פסקי דין על מאיר בן חמו | פסקי דין על מרים בן חמו | פסקי דין על שמעון בן חמו | פסקי דין על עיריית ירושלים | פסקי דין על הסתדרות מדיצינית הדסה | פסקי דין על פרופ' אמנון בז'ז'ינסקי |
7063/05 א 27/08/2008
א 7063/05 מאיר בן חמו, מרים בן חמו, שמעון בן חמו נ' עיריית ירושלים, הסתדרות מדיצינית הדסה, פרופ' אמנון בז'ז'ינסקי
בעניין:
1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א
7063/05
לפני:
כב' השופט משה רביד
27/08/2008
בעניין:
1. מאיר בן חמו
2. מרים בן חמו
3. שמעון בן חמו
ע"י ב"כ
עו"ד אשר שרביט
התובעים
נ
ג
ד
1. עיריית ירושלים
2. הסתדרות מדיצינית הדסה
3. פרופ' אמנון בז'ז'ינסקי
ע"י ב"כ
1. עו"ד תמר קרניאל
2-3. עו"ד חיים זליכוב
הנתבעים
פסק דין
מבוא
1.
תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, כתוצאה ממעשים וממחדלים רשלניים שנעשו על-ידי הנתבעים, עובדיהם ושלוחיהם. ביום 16.6.90 ילדה התובעת 2 (להלן - "מרים"
) את התובע 1 (להלן - "מאיר"
או
"העובר"
) בניתוח קיסרי בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים (להלן - "ביקור חולים"). מאיר נולד במצב של אפגר 1, כשהוא סובל משיתוק מוחין קשה, התקפים של אפילפסיה, קונטרקטורות קשות במפרקי הברכיים ואי שליטה על הסוגרים. התובע 3 הוא בעלה של מרים ואביו של מאיר (להלן - "שמעון"
).
2.
הנתבעת 1 (להלן - "העירייה"
) היא המנהלת של שירותי בריאות הציבור בירושלים, אשר מפעילים את התחנות לטיפול באם ובילד, וביניהן את התחנה נשוא תביעה זו, הממוקמת בסנהדריה המורחבת (להלן - "התחנה"
או "טיפת חלב"
). הנתבע 3 (להלן - "פרופ' בז'זינסקי"
או "הרופא"
) הוא רופא נשים, אשר טיפל במרים בתקופת הריונה הרלוונטית לתביעה זו (בטרם קיבל דרגת פרופסורה), במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 2 (להלן - "הדסה"
).
העובדות שאינן במחלוקת
3.
בגיל 33 נכנסה מרים להריון והרתה את מאיר. זה היה ההריון השישי שלה. ביום 17.12.89 נרשמה מרים למעקב הריון בתחנת טיפת חלב סנהדריה, הנמצאת במרחק קצר מביתה. עד לידתו של מאיר, ילדה מרים 5 ילדים. למעט הלידה הראשונה, בוצעו כל הלידות בניתוח קיסרי, בין היתר עקב גורמי סיכון ומצבים של מצוקת עובר. לאחר לידתו של מאיר הרתה התובעת עוד פעמיים וילדה שני ילדים נוספים.
עד שבוע 34 להריון לא נראה כל ממצא חריג בבדיקות שנערכו לה ולעובר. ביום 27.5.90, בשבוע 34 להריון, אושפזה מרים במחלקת יולדות בבית החולים "הדסה" בשל כאבים בבטן התחתונה. ביום 28.5.90, במסגרת האשפוז, בוצעו למרים בדיקת אולטרה סאונד וסקירת מערכות. מרים שוחררה מבית החולים ביום 29.5.90. בגיליון סיכום המחלה צוין, כי "הערכת משקל 2,500 גרם. סקירת מערכות תקינה. לציין שהמשקל מעט מעל הגבול העליון של הנורמה"
. בעקבות הבדיקות הוזמנה מרים לניתוח קיסרי ביום 21.6.90 ונקבעה לה "ביקורת מרפאת רופא מטפל בעוד שבועיים"
.
ביום 16.6.90, הגיעה מרים לבית החולים "ביקור חולים" והתלוננה על כך שהיא מרגישה ירידה בתנועות העובר מזה שלושה ימים. בבדיקה שנערכה לה אובחנה מצוקה עוברית חריפה, דופק עובר מעל 250 פעימות לדקה ואי ספיקת לב עוברי על רקע טכיקרדיה (דופק גבוה) קיצונית. בעקבות הממצאים יולדה מרים מיד בניתוח קיסרי.
כתבי הטענות
כתב התביעה
4.
בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים ברשלנותם גרמו למאיר להיוולד כשהוא סובל משיתוק מוחין. טענות התובעים, בקצירת האומר, הן כדלקמן: מרים היתה במעקב בתקופת ההריון עם מאיר בטיפת חלב, שם עברה את כל הבדיקות על-ידי האחיות. אחד הרופאים שטיפל בה בתקופה זו בתחנה היה פרופ' בז'ז'ינסקי מטעם הדסה. העירייה הפעילה את התחנה בשיתוף פעולה עם הדסה. פרופ' בז'ז'ינסקי בדק אותה ביום 7.6.90, לאחר שאושפזה בהדסה. ביום 13.6.90 פנתה מרים בבהלה לטיפת חלב, לאחר שלא חשה, לדבריה, בתנועות העובר. פרופ' בז'ז'ינסקי בדק את מרים בדיקה חיצונית כללית, לא עשה ניטור לעובר או כל בדיקה אחרת, לרבות הפנייתה לבדיקת אולטרה-סאונד ולמרות הממצא החריג של גודל העובר, לטענת התובעים, שיחרר את מרים לביתה ללא הנחיות. כנטען, מאחר שמרים המשיכה שלא לחוש תנועות העובר, היא הגיעה ביום 16.6.90 לבית החולים "ביקור חולים", שם אובחנה מצוקה עוברית קשה, כאמור.
כתב ההגנה של העירייה
5.
העירייה הכחישה כי הפעילה את התחנה בשיתוף פעולה עם הדסה. הרופא לא עבד בתחנה ולכן לא בדק את מרים בטיפת חלב. יתרה מזאת, בתקופה הנטענת בכתב התביעה לא הועסקו בתחנה רופאים גניקולוגיים אלא רק רופאות גניקולוגיות. מרים פתחה בתחנה "כרטיס אשה הרה" (להלן - "הכרטיס"
) למעקב אחר ההריון של מאיר (נ/2). מרים נבדקה בבדיקה שגרתית על-ידי אחות בתחנה ביום
17.12.89. באותו מעמד קיבלה מרים את הכרטיס, אשר בו ממלאים את הבדיקות הנעשות על-ידי אחיות ורופאים במקביל לרישומים בתיק המכונה "כרטיס מטופל" הנשאר בתחנה (נ/1). ביום 31.12.89 נבדקה מרים בתחנה על-ידי רופאה גניקולוגית, דר' זיניוק. לאחר בדיקה זו חדלה מרים לבוא לבדיקות בתחנה ופנתה להמשך המעקב בהדסה. בתיק "כרטיס מטופל" במסמך הנושא כותרת "הדרכה לאשה הרה" (נ/1א) ישנו רישום שלפיו מרים עברה לטיפול ולהשגחה בהדסה עקב דימומים בחודש השלישי להריונה והפסיקה הטיפול בתחנה. מרים גם ביקשה וקיבלה ביום 8.8.90 החזר התשלום הכספי ששילמה בגין הבדיקות והמעקב שהיתה אמורה לעשות בתחנה בתקופת ההריון. בכרטיס נרשמו תוצאות הבדיקות שנעשו לאחר מכן בהדסה, מאחר שהכרטיס נשאר ברשותה של מרים.
