פסקי דין על מחמד מחמוד רמדן | פסקי דין על רמט | פסקי דין על א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח אדם | פסקי דין על א. א. ד. שירותי כח אדם |

7382/06 עב     28/08/2008




עב 7382/06 מחמד מחמוד רמדן נ' רמט בע"מ, א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח אדם, א. א. ד. שירותי כח אדם בע"מ




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו
עב 007382/06

בפני
:
כב' השופט שמואל טננבוים
נ.צ. (ע) מר מרדכי כהן


01/09/2008





בעניין

:
מחמד מחמוד רמדן



ע"י ב"כ עו"ד
מיסיוק ולאדימיר
התובע


נ
ג
ד




1 . רמט בע"מ
2 . א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח אדם

3 . א. א. ד. שירותי כח אדם בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
רייך שירה
הנתבעות
פסק דין
1.
זוהי תביעה של עובד זר לזכויות שונות מכוח תקופת עבודתו וסיומה.

רקע
2.
התובע, עובד זר מבולגריה, הועסק אצל הנתבעת 1 כעובד בניין באתרים שלה, החל מחודש ספטמבר 2001 ועד חודש יוני 2005. הנתבעת 1 הינה חברת בניין, החברה בהתאחדות הבונים והקבלנים בישראל.

הנתבעות 2 ו-3 הינן חברות כוח אדם פרטיות. התובע הועסק אצל הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2 החל מסוף חודש ספטמבר 2001 ועד לסוף חודש דצמבר 2003. בהמשך, הועסק התובע אצל הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 3 וזאת מתחילת חודש ינואר 2004 ועד לסוף חודש יוני 2005.

עם סיום עבודתו, הועבר התובע לעבוד בתאגיד מורשה להעסקת כוח אדם בישראל, היא חברת "דנה שירותי כוח אדם בע"מ" והמשיך לעבוד באתריה של הנתבעת 1.

הנתבעת 1 היתה זו שחתמה על המסמך כדי לקבל היתר להעסקת עובדים זרים ואשרת העבודה הוצאה על שמה. בכל תקופת העסקתו עבד התובע באתרי הבנייה של הנתבעת 1, כאשר הבעלות על הציוד והחומרים הינה של הנתבעת 1 וכך גם הפיקוח על עבודתו. תשלום השכר נעשה על ידי הנתבעות 2 ו-3 כל אחת בתקופה שפורטה לעיל.

3.
בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת 1 הינה מעבידתו ורק לשם הזהירות צרף את הנתבעת 2 לתביעתו. בשלב מאוחר יותר צורפה אף הנתבעת 3 לתביעה. ברשימת המוסמכות והפלוגתאות סוכם כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 במהלך כל התקופה הרלוונטית. הנתבעת 1 מודה כי הינה המעסיקה של התובע ומוסיפה כי הינה המעסיקה הבלעדית שלו לאורך כל תקופת עבודתו. הנתבעת 1 לא טענה בשלב כלשהו כי יש להטיל חבות על מי מהנתבעות 3-2 באשר להעסקתו של התובע. הנתבעת 1 הינה חברה קיימת ופעילה ואין בפי התובע טענה כלשהי, וודאי לא הוכחה, כי הנתבעת 1 עלולה שלא לשאת בסכומים שתחוייב בהם, אם תחויב, מכוח פסק
הדין. נוכח כל האמור לעיל, לא מצאנו עילה לחייב את הנתבעות 2 ו-3 בחבות כלשהי כלפי התובע וככל שיוכח כי התובע זכאי לסכומים כלשהם, הרי נחייב את הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בסכומים אלו.

חופשה שנתית ודמי הבראה
4.
הנטל להוכיח כי עובד קיבל חופשה שנתית או דמי הבראה מוטל על המעביד. אין בפני
נו כל ראיה לכך כי התובע קיבל חופשה שנתית בפועל, במהלך תקופת עבודתו וטענת עד הנתבעת 2 כי העביר את התשלום בגין פדיון ימי חופשה לנתבעת 3 לא הוכחה. ממילא, אין לטענה זו כל נפקות משלא קיבל התובע בפועל את ימי החופשה מכוח החוק. בהתחשב בתקופת ההתיישנות מכוח חוק חופשה שנתית, זכאי התובע ל-26 ימי חופשה לפי 143 ₪ ליום, ובסך 3,718 ₪.


