פסקי דין על פיאדה דוד | פסקי דין על פיאדה לבנה | פסקי דין על פיאדה רינה

33883/05 א     08/09/2008




א 33883/05 פיאדה דוד, פיאדה לבנה נ' פיאדה רינה




בעניין:
1



בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
ת.א.
033883/05


בפני
:
כבוד השופט חיים טובי


08/09/2008






התובעים:

1. פיאדה דוד

2. פיאדה לבנה


ע"י ב"כ עו"ד ק. רוזנברג






נ
ג
ד


הנתבעת:

פיאדה רינה

ע"י ב"כ עו"ד מ. ענבר





פסק-דין

זוהי תביעה לסילוק יד ממקרקעין שבבעלות התובעים ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בהם.

מבוא ורקע

1.
עסקינן בחלקה 124 בגוש 7651 ששטחה הרשום 1,019 מ"ר, הגובלת בחזיתה ברחוב התמר ברעננה (להלן: "החלקה").
על החלקה בנויות שתי יחידות דיור (קוטג'ים), הזהות בגודלן (177.91 מ"ר), והגובלות (חלקית) בקיר משותף (להלן: "היחידות" או "הקוטג'ים").
היחידות נבנו בשנת 1976, בהתאם להיתר בנייה מיום 10/02/76 (להלן: "היתר הבנייה"), אשר הוצא לבקשת ה"ה יעקב אבנר ואברהם שטרקס (להלן: "הקבלנים").

2.
התובעים הינם הבעלים הרשומים של היחידה הצפונית, הידועה כחלקת משנה 124/1 והמצויה ברחוב התומר 1 (להלן: "בית התובעים").

3.
הנתבעת הינה הבעלים הרשום של היחידה הדרומית, הידועה כחלקת משנה 124/2 והמצויה ברחוב התמר 3 (להלן: "בית הנתבעת").
יצוין כי הנתבעת הינה גרושתו של מר רחמים (רמי) פיאדה (להלן: "רמי" או "הגרוש"), שהינו אחיו של התובע 1 (להלן: "התובע").

4.
שתי היחידות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כבית משותף ביום 20/01/85 (להלן: "הבית המשותף") על שם יחידי הקבלנים, מהם רכשו הצדדים לתובענה זו את היחידות.
על פי צו רישום הבית המשותף, הוצמדו לכל אחת מהיחידות (תתי חלקות 124/1 ו-124/2) 426.24 מ"ר משטח החלקה. זאת בהתחשב בשטח אשר נגרע הימנה לצורך הרחבת רחוב השחר, המצוי במזרחה של החלקה (להלן: "שטח ההפקעה").
התקנון המוסכם קובע כי לכל אחת מהיחידות מחצית (1/2) מהרכוש המשותף, אשר נרשם כחלקת משנה 124/3 (להלן: "הרכוש המשותף").

5.
עוד קודם לרישום היחידות כבית משותף, בשנת 1978, הקימו התובע ורמי יחדיו גדר רשת המפרידה בין שתי היחידות, ובשנת 1987 הוקמה על ידם גדר אבן בתוואי בו הייתה מצויה גדר הרשת (להלן: "הגדר המפרידה").
נתברר – כך על פי מפת מדידה של המודד מטעם התובעים – כי הגדר המפרידה הוקמה בתוואי אשר אינו מחלק את שטח החלקה באופן שווה.
על פי המדידה האמורה, שטח הקרקע הצמוד לבית התובעים הינו 374 מ"ר, בעוד שלבית הנתבעת הוצמדה קרקע בשטח של 524 מ"ר.

6.
נמצא, אפוא – כך לתובעים – כי הנתבעת מחזיקה ומשתמשת, ייחודית, בשטח קרקע עודף של 75 מ"ר, אשר אמור היה להיות מוצמד לדירת התובעים – כמתחייב מהרישום בספרי האחוזה (להלן: "שטח המריבה").
מכאן התביעה.

העתירה וטענות הצדדים

7.
בתביעה שבכאן, עתרו התובעים להורות על סילוק ידי הנתבעת משטח המריבה ולהחזיר החזקה בו לידיהם, באופן שהגדר המפרידה תיהרס ותקום תחתיה גדר חדשה בתוואי אשר יחלק את שטח החלקה (לאחר ההפקעה) בחלקים שווים בינותם.
לטענת התובעים, הגם שהגדר המפרידה הוקמה בהסכמתם ובמימונם של התובע ורמי יחדיו – ברם, זו הוקמה תחת ידיעה (מוטעית) כי תוואי הגדר חילק בפועל את שטח החלקה בחלקים שווים.
לשיטת התובעים, רק בשנת 2004 – עת ביקשו למכור את ביתם – נתברר להם, להפתעתם, כי הגדר המפרידה הוקמה בתוואי שאינו מחלק החלקה בצורה שוויונית – כמתחייב מנסח הרישום, צו הבית המשותף והתקנון המוסכם.
נוכח היותם הבעלים הרשומים של מחצית משטח החלקה – כך לתובעים – זכאים הם להחזיק ולהשתמש בשטח המריבה ולדרוש מסירתו לידיהם, שכן הנתבעת מחזיקה בו ללא הסכמתם ושלא כדין.
לדברי התובעים, הנתבעת מחזיקה בשטח המריבה תוך הסגת גבולם, כך ששומה עליה לסלק ידה משטח זה – לאלתר.
עוד טענו התובעים כי נוכח סיפוח שטח המריבה לבית הנתבעת, תוך שלילת החזקה והשימוש בו מהם, הינם זכאים לדמי שימוש ראויים בסך 1,800$ לשנה, לתקופה של 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, העולים לסך 56,700 ₪ בערכי יום הגשת התביעה.

