פסקי דין על ויצמן גלית | פסקי דין על ויצמן שיר | פסקי דין על ויצמן טל ואח' | פסקי דין על בטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית | פסקי דין על אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב |

121/97 א     15/02/2005




א 121/97 ויצמן גלית, ויצמן שיר, ויצמן טל ואח' נ' בטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ




בעניין:

20



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א
000121/97


בפני
:
כב' השופטת ברון צפורה
תאריך:
17/02/2005




בעניין
:

1 . ויצמן גלית


2 . ויצמן שיר

3 . ויצמן טל

4. עזבון המנוח עופר ויצמן ז"ל


ע"י ב"כ עו"ד
קפלנסקי משה

התובעים

נ
ג
ד



1 . בטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ


2 . אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד
עבדי משה

הנתבעות






פסק דין

ביום 5.12.1996 נהרג המנוח עופר וייצמן ז"ל (להלן: "המנוח") יליד 27.11.1962, בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"), כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התאונה אירעה בכביש כרמיאל משגב כתוצאה מפגיעה חזיתית ברכב מסוג רנו קליאו מ.ר. 12-694-16 בו נהג המנוח.

המנוח הותיר במותו אלמנה, גלית (ילידת 11.9.1964), ושני ילדים קטינים - שיר (ילידת 28.06.1992), וטל (יליד 16.2.1996).
התובענה שבפני
י הוגשה על-ידי האלמנה ושני הילדים (להלן: "התובעים") לנזקיהם עקב מותו של המנוח כתלויים בו ועל-ידי עזבונו.

דיון

בסיס חישוב הפסד השכר – כושר השתכרות המנוח
אין חולק כי עובר לתאונה עבד המנוח בשותפות "נעלי נאות" בקיבוץ נאות מרדכי (להלן: "מפעל נאות").
המנוח החל לעבוד במפעל נאות ביום 20.8.1995 (להלן: "יום העסקה") כחשב הכספים של המפעל, כששכרו הועמד בשלושת החודשים הראשונים להעסקתו על סך 9000 ₪, ולאחר מכן הועלה לסך 10,000 ₪ (מדובר בשכר ברוטו).

לטענת התובעים, טרם פטירתו של המנוח, נועדו המנוח והגב' חגית קולמן, מנכ"לית מפעל נאות באותה העת, בעניין תנאי השכר העתידיים להם יזכה המנוח וסוכם ביניהם כי שכר המנוח יעלה ב- 2,500 ₪ לכדי 12,954 ₪ לחודש. העלאת שכר זו מצאה ביטוי בתלושי השכר בחודשים נובמבר ודצמבר 1996.

לא ברור אם גב' קולמן, למרות תפקידה כמנכ"לית המפעל באותה העת, החזיקה בסמכות להעלאת שכר המנוח. ייתכן כי היא ביצעה העלאה זו ללא קבלת האישורים הנדרשים.

כך או כך, במקרה שלפנינו המנוח היה בן 34 במותו, אדם צעיר, שנתוניו בהווה טרם התגבשו.

המנוח הוא בעל תואר ראשון בכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
לאחר לימודיו האקדמאיים, התגייס לשירות קבע בצה"ל ושירת כקצין בתפקיד ראש מדור תוכניות עבודה בענף תכנון בחיל המודיעין (סעיף 7.4 לתצהירה של האלמנה).
במהלך תקופת שירותו הצבאי הצליח בתפקידים אותם מילא, וזכה לתשבוחות והמלצות (נספח ז' 1-2 לתצהירה של האלמנה).

בסיום 3 שנות שירות צבאי בקבע ובדרגת סרן השתלב המנוח במערך הכספים בחטיבת הטילים של מפעל רפא"ל.
משיקולי קידום מקצועי וכלכלי החליט המנוח לעזוב את עבודתו בחטיבת רפא"ל והתקבל לעבודה החל מ- 20.8.1995 ועד מותו כחשב כספים במפעל נאות (סעיף 9 לתצהיר האלמנה).