העירייה הכחישה טענת מרים, לפיה היא פנתה לתחנה ביום 13.6.90, טענה כי אינה חשה בתנועות העובר ונבדקה שם על-ידי פרופ' בז'ז'ינסקי, אשר הרגיע אותה ושלח אותה לביתה. בנסיבות אלה גם לא נאמר למרים על-ידי העובדים בתחנה כיצד לנהוג. בתיק "כרטיס מטופל" של מרים ישנו רישום כי מרים קיבלה החזר אגרה מאחר שחדלה לבקר בתחנה ועברה לטיפול בהדסה. על קבלת ההחזר הכספי בסך 72 ₪ חתומה מרים.
כתב ההגנה של הדסה ופרופ' בז'ז'ינסקי
6.
הדסה והרופא מאשרים את טענת העירייה, כי מרים טופלה בתקופת ההריון של מאיר בהדסה ובין היתר על-ידי פרופ' בז'זינסקי, אשר מילא את תוצאות הבדיקות שעשה בכרטיס. הדסה ופרופ' בז'זינסקי הכחישו טענת התובעים בדבר רשלנותם בטיפול במרים. לטענתם, הבדיקה שנערכה למרים ביום 13.6.90 היתה בדיקה שגרתית, אליה הופנתה מרים עם שחרורה מהאשפוז בהדסה. מרים לא התלוננה בפני
הרופא כי אינה חשה בתנועות העובר. היפוכו של דבר: במסמכים הרפואיים צוין שתנועות העובר היו תקינות. כנטען, אילו מרים היתה מתלוננת בפני
הרופא בדבר העדר תלונות העובר, אין ספק כי הוא לא היה מסתפק בבדיקה חיצונית, בשים לב למומחיותו בהריונות בסיכון. בבדיקה גם לא עלה חשד ולא נדרשה פעולה מיוחדת כלשהי, שכן הפער בגודלו של העובר אינו בעיה הדורשת התערבות והדבר נחשב לנורמאלי.
דיון
המתווה הדיוני
7.
בהחלטה שנתתי ביום 23.11.05 קבעתי כי הדיון יפוצל. תחילה ידונו השאלות הבאות: (1) היכן טופלה מרים - האם מרים טופלה בתחנה או בהדסה או בשני המקומות; (2) האם מרים התלוננה ביום 13.6.90 בפני
פרופ' בז'ז'ינסקי כי אינה חשה בתנועות העובר או שלא חשה בתנועות העובר רק שלושה ימים לאחר מכן;
(3) האם נעשתה למרים בדיקת אולטרה סאונד.
על הזיכרון האנושי
8.
חלוף הזמן משפיע על זכרונו של עד. הזמן גורם לכך שאירועים שנחקקו בזיכרונו דוהים. אין הוא זוכר את האירוע על כל פרטיו. לעיתים מערבבים את שאירע עם אירוע אחר ולא פעם אדם זוכר את האירוע לא כמו שאירע, אלא כמו שחפץ שיראה. כדברי השופט ברנזון בע"א 322/74 ג'בור נ' סעד,
פ"ד כט(1) 223, 224
(1974) לאמור:נ
"... ומטבעו של אדם שככל שירחק הזמן עלולים הדברים שהתרחשו לעיניו בעבר להשתבש או להיטשטש בזכרונו".
גם השופט חיים כהן (כתארו אז) נדרש לעניין זה בע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל,
פ"ד כו(1) 281, 287 (1972), באמרו:ב
"מן המפורסמות הוא שזכרונו של אדם נחלש עם חלוף הזמן; ומה שמועד מתן העדות קרוב יותר למועד המאורע אשר עליו נסבה העדות, הדעת נותנת שתהא העדות מהימנה יותר. ומקום שהעד רשם, בזמן המעשה או סמוך לו, במסמך משלו את פרטי אותו המאורע שהוא נקרא, שנים רבות לאחר מכן, להעיד עליו, כבר פסקו שהמסמך שיש בו משום 'הקפאת הזכירה שבעבר' עדיף, לשם קביעת האמת, על העדות המאוחרת".
(ראו גם, ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד,
פ"ד יב 2017, 2085-2086
(1958); אך ראו דברים שאמר בית המשפט העליון בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 584-585 (1993)).
9.
על רקע הדברים דלעיל, מאחר שעלי לדון באירועים שהיו לפני כשמונה עשרה שנה והעדויות נשמעו לאחר כשש עשרה שנה, עלי להיזהר, כדברי הנשיא שמגר, למנוע את "הסיכון הנובע מתעתועי הזיכרון"
(ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול,
פ"ד מב(4) 309, 348 (1988)). במקרה דנא יש בידי רישומים מזמן אמת. אינני מקבל את טענתו של בא-כוח התובעים, עו"ד אשר שרביט
, כי הרישומים אינם משקפים את האירועים המתייחסים לתקופה שבה היתה מרים בהריון עם מאיר. טענותיו של בא-כוח התובעים בהקשר דנא הינן השערות בעלמא והוא אף מצא שלא לאמץ חלקים מעדותה של מרים, כאשר לא התאימו לגרסתו בסיכומים. על כך בהמשך.
הערכת עדויות העדים שהעידו בפני
עדות מרים
10.
מרים לא הותירה רושם מהימן בעיניי. לא מפני ששיקרה, אלא מפני שעדותה הייתה מבולבלת, וניכר שאינה זוכרת את העובדות לאשורן. אבאר עמדתי:
מרים טענה בעדותה, כי "בהיריון הזה לא זכור לי שעשיתי בדיקת אולטרה סאונד" (עמוד 8 שורות 20 ו-25 ועמוד 7 שורות 5-6, לפרוטוקול דיון מיום
24.5.06). מנגד, בא-כוחה שלל טענה זו, אישר כי עשו לה בתקופת ההריון בדיקות אולטרה סאונד, אך חלק על כך שבדיקת האולטרה סאונד האחרונה נעשתה למרים ביום 13.6.90 (עמוד 75 לפרוטוקול דיון מיום 25.3.08).
אשר למועד שנקבע לניתוח הקיסרי מסרה מרים מספר גרסאות: האחת, כי הרופא קבע לה מועד לניתוח קיסרי אלקטיבי (עמוד 8 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06). השניה, משהופנתה מרים לאמור בסעיף 8(ב) לתצהירה - לפיו סיפרה לרופא, בעת שביקרה אצלו ביום 7.6.90, כי נקבע לה מועד לניתוח קיסרי ליום 21.6.90 - טענה מרים כי לא הוזמנה לניתוח קיסרי וכי את המועד המשוער נתנה לה אחות טיפת חלב והרופא נתן לה את התאריך הסופי. טענה זו סותרת את גיליון סיכום המחלה של הדסה מיום 31.5.90, שם נאמר כי לאחר שאושפזה בשל כאבים בבטן התחתונה, נקבע לה מועד לניתוח קיסרי ביום 21.6.90, כפי שגם נטען בסעיף 5 לכתב התביעה.
מרים גם לא זכרה שקיבלה החזר אגרה, ואין לה הסבר מדוע חתמה על מסמך שבו נאמר כי קיבלה את ההחזר הכספי (עמודים 6 ו-7 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06), אף כאן בניגוד לעמדת בא-כוחה, שהודה בקבלת ההחזר.
