פסקי דין על גלאל אבו דולה | פסקי דין על פראס סליימה | פסקי דין על טארק כרכי |

120/08 פ     21/08/2008




פ 120/08 מדינת ישראל נ' גלאל אבו דולה, פראס סליימה, טארק כרכי




בעניין:

1



בתי המשפט



בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת.פ.
120/08


לפני:
כב' השופטת נאוה בן-אור


21/08/2008




בעניין:
מדינת ישראל



באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)
המאשימה


נ
ג
ד



1. גלאל אבו דולה
ת.ז. 201495637

ע"י ב"כ עו"ד דראושה
2. פראס סליימה
ת.ז. 200725992

ע"י ב"כ עו"ד אחמד עואודה
3. טארק כרכי
ת.ז. 066179771

ע"י ב"כ עו"ד מוסטפא יחיא





הנאשמים



ג ז ר
-
ד י ן


העובדות
1.
נגד הנאשמים הוגש מלכתחילה כתב אישום, אשר ייחס לשלושתם גם יחד עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות (סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). השלושה הגיעו להסדר טיעון עם המאשימה. בכל הנוגע לנאשמים 1 ו-2, תוקנו במעט עובדות כתב האישום, אולם לא חל שינוי בסעיף העבירה שיוחס להם. בכל הנוגע לנאשם 3, נערכו שינויים משמעותיים יותר בעובדות, והעבירה שיוחסה לו היא עבירה של סיוע לניסיון שוד בנסיבות מחמירות (סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 25 + סעיף 31 לחוק העונשין). עוד הוסכם, כי נאשמים 1 ו-2 שתו 2 כוסיות וודקה לפני האירוע. לא היה הסדר עם איש מן הנאשמים לעניין העונש. באי כוח נאשמים 1 ו-2 ביקשו כי אורה על הזמנת תסקיר מבחן בעניינם. ב"כ נאשם 3 וויתר על כך, משום שחשש ששירות המבחן, שהיה נתון בעיצומים, לא יעמוד בלוח הזמנים וכך יתארך מעצרו של הנאשם עוד מעבר לעונש שלדעתו מן הראוי לגזור עליו בנסיבות העניין.

2.
נאשמים 1 ו-2 הודו בעובדות הבאות:
ביום 11.2.08, סמוך לשעה 21:30 בערב, פגשו הנאשמים באקראי במתלונן, שהלך אותה עת בגן העצמאות בירושלים. אחד מן הנאשמים פנה אליו בדברים, ובעקבות זאת החל המתלונן להתרחק מהם. אחד מהם הלך בעקבותיו. שני האחרים הצטרפו אליו, והשלושה התנפלו על המתלונן והיכו אותו עד שנפל. לאחר שהיה על הארץ, רכנו מעליו והמשיכו להכותו באגרופים. במהלך התקיפה, דרשו הנאשמים מן המתלונן את כספו, ואת מכשיר הטלפון הנייד שלו. המתלונן ענה כי אין ברשותו דבר, והציע שהנאשמים יבדקו זאת. במהלך האירוע זעק המתלונן לעזרה, ומאחר שלא עלה בידי הנאשמים להשתיקו, כיסו את פניו בכובע חולצתו על מנת למנוע ממנו לצעוק. הנאשמים חדלו מן התקיפה רק משהגיע למקום איש משטרה. כתוצאה מן התקיפה, נגרמו למתלונן שפשופים ושריטות בגבו.

3.
נאשם 3 הודה, כי היה בין השלושה שהמתלונן נקלע לדרכם. על פי כתב האישום המתוקן בו הודה, נאשם 2 הוא שפנה אל המתלונן בדברים, ומשהחל להתרחק מהם, הלכו הוא וחבריו בעקבותיו. נאשמים 1 ו-2 הם שתקפו אותו בפועל, בעוד הוא עומד בסמוך ומחזק את ידיהם בנוכחותו.

