פסקי דין על לאה גבעולי | פסקי דין על אייל גבעולי | פסקי דין על ליהי גבעולי | פסקי דין על ירמיהו גבעולי

118/80 עא     17/06/1980




עא 118/80 לאה גבעולי, אייל גבעולי, ליהי גבעולי נ' ירמיהו גבעולי




(פ"ד לד (4) 155)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 118/80
השופטים: כבוד השופט שמגר
,
כבוד השופט בכור
,
כבוד השופט בייסקי
המערערים: 1. לאה גבעולי

2. אייל גבעולי

3. ליהי גבעולי

ע"י ב"כ עו"ד מ' בר-שלטון
נ ג ד

המשיב: ירמיהו גבעולי

ע"י ב"כ עו"ד ע' וקנין
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, מיום 5.2.1980, בהמרצה 4622/79, בתיק מזונות 3640/79.
פסק-דין

השופט שמגר
: 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפיה נתקבלה בקשה למחיקת תובענת המערערים, מחמת חוסר סמכות.

2. המערערים הם אשתו ושני ילדיו הקטינים של המשיב, ועקב מחלוקות שנפלו בין בני הזוג, הגיש המשיב ביום 5.11.1979 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. בתביעת הגירושין נכרך גם עניין מזונותיה של האשה ומזונותיהם של המערערים השני והשלישי. ביום 7.12.1979 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעת מזונות נגד המשיב. בית המשפט המחוזי החליט כאמור למחוק תביעה זו על הסף בסוברו כי הוא נעדר סמכות לדון בענין, מאחר שתביעת המזונות נכרכה כדין בתביעת הגירושין הנמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. על כך הערעור שלפנינו.

3. הנני סבור כי ערעור זה, מן הנכון שיתקבל באופן חלקי.

סמכותו של בית הדין הרבני בקשר לנושאים המובאים לפניו כאשר הם כרוכים בתביעת הגירושין, עולה מן האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, הקובע לאמור:

"הוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

מנוסח הדברים המצוטט לעיל נובע לכאורה כי המשיב רשאי היה לכרוך את ענין המזונות של ילדיו הקטינים ושל אשתו, המערערת הראשונה, בתביעת הגירושין אותה הגיש לבית הדין הרבני; זאת ועוד, בית המשפט המחוזי איננו מוסמך לדון בענין המסור לסמכותו הייחודית של בית-דין אחר (סעיף 18(2), רישא, לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957).

בהגשת תביעת גירושין הכורכת ענין המזונות, לא סגי כדי למנוע דיון באותה סוגיה ממש לפני בית המשפט המחוזי, כי תנאי הוא, כעולה מפסיקתו של בית-משפט זה, שתביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין הרבני היא כנה, שענין המזונות נכרך בה כדין, וכי כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא כנה, הווה אומר, כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט המחוזי והצד שכנגד מבקש לטעון כי בית המשפט המחוזי מנוע מלדון בענין לאור הוראותיו של סעיף 18(2) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, לא די בכך שיוכיח באופן פורמלי כי הוגשה תביעה לבית הדין הרבני, אלא עליו להוכיח כי הוגשה תביעת גירושין כנה בה נכרך ענין המזונות, כדין ובאופן כן. הנני ער לכך כי בענין נטל ההוכחה הועלו השקפות שונות - ולא תמיד זהות - והיו שביקשו להפריד בין נטל ההוכחה באשר לקיומה של התביעה לפני בית הדין הרבני לבין הנטל באשר לכנות ובאשר לכך שכריכת המזונות נעשתה כדין (ע"א 279/68 אברהם זילברפניג נגד עדה זילברפניג, פ"ד כב (2) 953, 954, בע' 954; בר"ע 120/69 רות שרגאי ו-נאוה ו- עמיהוד שרגאי, קטינים, באמצעות אמם ואפוטרופסיתם נגד יהודה שרגאי, פ"ד כ"ג (2) 171, 180, בע' 180, ועוד, לעומת האמור בע"א 120/62 דוד מאירוביץ נגד רות, אוריתו- חגית מאירוביץ, פ"ד טז 2514; ע"א 632/76 רום נגד רום (לא פורסם), וראה דבריו המאלפים של פרופ' מנשה בקובץ סוגיות נבחרות בדיני אישים, משפחה וירושה, ע' 123 בעקבות מחקרו שפורסם בעיוני משפט, כרך ב, ע' 719).