במפעל נאות הוא נחשב לעובד מוצלח, אחראי ומבטיח, שהשקיע בעבודתו.
מעדותה של הגב' קולמן, מנכ"לית המפעל באותה עת (עמ' 4, שורה 20, לפרוטוקול דיון מיום 23.2.03):
"אני והחברה היינו מרוצים מתפקוד המנוח וזאת בלשון המעטה... "

כך שגם אם מפעל נאות היה מצוי בקשיים כלכליים, הרי שבגיל 34 שנים המנוח היה אך בראשית דרכו המקצועית, הראה נכונות ויכולת להשקיע בעבודתו, והיה עתיד לאור נסיונו וכישוריו להשתלב על נקלה במפעל אחר.
המנוח אף הפגין שאיפות ורוחב אופקים בהשתלמויות לרוב שהעידו על כוונתו לקידום אישי ומקצועי במפעל נאות או בכל חברה אחרת.

מהאמור לעיל עולה, כי קיימת וודאות בסבירות גבוהה, כי בעת התאונה המנוח עדיין לא הגיע לידי מיצוי מלא של כושר השתכרותו. ההנחה כי בהמשך עבודתו המקצועית היה זוכה להתקדמות - במפעל או מחוצה לו - היא הנחה סבירה ומתבקשת.
בנסיבות אלה, יש לקבוע, כי כושר ההשתכרות החודשי של המנוח יגיע לפחות לשילוש השכר במשק.

לפי סעיף 4(א)(2)(1) לחוק הפיצויים בסיס השכר אינו יכול לעלות על שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי של עד 25% מס הכנסה.

על פי חוברת "חשב", מגיע השכר הממוצע במשק נכון לחודש ינואר 2005 לסכום ברוטו של 6,877 ₪. שילוש השכר לאחר הפחתת שיעור מס בסך 25% מביא את בסיס השכר המרבי לצורך חישוב הפסדי שכר או אובדן כושר השתכרות לסכום של

15,473 ₪ לחודש.


גיל הפרישה

בע"א 7942/99, עזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה(2), 511 ,עמ' 514-515, נקבע:

"מזה עשרות שנים הכירה הפסיקה בחזקה, הניתנת לסתירה, על פיה פרישתו של אדם מעבודה היא בגיל 65 שנים. זוהי נקודת המוצא. באין ראיות אחרות, ייקבע גיל זה כגיל בו היה צפוי שהתובע (או המנוח במקרה תביעת תלויים) יפרוש מעבודתו לולא התאונה...
בצידה של חזקה זו נקבע כלל נוסף, על פיו רשאים בעלי הדין להוכיח נסיבות מיוחדות על פיהן צפוי היה שהתובע המסויים היה פורש מעבודה בגיל נמוך או גבוה מגיל 65 שנים."

בת.א (מח' חיפה) 258/99 עיזבון ניסן יניב ז"ל נ. הכשרת היישוב (לא פורסם), הבהירה כבוד השופטת ש' וסרקרוג את ההלכה לפיה בהעדר ראיות ספציפיות אחרות, גיל 65 הוא הגיל שבו צפוי העובד לפרוש מעבודתו:

"בע"א 7942/99 (עזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה(2),
511) חזר ביהמ"ש וקבע כי החזקה המוכרת בפסיקה, הגם שהיא חזקה הניתנת לסתירה, מעמידה את גיל הפרישה עד גיל 65. למרות שביהמ"ש הבהיר שם שיהיה צורך בזמן הקרוב לערוך שינוי בהלכה האמורה, עדיין ההלכה היא, שחריגה מגיל 65 מחייבת ראיה."

כיום, מצויים אנו לאחר חקיקתו של חוק גיל פרישה, תשס"ד - 2004, שפורסם ביום 18.1.04 בספר החוקים מס' 1919. בסעיף 3 לחוק זה שונה גיל הפרישה מהעבודה של גבר לגיל 67.
התובעים לא הביאו כל ראיות לנסיבות מיוחדות לפיהן גיל הפרישה הצפוי של המנוח הינו גיל 70.
לאור זאת, במקרה שלפנינו ייפסק הפסד השתכרות עד לגיל 67.


פנסיה, ביטוח מנהלים וקרן השתלמות
התובעים טוענים לאובדן דמי ביטוח מנהלים בסך של 282,948 ₪.
במסגרת סיכומי התשובה מטעם התובעים (סעיף 12 לסיכומי התשובה) מפנים התובעים לנ/4 לתיק המוצגים בטענה כי מפורטים שם סכומי ביטוח המנהלים להם זכאי המנוח. עם זאת, מעיון במוצג עולה כי מסמך זה הינו פוליסה לביטוח חיים של האלמנה ולא של המנוח.
האלמנה, גב' גלית ויצמן, העידה כי קיבלה כ- 500,000 ₪ במסגרת ביטוח המנהלים של המנוח (פרוטוקול דיון מיום 15.5.2000, עמ' 12, שורות 12-14).
ביטוח המנהלים של המנוח הינו חוזה ביטוח, וכיוון שכך, הרי שאין לנכות את התשלום שהתקבל בגינו מסכום הפיצויים (סעיף 81 לפקודת הנזיקין).

