פסקי דין על שר-שלום שלום

2719/98 פ     22/08/2002




פ 2719/98 מדינת ישראל נ' שר-שלום שלום




בעניין:

81



בתי המשפט


בית משפט השלום ירושלים
פ
002719/98


לפני:
כבוד השופטת, שולמית דותן
ס.נשיא
תאריך:
30/12/01



בעניין:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עוה"ד


המאשימה

נגד



שר-שלום שלום



ע"י ב"כ עוה"ד
עו'ד הורוביץ מיכאל
הנאשם

נוכחים:
ב"כ התביעה: עו"ד איתן כהן
הנאשם וב"כ עו"ד הורוביץ


הכרעת דין


כנגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. האחד – בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים כלפי קטין בשם ינון פור (להלן:ינון).
והשני – בגין תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, איומים והעלבת עובד ציבור.

הנאשם כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום. בעת תשובתו לאישום טען כי ינון בא להכותו ולהכות ילדיו ולגבי האישום השני – טען שהיה בהתקף אסמטי והשוטר ניסה לשלוף אקדח.
מטעם התביעה העידו 3 שוטרים, שהיו מעורבים בארוע ואחד מהם גם גבה את הודעות המתלונן הקטין ואת הודעת הנאשם. כן העידו מטעם התביעה הקטין ואמו, רופא שבדק את הקטין עקב הפגיעה שנפגע והוגשה תעודה רפואית נוספת (ת/ 4) מהמחלקה לרפואה דחופה בבית החולים שערי צדק, אליה הגיע הקטין עקב החבלה שנחבל.

הארועים כולם התרחשו בשעת ערב של ה- 19.8.97. ילדיו של הנאשם כבני 15-16, היו מעורבים בתגרה עם ינון. אחד מילדיו של הנאשם – אביעד (להלן: אביעד) בא לקרוא לאמו בטענה שינון מכה את אחיו. אשתו של הנאשם ירדה לרחבה שלפני הכניסה לבנין והנאשם, ששכב במיטתו אותה עת, שמע את הצעקות ויצא גם הוא מביתו אל אותה רחבה.
מן השלב הזה נחלקות גרסאות המאשימה והנאשם כמעט בכל העובדות החשובות להכרעה.

ינון העיד שעמד במקום האמור והנאשם חשב בטעות שהוא זה שהכה את ילדיו, לפיכך הנאשם ניגש אליו , נגח ראשו בפני
ו ,גרם לחבלה באפו ולדימום שכיסה את פניו וירד דם על החולצה הלבנה שלבש. הנאשם המשיך להכות את ינון, לפי דברי ינון, בכך שחבט אגרופיו בבטנו ובעט בו.
בתוך כך – איים עליו הנאשם שאם יתעסק עם הילדים שלו ירצח אותו.

ינון סיפר עוד כי כתוצאה מן המכות שספג מן הנאשם התנפח אפו והוא פנה לטיפול רפואי.

תעודה רפואית, שהוגשה על ידי התביעה, ת/4 מעידה על פנייתו המידית של ינון לטיפול רפואי ומעקב רפואי אחר ינון
נעשה ע"י עת/1, ד"ר פטר פרידמן, שבמשך השבוע שלאחר הפגיעה ראה את ינון פעמיים ומצא נפיחות וסדק באפו של ינון, שיכולים היו להגרם מחבלה, כפי שהעיד.
בכל הנוגע לינון מסר הנאשם בהודעתו, שנגבתה בתכוף אחר הארועים, שרק "ניתק" אותו מאחד מילדיו התאומים (ת/1 ש' 19-18).

בעדותו בבית המשפט שוכללה טענת ההגנה של הנאשם, בכך שהעיד כי ינון ממש לפת את צוארו של אוהד בנו בתנועת חניקה ואילו הוא, הנאשם, רק שחרר את ידו של ינון מבנו וכי לא נגע נגיעה אחרת בינון ולא הכה בפני
ו במכה מכוונת כלשהי. לצד זאת, הציע הנאשם שיתכן שינון נפגע במהלך תגרות שהשתתף בהן עם אחרים, לפני או אחרי הארוע, שבו הוא, הנאשם, היה מעורב עם ינון.

אין בידי לקבל את גרסת הנאשם כלל וכלל. גירסה זו היא , בראש ובראשונה, גרסה מאוחרת שכמותה לא טען הנאשם – באופן שטען אותה בעדותו – בשום שלב קודם לכן וכפי שאראה היו לנאשם כמה וכמה הזדמנויות לטעון אותה.