8.
מנגד, טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה כנגדה, על כל הסעדים שבה.
לטענת הנתבעת, חרף הרישום בספרי האחוזה הוסכם על ידי התובע ובעלה לשעבר כי החלקה תחולק באופן בלתי שוויוני, כך ששטח הקרקע אשר יוצמד לביתה, יהא גדול מזה המוצמד לשטח הנתבעים.
הטעם לחלוקה הבלתי שוויונית של שטח החלקה – כך לנתבעת – נעוץ בעובדה שלבית התובעים יתרונות ניכרים על פני ביתה שלה, שכן בית התובעים הינו בית פינתי אשר לו שלוש חזיתות, הוא מרוחק ממגדל המים בו הופעלה טורבינה רועשת, ועמוד החשמל ממוקם מול סלון ביתה ומקשה הכניסה למוסך (החנייה).
גלל כן, ולנוכח ההסכמה האמורה (אשר נעשתה, כאמור, בעל פה), הוקמה הגדר המפרידה – ביודעין ובכוונת מכוון – בתוואי הקיים, באופן ששטח המריבה הוצמד בפועל לבית הנתבעת לשימושה הייחודי, זאת כפיצוי בגין החסרונות האמורים הקיימים בביתה.
הנתבעת הכחישה נמרצות טענת התובעים לפיה נודע להם זה מקרוב, בסמוך להגשת התביעה, כי שטח מגרשם קטן מזה שהוצמד לביתה. לשיטתה, התובעים ידוע ידעו אל נכון כי שטח החלקה חולק באופן בלתי שוויוני, ו"מילאו פיהם מים" משך יובל שנים.
עוד טענה הנתבעת כי התובענה הוגשה שלא בתום לב, תוך ניצול גירושיה מרמי, היותה נכה בשיעור 60% והיותה מטופלת בילדה אוטיסטית.
טוענת, אפוא, הנתבעת, כי חזקתה בשטח המריבה נעשתה ונעשית כדין, שכן היא מחזיקה בשטח זה ייחודית מכוח הסכמתם המפורשת ו/או המשתמעת של התובעים, ולאור החלוקה דה פקטו של החלקה באמצעות הגדר המפרידה.
התובעים – כך לנתבעת – מנועים מלחזור בהם מהסכמתם לחלוקה בפועל, חרף העדר הצמדה פורמאלית (דה יורה) של שטח המריבה בספרי האחוזה.
הנתבעת כפרה בזכותם של התובעים לקבלת דמי שימוש ראויים והכחישה היקפם.

גדר המחלוקת
9.
אין חולק כי על פי נסח הרישום (נספח א' לת/1), צו הבית המשותף והתקנון המוסכם (נספח ב' לת/1), שטח החלקה אמור היה להתחלק שווה בשווה בין הצדדים – אם בהצמדה המהווה חלק מהיחידות (426.24 מ"ר) ואם כרכוש משותף הנחלק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.
אין גם חולק כי הלכה למעשה שטח החלקה (לאחר גריעת שטח ההפקעה) לא חולק בינות הצדדים בחלקים שווים. לשיטת המומחה מטעם התובעים – מר ברוך ברגמן (להלן: "ברגמן") – השטח העודף אשר הוצמד לבית הנתבעת הינו 75 מ"ר, ולשיטת המומחה מטעם הנתבעת – מר סיני גורדון (להלן: "גורדון") – שטח זה (העודף) עומד על 68.5 מ"ר.
המחלוקת אשר ניטשה בין הצדדים הינה האם – אם לאו – הייתה הסכמה בעל פה בין התובע לאחיו רמי, לחלוקה בלתי שוויונית של שטח החלקה באופן שלבית הנתבעת יוצמד שטח גדול מזה שהוצמד לבית התובעים.
לשון אחר, האם הסכימו התובעים להעניק לנתבעת ולרמי שימוש ייחודי בשטח המריבה והצמדתו בפועל לבית הנתבעת באמצעות הגדר המפרידה.

דיון ומסקנות
10.
טרם נדון בשאלה העיקרית שבמחלוקת בתיק זה, שומה עלינו להקדים ולהכריע במחלוקת אשר ניטשה בין המומחים באשר להיקף השטח העודף אשר הוצמד לבית הנתבעת.

כזכור, לשיטת ברגמן (ראו תרשים במ/1), הגדר המפרידה מחלקת את שטח החלקה כך שבפועל צמוד לבית הנתבעת שטח קרקע של 524 מ"ר, בעוד שלבית התובעים, צמודה קרקע ששטחה 374 מ"ר בלבד. נמצא, לשיטת מר גורדון, כי השטח אשר נגרע מהתובעים הינו 75 מ"ר.
מנגד, מר גורדון קבע בחוות הדעת מיום 21/01/06 (במ/3) כי השטח העודף אשר הוצמד לבית הנתבעת הינו 68.5 מ"ר – לאחר גריעת שטח ההפקעה.
המחלוקת בינות המומחים נעוצה, בין היתר, בהיקף שטח ההפקעה. בעוד שמר ברגמן קבע כי הופקעו משטח החלקה 121 מ"ר, הרי, לשיטת מר גורדון, שטח ההפקעה הינו 100 מ"ר בלבד.
אחר שבחנתי את עמדות המומחים בסוגיה האמורה, אני מבכר את עמדת מר גורדון על זו של מר ברגמן.
להבדיל מהמומחה מטעם הנתבעת, מר גורדון, אשר הגיש חוות דעת כדין - הסתפק המומחה מטעם התובעים בהגשת מפת מדידה, ללא חוות דעת מטעמו.
מר ברגמן לא הבהיר, כלל ועיקר, על פי איזה בסיס קבע את שטח ההפקעה והאם בדק את היקפו במחלקת ההנדסה בעירייה. משום מה, הסתפק מר ברגמן בקביעה בלתי מבוססת במפת המדידה כי שטח ההפקעה הינו 121 מ"ר.
מנגד, מר גורדון הבהיר בחוות דעתו כי שטח ההפקעה אשר נקבע על ידו (100 מ"ר) נסמך על המידע שקיבל מעיריית רעננה (סעיף 8 לבמ/3), ועל בסיס מידע זה קבע את שטח ההפקעה.
בעדותו בפני
י, הבהיר מר גורדון, כי על פי הבדיקה בעירייה "...ההפקעה הולכת בקו ישר ולא בחצי עיגול", כפי שנקבע על ידי מר ברגמן.
עמדה זו של מר גורדון לא נסתרה כלל ועיקר, ואף לא זכתה להתייחסות המומחה מטעם התובעים.
בהעדר ראייה לסתור ונוכח העובדה כי המומחה מטעם התובעים לא הגיש חוות דעת כדין (להבדיל ממפת החלוקה), אני מקבל את עמדת מר גורדון כמשקפת את השטח העודף אשר הוצמד בפועל לבית הנתבעת.