התובעים טוענים גם לסכומים בגין זכויות קרן השתלמות וזכויות פנסיוניות בקרן מבטחים.
לפי עדותה של אלמנת המנוח, המנוח הפסיק את חברותו במבטחים 13 חודשים טרם התאונה

(פרוט' דיון מיום

15.5.2000, עמ' 7, שורות 22-24)
:

"המנוח היה חבר במבטחים ואכן חברותו שם הופסקה לפני התאונה, איני יודעת אם היה זה 13 חודשים לפני התאונה. אולם לפני התאונה הוא לא היה חבר בקרן מבטחים".

במסגרת סיכומי התשובה של התובעים (סעיף 13 לסיכומי התשובה) מפנים התובעים ל נ/2 ול-נ/3 לתיק המוצגים בכדי לבסס את טענותיהם בנוגע לסכומים להם זכאי המנוח בגין קרן השתלמות וזכויות פנסיוניות. אולם, מעיון במוצג נ/2 עולה כי מסמך זה הינו דו"ח זכויות פנסיה בקרן מקפת של האלמנה ולא של המנוח כפי שמציגים זאת התובעים. כמו כן, מעיון במוצג נ/3 עולה כי המדובר במסמך בו מפורטים סכומים להם זכאית האלמנה במסגרת קרן השתלמות (ראה גם פרוטוקול דיון מיום
15.5.2000, עמ' 7, בו הוגשו מוצגים אלה לביהמ"ש).

לאור האמור לעיל, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בכל הנוגע לקרן השתלמות וזכויות פנסיוניות. לא הוכח אילו סכומים הופרשו ובאיזו מסגרת, לא הוכחו תנאי המשיכה ותנאי הזכאות.

הכנסת האלמנה
העיקרון המונח בבסיס חישוב הפיצויים לתלויים הוא, מתן פיצוי בשל אובדן אותה תמיכה לה היו זוכים התלויים, אלמלא נפגע המנוח בתאונה.
לאחר שקבעתי את ההכנסה האפשרית של המנוח, יש לבחון אם גם האלמנה לקחה חלק בפרנסת המשפחה ולשקול האם יש בכך להביא להקטנת תלותה במנוח.

האלמנה והמנוח ניהלו קופה משותפת. מעדות האלמנה (פרוטוקול מיום 15.5.00, עמ' 7, שורה 5):

"לאחר הנישואים אני והמנוח ניהלנו משק בית משותף, היה לנו חשבון בנק משותף וניהלנו קופה משותפת".

אין חולק, כי האלמנה עבדה עובר לתאונה וגם לאחריה. מפרוטוקול מיום 15.5.00, עמ' 6, שורות 12-15:

"באורט עבדתי עד מאי 97' ולאחר מכן הייתי חודשיים בבית ובסוף יוני 97' התחלתי לעבוד במועצה אזורית משגב שם אני עובדת עד היום. בתקופה הראשונה עבדתי שם משעה 07:30 עד 15:30 ובשנה האחרונה אני עובדת
מ-08:00 עד 12:30..."

תלושי שכרה של האלמנה עובר לתאונה ולאחריה הוגשו לביהמ"ש (נ/14 ו- נ/16). בהתאם לתלושי השכר היא השתכרה עובר לתאונה כדלהלן:
חודש 9/96 – 4,557 ₪; חודש 10/96 – 4,434 ₪; חודש 11/96 – 4,490 ₪.
דהיינו, בממוצע השתכרה האלמנה סך של 4,494 ₪ (ברוטו נומינלי), ובניכוי מס סכום זה משוערך ליום פסק הדין לסך של 6,100 ₪.