ראשית – יכול היה הנאשם לאמר לשוטר שבא אל דירתו, שנהג כפי שנהג עקב זאת

שרצה לשחרר את בנו מתפיסת החנק של ינון.
שנית –
יכול היה הנאשם לאמר את הדברים באופן מפורט בהודעתו שנגבתה,

כאמור, סמוך ובתכוף לארועים.
שלישית – הנאשם היה יכול לטעון טענה זו וכך ראוי היה שיעשה – בתשובתו

לאישום.
רביעית –
עת/1 לא נחקר לגבי האפשרות שסוג הפגיעה שנפגע ינון בא ממכה לא

מכוונת, אגב התנועה שטוען הנאשם שעשה. אי העמדת האפשרות הזאת

– מעידה על כך שהנאשם לא רצה להסתכן בתשובה שלא תהיה נוחה לו.
חמישית – ינון לא נחקר בחקירתו הנגדית לגבי האפשרות שמנגנון הפגיעה באפו

לא היה בדרך של נגיחה חזיתית, כפי שהעיד, אלא במכה שקבל אולי

באופן מקרי ובלתי מכוון, מכך שהנאשם שחרר את ידו שלפתה את

צוארי בנו.
ששית – בתלונה שהוגשה על ידי בני משפחתו של הנאשם, יומיים אחרי הארועים

הנידונים, והתיחסה למה שלטענתם עשה ינון 3 ימים קודם לכן, אין אזכור

כלל של מעשה החנק החמור שמיחס הנאשם לינון. דבר זה הוא מפתיע,

במיוחד לאחר שהנאשם כבר הואשם ונחקר עקב הארועים האמורים והיה

מתבקש שבני משפחתו, שצעדו בסך והעידו כעדי הגנה – ימסרו תלונתם

אודות הארוע החמור של "חניקתו" של אוהד ע"י ינון.

מכל המפורט לעיל עולה שגירסתו של הנאשם בלבושה הסופי, כפי שהוצגה בעדותו בבית המשפט, אינה מהימנה. היא גירסה כבושה, שנועדה לתת לבית המשפט סיפור שיכול, לכאורה, להסביר את הפגיעה באפו של ינון, מבלי לסבך את הנאשם בתקיפתו.

עדותו של ינון – כאילו עמד בצד ולא עשה דבר והנאשם ניגש אליו גם היא אינה נקיה מרבב של חוסר אמינות. גם הוא לא דייק במסירת פרטי הארוע, אולם נוכח סוג הפגיעה שנפגע, נוכח העובדה שבתכוף לאחר הפגיעה בו רץ לביתו, בעזרת אחרים שהיו שם ונוכח עדותו – אשר בנקודות העיקריות הרלבנטיות לא עורערה ולא הופרכה – אני מקבלת את עדותו של ינון, לפיה הנאשם נגח בפני
ו והכה אותו בגופו והכל לבל יהין עוד לגעת בילדיו. בתוך כך, הבהיר הנאשם את כוונתו גם במילות האיום שירצח את ינון אם יתקרב שוב לילדיו. יצוין שגם בענין האיומים שיחס ינון לנאשם, כפי שהעיד בחקירתו הראשית, לא עורערה גירסתו בחקירה הנגדית.
הנאשם עשה הכל כדי לצייר את דמותו של ינון כנער פרחח שידו בכל ויד כל בו. גם אם יש דברים בגו-אין בהם כדי להשליך על אשמתו של הנאשם במקרה זה, אשר בו עשה הנאשם דין לעצמו ושפטים בפני
ו ובגופו של ינון.

עדויות ההגנה שהביא הנאשם-אלה של בניו אביעד ואוהד וזו של אשתו, כמו גם עד ההגנה מטעמו של הנאשם, העד מר אבי מימרן – לא הותירו עלי רושם מהימן. התרשמתי שעדי ההגנה לקחו על עצמם תפקיד להרחקת הנאשם מתקיפתו של ינון, אף מעבר לדברי הנאשם עצמו. למרות סתירות, כאלה או אחרות, שהעלו חקירותיהם הנגדיות – לא פגה התרשמותי שהעדים מטעם ההגנה, שוחחו ביניהם על דברי העדות שישמיעו. עדי ההגנה, אביעד (עה/2) ואוהד (עה/3) הפליגו בתאור החניקה שחנק, לדבריהם, ינון את אוהד, אולם עמדו על כך שהנאשם הצליח להפריד בין השניים ע"י כך שמשך דווקא את אוהד ומבלי שנגע בינון. גירסה זו סותרת אפילו את עדותו של הנאשם. אשת הנאשם הביאה בסיפורה גירסה, אף מרחיקת לכת יותר, שכן לדבריה אחרי שרבים וטובים, כולל היא עצמה, נכשלו בהפרדת ינון מאוהד – עצם הופעתו של הנאשם לזירת הארוע, גרמה לכך שינון עזב את אוהד ולא היה צורך שהנאשם יעשה דבר מה.