כמו כן, בסעיף 8(ה) לתצהיר של מרים, נטען כי בחלוף יומיים לאחר שביקרה אצל הרופא והתלוננה, לכאורה, על כך שאינה חשה בתנועות העובר, התעוררה לבוקר נוסף ושוב לא חשה בתנועות העובר ואז, בעצת שמעון, הלכו לחדר מיון של בית החולים ביקור חולים. עדות זו סותרת את גיליון סיכום מחלה שצירפה מרים לתיק בית המשפט מבית החולים ביקור חולים, שם נאמר כי מרים פנתה לביקור חולים "עקב חוסר תחושת תנועות עובר במשך שלושה ימים אחרונים",
ומבלי שציינה שפנתה קודם לכן
פרופ' בז'ז'ינסקי בתלונה דומה.
גם עדותה באשר לאירוע הטראומטי, לטענתה, רחוק מלעורר אמון. כעולה מעדותה בבית המשפט, את התאריך של ה-13.6.90 היא זוכרת: "13.6.90, זה התאריך שאני כן זוכרת כי הייתי במצב קריטי" (עמוד 8 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06). "את התאריך 13.6.90 לא אשכח לעולם ועד. ירדתי מפוחדת, מבוהלת, עם חלוק, מטפחת ונעלי בית שלא כדרכי... לא יודעת איך אני זוכרת את התאריך 13.6.90, משום מה את התאריך הזה אני זוכרת." (עמוד 9 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06). מרים טענה, כי "הייתי במצב שאני לא זוכרת מה היה לו על השולחן, מה הוא רשם וכו'. אני באתי לבעיה שלי, אם תשאלי אותי אם היה לו על השולחן, אני לא זוכרת. בכרטיס שלי, הוא רשם את מה שרשם. לא זוכרת אם היו לו מסמכים" (עמוד 8 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06), מנגד, בסעיף 9(ה) לתצהירה היא טוענת, כי "כשנכנסתי לרופא היה איתי אך ורק כרטיס האישה ההרה ומסרתי אותו לרופא. פרט לכך לא היו לפני הרופא כל מסמכים רפואיים הנוגעים אלי, והוא לא רשם דבר פרט לרישום בכרטיס האישה ההרה".
ועוד. בכרטיס רשם פרופ' בז'ז'ינסקי "אזהרות".
לא יעלה על הדעת כי בכרטיס ירשום פרופ' בז'ז'ינסקי אזהרות ובד בבד יאמר למרים כי הכל כשורה (סעיף 7 לכתב התביעה, סעיף 9(ה) לתצהיר של מרים).
חוסר האמון בתוכן עדותה של מרים נעוץ בכך, כי דבריה סותרים את תוכן המסמכים מזמן אמת, מסמכים שהגישו מרים והנתבעים. אעמוד על כך בסמוך, להלן. עוד יש להוסיף, כי עדותה של מרים היא עדות יחידה, שאין לה סיוע. איני רואה נימוק מדוע לאור האמור, ניתן להסתפק בעדותה היחידה המלאה סתירות (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).
עדות נורית סרי
11.
נורית סרי
(להלן - "נורית"
) היתה בזמן הרלוונטי אחות ראשית ומנהלת התחנה. עדותה קלחה ונמצאה אמינה בעיניי. נורית גמלאית ואין לה אינטרס לשאת פנים למי מהצדדים. נורית העידה, כי היא זוכרת את מרים ואת נסיבות הפסקת הטיפול על-ידה בתחנה. עדותה מתאשרת בתוכן המסמכים הרפואיים שהוגשו. לדבריה, מרים ביקרה בתחנה פעם אחת, ביום 31.12.89, בשבוע ה-13 להריונה (בחודש שלישי) אצל דר' זיניוק. לאחר מכן חדלה מרים לבוא לתחנה, ביקשה החזר אגרה והבקשה אושרה. עוד העידה נורית, כי אם אישה הרה מטופלת בתחנה נעשה רישום הן בתיק "כרטיס מטופל" הנשאר בתחנה והן בכרטיס שנשאר בידי המטופלת. לטענתה, לא נעשו רישומים בכרטיסים אחרים שנשאו כותרת של מוסד רפואי אחר או של הדסה. עיון בתיק "כרטיס מטופל" מראה, כי נעשו בו שני רישומים: הבדיקה של האחות ביום 17.12.89 והבדיקה של דר' זיניוק ביום 31.12.90. מאז אין יותר רישומים בכרטיס מטופל. ברישום נוסף בכרטיס מטופל, בעמוד הראשון למטה, מימין, נאמר, כי מרים ילדה בן בשבוע ה-37 להריונה.
נורית הכחישה, כי הרופא עבד בתחנה או כי התרחש האירוע שבו פנתה מרים ביום 13.6.90 לתחנה בטענה, כי אינה חשה בתנועות העובר. עוד הוסיפה נורית, כי באותה עת עבדו בתחנה רק רופאות גניקולוגיות. אם אישה בהריון פונה לתחנה וטוענת שאינה חשה בתנועות העובר מפנים אותה לבית חולים (עמוד 16 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06).
בחקירתה הנגדית הוסיפה נורית וטענה, כי התובעת לא הגיעה לביקור נוסף אצל רופא שאליו זומנה ביום 11.2.90. מהתחנה טלפנו אל מרים והיא ענתה כי בגלל בעיות שיש לה היא עברה להשגחה יסודית יותר (עמוד 13 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06). נורית ערכה תרשומת בדף שכותרתו "הדרכה לאשה הרה", שבה נאמר, כי מאחר שהיה למרים דימום בחודש השלישי להריונה היא עברה לטיפול ולהשגחה בהדסה. האגרה הוחזרה למרים, הואיל והיא היתה רק פעם אחת אצל רופאה (עמוד 18 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06).
נורית העידה, כי הרישומים בכרטיס שנעשו לאחר שמרים עזבה אינם רישומי התחנה ואין היא מכירה את הרופאים החתומים על הבדיקות שנעשו למרים, זולת דר' זיניוק (עמודים 16 ו-17 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06). בכרטיס, בחלק העוסק בבדיקות של האחיות, ישנה חתימה של "שושי",
בשורה המתייחסת לבדיקה מיום 29.4.90. נורית שנתבקשה להתייחס לרישום זה העידה, כי אינה יודעת מי זו שושי. לטענתה, היתה אחות שעבדה בתחנה בשם שושנה שכינתה עצמה רוז ולא שושי (עמודים 15 ו-17 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06). כאשר נחקרה נורית על זיכרונה השיבה כי זיכרונה מתבסס על הרישומים בתיק של מרים (עמוד 17 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06).
עדות שושנה אלקנה
12.
שושנה אלקנה
(להלן - "שושנה"
) הצהירה, כי היא לא טיפלה בתחנה במרים ואינה זוכרת אותה. שושנה הכחישה כי החתימה "שושי"
על גבי הכרטיס הינה חתימתה. גם שושנה הצהירה, כי אינה מכירה את פרופ' בז'ז'ינסקי מעבודתה בטיפת חלב ולמיטב ידיעתה עבדו בתחנה רק רופאות נשים.
בחקירתה הנגדית שינתה שושנה את גרסתה והודתה, כי היא מכירה את מרים מביקוריה בתחנה (עמוד 21 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). גם לשיטתה, אם אישה מגיעה לתחנה ומתלוננת על כך שאינה חשה בתנועות העובר שולחים אותה מיד לבית חולים (שם).