הפסדי התלויים
על פי ההלכה הפסוקה, חישוב הפסדם של תלויים יעשה, ככלל, על פי שיטת הידות. שיטה זו קובעת, כמבואר בפסק הדין בע"א פלקסברג נ' המנהל הכללי של רכבת ישראל, פ"ד יד', 1629, בעמ' 1637:
"הדרך המתאימה ביותר ... היא להקציב יד אחת מן העזבון כהוצאות קבע כלליות של המשפחה, שאינה משתנה או משתנה אך במעט עם שינוי מספר הנפשות התלויים במשפחה, ולצרף יד זו לחלקה של האשה (האלמנה - ת"א) ואת היתרה לחלק שווה בשווה בין בני המשפחה, כלומר להקציב לכל אחד מהם (והמנוח בתוכם) יד אחת. באופן כזה יהיה חלקם של בני המשפחה התלויים בהכנסת המנוח במשך כל הזמן ביחס של 1 (המנוח) 2 (האשה) 1 (כל ילד)".

ולגבי שיעורה של התמיכה בילד בתקופת שירותו בצבא, ובאיזו מידה היא נופלת מידה אחת במסגרת קביעת הידות לתלויים, נקבע בע"א 5/84 יחזקאל ואח'
נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, וערעור נגדי, פ"ד (מה), 374, 378-379 (להלן: "הלכת יחזקאל"):

"נראה לי, כי הנחה עובדתית ראויה היא, כי התמיכה של ההורים בילדיהם החיילים פוחתת כדי שני שלישים בעת שירותם הצבאי לעומת התמיכה ערב גיוסם. בכך בא לידי ביטוי, מחד גיסא, המשך התמיכה בדיור, בביגוד, בדמי כיס ובפריטים אחרים, ומאידך גיסא הקטנת התמיכה במזון ובפריטים אחרים".

הפרשנות הנכונה של הלכת יחזקאל היא כי שיעור התמיכה יהא בהפחתה של שני שליש, כך שהתמיכה בפועל קטנה לשליש (ראה קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, בעמוד 856 ובהערת שוליים 67 שם).

לפי חוות דעת אקטוארית של שי ספיר מיום 31.1.05, שהוגשה לביהמ"ש מטעם הנתבעות על-פי החלטתי מיום 20.12.04, המקדם לחישוב הפסדי התלויים משכר המנוח הוא 230.31, לאור זאת הפסד התלויים הוא בסך של 3,563,587 ₪
(15,473 ₪
x
230.31).
המקדם לחישוב שיעור חסכון ידת המנוח בהכנסת האלמנה הוא 77.90, לפיכך
שיעור החיסכון הגיע לסך של 475,190 ₪ (6,100 ₪
x
77.90).
אני מקבלת את הערכת ב"כ התובעים לפיה יש להוסיף לסכומים אלה סך של 190,000 ₪ (בהתאם להודעתם לביהמ"ש מיום 10.02.05) עקב מספר טעויות שנפלו בחוות הדעת (גיל פרישת האלמנה וגיל זכאותה לקיצבת זיקנה).
בהתאם לזאת, הפסד התלויים משכר המנוח לאחר ניכוי חסכון ידת המנוח מהכנסת האלמנה מגיע לסך של 3,278,397 ₪ ליום פסק הדין.

אובדן שירותי המנוח
התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי בגין הקטנת הכנסות הבית בשל כך שאלמנת המנוח נאלצה לצמצם את היקף משרתה עקב מות בעלה.

במקרה הדומה לענייננו (ע"א 64/89, חיים גבאי ו-2 אח' נ' מלכה לוזון ו-5 אח', פ"ד מח(4), 673,עמ' 681-682, להלן: "עניין גבאי"), בו תבעה האלמנה פיצויים בגין ירידת שכרה, נקבע:

"עילה לפיצוי על הפסד השתכרות עשויה להיות רק למי שנפגע בתאונה ("נפגע" כהגדרתו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975) וסבל הפסד השתכרות עקב כך, והמשיבה אינה בחזקת נפגעת הזכאית לתבוע פיצוי ישיר על הפסד שנגרם לה."

בעניין גבאי נקבע כי אין מקום לפיצוי במסגרת פיצויי התלויים להפסדי שכר של האלמנה. בד בבד להלכה זו נקבע, כי התרופה לאותם הפסדי שכר הוא במסגרת התביעה לאובדן שירותי המנוח.
בעניין גבאי,בעמ' 682-683:

"אכן, בהתאם לסעיף 80 לפקודת הנזיקין, אין התלויים זכאים לפיצוי אלא בגין "הפסד הממון" שנגרם להם עקב מות המנוח והנובע מיחסי התלות המשפחתיים. אך התלויים בשירותיו של בן משפחה שניספה בתאונה (בן-זוג, ילד או הורה) עשויים להראות שאבדן השירותים גרם להם הפסד ממון, גם אם לא שכרו בתשלום ממון אדם אחר (עוזרת או מטפלת) למתן השירותים במקום המנוח, ובלבד שיוכיחו שהשירותים אשר אבדו להם ניתנים להערכה במונחים כספיים."