באשר לדמי ההבראה: על פי ההסכם הקיבוצי בענף הבניין זכאי
התובע לדמי הבראה בגין השנתיים הראשונות לעבודה - בשיעור 6 ימים לשנה, ובגין השנתיים הבאות - 8 ימים לשנה. התובע זכאי לדמי הבראה רק עבור שתי שנות העבודה האחרונות, היינו עבור 14 יום, לפי 318 ₪ ליום. בפועל קיבל התובע מדי חודש דמי הבראה העולה לסכום כולל של 2,304 ₪ ועל כן נותרה הנתבעת חייבת לתובע הפרשי דמי הבראה בסך 2,148 ₪ .

שעות קיץ
5.
הואיל והנתבעת חברה בהתאחדות הבונים והקבלנים בישראל חלים על יחסי העבודה בנתבעת תנאי ההעסקה המפורטים בהסכם הקיבוצי בענף הבניין. בין השאר, חלה התוספת להסכם הקיבוצי הכללי אשר נחתמה ביום 21.12.99, הידועה כ"תוספת תש"ס".


על פי הוראות ההסכם הקיבוצי חל הסדר בדבר שעות קיץ על פיו, בימי חול בתקופה המתחילה ב-16 ביוני ומסתיימת בסוף חודש אוגוסט, שעות העבודה הרגילות הינן 164 שעות ולא 186 שעות. ככל שהעובד מועסק במתכונת העבודה הרגילה, הרי שהוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות על אותן שעות מעבר ל-164 השעות החודשיות. התעריף המיוחד של שעות הקיץ בוטל במסגרת הסכם בין הצדדים להסכם הקיבוצי בחודש אוגוסט 2004. לטענת הנתבעת הסדר זה אינו חל על העסקתו של התובע, אך לטענה זו לא באה כל הנמקה של ממש - ועל כן היא נדחית.

מקובלת עלינו עמדת הנתבעת באשר לחישוב הנכון של שעות הקיץ. על פי טענה זו של הנתבעת יש לחשב את שעות הקיץ על פי ימי העבודה בפועל ולא על פי השכר החודשי הכולל. על פי המפורט בסיכומי הנתבעת, זכאי התובע לתוספת של שעה לשכרו עבור עבודתו בימי החול המסתכמים ב-142 ימים, לפי תעריף של 17.93 ₪ לשעה ובסך כולל של 2,546 ₪ .

פיצוי בגין אי ההפרשה לביטוח פנסיוני
6.
על פי המפורט בתוספת
תש"ס, על המעביד של עובד זר בענף הבניין להפריש לקרן חסכון 4% משכרו של העובד וזאת עד לגיבוש תכנית פנסיה מיוחדת לעובדים זרים. אין מחלוקת כי הנתבעת לא העבירה סכומים כלשהם בגין חסכון פנסיוני עבור התובע, אלא שהיא מוסיפה וטוענת שאין התובע זכאי לסכומים אלו. לפי טענתה, שר העבודה והרווחה לא הוציא צו הרחבה ביחס לתוספת תש"ס ובפועל לא הוקמה קרן חסכון כאמור. משכך, אין התובע זכאי לפיצוי בגין העדר הפרשה.

אנו דוחים טענה זו. דינו של העובד הזר לעניין זה אינו שונה מדינו של כל עובד אחר. לפי ההלכה הקיימת, משלא הפריש מעסיק את ההפרשות לקופת הגמל - עליו לשלם לעובד ישירות את אותן הפרשות בשל הנזק שנגרם לעובד. (ע"ע 324/05 אצ'לדייב נ' עמישב,

פסק דין
מיום 27.3.06).

בסיכומי התובע נטען כי בהתאם לתוספת תש"ס, השכר הקובע לחישוב ההפרשות לקרן פנסיה יהיה בצרוף תוספת כלכלה ותמריץ אי העדרות, כך שהשכר החודשי לחישוב ההפרשות הינו בסך 4,502 ₪. לא מצאנו בטענות ב"כ הנתבעת התייחסות לטענה זו הסומכת עצמה על תוספת תש"ס. נוכח האמור מקובל עלינו החישוב שנעשה על ידי התובע לעניין זה. אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום בגין אי הפרשות לפנסיה בסך 8,103 ₪.