11.
אני קובע, אפוא, כי השטח העודף אשר הוצמד לבית הנתבעת הינו 68.5 מ"ר. שטח זה ייקרא מכאן ואילך "שטח המריבה".

הסכם בעל פה להצמדת שטח המריבה לבית הנתבעת – האומנם?
12.
אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי אני דוחה את גרסת הנתבעת לפיה נכרת הסכם בעל פה בין התובע לבין רמי להצמדת שטח המריבה לבית הנתבעת.
לא זו בלבד שגירסה זו לא הוכחה, אף לא לכאורה, אלא שהיא נסתרת מניה וביה מהרישום בספרי האחוזה.
נבהיר דברינו.

13.
להוכחת קיומו של הסכם כאמור, סמכה הנתבעת על עדותה שלה לפיה, בשל מגרעותיו של ביתה אל מול יתרונותיו של בית התובעים, הוסכם על האחים – בעל פה – לחלוקה בלתי שוויונית של שטח החלקה " ... באופן שהמגרש שלנו גדול יותר מזה של התובעים, וזאת כפיצוי על כך שאנו קיבלנו בית עם המגרעות הנ"ל..." (סעיף 14 לתצהיר – נ/2).
מנין לה, לנתבעת, על כריתתו של הסכם כאמור? על כך היא משיבה בתצהירה בזו הלשון: "אני דיברתי עם רמי ואמרתי לו שהבית שהם יקבלו הוא טוב יותר, כי הוא פינתי, וזה המיועד לנו הוא 'חנוק'... רמי כמובן לא רצה לשמוע לי, ואמר לי כי הוא הגיע עם אחיו לסיכום כי בתמורה לכך שאחיו יקבל את הבית הטוב יותר, אחיו יפצה אותנו בשטח קרקע מהמגרש שלהם שהם יוותרו לטובתנו, כלומר: שנחלק את השטח הכולל של המגרש באופן שאנחנו נקבל שטח גדול יותר" (סעיפים 12 ו-13 לנ/2).
בכל הכבוד, עדות זו של הנתבעת לא התקבלה על דעתי כלל ועיקר – וזו בלשון המעטה – והנני דוחה אותה.
ראשית דבר
, אם אמנם הגדר המפרידה הוקמה בעקבות הסכמה מפורשת של האחים להצמדת שטח המריבה לבית הנתבעת, נפלא ממני הכיצד זה לא העלו האחים הסכמה זו עלי כתב?
האומנם בשופטני עסקינן כי נאמין שהייתה הסכמה לגריעת שטח כה משמעותי ממגרש התובעים בלא לעגן הסכמה זו בכתובים?
אם אומנם – כטענת הנתבעת – היא הפצירה בבעלה לשעבר, בזמן אמת, שלא להסכים ליתן לתובעים את "הבית הטוב", רק הגיוני וסביר הוא כי היא הייתה עומדת על כך ש"ההסכם" יעוגן במסמך בכתב. העדרו של מסמך כאמור מלמד, ולו לכאורה, על העדר הסכמה מפורשת להצמדה כאמור.
שנית
, מתצהיר הנתבעת עולה בעליל כי היא לא הייתה שותפה ל"הסכם" האמור אלא "שרמי... אמר לי כי הוא הגיע עם אחיו לסיכום כי בתמורה לכך שאחיו יקבל את הבית הטוב יותר, אחיו יפצה אותנו בשטח קרקע מהמגרש שלהם...".
הגדילה הנתבעת עשות, ובתשובותיה לשאלון הבהירה הבהר היטב כי "לא נכחתי בעת עריכת ההסכם, הדבר סוכם בין שני האחים והיה על דעת התובעת, ואני – אני לא נכחתי כשנערך ההסכם" (תשובה לשאלה ב' 3 לבמ/5).
הנה כי כן, הנתבעת לא הייתה צד להסכמה האמורה, אלא היא אך שמעה מרמי על קיומה. בנסיבות אלה ברי כי עסקינן בעדות מפי השמועה, אשר אינה קבילה ואין לקבוע כל ממצא על פיה.
שלישית
וזה העיקר, אם אומנם אמת בפי הנתבעת, כי נכרת הסכם מחייב (בעל פה) בין רמי לתובע, עובר להקמת הגדר המפרידה, נפלא ממני הכיצד זה לא זומן רמי למתן עדות, על מנת לאשש את גרסתה?
הלכה נודעת היא כי "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא יימנע מבית המשפט ראייה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראייה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה אותה הראייה היא הייתה פועלת נגדו..." (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649).
לא קיבלתי כלל ועיקר את הסברה של הנתבעת בחקירתה הנגדית, לאי זימונו של רמי למתן עדות, לפיו "לא זימַנו אותו למתן עדות כי הוא אמר שהוא יבוא ויהיה עד עוין ויהרוס אותי" (פרוטוקול מיום 15/10/07 ע"מ 21) ובשל כך " ... שרמי לא היה מוכן לתת תצהיר..." (שם).
דא עקא כי הסבר זה סותר את תשובותיה לשאלון, שבו הצהירה כך: ”כשבא כוחי שאל את רחמים אם הוא מוכן לתת תצהיר, רחמים ענה שהוא מוכן לתת תצהיר אף כי לא מגיע לה כי היא כלבה אבל אל תזמנו אותי לבית המשפט כי אני אעיד את ההיפך ואהיה עד עוין" (א/3 לבמ/1).
הנה כי כן, עדותה של הנתבעת בדבר סירובו של רמי לתת תצהיר נסתרת מניה וביה מהצהרתה שלה בתשובות לשאלון, שלפיה בעלה לשעבר היה נכון לתת תצהיר.
אף אם יונח כי רמי היה מממש איומו " ... כי אני אעיד ההיפך ואהיה עד עוין", שומה היה על הנתבעת לזמנו לעדות ובמידה שאכן עדותו תהא עוינת לנתבעת, ניתן להכריז עליו ככזה ולחוקרו בחקירה נגדית.
בנסיבות האמורות ולנוכח היות עדותו של רמי האסמכתא היחידה לכריתתו של ההסכם, הימנעות הנתבעת מלהעיד את בעלה לשעבר בדבר כריתתו של הסכם כזה מלמדת על קלישות גרסתה.
כך או כך, בהעדר תימוכין לגירסת הנתבעת בדבר כריתתו של הסכם בעל פה להצמדת שטח המריבה לביתה – לא באמצעות עדים ואין צורך לומר בכתב – אין בדעתי לסמוך על עדותה, בהיותה עדות יחידה ומפי השמועה.