כשלעצמי הנני סבור כי יש לראות את שלושת היסודות אשר בהתקיימם יחד מונעים דיון חוזר בבית המשפט המחוזי כאילו מדובר על חטיבה אחת. במה דברים אמורים; אם הוגשה תביעה לבית המשפט מחוזי, אין בהגשתה הקודמת של תביעה במסגרת האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, כשלעצמה, כדי למנוע את ההתדיינות בבית המשפט המחוזי; אלא אם כן מדובר על תביעה שנכרכה כדין ובכנות. משמע, כי מי שמבקש למנוע דיון בבית המשפט המחוזי, עליו הנטל להוכיח כי הוגש התביעה לבית הדין הרבני וכי נכרך בה ענין המזונות כדין ובאופן כן. ההפרדה בין הנטל להוכיח הגשתה של תביעה אחרת, כאמור, לבין הנטל להוכיח כנותה או העדר כנותה של התביעה, איננה מקובלת עלי, מאחר שכאמור בהוכחתה של העובדה שהוגשה תביעה אחרת, אין עדיין מאומה; מאחר שרק הגשת תביעה בעלת תכונות לוואי, כמתואר לעיל, היא שיכולה למנוע התדיינות חוזרת בבית המשפט המחוזי, הרי מי שטוען כי קיימת מניעה כאמור, עליו הראיה להוכחתו של ההליך על כל תכונותיו החיוניות.

4. המערערים העלו טענות מטענות שונות כדי להצביע על כך שהתביעה לבית הדין הרבני לא הוגשה בכנות וכי כריכת המזונות לא נעשתה בכנות, אך טענות עובדתיות אלה אין בהן כדי לסתור את גרסתו של המשיב, הנתמכת לכאורה בטענות העובדתיות ובנוסחה של התביעה, כי הכריכה היתה כנה. לשם הסרת ספק אוסיף, כי אין בכך כמובן משום הבעת דעה על התביעה לגופה הנמצאת עתה בדיון לפני בית הדין הרבני, אשר פסק בינתיים, כטענת המערערים, מזונות בסך 16,000 ל"י לחודש, אך כמוזכר לעיל, השאלה העומדת לפנינו בשלב זה היא שאלת כנות הכריכה ולא צדקתה הענינית של התביעה.

כאמור, לפי טענת המערערים פסק בית הדין הרבני בינתיים סכום של 16,000 ל"י לחודש, וכלשונו -

"על הבעל ירמיהו גבעולי
לתת לאשה לאה גבעולי
למזונות האשה ושני הילדים סך 16,000 ל"י לחודש החל מהיום ועד להחלטה אחרת מבית הדין."

5. לאור כל האמור לעיל אין כל ממש בערעורה של המערערת לאה גבעולי
, אשת המשיב. וצדק בית המשפט קמא כאשר מחק תביעתה.

6. לא כן המצב המשפטי באשר לתביעת המזונות של הילדים. כפי שראינו לעיל מאפשר סעיף 3 הנ"ל גם כריכת ענין המזונות של ילדי בני הזוג המתדיינים בתביעת גירושין. הווה אומר, שהמזונות אותם רשאי בית הדין לפסוק עד למתן הגט כוללים גם השבת היציאות שהאשה מוציאה למזונותיהם של ילדיה. אולם כפי שפסק בית-משפט זה (דברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בבר"ע 120/69 ענין שרגאי), סמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני בעניני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית המשפט המחוזי בשמם הם, יהיה זה באמצעות אמם כאפיטרופא טבעית או באמצעות אפוטרופוס אחר. הסמכות הייחודית משתרעת רק על התביעה אותה מגישה האשה לשם השבת ההוצאות אותן היא מוציאה למזונותיהם של הילדים, בו בזמן שתביעה כגון זו שלפנינו היא תביעת מזונות של הילדים נגד אביהם. למותר להוסיף, כי גם הצדדים המתדיינים הם שונים בשני המצבים (ראה לענין זה, בין היתר, את פרשת התביעה בתיק 1483/תש"ם שהוגשה על-ידי המשיב ושימשה יסוד למחיקת התביעה על הסף, כפי שהיא הוגשה בתיק המ' 4662/79 של בית-משפט קמא, המשמש יסוד לערעור זה; ראה גם פסק-דינו של בית הדין האזורי בענין שהוא נשוא דיון זה).

כאמור בע"א 447/79 ינאי נגד ינאי (לא פורסם):

"צדק על כן בית-משפט קמא, כאשר קבע על יסוד הנתונים העובדתיים שלפניו כי לא ניתנה הסכמה מטעם הקטינות לקיום דיון במזונותיהן לפני בית הדין הרבני שנתבקש לדון בענין על-ידי המערער, שניסה לכרוך את שאלת מזונותיהן של הקטינות בתביעת הגירושין שלו נגד אשתו. מה שנפסק בבית הדין הרבני לא היה אלא קביעת הוצאותיה של האם למזונות בנותיה ובכך אין כדי לחסום דרכן של המשיבות לפנות לבית המשפט המוסמך כדי שאביהן יחוייב במזונותיהן, כחובתו על-פי דין לגבי אחת מהן שהיא ילידת 1976 וכחובתו מדין צדקה כלפי השנייה שהיא ילידת 1972. אך מובן הוא כי אין האב חייב בכפל התשלום, וההכרעה האחרונה שלפנינו, לגופה של תביעת המזונות, היא הקובעת."

מן האמור לעיל עולה כי לא היה מקום למחיקת תביעת המזונות של הילדים הקטינים ועל כן הייתי מבטל את המחיקה ככל שהדבר נוגע לתביעת הקטינים ומחזיר את הדיון בתביעתם של הקטינים לבית משפט קמא.