ללא כל היסוס, מעדיפה אני את גירסת התביעה, שעיקרה בעדותו הבלתי מעורערת של ינון, בתמיכת עדות אמו, התיעוד הרפואי, עדות הרופא ועדות השוטר יוסיפוב שראה את מצבו של ינון כשהוזעק למקום.

אני מוצאת את הנאשם אשם ומרשיעה אותו בדין בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום הראשון שבכתב האישום.

האישום השני

גירסתו של הנאשם מתחילה בדבריו במשטרה. הנאשם בודה מליבו גירסה מופרכת, כאילו השוטר הניח ידו על אקדחו, בתגובה לכך שהנאשם לא נענה מידית לדרישתו להתלוות אליו וטען שאין עדים לכך שתקף קטין. בחסות מחלת האסטמה, ממנה סובל הנאשם, ותוך שימוש די מוזר במחלתו – מסביר הנאשם שנכנס ללחץ והלחץ רק הגביר את התקף האסטמה שחש ומכאן אינו זוכר מה אמר, אבל מיחס לשוטר צעקות ואיומים שיעצור אותו או שרצה לירות בו (ת/1 עמ' 2 ש' 1-7 וכן שם בש' 25-26).

השוטר ראמז שאהין עשה רושם חיובי מאד בעדותו. שוטר שביום הארוע היה בעל נסיון של 3 שנים והעיד על עצמו, שלא שלף את אקדחו, ולו פעם אחת עד ליום הארוע, וכי גם ביום הארוע לא אירע דבר שהצדיק שישלוף אקדח, במיוחד כשבזמן הנידון שהה בדירתו של הנאשם ואנשים אחרים צבאו על המקום. כל הארוע, בין הנאשם לשוטר שאהין, התרחש אחרי שהנאשם גילה שהשוטר ממוצא ערבי.
יתר על כן, אלמלא טען הנאשם שהשוטר איים לירות בו היה ניתן, אולי, לחשוב שנוכח סרובו של הנאשם להתלוות לשוטר , השוטר הושיט ידיו אל האזיקים, שידוע ששוטרי הסיור שמים בחגורת מכנסיהם, ליד נרתיק האקדח, ואז יתכן היה לאמר שהנאשם בטעות סבר שהשוטר מושיט ידו לאקדח, אולם הנאשם טוען במפגיע שהשוטר איים לירות עליו. איני מקבלת כלל וכלל את גירסת הנאשם בענין זה וגירסת עדי ההגנה שלו, שתואמה עמו באופן בולט למדי. עדות השוטר ראמז שאהין ועדות השוטר יוסיפוב, שחקר את הנאשם והציג לפניו גם עובדות שראה ממראה עיניו – אמינות בעיני בניגוד לגירסת ההגנה על כל הארועים
שהתרחשו בדירת הנאשם.

למען הדיוק אציין, שמשום מה, כתב האשום לא ציין שהנאשם ירק על השוטר. אולם גם השוטר שאהין וגם השוטר יוסיפוב העידו על כך ואני קובעת שהנאשם ירק על השוטר שאהין וכן חטף את תעודת זהות שלו מידי השוטר, תוך הפעלת כח על השוטר, באופן המהווה תקיפה. בתוך כך נשרטה אצבעו של השוטר. שריטה זו תומכת בדברי השוטר ובתאורו האמור לגבי אופן חטיפת התעודה מידו ע"י הנאשם. הנאשם גם איים להשליך אגרטל לעבר השוטר ורק השתלטות השוטר אלירן, יחד עם אשת הנאשם ואחרים, מנעה מן הנאשם לבצע זאת.
הנאשם הוסיף ואמר לשוטר שאהין שאילו היה ללא המדים היה מראה לו שהוא כזה קטן.

הנאשם הגיש נגד השוטר תלונה במח"ש שלא הביאה לאישום נגד השוטר. לא הובאה לפני ראיה על הגשת ערר על החלטת הסגירה של התיק נגד השוטר, או על הגשת קובלנה כלשהי נגדו מטעם הנאשם. נראה שהנאשם השלים עם אותה החלטה. אילו היו תלונותיו וגרסתו של הנאשם נכונות, כי אז לא ברור מדוע לא דבק בהן ולא התמיד בנסיונותיו להוכיחם במסגרות השונות שעמדו לרשותו.
יתר על כן, הנאשם ניסה לטעון שמחמת סכסוך בין השוטר שאהין לאחד מבני משפחתו שהוא שוטר, אשר לשוטר שאהין סכסוך עמו – טפל עליו השוטר שאהין את כל האשמות. דווקא הזקקותו של הנאשם לתרוץ זה מעידה על חולשת הגנתו ועל נסיונו כטובע להתפס בכל בדל קש שנראה לו שאולי ימלטו מהרשעתו בגין מעשיו.