דמי כלכלה
7.
מכוח תוספת תש"ס זכאי עובד לתשלום בגין דמי כלכלה. מדובר בשני רכיבים: האחד דמי כלכלה בעין בסך 257 ₪ והאחר אשר כונה תוספת 2000 בסך 509 ₪ .

ב

פסק דין
שניתן לאחרונה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בת"א, מפי כבוד הנשיאה פוגל (עב 9035/07 דאטקו ניקולאי נ' י. שומרוני בע"מ, פס"ד מיום
8.7.08) נקבע כי רכיב זה בתוספת תש"ס הינו בגדר זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה. נוכח האמור

פסק דין
זה, והאסמכתאות שפורטו בו (דב"ע ל"ו/131-3 ד"ר קלר נ' האוניברסיטה העברית פד"ע ט' 305. ע"ע 300254/98 אודיז נ' מורנו,

פסק דין
מיום 5.5.2003), מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה שני רכיבי דמי הכלכלה הינם בגדר זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון. למסקנה דומה הגיע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בעב 8900/05, ברלה נ' זילברמינץ ובנו בע"מ,

פסק דין
מיום 8.1.2008, מפי כבוד השופטת נטע רות.

אשר על כן - נדחית טענה זו של התובע.

תמריץ אי העדרות
8.
על פי תוספת תש"ס זכאי עובד לתמרץ בגין אי העדרות. הסכום המלא לחודש בגין תמריץ זה הינו בסך 642.86 ₪. לטענת הנתבעת לא הוכיח התובע את התנאי המקדמי לזכאות לרכיב זה, היינו כי שכרו שולם לו על פי טבלאות השכר הקבועות בתוספת תש"ס, לחילופין, טוענת הנתבעת כי תוספת זו נכללה בשכר השעתי ובטבלאות השכר המופיעות בהסכם הקיבוצי.

בפסק הדין שהוזכר לעיל, (סעיף 7) נקבע מפי כבוד הנשיאה פוגל כי תמריץ אי העדרות אינו בגדר זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום העבודה, וכן נדחתה הטענה כי תוספת זו כלולה בערכי השכר המפורטים בטבלאות, כך שאין העובד זכאי לתוספת ככל ששכרו שולם לפי טבלאות השכר. הנימוקים שב

פסק דין
זה מקובלים עלינו, כך שטענות הנתבעת נדחות ואנו קובעים כי התובע זכאי לתמריץ אי העדרות.

התובע העיד כי במשך כל שנות עבודתו לא היה חולה. מתלושי השכר של התובע עולה כי אכן עבד במתכונת של משרה מלאה - לפחות. עוד העיד התובע כי עבד מדי יום חול משעה 06:30 ועד שעה 18:30-19:00, ובימי ו' עד שעה 13:00. ממכלול הנתונים עולה, כי התובע עבד בכל ימי העבודה, במהלך כל תקופת עבודתו ואין בפני
נו כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי לא כך הם פני הדברים. הנתבעת אף לא טענה כי התובע נעדר מעבודתו בחודשים מסוימים, כך שניתן לקבוע כי התובע לא נעדר מעבודתו במהלך כל תקופת עבודתו.

על פי חישוב התובע הינו זכאי לסך של 28,929 ₪ בגין תמריץ אי העדרות. הנתבעת לא הציגה כל חישוב אחר, ועל כן מקובל עלינו חישובו של התובע, כך שהנתבעת חייבת לתובע את הסכום האמור בגין תמריץ אי העדרות.

פיצויי פיטורים
9.
אין מחלוקת כי בסוף חודש יוני 2005 הופסקה עבודתו של התובע בנתבעת, וזאת לאור שינוי שיטת ההעסקה בענף הבניין. מיד לאחר הפסקת העסקתו בנתבעת החל התובע את עבודתו בתאגיד מורשה להעסקת כוח אדם, חברת "דנה שירותי כוח אדם בע"מ". לטענת הנתבעת אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים הואיל ולא היא שפיטרה את התובע, וכי מדובר בהתערבות גורם שלטוני חיצוני ביחסי העבודה שיצר את הנסיבות המיוחדות שהביאו להפסקת עבודתו של התובע, ועל כן מדובר בסיכול חוזה העבודה.