שושנה הכחישה, כי כינו אותה בתחנה בשם "שושי"
(עמוד 22 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). בדרכונה של שושנה מופיע השם רוז, לכן היא חותמת בשם הזה על גבי מסמכים רשמיים כמו שיקים. בעבודה היא חותמת שושנה (עמודים 23-22 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). הדבר מתאשר גם בחתימות המופיעות על גבי כרטיס החיסונים שצורף לחוות הדעת של הגרפולוג מטעם התובעים, יצחק חגג (להלן - "המומחה יצחק").
עדות שרה בנימין
13.
שרה בנימין (להלן - "שרה"
) היא אחות מפקחת ראשית בעירייה. ש
רה מסרה תצהיר עדות ראשית וכן תצהיר תשובות לשאלון
המתייחס להסכמים שנעשו בין העירייה להדסה למתן שירותים רפואיים על-ידי האחרונה. ההסכמים עצמם לא הוגשו לתיק בית המשפט. הן מתצהיריה והן מחקירתה הנגדית עולה, כי אין לה קשר לאירוע. עוד עולה מחקירתה הנגדית, כי ההסכמים של העירייה היו מול הדסה ולא עם הרופאים שנתנו שירותים לעירייה (עמוד 42 לפרוטוקול דיון מיום 4.7.06).
עדות פרופ' בז'ז'ינסקי
14.
פרופ' בז'ז'ינסקי הגיש שני תצהירים - תצהיר תשובות לשאלון ותצהיר עדות ראשית. כ
עולה מתצהיר עדותו הראשית, הוא
אינו זוכר את המקרה ולכן את האמור בתצהירו הוא מבסס על המסמכים שעמדו לנגד עיניו. לדבריו, מרים היתה אצלו במרפאה בהדסה פעמיים - ביום 7.6.90 וביום 13.6.90. ביום 7.6.90 לא היה ברשותו של פרופ' בז'ז'ינסקי התיק הרפואי של מרים ולכן נעשו הרישומים של הבדיקות על גבי הכרטיס, ולא בתיק של הדסה. בכרטיס נרשם
fmf
, ראשי תיבות של
fetal movement felt
(תחושת תנועות העובר). הרחם היה רך והגודל 38.
בביקור ביום 13.6.90 מופיע בגליון הרפואי של הדסה הרישום "תנועות+". לדברי הרופא משמעו שמרים דיווחה כי היא מרגישה את תנועות העובר. כמו כן, בכרטיס נרשם כי גודל העובר התאים לשבוע 38 להריונה. בכרטיס נרשמה גם המילה "אזהרות".
פרופ' בז'ז'ינסקי הסביר כי משמעות התיבה "אזהרות" היא לשים לב אם יהיה בהמשך שינוי בתנועות. ב"גליון המרפאה לגניקולוגיה" של הדסה (להלן - "הגליון"
) נוספו התרשומות הבאות: "
u/s
- שבוע 36, מתאים לשבוע 36; הערכת משקל 2600; תנועות +; רחם רך; גודל 8-37"
. הרופא הודה בתצהירו, כי תיקן את רישום התאריך במועד זה שנרשם בתחילה באופן שגוי.
פרופ' בז'ז'ינסקי דחה את טענת מרים, כי התלוננה בפני
ו במועד זה כי אינה חשה בתנועות העובר. לו היה כדבר הזה היה מפנה אותה לבירור מתאים. באף אחד מהרישומים בגליון של הדסה לא נאמר כי מרים התלוננה על כך שאינה חשה בתנועות העובר. לטענתו, גם הבטן של מרים היתה רכה, משמע היא לא היתה במצוקה, אחרת הרחם היה קשה (עמוד 33 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). אלה היו הממצאים בשתי הבדיקות שביצע לה כאמור.
בחקירתו הנגדית, הדגיש פרופ' בז'ז'ינסקי, כי התיקון בתאריך בגליון משקף את המועד שמרים ביקרה במרפאה שלו. הרישום בגליון "שבוע 36" הוא שבוע שמתאים לתאריך הבדיקה (עמוד 24 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). כאשר אשה בהריון טוענת כי אינה חשה בתנועות העובר יש לבצע ניטור לשמיעת הדופק (עמוד 25 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). פרופ' בז'ז'ינסקי הוסיף וטען, כי ככל שמרים היתה מגיעה לתחנה ומתלוננת על כך שאינה חשה בתנועות העובר היה צריך לשלוח אותה מיד לבית חולים (עמודים 27-29 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06).
למרים נעשתה בדיקת אולטרה סאונד בשבוע ה-36 להריונה. לטענת פרופ' בז'ז'ינסקי, לא הוא שיזם את הבדיקה, אך הוא ראה את התשובה של הבדיקה. אין בתיק את התוצאה של הבדיקה (עמוד 29 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06), והוא אינו יודע המועד המדויק בו היא בוצעה (עמוד 31 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06).
בכרטיס כתב פרופ' בז'ז'ינסקי ביום 13.6.90 כי הגודל מתאים לשבוע 38, ואילו בגליון רשם שהגודל מתאים לשבוע 8-37, אך לטענתו אין לכך משמעות (עמוד 35 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). גם נכון שבכרטיס ביום 13.6.90 כתובה המילה "אזהרות"
ותיבה זו חסרה בגליון ואין את המילים "בטן רכה",
שמופיעים בגליון. לדברי הרופא, השינויים בנוסח בין שתי התרשומות נובעים מחוסר מקום בכרטיס לעשיית רישומים מפורטים (עמוד 34 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). גרסה זו מקובלת עלי.
פרופ' בז'ז'ינסקי נשאל האם יש שוני בין הרישום "+" לבין הרישום "
fmf
". לדבריו, לשני הסימונים יש אותה משמעות (עמוד 35 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06).
לטענת פרופ' בז'ז'ינסקי, כאשר מרים באה למרפאה בהדסה ביום 7.6.90, לא היה בפני
ו גיליון המרפאה לגניקולוגיה ולכן עשה את הרישומים בכרטיס ועל דף שתויק באוגדן ולאחר מכן היו צריכים לתייק אותו בתיקה של מרים. אלא שהדבר לא נעשה והדף אבד (עמודים 37-36 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06).
חוות דעת המומחים בתחום הגרפולוגיה
15.
יצחק, מומחה בתחום הגרפולוגיה מטעם התובעים, הגיש לתיק בית המשפט שתי חוות דעת. האחת מתייחסת לתיקון התאריך בגליון. לחוות דעת זו אין ערך, שכן פרופ' בז'ז'ינסקי מודה בתיקון התאריך ולכן אין מחלוקת שנעשה תיקון בתאריך שנרשם תחילה. פרופ' בז'ז'ינסקי נתן הסבר לתיקון והסבר זה מקובל עלי, גם לאור ניתוח המסמכים הרפואיים שייעשה להלן. חוות הדעת השניה מתייחסת לחתימה "שושי"
שבכרטיס. חוות הדעת אינה מקובלת עלי. חוות הדעת בנויה בעיקר על אופן הכתיבה והלולאה של האות "ש". ניתן להסיק מסקנות מהשוואת חתימות שנעשו בסמוך לאותה תקופה שבה נחתם המסמך השנוי במחלוקות. בל נשכח כי כתב יד או חתימה עשויים להשתנות במהלך השנים. בענייננו, החתימות על כרטיס החיסונים הן משנות השמונים ומאששות את הטענה של שושנה, כי חתמה על מסמכים בתחנה בשם שושנה ולא שושי. לא נראה לי שעל סמך חתימה אחת באקראי בכרטיס יכול המומחה יצחק להגיע למסקנות כמעט וודאיות שחתימות של שושנה זהות בדרגת סבירות גבוהה (דרגה שניה) לחתימה "שושי"
. לדעתי, על סמך השוואת החתימות, אין שום דמיון בין החתימה "שושי"
והחתימות בכרטיס החיסונים - שושנה, וגם לא לחתימות שמסרה שושנה למומחה (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח,
פ"ד נ(1) 499, 508 (1996)). בנסיבות אלה מקובלים עלי מסקנותיו של המומחה בתחום הגרפולוגיה מטעם העירייה, אמנון בצלאלי (
להלן - "המומחה אמנון"
), אשר שלל את הדמיון בין החתימות "שושי"
ליתר חתימותיה.
