פסקי דין על גצל ליפא

3574/97 א     26/05/2003




א 3574/97 מדינת ישראל נ' גצל ליפא




בתי המשפט
פ 003574/97
בית משפט השלום ירושלים




כב' השופט שמעון פיינברג


בפני
:

בעניין:
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד נועם עוזיאל
מפרקליטות המדינה – המחלקה הכלכלית




המאשימה

נגד



1 . גצל ליפא
– בעצמו

2 . אבן מיכאל
ע"י ב"כ עו"ד ציון אמיר

3 . יונה אפרים
ע"י ב"כ עו"ד משה צור

4 . קהירי אליהו
ע"י ב"כ עו"ד משה ישראל




הנאשמים




גזר דין

1. הנאשם מס' 1, ליפא גצל (להלן: גצל), הורשע במסגרת חמישה אישומים בביצוע חמש עבירות של לקיחת שוחד, עבירה לפי סעיף 290 (א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: החוק). הנאשמים מס' 2 , 3 ו- 4 הורשעו, כל אחד במסגרת אישום אחר, במתן שוחד לגצל, עבירה לפי סעיף 291 לחוק. כל הנאשמים כפרו במיוחס להם והורשעו לאחר ניהול הוכחות.
גצל שימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בתפקיד הממונה על אזורי פיתוח במשרד התעשיה והמסחר (להלן: התמ"ס). במסגרת תפקידו, הוא היה אחראי על מתן חוות דעת והמלצות למנהל מרכז השקעות (להלן: מרכז השקעות), גוף שהוקם למימוש מטרות החוק לעידוד השקעות הון תשי"ט - 1959, הכוללות מתן מענקים, פטורים והטבות מס לזכאים העוסקים בפרוייקטים שהחוק נועד לעודד. אותם זכאים שעמדו בקריטריונים שנקבעו על ידי מרכז ההשקעות קיבלו מהמרכז כתב אישור לקבלת הטבות (להלן: כתב אישור). חוות הדעת של גצל ניתנו בנוגע לבקשות של יזמים לקבלת כתבי אישור במטרה להקים מבנים תעשיתיים. תפקידו של גצל כלל בדיקת בקשותיהם של היזמים, הגשת חוות דעת למנהל מרכז ההשקעות בצירוף המלצתו באם להיענות לבקשה בחיוב או בשלילה, והשתתפות בדיון במנהלת מרכז ההשקעות שבו היתה מתקבלת החלטה בעניין גורל הבקשה. כמו כן, היה גצל אחראי על מתן המלצות בנוגע לבקשות המוגשות על ידי יזמים אחרי קבלת כתבי האישור, כגון בקשות לתוספת השקעה ובקשות להארכת מועד לביצוע העבודה במבנים.

2. 2. באישום מס' 1, הורשע גצל בכך שקיבל מיזם בשם אשר ז'נו (להלן: ז'נו) במועדים שונים במהלך השנים 1992-1993 תשלומי שוחד בסכום של כ- 10,000 ש"ח, מתוכו 5,500 ש"ח בשיקים והיתר במזומן. באותה התקופה נתן גצל המלצות חיוביות בחוות הדעת שלו באשר לבקשותיו של ז'נו, בשמה של חברת ז'נו אשר בניה ואבטחה 1989 בע"מ, לקבלת כתבי אישור ממרכז השקעות ולקבלת תוספת השקעה. ז'נו קיבל שני כתבי אישור על סך כולל של 6,052,800 ש"ח וכן אישור לתוספת השקעה של 847,000 ש"ח על סמך חוות הדעת של גצל. כתוצאה מאותם כתבי אישור, קיבל ז'נו מענקים מקופת המדינה בסכום של 2.8 מליון ש"ח.
גצל כתב עבור ז'נו את בקשותיו בכתב ידו, ולאחר שז'נו העתיקן בכתב ידו, הגיש גצל עבורו את הבקשות למרכז ההשקעות. גצל גם הדריך את ז'נו באשר למסמכים והמידע שעליו להביא וביצע עבורו פעולות שהיה על ז'נו או על כלכלן מטעמו לבצע. גצל גם אמר לז'נו שהוא ינסה למנוע מחברה המתחרה בו, בבעלות יזם אחר בשם יחיאל בנימין (להלן: בנימין), לקבל כתב אישור.