מקרה זהה של הפסקת עבודה עקב אותה
החלטת ממשלה, נדון בבית דין זה על ידי מותב בראשות כבוד השופטת נטע רות (עב 8900/05 ברלה נ' זילברמינץ ובנו בע"מ,

פסק דין
מיום 8.1.2008). באותו עניין נפסק כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים וכך נומקה ההחלטה:


"15.
אשר לדעתנו יאמר - כי המסקנה המתבקשת ממכלול הדברים היא כי עבודתו של התובע בנתבעת אכן הופסקה במועד שהופסקה, קרי – בתום חודש מאי 2005, בשל החלטת הממשלה 2446 מיום 15/8/04, אשר אימצה את דו"ח הצוות הבין-משרדי בדבר העסקת עובדים זרים. דו"ח בו הומלץ על העסקת עובדים זרים בענף הבנייה באמצעות תאגידים מורשים ולא ישירות על-ידי קבלני הבניה, עליהם נמנית גם הנתבעת.


אנו סבורים כי אין בעובדה שהפסקת עבודתו של התובע, כפי שיושמה על ידי הנתבעת, הייתה פועל יוצא של שינוי מדיניות שלא היה בשליטת הנתבעת כדי לשנות את המסקנה כי הפסקת עבודה זו משמעותה פיטורים. שכן, החלטה זו כוונה כלפי חברות הבנייה, לרבות הנתבעת, והיא חייבה אותן לנקוט בצעד אקטיבי וחד משמעי של הפסקת יחסי העבודה עם העובדים הזרים ובכללם גם התובע. צעד זה עונה להגדרה של פיטורים כאקט חד צדדי וברור של הפסקת עבודה הננקט על ידי המעביד.


נציין כי העובדה שהפסקת העבודה נעשתה כנראה מטעמים שנכפו על הנתבעת אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין משמעותה. נציין כי לא אחת נאלצים מעבידים לנקוט בצעד של הפסקת עבודתם של עובדים בשל אילוץ כזה או אחר לרבות אילוצים כלכליים שאינם בשליטתם, כאשר בעובדה זו אין כדי לשנות מהמסקנה כי בפיטורים מדובר."

הנמקותיה של כבוד השופטת רות מקובלות עלינו. אין מדובר בסיכול חוזה העבודה אלא בפיטורים שנכפו על הנתבעת. כפייה זו אין בה כדי לשנות את העובדה כי בפיטורים מדובר, ועל כן זכאי התובע לפיצויי פיטורים.

התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 12,562 ₪.



ניכויים שלא כדין
10.
לטענת התובע, הינו זכאי להחזר ניכויים שניכו משכרו שלא כדין. לשיטתו הינו זכאי להחזר ניכויים בשיעור כולל של 31,575 ₪. הנתבעת טוענת כי הניכויים נעשו בהתאם לתקנות הרלוונטיות, בהתחשב במקום המגורים ועל סמך הסכמתו של התובע.

יצוין כי לתצהיר גב' קרודו חנה שהוגש מטעם הנתבעת, צורף מסמך, ככל הנראה בשפה הבולגרית, שאמור להיות חוזה העבודה
בין הנתבעת ובין התובע. לא צורף תרגום לעברית של מסמך זה. די בנתון זה על מנת לקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה את תכנו של ההסכם שנחתם בינה ובין התובע, וכפועל יוצא מכך לא הוכיחה כי התובע הסכים לניכויים כלשהם משכרו.

11.
בע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ נ' סטופארו (

פסק דין
מיום 24.6.07) קובע בית הדין הארצי את העקרונות המנחים באשר לניכויים משכרו של עובד זר:

"

13.
הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נילוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף "תאורטיים" שאינן כרוכים במתן השרות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת "החזר הוצאות" כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת.

"


התקנות המוזכרות בפסק הדין הינן: תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) התש"ס – 2000. וכן תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי) התשס"ב – 2001.