התדמית שניסה הנאשם ליצור לעצמו במהלך הדיונים לפני ובמהלך עדותו נסתרת מאד בעדויות התביעה ובהתנהגות הנאשם בשעת הארועים ובתכוף לאחריהם.
באורח מוזר,כמתואר לעיל, שכח הנאשם דברים שאמר וגם כשעומת ע"י העד יוסיפוב, שהציג לו שהוא עצמו שמע את דברי הנאשם וראה את התנהגותו – לא נזכר והכחיש באופן גורף.

נער(ה) הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי שיש קשר בין התקף אסמטי לבין שכחת המעשים של הנאשם. הנאשם לא ביסס, בדרך הוכחה של ענין רפואי, את טענתו בדבר השכחה שקפצה עליו פתאם. יתר על כן, מתי נזכר בארועים כך שיכול היה להעיד עליהם לא ברור. לא ניתן גם כל הסבר מדוע הנאשם לא טרח להשלים את הודעתו במשטרה כשנזכר בדברים.
התאורים שנתנו עדי ההגנה על האופיו השקט ועל נחת רוחו של הנאשם, בדרך כלל וגם בזמן הארוע, נתנו כדי לייפות את אופיו של הנאשם ואת מנהגיו והתנהגותו בזמן הארוע. תאורים אלו לא עוררו אמון וחבל שהנאשם הצעיד בסך את ילדיו ואשתו כדי שאלה יתנו גירסאות לא אמינות.

אין חולק שהשוטר שאהין הזמין תגבורת. עובדה זאת מתישבת, הן עם הקביעה שהנאשם השתולל ולא נענה להוראת השוטר שיתלווה אליו והן עם הקביעה שהשוטר לא עשה כל שימוש, אפילו במרומז או במילה כלשהי, בעובדה שנשא אקדח. איני משערת שאפילו הנאשם, שהיה נסער וחם מזג בזמן הארוע, היה מתנגד ולא נכנע לאיומי אקדח של שוטר. אילו עשה השוטר שאהין שימוש באקדחו, כנטען ע"י הנאשם, יש להניח שלא היה נזקק לתגבורת כלשהי.

סוף דבר – אני מעדיפה, ללא היסוס, את עדויות השוטרים ראמז שאהין ויוסיפוב על כל דבריהם – על פני עדותם של הנאשם ועדיו.

באשר לשוטר אלירן – אני מקבלת ומסתמכת על עדותו רק בקטע דבריו, לפיהם השתלט על הנאשם, שרצה להשליך אגרטל לעבר השוטר שאהין. יתר חלקי עדותו של השוטר אלירן הסתמכו על דו"ח שכתב השוטר שאהין. דרך עדות זו פגומה היא ועל כן, איני מיחסת כל משקל לעדותו של העד אלירן פרט לפעולה שעשה בעצמו והעיד עליה.

לסיכום המתיחס לאישום השני – דברי הנאשם על מוצאו הערבי של הנאשם אינם בבחינת העלבה. אין אדם צריך להתביש במוצאו ואין בציון מוצאו של אדם כדי להעליב, גם אם מי שאומר הדברים אומר אותם במחשבה שלגנותו של אדם יחשב מוצא כזה או אחר. בנוסף לכך: האמירה ש "ללא מדים אני אראה לך אתה כזה קטן" – אינה מהווה איום, אלא נסיון נואל לתאר את האדם עצמו מול כוחו וסמכויותיו הנובעים מתפקידו. דווקא במילים אלו רואה אני העלבה. הנאשם ירק על השוטר ועשה מעשה של איום לתקוף שוטר באמצעות האגרטל שהרים וכיוון להשליכו לעבר השוטר. בכך איים הנאשם במעשה לתקוף ולפגוע בגופו של השוטר שאהין.

לפיכך, אני מוצאת את הנאשם
אשם ומרשיעה אותו בדין בתקיפת השוטר בכוונה להכשילו או להפריע לו בביצוע מעצרו של הנאשם, איומים והעלבת עובד הציבור.

ניתנה היום,
ז' אלול, תשס"ח

(
7 ספטמבר, 2008

) במעמד הצדדים.
המזכירות תשלח העתק מהכרעת הדין לצדדים.
שולמית דותן
, ס.נשיא

נאוה







פ בית משפט שלום 2719/98 מדינת ישראל נ' שר-שלום שלום (פורסם ב-ֽ 22/08/2002)