למסקנה זו, לפיה החתימה "שושי" על גבי הכרטיס אינה חתימתה של שושנה, ניתן להגיע גם לאור העובדה שבאותה עת מרים בחרה להיות במעקב בהדסה ולא בתחנה.
המסמכים הרפואיים
16.
אין ספק כי פרופ' בז'ז'ינסקי לא דייק ברישומים הרפואיים שעשה בכרטיס ובגליון ביום 13.6.90. יחד עם זאת, כפי שנראה, אין באי דיוקים אלה כדי לשנות מהמסקנות העולות מעיון במסמכים הרפואיים בצירוף עדויותיהם של נורית, שושנה ופרופ' בז'ז'ינסקי.
משעמדנו על הערכת הראיות בתיק ובפרט העדויות שנשמעו לפני, נפנה לבחון השאלות השנויות במחלוקת:
היכן ניתן למרים הטיפול הרפואי
17.
מהכרטיס של מרים, ניתן להסיק, כפי שהעידה נורית והדברים מתאשרים בעדותם של שושנה ופרופ' בז'ז'ינסקי, כי מרים באה לבדיקות בתחנה רק בתחילת הריונה ביום 17.12.89 וביום 31.12.89. כך עולה גם מתיק "כרטיס מטופל". מרים זומנה לביקור נוסף ביום
11.2.90, אך לא התייצבה לבדיקה. בכרטיס טיפת חלב מופיעים רק שני רישומים ביחס למועדים אלה. בהתייחס לגליון המרפאה לגניקולוגיה בהדסה, הרי שמועד הרישום הראשון המופיע בגליון הוא 3.1.90. במועד זה רשומים בגליון רישומים רבים ובכלל זה אודות לידות קודמות, בהשוואה לרישומים המאוחרים שנעשו כאשר ביקרה מרים במרפאה. אילו היה מדובר ברישומים שנעשו בטיפת חלב לא היה צורך בכך, כי הפרטים אמורים להופיע בתיק "כרטיס מטופל", שבו מצויות הבדיקות שנעשו למרים בהריונות הקודמים. לא זו אף זו. אילו הגליון היה בתחנה, כיצד מופיע רישום של ההריון הנוסף של מרים, מתאריך 15.8.93 באותו גליון? משמע הגליון היה בהדסה ולא בתחנה, כפי שהעידו האחיות מהתחנה.
גם בגליון סיכום מחלה מיום 31.5.90 שנעשה לאחר שמרים שוחררה מהדסה לאחר שאושפזה בשל כאבים בבטן התחתונה, נאמר: "בקורת מרפאת רופא מטפל בעוד שבועיים"
. גם רישום זה מלמדנו כי מרים טופלה בהדסה ולא בתחנת טיפת חלב.
בתיק "כרטיס מטופל" במסמך הנושא כותרת "הדרכה לאשה הרה" (נ/1א) נאמר שבשל דימום בחודש השלישי להריונה עברה מרים להשגחה ולטיפול בהדסה, שזהו המועד שבו ביקרה לראשונה במרפאה בהדסה (3.1.90). רישום על הדימום מצוי גם בדברים שאמרה מרים לרופא המטפל בהדסה בביקור הראשון במרפאה הגניקולוגית. מרים גם ציינה עובדה זו בעת שפנתה לביקור חולים: "למרים היה דימום בטר' 1"
. לאור האמור, הטענה שהאמור במסמך הנושא כותרת "הדרכה לאשה הרה" הוא רישום מאוחר ולא אותנטי, דינה להידחות. ראשית, אין ראיה שמדובר ברישום מאוחר. שנית, מניין היתה לנורית הידיעה כי מרים עברה להדסה עקב דימום שהיה לה אם לא ממרים עצמה. זהו עניין אינטימי, שקשה להניח שיצא לו קול. שלישית, אין לקבל את הגרסה, כי מרים חתמה באמצע הדף ולאחר מכן נוספה התוספת בחלק העליון של הדף.
ההחזר הכספי שעליו העידו נורית, שרה ושושנה והחתימה של מרים המאשרת קבלת ההחזר, מוכיחים את הטענה של הנתבעים כי מרים היתה רק פעם אחת אצל רופאה בתחנה ולכן החזירו לה את האגרה. אמנם האגרה הוחזרה בחודש אוגוסט 1990, לאחר הלידה של מאיר, אך אין בכך ללמד מאומה. הדבר תלוי במועד הגשת הבקשה של מרים ומשך הטיפול בבקשה. אמנם הבקשה של מרים לא נמצאה, אך אין לדרוש מהעירייה לשמור על טופס הבקשה להחזר אגרה מעבר לשבע שנים.
בא-כוח התובעים, ניסה להוכיח כי הטענה שמרים עברה להדסה לטיפולים ביום 3.1.90 אינה נכונה, כך בהסתמכו על הרישום בכרטיס בטבלה "תוצאות בדיקות המבוצעות על-ידי אחות", ממנו עולה, לכאורה, כי מרים זומנה לביקור נוסף בתחנה ליום 11.2.90 (שאליו מרים לא התייצבה), לאחר שהיתה ביום 3.1.90 בטיפת חלב. ההזמנה לתור לבדיקת רופא כתובה בכרטיס בשורה של בדיקת האחות מיום 3.1.90. לא ברור מי כתב את הרישום הזה ומתי הוא נכתב. נראה לי שהזמנה זו נכתבה ביום 17.12.89, כיוון שנראה שהיא כתובה באותו כתב ובאותו צבע דיו כמו השורה הראשונה (בדיקת האחות מיום 17.12.89), ולכן היא נכתבה בכוונה בשורה העוקבת, על מנת להבדיל בין התור שנקבע ליום 31.12.89 לבין התור שנקבע לבדיקת רופא נוספת, ביום 11.2.90 (עדות נורית, עמוד 13 לפרוטוקול דיון מיום 24.5.06). מכאן, שגם טענה זו לא תועיל לתובעים, מה גם שיש ראיות מוצקות שביום 3.1.90 ביקרה מרים במרפאה בהדסה.
מרים יכלה להוכיח באמצעות נשים נוספות שטופלו בתחנה, כי פרופ' בז'ז'ינסקי היה רופא בתחנה, אך היא נמנעה מלעשות כן, דבר הפועל לחובתה.
18.
לפיכך, משקבעתי כי במועדים הרלוונטיים לתביעה (סעיפים 5-7 לכתב התביעה), מרים לא טופלה ונבדקה בתחנה, דין התביעה נגד העירייה להידחות.