לאור התקנות והפסיקה, נבחן את מהות הניכויים שנעשו בשכרו של התובע ונקבע האם נעשו כדין אם לאו.

12.
ניכויים בגין ביטוח רפואי: התובע העיד כי לא היה ברשותו ביטוח רפואי בתקופת עבודתו ולא נדרש לכך, הואיל ולא היה חולה אפילו פעם אחת. הנתבעת טענה כי רכשה עבור התובע ביטוח רפואי, אך לא הציגה ולו אסמכתא אחת לטענת זו. ככל שאכן הנתבעת אכן רכשה ביטוח רפואי עבור התובע, הרי שלא היה כל קושי להציג ראייה לכך.

אנו דוחים את טענת הנתבעת כי התובע הודה בתצהירו שהנתבעת רכשה עבורו פוליסת ביטוח רפואי. לא ניתן ללמוד מתצהירו של התובע כי אכן הודה ברכישת פוליסה מסוג זה. כאמור, אין די בכך שהניכויים נעשו בהתאם לשיעורים המפורטים בתקנות אלא שעל הנתבעת היה להוכיח שהוצאות אלו הוצאו על ידה בפועל עבור התובע. הנתבעת כשלה מלהוכיח טענה זו, ועל כן זכאי התובע להחזר ניכוי בגין ביטוח רפואי בסך 3,298 ₪.

13.
ניכויים בגין דיור והוצאות נלוות: לטענת התובע לא הוכיחה הנתבעת את גובה ההוצאות שהוציאה בפועל בגין מגורי התובע, לרבות הוצאות בגין שכירות והוצאות נלוות. עוד טוען התובע, כי לא שוכן במגורים הולמים, אלא בתנאים קשים ובלתי סבירים שאינם מתאימים למגורי אדם. טענת נוספת הינה, כי המגורים בהם שוכן התובע הינם בבעלות הנתבעת ולא הוכח כי מדובר בשכירות ועל כן זכאית הנתבעת לקזז רק מחצית הסכום הקבוע בתקנות.


אין מחלוקת כי התובע התגורר בדירות בירושלים, בחדרה ובתל אביב ולא שילם שכר דירה. התובע אף לא שילם ישירות עבור חשמל, ארנונה ומים. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת, לפיה מדובר בדירות שכורות - על אף שלא הוגש הסכם השכירות. ככל שהתובע מבקש להוכיח כי לא מדובר בדירות שכורות אלא בדירות בבעלות הנתבעת, הרי שעליו נטל ההוכחה. התובע לא הוכיח את טענותיו בדבר מגורים בלתי הולמים, ולמעט עדותו שלו לא הובאה כל ראיה לגרסתו זו.

התובע אינו טוען כי הסכומים שנוכו משכרו בגין מגורים והוצאות נלוות עולים על אלו המותרים בתקנות.

נוכח כל האמור לעיל, נדחית תביעתו של התובע להחזר ניכויים אלו.

14.
ניכויים בגין הנעלה וביגוד: לא מצאנו בסיכומי הנתבעת תשובה לטענה כי אין בסיס לניכוי בגין הנעלה וביגוד, ועל כן אנו מחייבים את הנתבעת להשיב לתובע סך של 174 ₪ בגין ניכוי זה.

15.
ניכוי בגין כרטיסי טיסה: הנתבעת ניכתה משכרו של התובע סכום של 2,432 ₪ במהלך שנת 2002 בגין כרטיסי טיסה. התובע טוען כי הוא שילם טרם כניסתו לישראל סכום של 1,200$ לנציג הנתבעת 2 בבולגריה וזאת על מנת להגיע לישראל, ועל כן לא היה מקום לנכות את הסכומים בגין כרטיסי הטיסה משכרו.

הנתבעת צרפה חשבונית בגין רכישת כרטיס טיסה (נ/1). שמו של התובע מופיע בעמוד השני של נ/1, כך שהוכח שנרכש עבורו כרטיס טיסה. עם זאת, אין בפני
נו הוכחה על עלות הכרטיס, מעבר ל-200$ המפורטים בעמוד הראשון של נ/1. נוסיף ונציין כי לא שוכנענו שהתובע שילם עבור כרטיס הטיסה לפני הגיעו לישראל, ואין בפני
נו כל ראיה לכך שהסכום ששילם לנציג הנתבעת 2, כלל תשלום עבור כרטיס טיסה.