14.
לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו כאילו הודה התובע בחקירתו הנגדית כי הייתה הסכמה בין האחים באשר לתוואי שבו תוקם הגדר המפרידה.
ב"כ הנתבעת סמך יתדות טענתו על דברי התובע בחקירתו כי "רמי בנה את הגדר. דיברנו שעושים גדר. זה סביר שדיברנו איפה הגדר תעבור...". מכאן, כך לב"כ הנתבעת, הודאת התובע בדבר היותה של הסכמה לתוואי הגדר.
דא עקא, כי ב"כ התובע ציטט באופן חלקי את דברי התובע והשמיט – כנראה מבלי משים – את המשכו של המשפט: " ... אבל הוא עשה הכול
לבד" (שם, ע"מ 17, שורות 6-7).
סופו של המשפט – אשר הושמט, כאמור – משמיט את הבסיס לטענת ב"כ הנתבעת לקיומה של הודאה, שכן יש בו כדי
לתמוך בגרסתו הבסיסית של התובע לפיה "אחי החליט איפה לשים את תוואי הגדר. סמכתי על אחי בעיניים עצומות. הוא הביא חבר שלו ששם את הרשת. אחי עשה את הכול" (שם, ע"מ 16, שורות 27, 28).
נמצא, כי אין שחר לטענת ב"כ הנתבעת שלפיה התובע הודה בקיומה של הסכמה לתוואי הגדר, כך שבהעדר תשתית ראייתית מינימאלית לקיומה של ההסכמה האמורה, אין בדעתי, כאמור, לסמוך על עדותה היחידה של הנתבעת, מה גם שהינה עדות מפי השמועה.

15.
לא די בכך שהנתבעת לא השכילה, כאמור, להניח תשתית ראייתית כלשהי להוכחת קיומו של "הסכם בעל פה" להצמדת שטח המריבה לביתה, אלא שהרישום בספרי האחוזה סותם את הגולל על טענה זו.
כאמור, אין חולק על כך שעל פי נסח הרישום, צו הבית המשותף והתקנון המוסכם – שטח החלקה (לאחר גריעת שטח ההפקעה) נחלק בין שתי היחידות בחלקים שווים. מכאן ששטח המריבה – כך על פי הרישום בטאבו – מהווה חלק מהקרקע אשר הוצמדה לבית התובעים.
לו אמת הייתה גרסת הנתבעת, נפלא ממני הכיצד זה לא בא "ההסכם" לידי ביטוי ברישום בספרי האחוזה? היעלה על הדעת כי בינות האחים קיים הסכם מחייב להצמדת שטח המריבה לבית התובעים, והסכמה זו לא תבוא לידי ביטוי ברישום בלשכת רישום המקרקעין?
טענת הנתבעת בתצהירה כאילו האחים "...העדיפו לרשום את בתיהם בטאבו ובפנקס הבתים המשותפים בחלקים שווים... כדי לחסוך בהוצאות מודד להכנת תשריט חדש..." (סעיף 22 לת/2) - נדחית על הסף.
אין אני מעלה על דעתי כי התובע ורמי, הגם בהיותם אחים, ירשמו את הזכויות בספרי האחוזה בניגוד למוסכם על ידם, רק כדי "לחסוך" את עלות הוצאות המודד בהכנת תשריט חדש.
לא עסקינן בערך כספי של "מה בכך". המדובר בשטח של 68.5 מ"ר אשר שוויו, למצער (כך על פי חוות דעת המומחה מטעם התובעים – במ/2), 30,000$. היעלה על הדעת כי בשל הוצאות מזעריות של מודד (לעומת שוויו של שטח המריבה) ירשמו האחים, ביודעין ובכוונת מכוון, את הזכויות בניגוד למוסכם על ידם?
זאת ועוד זאת, בהיות החלקה קרקע מוסדרת, יש תחולה להוראת סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתוכנו ... ".
משהודתה הנתבעת כי הרישום נעשה בידיעת האחים ובהסכמתם, לא ניתן לטעון, באותה נשימה, כי הרישום בספרי האחוזה איננו משקף את המצב המשפטי לאשורו, וכאילו הוא נוגד את ההסכם בינות האחים.

