פסקי דין על חיים שלמה שטיינר | פסקי דין על המוסד לבטוח לאומי

3352/07 בל     01/09/2008




בל 3352/07 חיים שלמה שטיינר נ' המוסד לבטוח לאומי




בעניין:

1



בית הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב – יפו
בל 003352/07

בפני
:
כב' השופטת אפרת לקסר
נ.צ – דוד מנחם (עו)
נ.צ- רזניק חיים (מע)
01.09.2008



בעניין
:
חיים שלמה שטיינר





התובע

נ
ג
ד



המוסד לבטוח לאומי






הנתבע

פסק
דין

1.
לפנינו תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה עקב תאונת עבודה שאירעה לו, לטענתו, ב- 7.5.06 וגרמה לו לפגיעה ביד שמאל. תביעתו של התובע נדחתה ע"י הנתבע ולפיכך הוגשה לבית הדין.

2.
אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות הבאות:
א.
התובע, יליד 1957 הועסק כעובד שכיר מיום 1.11.02 עד ליום 23.11.06 כחשמלאי בחברת "גצלר ביקסנשפנר- חברה קבלנית לעבודות חשמל בע"מ".
ב.
תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה הוצאה לתובע ע"י ד"ר דוד אסיאו ביום 20.8.06.
ג.
אישור מעביד על התאונה נמסר לנתבע ביום 8.5.06.

3.
בישיבת ההוכחות מיום 30.4.08 הודיע ב"כ התובע, כי הוא מוותר על טענת פגיעה בעבודה מכח עילת המיקרוטראומה ומעמיד את תביעתו על טענת אירוע תאונתי מיום 7.5.06 בלבד.
לפיכך, המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה היחידה האם התרחש אירוע תאונתי במהלך עבודתו של התובע ביום 7.5.06.



4.
התובע טען, כי ביום 7.5.06 אירע לו אירוע תאונתי בעבודתו. הוא תיאר את האירוע בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית, כדלקמן:
"ביום 7.5.06 בבוקר במסגרת עבודתי בבניין שבקריה שעה שעסקתי בהעברת כבל חשמל עבה במיוחד ששוקל כ- 15 ק"ג למטר בערך באורך של 100 מ' לערך שהיה מלופף בתוף גדול בתוך התקרה האקוסטית של המבנה שנמצא בקריה בת"א, מחדר החשמל שנמצא במקלט תת-קרקעי דרך תקרת הקומה הראשונה, תוך שאני כהרגלי עומד על סולם כשאני מכופף ומיישר את מרפק יד השמאלית מעל גובה הראש בכל תנועת דחיפה ובעוד ידי השמאלית נחבלת ביתדות ברזל שהותקנו בתעלת המעבר, חשתי כי מפאת עוצמת הכאבים שליוו אותי ביד שמאל אינני יכול עוד להמשיך בעבודתי זו, ולפיכך הפסקתי עבודתי ירדתי מהסולם והודעתי לחברי לעבודה כי מפאת הכאבים ביד שמאל אינני יכול עוד לסייע להם בעבודת התקנת הכבל".

5.
בתמיכה לגרסתו של התובע בדבר האירוע התאונתי הנטען, הוגש תצהיר של מנהל העבודה בחברת "גצלר ביקסנשפנר חשמל בע"מ", מר חיים טולדנו וכן של עובד נוסף שעבד עם התובע בתאריכים הרלוונטיים, מר אלברט בבייב. הן התובע והן המצהירים מטעמו נחקרו על תצהיריהם.

6.
לטענת הנתבע, לא ארע לתובע כל אירוע תאונתי ביום 7.5.06 ולפיכך יש לדחות את תביעתו. הנתבע טען כי התובע הודה בחקירתו הנגדית כי סבל מכאבים בידו עוד לפני ה- 7.5.06 ועל כן יש בכך כדי להעיד על ניתוק הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לבין הפגיעה ביד.
עוד טען הנתבע, כי התובע פנה לרופא רק כחודש לאחר האירוע הנטען וברישום הרפואי לא צוין כלל כי הפנייה היא עקב אירוע תאונתי כלשהו. לדידו, יש בכך כדי להעיד על חוסר אמינותו של התובע.