3. באישום מס' 2, הורשע גצל בכך שקיבל מאותו בנימין במהלך החודשים יוני-יולי 1992, או בסמוך לכך, תשלום שוחד בסך 2,500 ש"ח במזומן וארוחה במסעדה ששוויה 100 ש"ח, וזאת תמורת הצעתו של גצל לסייע לבנימין בקבלת כתב אישור למפעל מאושר.
קודם לכן, ביום 2.4.92, הגיש בנימין בשם חברת א.א. תעשיות אבן (ירוחם) בע"מ בקשה למרכז השקעות לאישור תוכנית השקעה להקמת מפעל מאושר, בקשה שאיננה מצויה בתחום טיפולו של גצל. כפי שנטען באישום מס' 1, היתה הידברות בין גצל לבין ז'נו על כך שגצל ינסה למנוע מבנימין לקבל את כתב האישור. זמן קצר לאחר הגשת הבקשה, ציין גצל באוזני בנימין כי "לא יעזור לך כלום, לא יאשרו לך [את הבקשה]". ביום 9.6.92, הודע לבנימין ממרכז ההשקעות כי בקשתו נדחתה. בסמוך לאחר מכן, הציע גצל לבנימין סיוע בקבלת מפעל מאושר. גצל הסביר לבנימין כי הוא נוכח בדיונים בהם מתקבלות החלטות מרכז ההשקעות. הוא גם הסביר לבנימין באילו פעולות עליו לנקוט כדי שיוכל לקבל את כתב האישור. גצל הציע לבנימין עזרה במציאת כלכלן שיסייע לו בקבלת כתב האישור וקיבל ממנו את המסמכים הנדרשים. ביום 3.11.92, החליט מרכז ההשקעות לתת לבנימין כתב אישור במסלול הפטור ממס בלבד, אך לאחר שהגיש ערר ביום 21.3.93, אותו הגיש בנימין בעצתו ובסיועו של גצל, החליטה מינהלת מרכז ההשקעות לאשר את בקשתו המקורית של בנימין לקבלת כתב אישור להקמת מפעל מאושר. כתב האישור שניתן היה בסך 174,474 דולר, מתוכו קיבל בנימין בפועל הלוואה על סך 20,000$.

4. באישום מס' 3, הורשע גצל בכך שקיבל מהנאשם מס' 2, מיכאל אבן (להלן: אבן), במהלך השנים 1992-1996 תשלומי שוחד בסך 11,650 ₪, בתוספת אירוח בבתי קפה ובמסעדות. המתת הכספי ניתן בשלושה שיקים, אחד משנת 1992 ושניים משנת 1996, כאשר כספי המתת שקיבל בשנת 1996, שימשו את גצל בעבור נופש בספרד לו ולמשפחתו. באותה תקופה, הגיש גצל מספר חוות דעת שבהן המליץ למרכז השקעות לאשר את בקשתו של אבן, בשם חברת אבן על אבן הקמת מבני תעשיה בע"מ, לתוספות השקעה ולהארכת מועד ביצוע. כתוצאה מאותן המלצות, קיבל אבן כתבי האישור לקבלת מענקים בסך 2,981,169 דולר. אבן קיבל מהמדינה בפועל מענקים בשיעור 38% מסכומי כתבי האישור שאושרו.
בנוסף, סייע גצל לאבן בקבלת כתב אישור לחברת ישראולדינג (1992) ביסוד בע"מ (להלן: ישראולדינג), וזאת למרות שמדובר בסוג מפעל שאינו מצוי בתחום טיפולו של גצל. אותה חברה קיבלה כתבי אישור למענקים בסך 578,369 דולר.
במסגרת אותו אישום, הורשע אבן במתן שוחד לגצל.

5. 5. באישום מס' 4, הורשע גצל בכך שקיבל מהנאשם מס' 3, אפרים יונה (להלן: יונה), במהלך השנים 1992-1993 תשלומי שוחד בסך 4,350 ש"ח בשלושה שיקים. בתמורה, המליץ גצל למרכז ההשקעות להיענות בחיוב לבקשותיו של יונה, בשם חברת גדעון יניב פרויקטים בע"מ, שמחצית מניותיו הן בבעלותו של יונה, לאשר תוספות השקעה וכתב אישור להקמת מבנה תעשיה. כתוצאה מאישור בקשותיו של יונה על ידי מרכז ההשקעות, קיבל יונה כתבי האישור לקבלת מענקים בסך 5,740,754 דולר. יונה קיבל בפועל מהמדינה מענקים בשיעור 38% מסכומי כתבי האישור שאושרו.
גצל כתב עבור יונה בקשה בעבור מרכז השקעות שיונה העתיק בכתב ידו. כמו כן, הדריך גצל את יונה באשר למסמכים ולמידע שיש להביא בפני
מרכז השקעות.
במסגרת אותו אישום, הורשע יונה במתן שוחד לגצל.


6. 6. באישום מס' 5, הורשע גצל בכך שקיבל מהנאשם מס' 4, אליהו קהירי (להלן: קהירי), ביום 17.7.96, טיפול רכב בשווי 1,100 ₪, במוסך שבבעלותו של קהירי בבאר שבע, כמתן שוחד וזאת בתמורה לטיפול של גצל בבקשותיו של קהירי, בשם חברת ק.ד. קהירי נכסים בע"מ, הנוגעים למבנים תעשיתיים. בין היתר, הגיש קהירי למרכז ההשקעות בקשה לאישור תוכנית במסלול מענקים רגיל וביום 23.6.96, קיבל קהירי הודעה ממרכז ההשקעות שהבקשה הועברה לגצל לקבלת חוות דעתו. ביום שבו נתן קהירי לגצל טיפול חינם במוסכו, ערכו השניים סיור בבאר שבע, בעניין חוות דעת סופית שגצל היה אמור לערוך למבנה הקרוי "בית אונטק", שהוקם על ידי קהירי על-פי כתב אישור ממרכז ההשקעות.
במסגרת אותו אישום, הורשע קהירי במתן שוחד לגצל.