16.
על מנת להפיס דעתה של הנתבעת, אוסיף עוד ואומר כי אף אם הייתה האחרונה משכילה להוכיח קיומו של הסכם בעל פה להצמדת שטח המריבה לביתה, הרי שעם רישום היחידות כבית משותף, יש לראותה (כמו גם את בעלה לשעבר) כמי שויתרה על אותה זכות על פי ההסכם (אם אכן היה כזה).
הלכה נודעת היא כי "מי שמקבל העברת דירה בבית משותף, מקבל אותה בהתאם לצו הרישום, ואם האמור בצו הרישום אינו מתיישב עם זכויות מקבל ההעברה לפי החוזה, הרי בהעדר מחאה או ביטוי אחר של שמירה על הזכויות, כאשר לא נסתרה החזקה בדבר ידיעת המצב על ידי הקונים, יש לראות בקבלת ההעברה ויתור על אותה זכות לפי החוזה, שאינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם צו הרישום" [ע"א 30/70, וינטר נ' פפר, פ"ד כ"ד (2), 541, 545].
הנה כי כן, מי שבידו זכות חוזית הנוגדת את צו הרישום, יראו אותו כמוותר על זכות זו באם יוכחו שניים אלה: א. ידיעה שהרישום נוגד את הזכויות שרכש. ב. העדר מחאה מצידו.
בענייננו אנו, הצהירה הנתבעת "ברחל בתך הקטנה" כי האחים – התובע ורמי – הסכימו בינותם " ... כי על אף שהמגרש שלנו גדול יותר, בטאבו ירשם כאילו שטחי המגרשים זהים בגודלם" (סעיף 22 לנ/2).
תהא הסיבה לרישום אשר תהא, נמצא בעליל על פי הודאת הנתבעת, כי רישום היחידות כבית משותף והצמדת שטח החלקה בחלקים שווים בינות הצדדים נעשה ביודעין, בכוונת מכוון ובידיעה ברורה כי הצו נוגד את "ההסכם העלום" אשר נכרת, לטענתה, בין התובע לרמי.
משכך הם פני הדברים ובהעדר מחאה מצד הנתבעת או רמי, הרי שאלה האחרונים השלימו עם הרישום וויתרו על זכות סותרת, אף אם הייתה כזו.
אני קובע, אפוא, כי הנתבעת לא השכילה להוכיח, אף לא לכאורה, קיומו של הסכם בעל פה, לפיו הוסכם על התובע ורמי להצמיד לבית הנתבעת את שטח המריבה.
לא זו בלבד, אלא שאף אם הייתה הסכמה כאמור, הרי עם רישום היחידות כבית משותף, יש לראות ברישום ויתור ביודעין על ­­­­­­­הזכות הנובעת מאותה הסכמה.
הפועל היוצא מהאמור הוא כי שטח המריבה מהווה חלק בלתי נפרד משטח החלקה אשר הוצמד לבית התובעים וככזה – הוא הוצא מן הבעלות המשותפת והינו בבעלות התובעים לכל דבר ועניין.

רשות שימוש בשטח המריבה - קיומה
18.
חרף מסקנתי דלעיל מצאתי כי הנתבעת רכשה מעמד של ברת רשות חינם בשטח המריבה, מכוח ידיעת התובעים, משך שנים, על השימוש הנעשה על ידי הנתבעת בשטח זה, ובהעדר מחאה מצידם.
כידוע לכל, רשות או רישיון להחזיק במקרקעין אינם נוצרים אך בהיתר מפורש שניתן על ידי בעל המקרקעין לאחר להחזיק בהם, וניתן להסיק קיומו של רישיון מכללא מכוח התנהגות הבעלים או הסכמתם שבשתיקה משך תקופה ארוכה.
"רישיון במקרקעין משמעו היתר או
רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק בהם או להשתמש בנכס ... אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים ... או תילמד משתיקתו או אי מחאתו לחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: 'רישום גרידא')
" [פרופ' נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב (התשנ"ה) עמ' 27].
יודגש, כי חלוף הזמן כשלעצמו אינו די לגיבושו של רישיון מכללא, אלא יש צורך בהוכחת ידיעה ממשית של הבעלים לפלישה ויכולתו לפעול נגד הפולש [ראו: ע"א (ת"א) 793/75, אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"מ תשל"ז (2) 61 ג'].
ומן הכלל אל הפרט, לנדון דידן.

19.
בענייננו, טענו התובעים כי הגם שהגדר המפרידה הוקמה בהסכמת האחים, הרי שהם סברו כל העת כי שטח החלקה חולק בחלקים שווים בינותם.
אימתי נודע להם, לתובעים, כי שטח מגרשה של הנתבעת גדול משטחם?
על כך משיב התובע בתצהירו: "לפני כשנתיים ימים לערך ביקשנו למכור את ביתנו ... או אז התחוור לנו, לתדהמתנו, כי חרף הרישום המפורש בלשכת המקרקעין ... בפועל צמודה לביתנו קרקע בשטח של 374 מ"ר בלבד, בעוד לביתה של הנתבעת צמודה קרקע של 524 מ"ר" (סעיפים 12 ו-14 לת/1).
נמצא, לגרסת התובעים, כי דבר השימוש הייחודי שנעשה בשטח המריבה על ידי הנתבעת נודע להם אך בשנת 2004, עת ביקשו למכור זכויותיהם בבית לקונים פוטנציאליים.

לא שוכנעתי כלל ועיקר בנכונות גרסת התובעים ומכל מקום גירסה זו לא הוכחה, אף לא לכאורה.
לבד מטענה סתמית, לא השכילו התובעים להניח תשתית ראייתית כלשהי להוכחתה.
ניתן היה לצפות מהתובעים כי יביאו למתן עדות את הקונים הפוטנציאליים, אשר יעידו על נסיבות ידיעת הראשונים בדבר גריעת שטח המריבה ממגרשם.
בחקירתו הנגדית הודה התובע כי "הקונים הפוטנציאליים לקניית הבית, שמותיהם רשומים באנגלו–סכסון, ואני חושב שאפשר להזמין אותם לבית המשפט" (פרוטוקול מיום 15/05/07, ע"מ 15 שורות 15-16).
למרבה הפליאה, חרף יכולתם של התובעים לאתר את הקונים הפוטנציאליים, לא זומנו אלה למתן עדות, ואף לא ניתן הסבר כלשהו לאי זימונם.
יתרה מזו, בעדותו בפני
נשאל התובע אימתי התקיימה הפגישה עם הקונים, והלה השיב: "המפגש עם הקליינטים הפוטנציאליים היה ב-2004, נדמה לי. אני לא זוכר. אבל באנגלו–סקסון (הטעות במקור – ח.ט.) רשום הכול, כי הם הביאו את הקליינט" (שם, שורות 17, 18).
בנסיבות אלה, שומה היה על התובעים להביא לעדות את המתווך מאנגלו–סכסון, אשר היה שותף לדין ודברים שהיו לתובעים עם הקונים הפוטנציאליים.
וראו זה פלא! התובעים נמנעו במפגיע מלזמן לעדות אף את המתווך, אשר היה בעדותו כדי לתמוך בגירסתם. תחת זאת, הסתפקו התובעים בהמצאת מכתב מאנגלו–סכסון מיום 01/05/05 (נספח ה' לת/1), שממנו מבקשים הם להיבנות.
דא עקא, כי לא זו בלבד שאין במכתב האמור כדי להוכיח ידיעת התובעים בדבר הקטנת שטחם אך בשנת 2004, אלא שבהעדר זימונו של עורך המכתב להיחקר על תוכנו, אין לקבלו כראייה.
כפי שהבהרתי לעיל, ההלכה הפסוקה קובעת כי "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" [ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר נ' בלומה מתתיהו ואח', פ"ד מ"ה (4), 651, 658].
הימנעות התובעים מלזמן את הקונים והמתווך למתן עדות מלמדת כי אילו עדותם נשמעה, היא הייתה פועלת לרעתם.
כך או כך, גרסת התובעים כי נודע להם, לראשונה, בשנת 2004 כי שטח מגרשם קטן מזה של הנתבעת לא הוכחה כלל ועיקר, והיא נותרה בגדר טענה בעלמא.