7.
אין חולק, כי התובע ביקר לראשונה לאחר הארוע הנטען אצל רופא המשפחה, ד"ר עמוסי דורון רק ביום 9.6.06, קרי כחודש לאחר האירוע הנטען. מהרישום הרפואי (נ/1) עולה כי סיבת הפניה היא כדלקמן:
"מזה כחודש תלונות על כאב שרירים לאחר שינה על צד הגוף, בעיקר יד שמאל ורגל שמאל. הכאב נמשך כל הזמן. במידה ומתהפך במיטה הכאב עובר ליד השנייה...".(ההדגשה שלי- א.ל).

עולה אפוא, כי התובע לא רק שהמתין בטרם פנייתו לרופא כחודש ימים לאחר האירוע הנטען,
אלא שאף כאשר הגיע כבר לרופא, כלל לא ציין בפני
ו כל אירוע תאונתי.

8.
התובע נשאל, בחקירתו הנגדית, מדוע לא צוין ברישום הרפואי האירוע התאונתי הנטען. התובע השיב לעניין זה תשובה בלתי משכנעת כדלקמן:
"יש לי בעיות עם הגב. הבעיות מקרינות ליד ולכל מיני מקומות ולא ידעתי אם זה מהיד או מהגב. הרופא יודע והוא לא רשם. אמרתי לרופא בפרוש שמשכנו כבלים. הוא יודע שיש לי פריצת דיסק. סיפרתי ואמרתי את זה לרופא על הכאבים ביד. בשביל זה באתי...אני הסברתי לו וזה מה שהוא רשם...סיפרתי לו על הכבל ואמרתי לו שסבלתי ולא יודע מה הוא רשם שם." (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 5-11).

לא מצאנו לקבל את עדותו של התובע בעניין זה. חזקה על הרופא שפירט את כל הגירסה שהציג לו התובע לגבי כאביו. כאמור, אין כל אזכור לאירוע הנטען בגירסה זו . אם אכן היה מצויין בפני
הרופא האירוע התאונתי, הרי שעניין זה היה מוצא ביטוי בסיבת הפנייה. יצוין, כי התובע אף לא זימן לעדות את הרופא על מנת להוכיח את טענותיו.
לפיכך, אנו קובעים בזאת כי התובע לא סיפר לרופא על כל אירוע תאונתי שארע לו ביום 7.5.06, וציין בפני
ו גירסה אחרת לגבי מקור הכאבים - עקב שינה על צד הגוף.
בהקשר זה כבר נפסק, כי יש משקל מיוחד לאנמנזה-לסיפור הראשוני שנמסר לרופא לצורך קבלת טיפול, שכן יש להניח כי חולה ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (דב"ע מט/23-0, המל"ל נ' הירשהורן, פד"ע כ עמ' 349
;
דב"ע מב/160-0, אבו ערב עלי נ' המל"ל, פד"ע טו, עמ' 281).

9.
התובע צירף לתצהירו כנספח ז' את ההפניה לקבלת חוות דעת מקצועית של רופא מומחה. רופא המשפחה, ד"ר עמוסי דורון, מציין באותה הפניה, כי הוא שולח את התובע להתייעצות בשל חולשה ביד שמאל אשר הופיעה "מאפריל
2006."
הווה אומר, מרישום רפואי זה עולה, כי התובע מסר לרופא המשפחה כי הוא החל לסבול מהכאבים באפריל 2006, דהיינו, כחודש לפני האירוע התאונתי הנטען.

10.
אף התובע הודה בעדותו, כי הכאבים ביד הופיעו עוד לפני ה-7.5.06:

"ש. ... האם היו לך כאבים לפני התאריך של ה-7.5.
ת. לפני ה- 7.5 היה לי קצת כאבים ביד, לא משהו שהתייחסתי לזה, זה לא כאבים חזקים..."
(עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 4-5).

גם מסעיף 7 לתצהירו של התובע עולה, כי סבל מכאבים בידו השמאלית עוד לפני 7.5.06.
יודגש, כי העדים שהעידו מטעמו של התובע לא הבחינו באירוע תאונתי ספציפי, אלא רק זכרו כי התלונן על כאבים. יצוין גם, כי בניגוד לאמור בתצהירו של מנהל העבודה, מר חיים טולדנו, בו צוין כי "ראה שהתובע לפתע החל להתלונן על כאבים," הרי שבעדותו הודה העד, כי כלל לא היה במקום האירוע אלא הסתובב בין העובדים (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 6-11).