כבוד המשנה לנשיא ת. אור סיכם הלכה זו בע"א 3907/02, עזבון המנוחה איריס וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(4), 1285 ,עמ' 1286:

"כעיקרון, בן הזוג התלוי אינו זכאי לפיצוי ישיר בשל הפסד השתכרות שנגרם לו (ר' א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה שלישית, 1999, 923). יחד עם זאת, ההלכה היא שתלויים זכאים לפיצויים בגין אובדן שירותים של המנוח, אם אובדן זה גרם להם הפסד ממון (ע"א 482/89 עזבון המנוחה אביר שרה ז"ל נ' יהושע, פ"ד מז(3) 107, 110; ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפפורט, תק-על 2001(2) 15, 18; ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, פ"ד נא(3) 502, 511). כך, למשל, התלויים זכאים לפיצויים בגין נזק ממוני שייגרם להם עקב אובדן סיועו של המנוח בטיפול בילדים (ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673, 683-682) (להלן:

פסק דין
גבאי). במקרים המתאימים, הפסד השכר שנגרם לתלויים עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם להם בשל אובדן השירותים (

פסק דין
גבאי, עמודים 685 ו-688). מקרה מתאים לכך הוא, למשל, כאשר הפסד השכר של התלויים נגרם כתוצאה מהעדפה סבירה שלהם לבצע בעצמם חלק מהשירותים שהעניק המנוח בטרם מותו, על פני שכירת עזרה חיצונית (השווה

פסק דין
גבאי, עמוד 688)."

התובעים טוענים לפיצוי בגין ראש נזק "אובדן שירותי המנוח" בסך של 250,000 ₪. בנוסף, הם טוענים לפיצוי בגין ראש נזק "אובדן שירותי בעל ואב" בסך כולל של 450,000 ₪.
התובעים מכנים את אותו ראש הנזק בשני שמות שונים וכמובן שהתובעים אינם זכאים לכפל פיצוי בגינו.

הוכח בפני
י כי הגידול בעומס ובנטל הטיפול בילדים עקב פטירת המנוח הביא לכך כי האלמנה נאלצה לעבוד במשרה חלקית במקום במשרה מלאה בה עבדה עובר לתאונה.
מעדות האלמנה (סעיפים 15, 21 לתצהירה):

"משכורתי הממוצעת במקום עבודה זה פחותה בכ- 1500 ₪ (ברוטו) ממשכורתי בעבר ברם נוכח הצורך להיות בקרבת ילדי וביתי בחרתי לעבוד במקום זה".

כאמור בהלכת גבאי, הפסד השכר שנגרם לתלויים עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם להם בשל אובדן השירותים.

מהראיות שהובאו בפני
י עולה כי עובר לתאונה המנוח עזר בניהול משק הבית ובגידול ילדיו.
העובדה שהמנוח עבד שעות רבות, אין בה כדי לשלול ביצוע מטלות שונות בבית שבוצעו על ידו, שניתן לעשותן גם בשעות הערב, בסופי שבוע, בחופשות וכיוצ"ב. (ראה: ת"א (חיפה) 10316/97, עז' המנוח בליטשטיין נ' פינקלשטיין, תק-מח 99(2), 3075 ,עמ' 3081).
לטענת התובעים עקב מות המנוח התובעים ייאלצו לשכור שירותים שונים לעזרה חיצונית בשכר. שירותים אלה כוללים שכירת מורים פרטיים, שירותי תחזוקה וגינון בבית, עזרה במשק הבית ושמרטפות.

במקרה שבפני
נו, בו נאלצה האלמנה לצמצם את היקף משרתה עקב מות בעלה בכדי לעמוד בנטל עבודות הבית והטיפול בילדים, ובהתחשב בגילו הצעיר של המנוח במותו, ובגילאי ילדיו הצעירים (בני 12 ו- 8) אני מוצאת לנכון, לפסוק סך של 250,000 ₪ ליום מתן פסק הדין בגין ראש נזק זה.