הטיעונים לעונש
4.
בפתח דבריו, ביקש ב"כ המאשימה להציג בפני
בית המשפט הצהרת נפגע עבירה, אשר כללה, בנוסף להצהרה, גם תמונות המתעדות את הפגיעות בו. ב"כ המאשימה עמד בטיעוניו על ההשפלה ועל האלימות שחווה המתלונן, כמתואר בהצהרתו. על פי האמור בה, מאז האירוע הוא סובל מסיוטים, פוחד ללכת לבד, ואינו מסוגל לעבוד.

5.
ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו את העובדה שהשוד אירע במקום מבודד וחשוך, כאשר שניים תוקפים את המתלונן והשלישי מחזק את ידיהם. המתלונן יכול היה בהחלט לחשוש לחייו. לא היה לו מכשיר טלפון נייד, ורק בזכות שוטר סיור שהגיע למקום, בעקבות מודיע אנונימי, פסקו המעשים.

6.
מעשיהם של הנאשמים מחייבים, לטעמו, עונש מאסר משמעותי, שישקף בעיקר שיקולי גמול והרתעה, ופיצוי למתלונן. להשפעת האלכוהול על מעשיהם של נאשמים 1 ו-2 לא צריכה להיות, להבנת המאשימה, השפעה על חומרת העונש.

7.
באי כוח הנאשמים לא התעלמו מחומרת המעשים בהם הודו מרשיהם. לקולא טענו שלושתם, כי לעובדה שהמתלונן לא צריך היה להעיד בעקבות הסדר הטיעון, יש לתת ביטוי משמעותי. עוד עמדו על כך שעצם ההודאה, מלבד החיסכון בזמן השיפוטי ומניעת הצורך בהעדת המתלונן, יש בה משום הבעת חרטה. כנות החרטה באה לידי ביטוי בכך שהנאשמים שלושתם הודו מבלי שהובטחה להם תמורה בעניין העונש. עוד עמדו כולם על גילם הצעיר של הנאשמים, המחייב מתן משקל ממשי לשיקולי שיקום.

8.
ב"כ נאשם 1 עמד על כך שמרשו הוא הצעיר מבין השלושה (יליד 1989), אין לו עבר פלילי וזה לו מעצרו הראשון. הנאשם, שלא נתפס במקום, הסגיר עצמו למשטרה לאחר שזומן טלפונית לחקירה. הוא הודה כבר בחקירתו, כפי שגם הודה בבית המשפט. נסיבותיו של הנאשם, המשתקפות בתסקיר המבחן, מצדיקות, לטעמו, גישה שיקומית, כפי שממליץ שירות המבחן.

9.
ב"כ נאשם 2 עמד על נסיבות חייו הקשות של מרשו, אשר גדל בצל אב מכור לסמים שריצה עונשי מאסר רבים. בלא דמות אבהית נגרר לחברה שולית. בעת ביצוע העבירה היה כבן 20. עוד טען ב"כ הנאשם, כי אין המדובר במקרה שוד המצוי ברף העליון של החומרה. לא היה שימוש בנשק קר או חם, לא היה תכנון מוקדם למעשה, קרבן העבירה הוא בחור צעיר, והשלל הצפוי היה מזערי ביותר. בנוסף טען, כי יש להביא בחשבון את השפעת האלכוהול על התנהגותו של הנאשם, וניתן להניח כי כל האירוע לא היה מתרחש אלמלא השתייה. לנאשם זה עבר פלילי המתבטא בהרשעה אחת של בית משפט השלום בירושלים, בארבעה תיקים של עבירות רכוש בקשר לכלי רכב, בגינן נדון לעונש מאסר של 6 חודשים לריצוי בפועל. יחד עם זאת, סבור בא כוחו כי גם לגביו יש להעדיף שיקולי שיקום ולתת להם עדיפות, כהמלצת שירות המבחן.