הלכה פסוקה היא, כי המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא "הפתאומיות". קיומו של מבחן הפתאומיות "חיוני ברוב המקרים, והוא יספיק ברוב המכריע של המקרים". פתאומיות פירושו אירוע שניתן לאתרו במישור הזמן- הווה אומר מתי אירע ובמישור השטח – הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע. (דב"ע לא/5-0 אסתר ושדי נ' המוסד פד"ע ב 200
;
בג"צ 4690/97 המוסד נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם פ"ד נג(2) 529).
שוכנענו, לאור האמור לעיל, כי מבחן הפתאומיות לא התקיים בעניינו של התובע ולכן לא ניתן לומר כי התקיים במקרה דנן אירוע תאונתי ב- 7.5.06.

11.
לעניין אי ציון האירוע התאונתי ברישומים הרפואיים של
התובע, ציין התובע בעדותו:
"הלכתי לכמה רופאים מומחים... הם לא רשמו שהייתה תאונת עבודה. כשבאתי לויצמן נינה אמרתי לה שזה תאונת עבודה ושסבלתי מהיד. הרופאים כותבים מה שהם רוצים...הרופאים עושים טעויות."
(עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 21-25).

חשוב לציין, כי מארבעת המסמכים שהוצגו ע"י הנתבע במסגרת מוצג נ/2- דהיינו, ארבעה אישורים רפואיים לגבי תאונות קודמות שעבר התובע, עולה כי בתאונות קודמות שהיו לו, נרשמו באישורים הרפואיים במדויק אירועי התאונות ומועדם.
משמע, התובע ידע להסביר היטב בפני
הרופאים את שאירע לו בתאונות הקודמות. לא מצאנו כל הסבר מניח את הדעת מדוע דווקא הפעם האירוע התאונתי הנטען לא מצא ביטוי ברישומים הרפואיים.

לא זו אף זו, גם מהאישורים הרפואיים נ/3 נ/4 מיום 13.8.06 ו- 20.8.06 שהציג הנתבע עולה, כי כאשר התובע שם לב לטעות כביכול באשר לתאריך התאונה הנדונה שנרשם באישור נ/3, (25.4.06), הוא טרח להגיע לרופא במיוחד, בשנית, שבוע לאחר מכן, על מנת שתתוקן הטעות. משמע, התובע ידע היטב להעמיד את הרופאים על טעותם כאשר רצה בכך, אך לא נקט בדרך זו לגבי אי רישום האירוע התאונתי הנדון.

12.
חשוב גם לציין, כי רק ביום 13.8.06 התובע ניסה לראשונה לקשור את הכאבים בידו לאירוע התאונתי הנטען (לאחר שלושה חודשים), וגם כשכבר עשה זאת, התאריך שנקב היה 25.4.06 (מוצג נ/3). כאמור, רק לאחר שבוע ביקש לתקן התאריך ל- 7.5.06 (מוצג נ/4).
גם אם נאמין לגרסתו, כי מדובר בטעות קולמוס של הרופא והתאריך שצוין על ידי התובע מלכתחילה היה 7.5.06 ולא 25.4.06, הרי שלא ניתן לנו כל הסבר מספק מדוע ציון האירוע התאונתי נעשה לראשונה כשלושה חודשים לאחריו.

מנספח ח' לתצהיר התובע עולה, כי התובע קיבל לראשונה תעודת אי כושר רק כשלושה חודשים לאחר האירוע התאונתי הנטען:
"ש. בתעודה הזאת הוא לא מסוגל לעבוד מ-23.8 עד 29.8 2006. זה נכון שלפני כן קיבלת תעודות מחלה רגילות?
ת. זו חופשת המחלה הראשונה שקיבלתי. עד אז לא הייתי בחופש
." (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 12-14).

לטעמנו, עצם העובדה שהתובע קיבל לראשונה תעודת אי כושר כשלושה חודשים לאחר האירוע התאונתי הנטען, תומכת גם היא בגרסת הנתבע לגבי העדר אירוע כזה.

13.
אשר על כן, לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את התביעה וקובעים כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הוכיח כי ארע לו אירוע תאונתי בעבודה ביום
7.5.07.

ניתן היום א' באלול, תשס"ח (1 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.



________________
________________
________________

נ.צ – דוד מנחם (עו)

נ.צ- רזניק חיים (מע)
א. לקסר שופטת


003352/07בל 720 ציפורה דוידי







בל בית דין אזורי לעבודה 3352/07 חיים שלמה שטיינר נ' המוסד לבטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 01/09/2008)