבעים מכחישים טענה זו. חפשנו אך לא מצאנו כל ראיה לפיה ניתן לקבוע כי חודש עבודה הוא בן 21 ימי עבודה, כטענת התובע. משכך החלטנו לקבוע את מספר ימי העבודה בחודש לפי ממוצע של חודשי העבודה, לגביהם יש רשימות שעות שאושרו על ידי אליאס מוראני. לפיכך נחשב את ימי העבודה על פי
החודשים 1/99 - 3/99, בהם עבד התובע חודש מלא. הממוצע העולה משלושת חודשים אלה הוא 23 ימי עבודה. מהו איפוא השכר היומי והשכר השעתי? השכר היומי הוא: 7,000 ₪ נטו: 23 = 304 ₪ נטו, והשכר השעתי הוא: 304: 9 = 34 ₪ נטו.

42.
שעות העבודה הרגילות של התובע בחודש הן: 23 ימים

x
9 שעות ליום = 207 שעות. נבחן איפוא האם התובע עבד שעות נוספות בחודשים 1/99-3/99. בחודש 1/99 עבד התובע 204 שעות ו-50
דקות. משעבד פחות מ-207 שעות לא ביצע שעות נוספות.
בחודש 2/99 עבד התובע 210 שעות ו-25 דקות, לפיכך עבד התובע
3 שעות ו-25 דקות שעות נוספות והוא זכאי לסך של 119 ₪ נטו. בחודש 3/99 עבד התובע 221 שעות, לפיכך עבד 14 שעות נוספות והוא זכאי לסך 476 ₪ נטו.

סך הכל זכאי התובע לשכר בגין שעות נוספות בסך 595 ₪ נטו.

43.
אשר לחודשים 7/98-12/98 התובע לא הוכיח את תביעתו לשעות נוספות על פי מסמכים מהימנים ועל כן התביעה בעניין זה נדחית.

44.
אשר לשכר התובע לחודש אפריל 1999, התובע עבד בחודש אפריל 18 ימי עבודה ו - 169 שעות ולפיכך היה זכאי לשכר של 169

x
34 = 5,746 ₪ נטו. התובע קיבל במשכורת אפריל 1999
(מוצג ת/17) שכר בסך 4,760 ₪ נטו. לפיכך התובע זכאי להפרשי שכר חודש אפריל 1999 בסך 986 ₪ נטו.

45.
אשר לתביעת התובע לפיצוי הלנת שכר בגין שכר השעות הנוספות שלא שולם לו ובגין הפרש המשכורת לחודש אפריל 1999, אנו קובעים כי השכר בשני המקרים לא שולם עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, ולפיכך אנו מפחיתים את פיצויי הלנת השכר לכדי הפרשי הצמדה וריבית .

סוף
דבר
:

46.
אנו מקבלים את תביעת התובע באשר לשכר שעות נוספות והפרשי שכר חודש אפריל ומחייבים את הנתבעים לשלם לתובע סך (595+986) 1,581 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 22.4.1999 ועד ליום התשלום בפועל.

כל יתר תביעות התובע נדחות בזה.

47.
אשר להוצאות - התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעים עמדה על 395,000 ₪. משביקש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו סכום של 395,000 ₪ ובתוך כך ביקש להעליל על נתבע מס' 2
מעשה תקיפה ואף ניסה להעליל עליו העסקת עובד מהשטחים (תורקמאן ח'אלד) ללא אישור העסקה ולסבכו עם רשויות החוק, ומשמצאנו כי גרסתו של התובע אינה מהימנה, אנו מוצאים כי יש לחייבו בהוצאות משמעותיות.

על כן אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

48.
לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.


ניתן היום י"ד באלול, תשס"ד (31 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.



יצחק
רוזנר
נציג עובדים

שלמה סיסמה
נציג מעבידים

מ. אריסון-חילו
, שופטת


001028/00עב 710 מ







עב בית דין אזורי לעבודה 1028/00 עבדלג'ני עבדלג'ני נ' מוראני נאיפה, מוראני אליאס זאיד, מוראני זיאד פאוזי ואח' (פורסם ב-ֽ 31/08/2004)