התובעים אינם זכאים להוצאותיהם בגין טיפולים פסיכולוגיים.
התובעים לא הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים החיוניים שנקבעו בפסיקה להעמדת עילה אישית לקבלת פיצויים בשל נזק נפשי, אשר נגרם למי שלא נכח במקום התרחשותה של התאונה. (ראה דברי הנשיא שמגר ברע"א 452 ,444/87 ע"א 80/88 אלסוחה ואח'
נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ואח'
, פ"ד מד (3) 397, בעמ' 408, ובע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל ואח'
נ' עיריית חיפה ואח'
, פ"ד מו (1) 470, בעמ' 476).

הוצאות קבורה, לוויה ואבל
הן התובעים והן העזבון זכאים לפיצוי בגין הוצאות קבורה והוצאות הנסיעה ללוויה (ראה ד' קציר,פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, סעיף 220).מנגד, הוצאות אזכרה בגין "שבעה", מודעות אבל, הוצאות סעודת אבלים וכל סכום ששולם לרגל האבל על המת, לא הוכרו בפסיקה כמזכים בפיצוי (ר' קציר, שם, בעמ' 743-744).
אלמנת המנוח מציינת בתצהירה (סעיף 29 לתצהיר) כי הוצאות להקמת המצבה, מודעות אבל וכיוצ"ב הגיעו לסך של 10,000 ₪ דאז. בכתב התביעה צויין כי ההוצאות שנגרמו לעזבון המנוח ממותו של המנוח בגין הוצאות לוויה, קבורה, מצבה, מודעות אבל וכיו"ב עומדות על סך של 25,000 ₪ וכי ההוצאות שנגרמו להם בגין סיוע ומנהגי אבלות עומדות על סך של 14,000 ₪.
פרט לעדות האלמנה בנדון, לא הובאו בהליך זה כל ראיות לשיעור ההוצאות הנ"ל ולא הוצגו בפני
י קבלות
.

למרות שהמדובר בנזק מיוחד, שיש להוכיחו כיאות, הדעת נותנת שמטבע הדברים אכן חלו הוצאות המתייחסות לקבורה ואבל. לפי פסק הדין בע"א 5994/96, בן יאיר נ. עזבון עמר שצוטט בספרו של קציר הנ"ל בעמ' 744, ניתן לפסוק הוצאות קבורה ואבל אף לפי אומדן כאשר אין מחלוקת על עצם הוצאתן.

לפיכך, ועל דרך של אומדנה, יעמוד סכום הפיצוי על סך של 15,000 ₪ ליום פסק הדין עבור תשלום הוצאות קבורה ומצבה.

זכאות התובעים ל- 25% מסך כל הפיצויים נשוא התובענה

לאור האמור לעיל, שיעור הפיצויים המגיע לתובעים הוא בסך של 3,543,397 ₪.
על פי חוות דעתו האקטוארית של מר שי ספיר (נ/10 לתיק המוצגים) תקבולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "גמלאות המל"ל") אותם קיבלו ויקבלו התובעים, הינם בסך של 3,711,088 ₪.
אין מחלוקת על הסכום האמור בחוות הדעת, אשר בהסכמת הצדדים הוגשה כראיה לאמיתות הסכומים המפורטים בה (פרוטוקול הדיון מיום 17.5.2000).
בהתאם לזאת, גמלאות המל"ל "בולעות" את מלוא הפיצויים של התובעים.

בהיות תאונת הדרכים גם תאונת עבודה המזכה את התובעים בגמלאות הביטוח הלאומי, עולה שאלת זכאות התובעים, על אף "בליעת" התביעה, ל- 25% מגובה הפיצויים, לאור הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995


(להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), המשריין לניזוק רבע מן הפיצויים, אף אם תביעתו נבלעת, מקום שהמוסד יכול לחזור אל המזיק, ולדרוש ממנו שיפוי על הגמלאות

שהוא נאלץ לשלם למבוטחו הנפגע, בגין התאונה.

בטרם אכריע בשאלה זו, אציג את התשתית הנורמטיבית הדרושה לדיון.
זכותו של המל"ל לתבוע פיצוי מן המזיק בגין גמלה ששילם לניזוק קיימת מכוח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי הניזוק זכאי להנות מסכום השווה ל-25% מהפיצויים שנפסקו לו, באותם המקרים שבהם קיימת למוסד זכות חזרה על צד שלישי ושיעור גמלאות המל"ל הוא בשיעור 75% מסכום הפיצויים או בשיעור גבוה יותר. לשונו של סעיף 330(ג):

"הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה."

זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי, שהוא האחראי על פי דין לפצות את הניזוק. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה כאמור, זכאי הניזוק להנות מ-25% פיצוי, על אף שניכוי גמלאות המל"ל במלואן מסכום הפיצויים היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל.

לכלל הקבוע בסעיף 330(ג) קיים סייג הקבוע בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין.
לפי הוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, במקרים בהם מוטלת על המעביד אחריות לפיצוי העובד על פי עילה בנזיקין, אין המל"ל רשאי לחזור על המעביד כדי שישפהו על הגמלאות ששילם לעובד, למרות שסכום הגמלאות מנוכה מסכום הפיצוי בנזיקין שמגיע לעובד מהמעביד. בנסיבות כאלה, כשהאחראי לפיצויים הוא המעביד, מקבל העובד הנפגע רק 100% מהנזק, לעומת 125% שהוא עשוי לקבל במקרה אחר - מהאחראי (הצד השלישי) ומהמוסד גם יחד.

ברע"א 545/85, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2), 8 (להלן: "פרשת אלגריסי"), נקבע כי יש להחיל את הוראות סעיף 82 גם בתביעות לפי חוק הפלת"ד. על יסוד נימוקים המפורטים שם, מגיע בית המשפט למסקנה כי אם היחס בין האחראי לפיצוי ובין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובדו, כי אז אין להתעלם מיחסים אלה ויש להפעיל לגביהם את התוצאה המתחייבת מסעיף 82 - לנכות את הגמלה מהפיצוי כמצוות סעיף 82(א), ולמנוע זכות חזרה של המוסד על המעביד כמצוות סעיף 82(ג). האחריות לפי חוק הפלת"ד אינה מוטלת על אותו אחראי בשל היותו המעביד, אלא בשל היותו המשתמש או בעל הרכב מתיר השימוש (או המבטח). בשל היותו המעביד אשר נשא בעקיפין בנטל הגמלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 330(ג) לחוק הפלת"ד הדן בצד שלישי, אלא את הוראות סעיף 82(ג) הדן בצד שלישי שהוא מעביד.
כמו כן נקבע שם כי תביעה כלפי מבטחו של המעביד (אשר סעיף 82(ג) חל עליו), כמוה כתביעה כלפי המעביד, והמל"ל אינו רשאי לתבוע מהמבטחת את הגמלאות ששולמו לעובד.

בית המשפט התייחס בפרשת אלגריסי לסיטואציה של תאונה עצמית וקבע כי תחולתו של סעיף 82(ג) משתרעת גם על מקרה זה.
בתאונה עצמית העובד הנפגע זכאי לפיצוי מהמבטח (ולא מהמעביד) על פי הביטוח האישי שנעשה במסגרת הפוליסה אשר באה לכסות תביעות לפי חוק הפלת"ד. אך כיוון שהחובה לדאוג לקיום ביטוח כזה היא על המעביד בעל הרכב ומתיר השימוש ברכב, יש לראות - לצורך סעיפים 82(א) ו-82(ג) - את העובד אשר השתמש ברכב ונפגע, כזכאי לפיצויים מהמעביד בעל הרכב. מכאן המסקנה, שגם בביטוח האישי אין למל"ל זכות חזרה על המבטח שאצלו ביטח המעביד בעל הרכב את רכבו, ולנפגע בתאונה כזו אין עילה לתבוע 25% מהפיצויים לפי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי.
עמדנו עד כה על התשתית הנורמטיבית הנוגעת לדיוננו, לאור פסק הדין המנחה בפרשת אלגריסי. העובדות בפרשת אלגריסי היו כאלה שהמעביד היה הבעלים של הרכב בו נהג העובד אשר נפגע בתאונה. לעומת זאת, במקרה שלפנינו המעביד שכר את הרכב ב"ליסינג תפעולי" מחברת הליסינג ר.צ. חברה לרכב וציוד בע"מ (להלן: "חברת הליסינג").

השאלה הדורשת הכרעה היא על כן, האם העובדה כי בענייננו מדובר ברכב שהמעביד שכר עבור העובד בעסקת ליסינג והעמיד אותו לרשותו, יש כדי לשנות לגבי שאלת זכות השיפוי של המל"ל. ובמילים אחרות, האם תנאי הכרחי הוא כי הרכב יהיה דווקא בבעלותו של המעביד, או די בכך כי הרכב יהיה ב"שירות המעביד".