20.
לא זו בלבד שהתובעים לא השכילו להוכיח ידיעתם המאוחרת (למן שנת 2004) לשימוש שאותו עושה הנתבעת בשטח המריבה, אלא שהוכח כי הראשונים ידוע ידעו על כך במועד מוקדם לניסיון המכירה הכושל.
להפרכת גרסת התובעים העידה הנתבעת את עו"ד שלומית לב, אשר טיפלה בתביעה נגד רמי להגדלת מזונות לבתם האוטיסטית. עו"ד לב העידה כי באחת הפגישות אשר קדמו להגשת התובענה להגדלת מזונות (אשר הוגשה ביום 24/08/03 – במ/4) היא התעניינה ברכישת ביתה של הנתבעת עבור בני משפחתה, אשר אמורים היו להגיע ארצה.
הנתבעת, כך לעו"ד לב, " ... אמרה שזה לא עומד על הפרק, רק שגיסתה מדברת על זה. רינה אמרה ששלה שווה סכום גבוה בשמיים, ושל גיסתה הם אמרו מחיר שונה ונמוך יותר. שאלתי: למה, לבנה? שהרי ביתך עומד בחזית והוא טוב יותר. היא אמרה שהשטח של רינה גדול יותר. בזה זה הסתיים" (שם, ע"מ 12, שורות 20-18).
נמצא, אפוא, מהעדות הנ"ל כי התובעת ידוע ידעה אל נכון, למצער בחודש אוגוסט 2003, כי שטח מגרשה של הנתבעת גדול משלה.
לא מצאתי טעם וסיבה מדוע לא ליתן אמון בעדות זו של עו"ד לב, בהעדר ראייה לסתור.
עינינו הרואות כי גירסת התובעים, לפיה נודע להם לראשונה כי מגרש הנתבעת גדול ממגרשם אך בשנת 2004 – אין לה על מה שתסמוך.

21.
משלא השכילו התובעים להוכיח המועד שבו נודע להם לראשונה דבר החלוקה הבלתי שוויונית של שטח החלקה, סביר יהא להניח כי הם ידעו על כך משך שנים רבות, קודם למועד (2004) שבו ביקשו למכור את ביתם.
אין אני מעלה על דעתי כי במשך יובל שנים לא הבחינו התובעים בחלוקה הבלתי שוויונית של שטח החלקה, מה גם שבמהלכן הוגשו על ידם בקשות לתוספת בנייה (נספח ג' לחוות דעת גורדון – במ/3), ולהגבהת הגדר המפרידה (נספח ה' לנ/2).
הגם שהנתבעת לא השכילה להוכיח קיומה של הסכמה מפורשת (לא בעל פה, ואין צריך
לומר בכתב) להצמדת שטח המריבה לביתה, הרי שהתובעים – אף הם לא השכילו להוכיח גרסתם כי נודע להם על החלוקה הבלתי שוויונית של שטח החלקה אך בשנת 2004.
נוכח ההפרש המשמעותי שבין המגרשים (75 מ"ר!!!) ולאור הבקשות אשר הוגשו על ידי התובעים במשך אותן שנים, סביר יהא להניח כי התובעים ידעו על הפרשי השטחים ומילאו פיהם מים משך תקופה ארוכה.
כך או כך, משנסתרה גרסת התובעים בדבר מועד ידיעתם על השימוש הייחודי שאותו עושה הנתבעת בשטח המריבה, ובהעדר ראייה באשר למועד הידיעה – אני מוצא לקבוע כי התובעים ידעו על כך משך שנים רבות, למצער למן המועד (20/1/85) בו נרשמו היחידות כבית משותף.
אני קובע, אפוא, כי הנתבעת רכשה מעמד של ברת רשות חינם בשטח המריבה. זאת נוכח הסכמת התובעים הנלמדת ממשך הזמן שחלף והתנהגותם הפסיבית, המעידה על השלמתם עם השימוש הייחודי שהיא עושה בו במשך השנים.

הסעדים המבוקשים
זכות התובעים לסעד "סילוק היד"
22.
משלא הייתה מחלוקת כי על פי הרישום בספרי האחוזה (נסח הרישום, צו הבית המשותף והתקנון המוסכם), שטח המריבה מהווה חלק מהשטח אשר הוצמד לבית התובעים, אין מנוס מלקבוע כי התובעים זכאים לסעד של סילוק ידי הנתבעת הימנו.
המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק יד המחזיק בהם שלא כדין הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הקובע לאמור:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם רשאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
"בתביעה שכזו, די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראייה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה"
[ראה: ע"א 16482/90, עיריית תל אביב – יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג (4353, 354)].
כך גם אמורים הדברים באשר לעילת סילוק יד מכוחו של סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעניין זה קובע סעיף 30 לפקודה כי "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".
ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי: " ... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום ... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ... " [ראה ע"א 127/77, מלכה קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א (3) 455].
נמצא כי בעל מקרקעין יוצא ידי חובתו בהוכחת בעלותו במקרקעין, או אז, נטל ההוכחה עובר על כתפי הנתבע להוכיח זכותו החוקית לחזקה בהם.
בענייננו אנו, משלא הייתה מחלוקת כי התובעים הינם הבעלים הרשומים של שטח המריבה, הרי שעל הנתבעת להוכיח כי עומדת לה זכות לחזקה בו, לה כפופה זכות התובעים.
ההשכילה הנתבעת להוכיח כזאת? התשובה לכך הינה שלילית.