10.
ב"כ נאשם 3 סבור כי הצהרת נפגע העבירה יש בה משום הגזמה והיא סותרת ומרחיבה את דבריו במשטרה. לטענתו, יש לשים לב שהסדר הטיעון גובש בעת שהמתלונן היה באולם, שכן מלכתחילה זומן להעיד, והתובעת הסבירה לו את המתרחש. לגבי נסיבותיו האישיות של הנאשם, המדובר בבחור כבן 25, ללא עבר פלילי, שעבד לפרנסתו ולפרנסת משפחתו בעבודות ניקיון. משפחתו, הסובלת מקשיים כלכליים, ניערה חוצנה ממנו בשל הצטרפותו למעשה העבירה, שכן הדבר נוגד את התנהגותה הנורמטיבית. למרות שבית המשפט הורה על שחרורו מן המעצר בתנאים שכללו הפקדה כספית, הנאשם לא השתחרר, משום שמשפחתו לא גייסה את הכסף, הן בשל הקשיים הכלכליים, והן בשל כעסה הרב על התנהגותו. המעשה אינו מאפיין את אורח חייו של הנאשם. ביחס לנאשם זה הדגיש בא כוחו כי בסופו של דבר הורשע כמסייע, שלא פעל באלימות כלפי המתלונן, ואשר חלקו הצטמצם לסיוע על ידי נוכחות. לטעמו, יש להסתפק בתקופת המעצר.

תסקירי המבחן
11.
בכל הנוגע לנאשם 1, התרשם שירות המבחן מצעיר המעוניין לנהל אורח חיים נורמטיבי, אם כי אינו מצליח תמיד לממש שאיפה זו. שירות המבחן מתאר קווים אישיותיים ודפוסי התנהגות בעייתיים, על רקע של נסיבות משפחתיות קשות בהן גדל, המתאפיינות במצוקה רגשית וחינוכית. בשל נסיבות אלה, המפורטות בתסקיר, גדל הנאשם בפני
מיות במשך כשבע שנים. הוא לא הצליח לגלות עניין בלימודים על רקע זה, ועבד בעבודות מזדמנות, עד שהשתלב בעבודת טבחות במסעדה בירושלים, בה התמיד עד למעצרו. שירות המבחן התרשם מכך שהנאשם קיבל על עצמו אחריות לביצוע העבירה, וכי חרטתו כנה. עוד סבור שירות המבחן כי למעצרו עד כה הייתה השפעה אפקטיבית עליו, וכדי להימנע מחשיפתו לאווירה השוררת בבתי הכלא, נכון יהיה להטיל עליו עונש של מאסר בפועל, שירוצה בעבודות שירות.

12.
אשר לנאשם 2, גם לגביו מתרשם שירות המבחן כי ברצונו לקיים אורח חיים נורמטיבי, אולם אינו מצליח תמיד לממשו. לנאשם, כך נאמר בתסקיר, כוחות תפקודיים ונפשיים מצומצמים יחסית, על רקע נסיבות משפחתיות וכלכליות קשות. כפי שכבר נאמר לעיל, אביו של הנאשם מכור לסמים קשים מזה שנים, וריצה עונשי מאסר ממושכים בכלא. הוא עצמו גדל במסגרת חוץ ביתית בשל עובדה זו, והתקשה ללמוד בבית הספר באורח סדיר. על רקע מאסריו של האב, נאלץ לצאת לעבודה כדי לסייע למשפחתו. על רקע המפורט בתסקיר, אימץ הנאשם דפוסי התנהגות שליליים כאורח חיים, שכללו שימוש בסמים קלים ושתיית אלכוהול. גם נאשם זה הביע חרטה כנה בפני
קצינת המבחן, וגם ביחס אליו ממליץ השירות להימנע מעונש מאסר ממושך, ולהסתפק בעונש שניתן יהיה לרצותו בעבודות שירות.