האם מרים התלוננה בפני
פרופ' בז'ז'ינסקי על כך שאינה חשה תזוזות העובר ברחמה?
19.
כאמור, דחיתי טענת התובעים כי הרישומים
מהימים
7.6.90 ו-13.6.90 הינם רישומים מזויפים, משלא עלה בידי התובעים להוכיחה. אי הדיוקים אינם מצביעים על זיוף. כעולה מרישומים אלה, מרים לא התלוננה בפני
פרופ' בז'ז'ינסקי כי אינה חשה בתנועות העובר. נהפוך הוא, עולה מהם כי דופק העובר נבדק ונמצא תקין וגם הבטן של מרים היתה רכה.
בא-כוח התובעים טען ארוכות ובאריכות על פשר הסימנים
"+"
ו- "
fmf
" ברישומים הרפואיים. לטענתו
fmf
מציין, כי האישה חשה בתנועות העובר והסימון + מציין כי הרופא חש בתנועות העובר. טענה זו יש לדחות.
אני מקבל את עדותו של פרופ' בז'ז'ינסקי, כי אין שום משמעות לתחושת הרופא את תנועות העובר: "אני שוב חוזר ואומר שתנועות העובר רק האישה מרגישה, וכאשר כותבים 'תנועות '+' או '
fmf
' זה מה שהאישה מרגישה. הרופא יכול לעמוד 20 דקות ליד האישה ולהחזיק לה את הבטן ולא להרגיש תנועה. מה שחשוב, והוכיחו זאת בהרבה מאמרים הוא מה שמרגישה האישה"
(עמוד 36 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06).
בשלב הסיכומים ביקש בא-כוח התובעים להסתמך על חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, דר' משה פייגין, אשר ניסה - לטענת בא-כוח התובעים - לקבוע הבדלים בין הסימולים דלעיל. יש לדחות גם טענה זו: ראשית, גם דר' פייגין אינו כותב שהרופא חש את תנועות העובר אלא מדבר על בדיקות שנצפו בבדיקת האולטרה סאונד: "ייתכן שהרישום 'תנועות+' מתייחס לתנועות עובר שניצפו בעת הבדיקה, שכן הרישומים בביקורים הקודמים המתייחסים לתחושת התנועות נרשמו בצורה אחרת (
fmf
)"
(עמוד 3 לחוות דעתו של ד"ר פייגין). שנית, דר' פייגין כותב "ייתכן"
, משמע מדובר בהשערה, בניסיון לפרש סימן מסוים שכתב הרופא.
מהרישומים בכרטיס ובגליון ניתן לקבוע, כי אכן השימוש שעשה הרופא בסימן "+" ובסימן
fmf
אינו עקבי ונעשה בהם שימוש בערבוביה. ניתן לראות כי בכרטיס מיום 7.6.90 רשם הרופא
fmf
ואילו בגליון ביום 13.6.90 הוא סימן "תנועות+". מכאן שאין להסיק מאומה באשר לאופן הסימון או הכפילות של שני הסימונים. מסקנתי היא, כי שני סימונים אלה מציינים, כי מרים דיווחה על תחושת תנועות העובר ומכאן כי לא התלוננה בפני
הרופא על כי אינה חשה בתנועות העובר.
העדר הימצאות הגיליון לפני הרופא ביום 7.6.90 ורישומי הרופא במועד זה וביום 13.6.90
20.
בסעיף 4 לגליון סיכום מחלה נאמר כי מרים, ששוחררה מאשפוז בבית החולים הדסה ביום 29.5.90, מוזמנת לביקורת במרפאת הרופא המטפל כעבור שבועיים. לכן, במועד זה - 13.6.90 - היה לפני פרופ' בז'ז'ינסקי הגליון, ולא קודם לכן, בבדיקה מיום 7.6.90, כעולה גם מעדותו (עמודים 36-37 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06). לאור הממצאים שקבעתי, אין בסיס גם לתיאוריה שלפיה הרישום בגליון ביום 13.6.07 הוא הרישום מיום 7.6.90. הביקור של מרים במרפאה ביום 13.6.90 היה ביקור סדיר, שנקבע מראש וכעולה מרישומי הרופא מרים לא התלוננה במהלכו שאינה חשה בתנועות העובר.
רישום המילה "אזהרות" בכרטיס
21.
קשה היום לדעת מדוע נרשמה תיבה זו. נראה שלמרות שהדופק של העובר היה תקין, הרי לאור העבר המילדותי של מרים - כל הלידות זולת אחת הסתיימו בניתוח קיסרי עקב גורמי סיכון ומצוקת עובר, כפי שמודה בא-כוח התובעים כמצוין בסעיף 2(ג) לכתב התביעה, וכעולה מהרישומים הרפואיים, מרים חולה בסוכרת, אושפזה בסמוך ללידה עקב כאבי בטן תחתונה והיתה לה רגישות בצלקת שזו, לדברי פרופ' בז'ז'ינסקי, דבר מטריד (עמוד 32 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06) - פרופ' בז'ז'ינסקי הזהיר אותה לשמור על עצמה. בידי לקבל כי אין זה סביר שפרופ' בז'ז'ינסקי יכתוב בכרטיס אזהרות ובו בזמן יאמר לה, כטענתה, כי הכל כשורה וישלחהּ לביתה. נחה דעתי, כי אילו פרופ' בז'ז'ינסקי היה סבור שיש בעיה עם התפתחות העובר, היה שולח את מרים מיד לבדיקות מקיפות.
לפיכך, אין בשימוש שעשה הרופא במילה זו בכרטיס, כדי לתמוך בטענת התובעים, לפיה מרים התלוננה בפני
הרופא על העדר תחושת תנועות העובר.
המועד שמרים הפסיקה להרגיש תנועות העובר
22.
המסקנה אליה הגעתי, לפיה מרים לא התלוננה בפני
הרופא כי אינה חשה בתנועות העובר בבדיקה שנערכה לה ביום 13.6.90, בהצטרף לרישום בגליון סיכום מחלה של בית החולים ביקור חולים, לפיו מרים התלוננה על חוסר תחושת תנועות העובר במשך שלושה ימים לראשונה בביקור חולים, הביאוני לכלל מסקנה, כי מרים לא חשה בתנועות העובר אלא לאחר שנבדקה בידי פרופ' בז'ז'ינסקי ביום 13.6.90. כך עולה מדבריה, לפיהם הגיעה לביקור חולים מאחר שלא חשה בתנועות העובר במשך שלושת הימים שקדמו לבואה. עוד יש להוסיף, כי בבדיקה שערך פרופ' בז'ז'ינסקי למרים ביום 13.6.90, הלה מצא כי בטנהּ רכה, משמע אין סימן למצוקה, שכן אחרת בטנהּ היתה קשה.
בדיקת אולטרה סאונד
23.