למותר להוסיף, כי התוצאה אליה הגעתי אין בה כדי להשביע רצון, כי פירושו של דבר שכפל הדיון לא נמנע למעשה, אך זהו המצב המשפטי הקיים ואין בידי להושיע.

7. מאחר שאין להסיק כי היתה הצדקה ענינית בייזום הדיונים המשפטיים נשוא ערעור זה, ישא כל צד בהוצאותיו.

השופט בכור
: אני מסכים.

השופט בייסקי
: אני מסכים, ומבקש להוסיף רק הערה אחת: בנימוקי הערעור הלינו המערערים כי לא הורשו להגיש תצהיר נגדי, במסגרת הבקשה למחיקתה של התובענה על הסף, ולהביא לפני בית המשפט עובדות שפורטו באותו תצהיר ואשר יש בהן כדי לתמוך בטענתם כי אין צידוק למחיקת התובענה. אומר על כך בית המשפט קמא בפסקה 17 מהחלטתו כי פסל הניסיון להגיש תצהיר האשה משום ש"כאן לא היה מה לסתור כי תצהירו של הבעל התייחס לעובדות שאינן שנויות במחלוקת. היינו: שהגיש תביעת גירושין לבית דין הרבני וכרך בה מה שכרך ושאשתו הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי."

נכון הדבר כי על עצם הגשת תביעת הגירושין בבית הדין הרבני, אגב כריכת שאלת המזונות בה, לא היתה מחלוקת; ואולם כבר הצביע על כך חברי המכובד, השופט שמגר
, כי בכך בלבד לא די כדי לחסום הדרך בפני
הזכאים למזונות להביא ענינם לפני בית המשפט המחוזי. עדיין עומדת השאלה אם נתקיימו אותם היסודות שמנה חברי, היינו כי תביעת הגירושין היא כנה, שענין המזונות נכרך בה כדין וכי גם כריכת המזונות בתביעת הגירושין היא כנה: אני מסכים גם כי נטל הוכחת יסודות אלה הוא על המבקש למנוע מבית המשפט המחוזי להיזקק לתביעת המזונות שבאה לפניו.

יש לפעמים, ומניסוח כתב התביעה שהוגש לבית הדין הרבני - ועוד יותר מהטיעונים לפני בית הדין, כי כבר נתקיימו דיונים לפניו - ניתן ללמוד משהו בענינים אלה. ואולם לרוב אין להפריז בחשיבות הדברים שהועלו על כתב התביעה, כדברי פרופ' שאוה בקובץ: סוגיות נבחרות בדיני אישים, משפחה וירושה, שם בע' 116: "...אין להפריז במה שכתוב בכתב התביעה. שכן את כתב התביעה מנסח פרקליט, וחזקה עליו שינסח אותו בצורה התואמת את הפסיקה של בית המשפט העליון. ניסוח טוב של כתב התביעה יעיד, על כן, על התמצאותו של הפרקליט בפסיקה השוטפת, ואין בו כדי לרמוז במאומה על תום לבו או על כנותו של הבעל."

וכעת צא וראה: כאשר מתבקש בית המשפט המחוזי על-ידי הבעל לסלק על הסף תביעת האשה והילדים משום קיומה של תביעת גירושין בבית הדין הרבני בה נכרכה שאלת המזונות - וכמו במקרה דנן בית המשפט פוסל ואוסר להגיש תצהיר נגדי - הריהו חורץ בכך מניה וביה גורל התביעה שלפניו באבה, בלי לאפשר אף להוכיח ובלי לבדוק ולבחון בעצמו אם נתקיימו בה, בתביעת הגירושין שלפני בית הדין הרבני אותם היסודות האמורים, שרק בהתקיימם יש צידוק לסלק את התביעה המתחרה על הסף. אין אני עומד כאן למנות ולפרט את כל אותם הענינים שהזכיר בא-כוח המערערים בטיעונו לפנינו, מבחינת יחסי בני הזוג דכאן, אשר לגרסתו, יש בהם להצביע כי אף אחד מהיסודות האלה לא נתקיים. ואולם דין הוא כי תינתן ההזדמנות להוכיח טענות כאלה ואין אני רואה כיצד ניתן לפסול ולאסור על הגשתו של תצהיר בנדון. מחיקתה של תביעה על הסף היא כה מרחיקת לכת, עד כי רק במקרים שברור הוא במפגיע שאין לה כל תקנה - ייעשה הדבר. וכאן שגה בית המשפט קמא בסוברו כי די שלא חלקו על עצם קיומה של התביעה בבית הדין הרבני וכי בכך בלבד נחרץ גורלה של התביעה לפניו להימחק על הסף.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט שמגר
.

ניתן היום, ג בתמוז תש"ם (17.6.1980).








עא בית המשפט העליון 118/80 לאה גבעולי, אייל גבעולי, ליהי גבעולי נ' ירמיהו גבעולי, [ פ"ד: לד 4 155 ] (פורסם ב-ֽ 17/06/1980)