בהתחשב במכלול הנתונים דלעיל, יש לחייב את הנתבעת להחזיר לתובע את ההפרש שבין הסכום המפורט ב-נ/1 לבין הסכום שנוכה משכרו ובסך 1,576 ₪.

16.
ניכויים בגין מקדמה: הנתבעת ניכתה משכרו של התובע מספר פעמים בגין מקדמה, בסכום כולל של 2,200 ₪. ניכויים אלו פורטו בתלושי השכר. על פי עדותו של מר שלמה תורג'מן, מנהל בנתבעת 2, התובע קיבל מקדמות ככל שהוא ביקש. משפורטו ניכויים אלו בתלוש השכר ללא כל טענה מצד התובע - מקובלת עלינו עמדת הנתבעת בעניין זה. נוסיף, כי לא מצאנו בתצהיר התובע טענה מפורטת ומפורשת לפיה לא קיבל מקדמות כמפורט בתלושי השכר.

17.
ניכויים בגין שירותים נוספים: בגין האמור נוכה משכרו של התובע סכום כולל של 6,739 ₪. לטענת הנתבעת מדובר בסכום ממוצע חודשי של כ-146.5 ₪ בגין שירותים ואגרות ועל פי הסכמה עם התובע. בסכום זה נכללו גם דמי חבר להסתדרות, גז ?ועד הבית, כלי היגיינה, כלי ניקיון כללי לדירה וכבלים.

משלא הוצג חוזה עבודה, הרי שלא הוכח שהתובע הסכים לניכויים אלו. הנתבעת לא הצביעה על מקור לזכותה לניכויים מסוג זה בתקנות. אין כל פירוט כספי באשר לניכויים אלו מעבר לטענה כללית בדבר מכלול של ניכויים אשר נטענה ללא אסמכתא של ממש.

אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת להשיב לתובע את הניכויים בגין שירותים נוספים בסך 6,739 ₪.

18.
לטענת הנתבעת יש לקזז סכומים שונים מהסכום שהיא חייבת לתובע וזאת בגין ניכויים בגין מגורים, הוצאות נלוות, ביטוח רפואי בסכום כולל של 2,877 ₪.


אנו דוחים טענה זו. חלק מעילות הקיזוז אינן מגובות באסמכתאות באשר להוצאה בפועל של אותם סכומים. הנתבעת לא דרשה מן התובע סכומים אלו אלא לאחר הגשת תביעתו. בנסיבות אלו לא מצאנו עילה לקיזוז סכומים כלשהם.

19.
סיכום

נוכח האמור לעיל היננו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
פדיון חופשה שנתית בסך 3,718 ₪
ב.
דמי הבראה בסך 2,148 ₪
ג.
תשלום בגין שעות קיץ בסך 2,546 ₪.
ד.
פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח פנסיוני בסך 8,103 ₪.
ה.
תמריץ אי היעדרות בסך 28,929 ₪.
ו.
פיצויי פיטורים בסך 12,562 ₪.
ז.
החזר ניכוי בגין ביטוח רפואי בסך 3,298 ₪.
ח.
החזר ניכוי בגין הנעלה וביגוד בסך 174 ₪.
ט.
החזר ניכוי בגין כרטיסי טיסה בסך 1,576 ₪.
י.
החזר ניכוי בגין שירותים נוספים בסך 6,739 ₪.

לסכומים דלעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2005 ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה לפיצויי הלנת שכר ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה ועל כן אין אנו מחייבים את הנתבעת 1 בפיצויי הלנה.
יתר עילות התביעה – נדחות.

הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 7,000 ₪ בצרוף מע"מ, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.



ניתן היום כ"ז באב, תשס"ח (28 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.


נ.צ.(ע) מר מרדכי כהן



שמואל טננבוים
, שופט


007382/06עב 720 ענת שגיא







עב בית דין אזורי לעבודה 7382/06 מחמד מחמוד רמדן נ' רמט בע"מ, א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח אדם, א. א. ד. שירותי כח אדם בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/08/2008)