בנסיבות בהן קבעתי, כי בבדיקה מיום 13.6.90 מרים לא התלוננה בפני
הרופא על העדר תחושה של תנועות העובר ובהעדר ממצאים רפואיים בדבר העדר תנועות העובר, הרי שכלל לא היה צורך בהפניית מרים לביצוע בדיקת אולטרה סאונד, הגם שבוצעה למרים בדיקת אולטרה סאונד בסמוך לפני בדיקת הרופא מיום 13.6.90. מכל מקום, בנסיבות אלה הבדיקה הרלוונטית הינה בדיקת ניטור פעילות לב העובר. למעלה מן הצורך, אומר גם זאת - אין מחלוקת כי במהלך האשפוז, בהיותה בשבוע ה-34 להריונה, עברה מרים בדיקת אולטרה סאונד. בגליון השחרור מהאשפוז בהדסה נאמר: "בוצע אולטרא סאונד ב-28.5.90. עובר במצג ראש. שליה אחורית דרגה
ii
, מדדים ומים תקינים. הערכת משקל 2,500 גרם. סקירת מערכות תקינה. לציין שהמשקל מעט מעל הגבול העליון של הנורמה"
. ברישום בגליון מיום 13.6.90 מצוין: "
u/s
- שבוע 36. מתאים לשבוע 36. הערכת משקל 2600"
. אין חולק, כי פרופ' בז'ז'ינסקי לא עשה למרים בדיקת אולטרה סאונד במועד זה (עמוד 29 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06) ואין הוא יודע מתי והיכן נעשתה הבדיקה. לפי הרישום, הבדיקה נעשתה בשבוע 36 להריון, ככל הנראה בסמוך לביקורה של מרים (שם). בנסיבות אלה, הנני לקבוע כי קרוב לוודאי שמרים הופנתה לבדיקת אולטרה סאונד שגרתית כחלק מהמעקב שלאחר שחרורה מהאשפוז, וזו נערכה לה מספר ימים לפני הבדיקה ביום 13.6.90. כך גם העיד הרופא: "לא יודע באיזה תאריך זה נעשה. לא כתוב לי תאריך מדויק, אך בטווח של שבוע. תחילת 36 או סוף 36" (עמוד 30 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.06).
אמנם העדר תוצאות בדיקת האולטרה סאונד הוא מחדל (ת"א (י-ם) 1254/96 טרלובסקי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1999)). אך כפי שאראה להלן, הדסה לא היתה חייבת לשמור את תוצאות הבדיקה פרק זמן מעל שבע שנים ומכל מקום אין למחדל זה השפעה על התשתית הראייתית בתיק.
נזק ראייתי
24.
לא כל נזק ראייתי מוביל להיפוך נטלי ההוכחה. עמד על כך השופט ג'ובראן בע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית,
פ"ד נז(5) 35 , 45 (2003) בקובעו לאמור:
"לא כל סתירה ברישום הרפואי מביאה מיד להעברת נטל ההוכחה. יש סתירות, שעל אף שאין עליהן מענה מפורש, אין הן נוגעות בשורש המחלוקת ועל כן אין בהן כשלעצמן כדי להעביר את נטל ההוכחה. … גם אם לא כל הסתירות נפתרו במלואן הרי שאלו שנשארו עם סימן שאלה אינן בעלות משקל משמעותי, שיש בו כדי להפוך נטלי הוכחה".
וגם:
"לא כל חוסר ברישום מקים באופן אוטומטי נזק ראייתי לתובע וזכות להעברת נטל הראיה ממנו לנתבע. זכות זו תקום רק כאשר היעדר הרישום נוגע ללב השאלה שבמחלוקת"
(
שם,
עמוד 46).
כך נפסק גם בע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה
, תק-על 2005(1), 4179 ,עמ' 4184 (2005):
"... העברת נטל השכנוע בשל חוסר או ליקוי ברישום הרפואי, לא תתבצע בכל מקרה שבו נפל ליקוי כזה...".
25.
לאור עקרונות אלה, אפנה לבחון טענת התובעים בדבר נזק ראייתי שנגרם להם בשל העדרם של מסמכים כמפורט להלן:
ממצאי בדיקת אולטרה סאונד
סבורני כי למרים לא נגרם נזק ראייתי בשל כך שאין את תוצאות בדיקת האולטרה סאונד שבוצעה בסמוך ליום 13.6.90. ראשית, אין לכך השלכה לשאלה שעל המדוכה, האם פרופ' בז'ז'ינסקי
שמע את דופק העובר. שנית, מרים מודה בגליון סיכום מחלה של ביקור חולים, כי בדיקת האולטרה סאונד שלה הייתה תקינה. אימרה זו של מרים שנאמרה לרופאים לצורך קבלת טיפול רפואי היא קבילה, הואיל וקיימת הנחה שבנסיבות אלה החולה אינו משקר לרופא (יעקב קדמי על הראיות
כרך א' (תשס"ד-2003), עמוד 521).
מכאן, שהעובדה שהתוצאה של בדיקת האולטרה סאונד נעלמה מתיקה האישי לא גרמה לנזק ראייתי למרים. גם בכתב התביעה לא נטען, כי אי ביצוע בדיקת אולטרה סאונד היא שגרמה למאיר נזק כל שהוא. בכתב התביעה יוחסה התרשלות לנתבעים בכך שלא עשו ניטור לבדיקת מצב הדופק (סעיפים 6(ג)(2) ו-10). אמנם נטען שאילו היו עושים בדיקת אולטרה סאונד, היו מגלים כי גודלו של העובר חורג מהנורמה, אך אין לטענה זו ביסוס בחוות דעת רפואית. דר' אהרון עדן אינו מתייחס בחוות דעתו למדדי משקלו של העובר. עוד נדגיש, כי ברישומים הרפואיים המדובר בהערכה של משקלו של העובר בתקופת ההריון בעת שמרים נבדקה על-ידי הרופאים. הדברים הללו הם למעלה מהצורך, שכן, כאמור, בדיקת האולטרה סאונד שנעשתה למרים היתה תקינה, כטענתה.
בדיקת אולטרה סאונד הוא רשומה, המוגדרת בתקנה 1 לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז-1976: כי "'רשומה' - כל כתב על גבי נייר או על גבי חומר אחר, כל תרשים, דיאגרמה, ציור, תו, תיק, צילום, תצלום, סרט, תקליט וכיוצא באלה שנעשו עקב קבלת אדם לבית חולים, הטיפול בו ושחרורו ממנו, לרבות שחרור עקב פטירה, ומסמכים אחרים שנעשו בבית חולים או שנעשו לשם קבלת אדם לבית חולים, כמפורט בטור א' של התוספת"
. יחד עם זאת, תוצאות בדיקה של האולטרה סאונד אינם עונים על הדרישה של "נעשו לשם קבלת אדם לבית חולים, הטיפול בו ושחרורו ממנו"
או על הדרישה
"מסמכים אחרים שנעשו בבית חולים"
, שכן בדיקת האולטרה סאונד נעשתה לאחר שחרור מרים מאשפוז בהדסה, בסמוך לבדיקה מיום 13.6.90. יתרה מזאת, לפי התוספת לתקנות, בהנחה שתוצאות הבדיקה הינן "רשומה", ספק אם היתה חובה לשמור את תוצאות הבדיקה של האולטרה סאונד מעבר לעשר שנים (פסקה (13) לתוספת).
העדר דף הבדיקה מיום 7.6.90 (בהעדר הימצא הגליון לפני הרופא)
גם בהנחה כי את הדף היה צריך לשמור עשרים שנה (פסקאות (1) ו-(2) לתוספת לתקנות), נחה שעתי כי העדר הדף לא גרם לנזק ראייתי, שכן בא-כוח התובעים טען שבבדיקה במועד זה "הכל היה תקין, הכל היה בסדר. לא היה [כך נרשם, מ' ר'] שום בעיה" (עמוד 78 לפרוטוקול דיון מיום 25.3.08).