הסוגייה הנוגעת לרכב ששכר המעביד והעמיד אותו לרשותו של העובד נדונה לאחרונה בבית המשפט העליון בע"א 5584/01, עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל ואח'
נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , תק-על 2004(2), 730 (להלן: "עניין אררט").
שם נקבע מפי כבוד המשנה לנשיא השופט ת. אור (בדימוס) (בעמ' 736):

"השוני בין שני המקרים - האחד בו המעביד הוא בעל הרכב והאחר בו המעביד הוא שוכרו - הינו בדרך או באופן בו רכש המעביד את החזקה ברכב. זה אוחז בו מכוח בעלות, והשני מכוח זכות השכירות שלו. אך המשותף לשני המקרים רב מן השונה, ולצורך
המחלוקת שבפני
נו, משותף
זה מכריע את הכף בכיוון החלת אותו דין בשני המקרים."

ביהמ"ש מסביר כי בשני המקרים, המעביד - בין שהוא הבעלים ובין שהוא מחזיק את הרכב כשוכרו - הוא זה אשר התיר לעובדו את השימוש ברכב לצרכי העבודה. בתור מתיר השימוש ברכב - בין אם הוא הבעלים ובין אם הוא המחזיק בו - חלה על המעביד החובה לדאוג לכיסוי הביטוחי של הנהיגה על ידי המשתמש ברכב. זאת, מכוח הוראות סעיף 2(א) לפקודת הביטוח, הקובע:
"2 (א) בכפוף להוראות פקודה זו לא ישתמש אדם ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו".

בענייננו, חברת הליסינג שילמה עבור הביטוח של הרכב.
יחד עם זאת, נראה כי דמי השכירות שחברת הליסינג קיבלה ממפעל נאות (המעביד) כללו גם מרכיב של ביטוח, כך שבפועל מי ששילם את דמי הביטוח עבור תקופת השכירות, היה מפעל נאות.
ממילא אין נפקות להבחנה זו, כפי שקובע כבוד השופט ריבלין בעניין אררט:

"בעתו סברתי (תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, (תש"ס), 719) כי אין לראות בתביעה המוגשת כנגד מבטח הרכב המעורב בתאונה, מקום בו מדובר ברכב ששכר המעביד, משום תביעה נגד מעביד; סברתי כי יש לראותה כתביעה המופנית כנגד צד שלישי - וזאת בין השאר, בשל שהרכב השכור אינו בבעלותו של המעביד. ביקשתי בכך לדבוק במבחן ברור ונוח להשמה, אלא שהמבחן, שמציע חברי המשנה לנשיא ת' אור, כך סבור אני היום
- עדיף. הדרך הראויה להימנע מהבחנות דקות תהא לדבוק דווקא בהגדרות המובאות בחוק הפיצויים לעניין האחריות. ההבחנה בין "בעלים" ל"שוכר" אין לה כל משמעות לענייננו. מה דינו, למשל, של מי ששכר-רכש את רכבו בעסקה של שכר-מכר? ומה דינו של מי ששילם דמי שכירות "גלובליים" לחברת השכרה, תוך התחייבות של זו האחרונה לשאת בעצמה בדמי הביטוח? ומה דינו של עובד שנסע ברכבו שלו אך קיבל החזר של דמי הביטוח מן המעביד? מכל ההבחנות האלה ראוי להימנע."

על סמך האמור לעיל, חלה בענייננו הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין והתובעים אינם זכאים ל-25% מסך הפיצויים.

לסיכום
הפיצויים המגיעים לתובעים יועמדו על סך של 3,543,397 ₪.

סכום הפיצויים "נבלע" ע"י גמלאות המל"ל.

התאונה אירעה ברכב שהוא ב"שירות המעביד" ולכן אין התובעים זכאים לתוספת פיצוי בשיעור של 25%.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

בנסיבות המפורטות בפסק-הדין, אין צו להוצאות.


ניתן היום ו' ב אדר א, תשס"ה (15 בפברואר 2005) בלשכתי בהעדר הצדדים.


ברון צפורה
, שופטת




המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום.
מותר לפרסום/הפצה מיום:

17.02.05







א בית משפט מחוזי 121/97 ויצמן גלית, ויצמן שיר, ויצמן טל ואח' נ' בטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/02/2005)