23.
חרף מסקנתי דלעיל, כי הנתבעת רכשה ממעמד של ברת רשות בשטח המריבה מכוח שתיקת התובעים, לא מצאתי כי יש במעמדה זה של הנתבעת כדי להוות הגנה מפני התביעה לפינויה ולסילוק ידה משטח זה.
אין חולק – ומכל מקום לא הוכח אחרת – כי מעמדה של הנתבעת בשטח המריבה הינו של ברת רשות גרידא.
­­­
בכגון דא, קבעה ההלכה הפסוקה כי " ... בר רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישה לסילוק יד מהמקרקעין, אפילו נמשכת בעלותו על פני תקופה ארוכה. לא די בציפייה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" (נ. זלצמן, שם, ע"מ 27, 29).
הואיל ובענייננו לא הוכחה רשות מפורשת לשימוש בשטח המריבה ואף לא הובא שמץ של ראייה כי הנתבעת (או בעלה לשעבר) שילמה תמורה כלשהי בגין חזקתה בשטח זה, הרי שעסקינן ברשות חינם הניתנת, כאמור, לביטול בכל עת.
אין חולק כי ביום 01/05/05, עובר להגשת התביעה דנן, נדרשה הנתבעת בכתב לסלק ידה משטח המריבה (נספח ו' לכתב התביעה), כך שיש בדרישה זו כדי להוות הודעה על ביטול הרשות.
נמצא כי הגם שהנתבעת איננה מסיגת גבול בשטח המריבה, נוכח רכישת מעמד של ברת רשות להחזיק בו, הרי שעם ביטול הרשות ודרישת התובעת לפינויה הימנו - בטלה הרשות לאלתר והמשך ישיבת הנתבעת בשטח זה הינו שלא כדין וללא זכות חוקית.

24.
לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבעת לפיה אין להורות על סילוק ידי הנתבעת משטח המריבה, שכן " ... לא ניתן לחלק את שטח החלקה לשני מגרשים שווים בגודלם ..." בהתאם לרישום בספרי האחוזה " ... מבלי שקו החלוקה יעבור בתוך ביתם של התובעים או הנתבעת" (סעיף 13 לסיכומים).
טענה זו של ב"כ הנתבעת נסמכת על דברי המומחה גורדון (סעיף 22 לבמ/3) לפיה היחידות נבנו בסטייה מהיתר הבנייה " ... בהזזה של 1.5 מ' לכיוון צפון" כך " ... שלא ניתן לחלק את השטח לשני מגרשים שווים בגודלם".
דא עקא, כי בחקירתו הנגדית חזר בו המומחה מקביעתו האמורה, עת הודה כי " ... ניתן לבצע חלוקה שווה בהתאם לתשריט המוצג בזה ומסומן – במ/4" באופן " ... שהקו הישר יוארך, ואז תבוא שבירה בזווית חדה יותר" (פרוטוקול מיום 20/02/07 ע"מ 10).
הנה כי כן, לא זו בלבד שאין שחר לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי לא ניתן לחלק שטח החלקה לשני מגרשים שווים "מבלי שקו החלוקה יעבור בתוך ביתם של התובעים או הנתבעת",
אלא
שהמומחה
מטעם
הנתבעת
סימן,
בכתב
ידו,
על
גבי
המפה
המצבית
(במ/4) את מיקום תוואי הגדר, אשר תחלק את שטח החלקה לשני חלקים שווים.
משנמצא כי קיימת אפשרות מעשית לביצוע החלוקה, כמתחייב מהרישום בספרי האחוזה, אין אני רואה טעם מוצדק המונע מהתובעים לממש זכותם לקבלת סעד של סילוק יד.