ההסכמים בין
העירייה להדסה ונתונים על העובדים
ראשית,
העירייה לא היתה חייבת
לשמור הסכמים ונתונים על עובדים, לרבות שעות עבודתם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. שנית, מדובר ביחסים חוזיים שבין העירייה להדסה, בעוד שאנו דנים, לפי המתווה של כתב התביעה, בעילה נזיקית - עוולת הרשלנות. אין טענה כי מרים היתה מוטבת של החוזים שנערכו בין העירייה להדסה (סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973).
שנית, המבחן השליט בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיף 2, להטלת אחריות שילוחית על המעביד בגין התרשלות העובד (להבדיל מאחריות אישית אם המעביד - העירייה או הדסה - היו מעורבים בעצמם בביצוע העוולה), הוא
"מבחן השליטה הגמורה"
(ע"א 502/78
מדינת ישראל נ' ניסים
, פ"ד לה(4) 748, 753, 758 (1981)). לעניין זה אין נפקא מינה אם בין המעביד לעובד קיים חוזה ואם הוא בעל אופי אישי (
שם
, עמוד 758).
26.
יתרה מזאת, דוקטרינת הנזק הראייתי לא תופעל בכל מצב, אלא רק במצב של "תיקו ראייתי", כפי שנקבע בע"א 5373/02, שם
, עמוד 46 לאמור:
"לדוקטרינת הנזק הראייתי יש נפקות רק במצב של 'תיקו ראייתי', דהיינו במצב בו לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין, ומאזן המידע שבידי השופט אינו חיובי. במצבים כאלה תהיה משמעות רבה לשאלה, מי נושא בנטל ההוכחה, והתשובה לשאלה זו היא לרוב שתכריע במחלוקת."
(וראו גם א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא (אפריל 1998), 242, עמודים 249-247).
דוקטרינה זו תחול כאשר נבצר מתובע להוכיח את העובדות הנוגעות לדרכי טיפולו. במקרה שלפנינו למרות חוסר במסמכים לא נבצר ממרים להוכיח את טענותיה - ככל שהיה בהן ממש - מהמסמכים המצויים בתיק. אין מסמך שחסרונו עשוי להועיל לה. כאמור, לא עלה בידי התובעים להוכיח טענתם בדבר רשלנות הרופא בבדיקה שביצע למרים ביום 13.6.90. אין "תיקו ראייתי". עמד על כך השופט אור בע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל,
פ"ד נח(2) 535, 543-542
(2004):
"חוסר שוויון כאמור קיים גם כשהרישומים הרפואיים נעדרים - אלה שהיה על הרופא לרושמם וחובה הייתה עליו, או על המוסד שהוא עובד בו, לשומרם. הרופא הוא אשר יודע את העובדות הנוגעות לטיפול במטופל שהוא טיפל בו, והוא היה יכול לתעד הן את הדיאגנוזה של מחלת המטופל הן את דרכי הטיפול בו. המטופל בדרך-כלל אינו יודע אינפורמציה זו, ואמצעיו לבררה, באין רישומים רפואיים מזמן אמת, מצומצמים. מטעם זה נתקבל בפסיקה הכלל שבמקרה כזה עובר נטל השכנוע לגבי אותן עובדות אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן, אל הרופא או אל המוסד הרפואי ... הרופא (או המוסד) אשר לא ערך את הרישומים או לא שמר עליהם כנדרש, הוא שגרם לנזק זה של היעדר הרשומות הרפואיות. בשל 'נזק ראייתי' זה שנגרם נבצר מן התובע לברר ולהוכיח את העובדות הנוגעות לטיפול שקיבל ולמצב בריאותו במהלך הטיפול הרפואי. מכאן ההצדקה להעברת נטל השכנוע".
(ראו גם, ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה
,
טרם פורסם (2005)).
כאשר העובדות התבררו בתום המשפט, אין להשתמש בדוקטרינה זו, כשם שאין מקום לדון בשאלת נטל השכנוע, כאשר כל העובדות הצריכות לעניין התבררו. המקום לבחון על מי נטל השכנוע הוא כאשר בית המשפט העריך בסוף המשפט שהראיות שקולות, שאז יכריע לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229, 291-290 (1970); השוו, ת"א (מחוזי ת"א) 2442/01 יהוד נ' בית חולים קפלן, לא פורסם, (2005), פסק דינו של בית המשפט המחוזי).
27.
לא זו אף זו, הטענה בדבר נזק ראייתי נשמעת צורמת, עת התובעים הם שהתמהמהו בהגשת התביעה. כבר בשנת 2001 ייצגם עורך דין אחר, אך הם לא מיהרו להגיש את התביעה והמתינו ארבע שנים נוספות בהגשתה. ספק אם במקרה זה יש מקום לתלונותיהם על מסמכים שאבדו בחלוף הזמן. כדברי השופט ישעיה בת"א (ת"א) 2442/01 (שם):
"במקרה שלפני, אף אם תאמר כי 'שיני הזמן' כרסמו בתוכנו של התיק הרפואי, ודאי ש'כרסום' זה אינו עולה עד כדי פגיעה משמעותית בתוכנו, או ברמת הפירוט שבו. משכך, בין אם מדובר בתיק 'עתיק יומין' ובין אם חלפו שנים מעטות בלבד, אין כל הצדקה להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעים, כפי שביקש ב"כ התובע. שוכנעתי כי הרישומים בתיק משקפים באופן מלא וברמה סבירה את ההתרחשויות ואת השתלשלות העניינים במהלך האשפוז".
סוף דבר
28.
התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לתמוך בטענתם, כי הנתבעים, או מי מהם, התרשלו ביום 13.6.90. כפי שקבעתי לעיל, מרים נבדקה במועד זה על-ידי פרופ' בז'זינסקי
בהדסה, במסגרת בדיקה שגרתית אליה הופנתה עם שחרורה מאשפוז בהדסה קודם לכן, בשל מיחושים בבטנהּ. כעולה מהתשתית הראייתית שהונחה לפני, לא מצאתי כי פרופ' בז'זינסקי
התרשל בבדיקתו את מרים. לפיכך, אין הנתבעים או מי מהם נושאים באחריות. תלונותיה של מרים על העדר תנועות העובר הועלו רק לאחר הביקור בהדסה, כאשר מרים הגיעה לחדר המיון של ביקור חולים, ולכן הנתבעים אינם נושאים באחריות. כאמור, גם אין ראיות להתרשלות העירייה או הדסה בגין מעשיהם או מחדליהם.
גם בחוות הדעת של דר' אהרון עדן אין כדי להועיל לתובעים, מאחר שהיא מבוססת על אדנים עובדתיים אשר נדחו בפסק הדין.
29.
לאור האמור, התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין כדלקמן: לעירייה 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, ולהדסה ולפרופ' בז'ז'ינסקי 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.
הנתבעים ינהגו לפנים משורת הדין אם לא יגבו את הסכום האמור, לאור הטרגדיה שפקדה את משפחת בן חמו.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי-כוח הצדדים.
ניתן היום, כ"ו באב, תשס"ח (27 באוגוסט 2008), בהיעדר הצדדים.
משה רביד
, שופט
א בית משפט מחוזי 7063/05 מאיר בן חמו, מרים בן חמו, שמעון בן חמו נ' עיריית ירושלים, הסתדרות מדיצינית הדסה, פרופ' אמנון בז'ז'ינסקי (פורסם ב-ֽ 27/08/2008)