הכרעה
13.
איני שותפה לאופן בו ביקשו באי כוח הנאשמים לתאר את האירוע, כאילו אינו מן החמורים. המדובר בהתנפלות של שלושה בחורים צעירים, שניים בפועל והשלישי עומד מן הצד, על צעיר שהלך לתומו בשעת לילה במקום מבודד וחשוך. אין צורך בהישענות על הצהרתו כנפגע עבירה, כדי לשער את שעבר עליו במהלך האירוע, כשהוא מוטל על הארץ, מוכה, זועק לעזרה, ולא רק שאין שומע, אלא שנאשמים 1 ו-2 מכסים את פניו על מנת שזעקותיו לא יישמעו אם במקרה יעבור במקום עובר אורח. תחושת חוסר האונים, הפחד וההשפלה, הייתה ללא ספק מנת חלקו. זו התנהגות בריונית, ולמרבה הצער שכיחה במקומותינו. איכות החיים של תושבי הערים אמורה להתבטא, בין היתר, בתחושה כי יציאה מן הבית אינה מעמידה אותם בסכנה, וכי רשאים הם ליהנות מהליכה שלווה, באין מפריע. הקלות הבלתי נסבלת בה מעלים בדעתם שלושה צעירים לבחור להם קרבן מזדמן, להפליא בו את מכותיהם ולדרוש את כספו, מחייבת מתן ביטוי ממשי לשיקולי גמול והרתעה.

14
כך גם, איני מקבלת את הטענה כי יש בעובדה שנאשמים 1 ו-2 שתו לשוכרה קודם לאירוע כדי להפחית מאשמתם. ההיפך הוא הנכון, השתייה בנסיבות אלה הינה חלק מהתנהלותם חסרת המעצורים.

15.
מנגד, יש לתת משקל של ממש לעובדה שהנאשמים הודו ומנעו מן המתלונן את הצורך לחוות מחדש את האירוע מעל דוכן העדים בבית המשפט, וחסכו בדרך זו גם בזמן שיפוטי. כך גם יש להביא בחשבון כי הנאשמים נתונים במעצר מזה 6 חודשים, ותנאי מעצר קשים מתנאי מאסר. בנוסף, לשיקול השיקום יש מקום חשוב בענייננו, שכן המדובר בצעירים בראשית דרכם, שניים מהם נטולי עבר פלילי בכלל, והאחר, עברו מתבטא בהרשעה אחת. שירות המבחן סבור כי מאסר ממושך בכלא עלול להביא להפנמה של נורמות עברייניות, אותן קשה יהיה לשרש. לעמדה זו יהיה משקל לגבי אורך תקופת המאסר שבדעתי להטיל על הנאשמים, אולם אין בידי לקבל כי העונש הראוי הוא עונש של עבודות שירות.

16.
התייחסות לכל אחד מן הנאשמים מדרגת את נאשם 2, אשר כבר הספיק לטעום טעמם של הרשעה ומאסר, כמי שעונשו צריך להיות החמור ביותר, ואת נאשם 3, שהורשע בסיוע על ידי נוכחות, כמי שעונשו יהיה הקל ביותר. יחד עם זאת, לגבי נאשם 3 יש להעיר, כי אל מול העובדה שחלקו באירוע היה שולי יחסית, ניתן היה לצפות דווקא ממנו, המבוגר שבחבורה, והיחיד שלא שתה - כך לפי העובדות - למנוע את מעשה העבירה.

17.
לאחר ששקלתי את כל אלה, החלטתי להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים:

(א)
נאשם 1: עונש של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו, 16.2.08. מאסר על תנאי של 12 חודשים, למשך 3 שנים. התנאי הוא שהנאשם לא יבצע כל עבירת אלימות או רכוש שהיא פשע. פיצוי למתלונן בסכום של 500 ₪.
(ב)
נאשם 2: עונש של 14 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו, 11.2.08. מאסר על תנאי של 12 חודשים, למשך 3 שנים. התנאי הוא שהנאשם לא יבצע כל עבירת אלימות או רכוש שהיא פשע. פיצוי למתלונן בסכום של 500 ₪.

(ג)
נאשם 3: עונש של 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו, 11.2.08. מאסר על תנאי של 6 חודשים, למשך 3 שנים. התנאי הוא שהנאשם לא יבצע כל עבירת אלימות או רכוש שהיא פשע. פיצוי למתלונן בסכום של 250 ₪.


זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום
.


ניתן היום כ' באב, תשס"ח (21 באוגוסט 2008) במעמד הצדדים.





נאוה בן-אור
, שופטת








פ בית משפט מחוזי 120/08 מדינת ישראל נ' גלאל אבו דולה, פראס סליימה, טארק כרכי (פורסם ב-ֽ 21/08/2008)