25.
כך גם אמורים הדברים באשר לטענת ב"כ הנתבעת כי יש להימנע מלהיעתר לסעד של סילוק ידי הנתבעת משטח המריבה בשל השתק ומניעות.
אכן, הלכה נודעת היא כי יכולת המימוש של זכויות הקניין איננה בלתי מוגבלת, ובית המשפט רשאי, במקרים מתאימים, להימנע מלהעניק סעד לבעל הזכות.
בע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נ"ה (1) 199 (להלן: "הלכת רוקר"), קובע כב' השופט טירקל (אשר היווה את דעת הרוב) כי הגם שיכולת המימוש של בעל המקרקעין איננה מוחלטת והיא כפופה, בין היתר, לדוקטרינת תום הלב [סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), כמו גם לסעיף 14 לחוק המקרקעין], "אולם כאשר מדובר בהגבלת ההגנה של הבעלים מפני פגיעה שלא כדין בזכות הקניין שלו, יש לקבוע בשפה ברורה כי שיקול הדעת של בית המשפט הוא מוגבל ומצומצם ביותר..." (סעיף 15 לפסק הדין).
הגם שכבוד השופט טירקל נמנע מלקבוע אמות מידה קשיחות באשר לפרמטרים שעל בית המשפט לשקול בבואו להגביל את בעל זכות הקניין מלממש את זכותו, ראה הוא לנחוץ למנות את העיקריים שבהם "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין, והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי – משני בחשיבותו לקודמיו – הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות.
השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין. לעניין שיקולים אלה תיראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עוצמה גדולה מזכות שכירות: פגיעה בזכות תפיסה של שטח גדול תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר: פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך ארעי. ככל שעוצמת הזכות שנפגעה גדולה יותר, ככל שעוצמת הפגיעה גדולה יותר, יצטמצם וילך שיקול דעתו של בית המשפט, עד בלי השאיר לו שריד"
(שם, עמוד 242).
בבואנו ליישם ההלכה האמורה, בענייננו אנו, נמצא כי אין כל הצדקה לשלול מהתובעים הסעד של סילוק ידי הנתבעים משטח המריבה – על פי כל פרמטר מאלה המנויים לעיל.
זכויותיהם הקנייניות של התובעים בשטח המריבה אינן מוטלות בספק, ועל כך אף לא הייתה מחלוקת בינות הצדדים.
נמצא כי המשך חזקתה של הנתבעת בשטח המריבה, עת בוטל הרישיון, מהווה הסגת גבולם של התובעים.
עסקינן בזכות בעלות במקרקעין (רשומה), להבדיל מזכות אחרת חלשה הימנה.
יתר על כן, שטח המריבה, אותו מבקשת הנתבעת לנַכֵס לעצמה בלא זכות המוכרת על פי הדין, הינו בשטח של 68.5 מ"ר – המהווה למעלה מ-20% משטח הקרקע המוצמד לבית התובעים.
הדעת אינה סובלת מצב לפיו בית המשפט "יכשיר" פגיעה כה קשה בזכויותיהם הקנייניות של התובעים לצמיתות, רק בשל כך שהנתבעת מחזיקה בשטח המריבה, שנים
הרבה, בלא ליתן כל תמורה שהיא בגין שטח זה.
במיוחד אמורים הדברים לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את זכות קניינו של האדם בישראל לרמה של זכות יסוד [ראו: בג"צ 2390/96, קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה (2) 625, 636].
לבסוף, לא מצאתי שההיעתרות לסעד של סילוק ידי הנתבעת משטח המריבה תפגע פגיעה של ממש בנתבעת, שכן שטח זה משמש אותה כחצר בלבד. אין המדובר בהריסת מבנים או בפגיעה של זכות הדיור של הנתבעת בביתה.
הגם שהחזרת שטח המריבה לבעליו, קרי: לתובעים – תפחית את שווי ביתה של הנתבעת, לא מצאתי כי יש להעניק לאחרונה "טובת הנאה" זו, על חשבון זכויות התובעים.
עת זאת, בנסיבות העניין ולנוכח העובדה כי הגדר המפרידה הוקמה על ידי התובע ובעלה לשעבר של הנתבעת ומימונם – מצאתי כי אין להטיל על הנתבעת את עלות הריסת הגדר והעתקתה לתוואי הנכון.

דמי שימוש ראויים
26.
נוכח מסקנתי דלעיל, כי הנתבעת רכשה מעמד של ברת רשות חינם בשטח המריבה עד לביטולה של הרשות, אין מנוס מלדחות את עתירת התובעים לדמי שימוש ראויים.
הלכה פסוקה היא כי זכותו של בעל מקרקעין לדמי שימוש ראויים, תחולה לה אך ממועד ביטול הרשות ואילך, שהרי אם בעל הרישיון איננו פטור מתשלום דמי שימוש ראויים בגין חזקתו במקרקעין טרם ביטולה של הרשות, נרוקן את מוסד ה"רישיון" מתוכנו [ראו: רע"א 1156/02, חיר נ' לידאי, פ"ד נ"ז (3) 949, 959 (2003)].
נמצא, כי כל זמן שלא בוטלה ההרשאה לנתבעת להשתמש חינם בשטח המריבה, אין עילה משפטית לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה במקרקעין.
הואיל ודרישת התובעים לסילוק ידי הנתבעת משטח המריבה נשלחה אך ביום 1/05/05 – אין מקום לחייב האחרונה בתשלום דמי שימוש לתקופה כלשהי אשר קדמה למועד ביטול הרשות.
לא מצאתי כי יש לחייב הנתבעת בדמי שימוש ראויים לתקופה של חודש ימים למן מועד משלוח המכתב ועד למועד הגשת התביעה, שכן לא הוכח אימתי נתקבל מכתב זה לידי הנתבעת.

סוף דבר
27.
מן האמור והמקובץ לעיל עולה כי הנתבעת לא השכילה להוכיח כי קיימת לה זכות חוקית, המוכרת על פי הדין, להמשך חזקתה בשטח המריבה לאחר ביטול ה"רישיון", אותו רכשה מכוח הסכמה שבשתיקה.
בהעדר נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות התערבות בית המשפט למניעת מימוש זכותם של התובעים בשטח המריבה – אין מנוס מלהורות על סילוק ידי הנתבעת הימנו.

28.
התוצאה היא אפוא, כדלקמן:
א.
אני מורה לנתבעת לסלק ידה מרצועת קרקע בשטח של 68.5 מ"ר מתוך שטח המגרש הצמוד לביתה, ולהחזירו לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ מטעמה.
ב.
החזרת החזקה תהא באמצעות הריסת הגדר המפרידה והקמתה בתוואי אשר יחלק את החלקה לשני מגרשים שווים – הכול בהתאם לתשריט המודד, מר גורדון (במ/4).
הקמת הגדר החדשה בתוואי האמור תיעשה על בסיס מדידה של מודד מוסמך, כאשר עלות הריסת הגדר הקיימת והקמתה מחדש כאמור, תושת על התובעים לבדם.


ג.
התביעה הכספית לדמי שימוש – נדחית.
ד.
בנסיבות העניין ולנוכח מסקנתי כי הנתבעת הייתה ברת רישיון להחזיק בשטח המריבה עד לביטולו, ולנוכח נסיבותיו של המקרה דנן – לא מצאתי כי יש לעשות צו להוצאות. כל צד ישא, אפוא, בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים באמצעות הדואר.


ניתן היום, ח' באלול, תשס"ח (8 בספטמבר 2008), בהעדר הצדדים.



חיים טובי
, שופט











א בית משפט שלום 33883/05 פיאדה דוד, פיאדה לבנה נ' פיאדה רינה (פורסם ב-ֽ 08/09/2008)