7. בית המשפט קבע בהכרעת הדין כי התמורה שנתן גצל לכל אחד מהנאשמים כנגד המתת שקיבל היתה "כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל", וכן עבור הטיפול הספציפי שניתן לכל אחד מיזמים כמפורט בכל אישום ואישום. לא הוכח, ואף לא נטען בכתב האישום, שגצל היטה בפועל את חוות הדעת שהוציא עבור מי מהנאשמים או עבור ז'נו תמורת המתת שקיבל. במילים אחרות, לא הוכח כי אותם קבלנים שקיבלו כתבי אישור לא היו מקבלים את כתבי האישור אילו לא היו נותנים שוחד לגצל.
כמו-כן, לא הוכח שגצל השיג בפועל הטבה עבור אבן בעניין חברת ישראולדינג או עבור בנימין באשר לא.א. תעשיות אבן (ירוחם) בע"מ, שכאמור, לא היו חברות המצויות בתחום שבו טיפל גצל במסגרת תפקידו.
על פי הכרעת הדין, ראו היזמים בגצל, "כל יכול", או לפחות בעל סמכויות חשובות והשפעה, שמסוגל לקדם, ויקדם, את בקשותיהם בפני
מרכז ההשקעות. נראה אם כך, שאותה האמונה היא זו שעמדה מאחורי תשלומי השוחד. גצל היה מודע לחשיבותו בעיני היזמים, וניצל זאת כדי לקבל מהם תשלומי שוחד (אותם כינה לרוב בשמות מוסווים כגון "תשלום לכלכלן" ו"הלוואות"), בין אם מילא את הבטחותיו לקדם את בקשותיהם ובין אם לאו. גצל נהג לסעוד על חשבון היזמים במסעדות, ובמקרה של קהירי, קיבל גצל בחינם טיפול 10,000 ק"מ וטיפולים נלווים לרכבו.

8. נותני השוחד נשוא אישומים מס. 1 ו- 2, ז'נו ובנימין, הועמדו לדין בתיקים נפרדים. כל
אחד מהם הודה במסגרת הסדר במתן שוחד לגצל, ועקב כך הם הורשעו. על ז'נו נגזרו בת.פ. (שלום י-ם) 3575/97, 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 12 חודשים וקנס בסך 5,000 ₪. על בנימין נגזרו בת.פ. (שלום י-ם) 3573/97, חודשיים מאסר בעבודות שירות ו 4 חודשי מאסר על תנאי. שני היזמים הללו שימשו כעדי תביעה בתיק הנדון.

9. בטיעוניו לעונש, הדגיש בא-כוח המאשימה את האמון הרב שנתנה המערכת בגצל, אמון המתבטא בכך שחוות הדעת שלו היו בבסיס דיוני מינהלת מרכז ההשקעות, בבקשות לאישור הטבות במליוני שקלים. בא כוח המאשימה הצביע על נסיבות מחמירות הכוללות סטיות מן השורה בכל האישומים למעט באישום הקשור לקהירי, הצורה הבוטה בה שידל גצל את היזמים לשחד אותו, והתעוזה שלו בחלק המקרים לבקש ולקבל תשלומי שוחד ולבצע פעולות של סטיה מן השורה בתוך משרדו במשרד התמ"ס. לסיכום ביקש ב"כ המאשימה לשלוח את גצל למספר שנות מאסר.
באשר ליזמים, אבן, יונה וקהירי, טען ב"כ המאשימה כי יש לגזור עליהם מאסר שלא בעבודות שירות כדי להשיג את האפקט ההרתעתי הציבורי לאלה שעלולים להתפתות ליתן שוחד לעובדי ציבורי. הוא הוסיף וטען שלא יהא זה ראוי לגזור עליהם עונש הדומה לזה שנגזר על ז'נו ובנימין, אשר, בניגוד לנאשמים, הודו במיוחס להם במסגרת הסדרי טיעון.
ב"כ המאשימה ביקש כי בית משפט יגזור על כל הנאשמים, בנוסף לעונש המאסר, מאסרים על תנאי וקנסות וכן יכריז כי הנאשמים ביצעו עבירות שיש עימן קלון.

10. גצל טען בסיכומיו כי לא נמצאה סטיה מן השורה בפעולותיו. הוא ביקש לשכנע את בית
המשפט, כפי שניסה לפני הכרעת הדין, כי התשלומים שהוא מודה שקיבל היו רק הלוואות בין חברים. הוא הביע חרטה על כך שלא דיווח לממונים עליו על ההלוואות שקיבל, וכן על כך שלא עשה את הסכמי ההלוואה בכתב כדי שהדברים יהיו יותר ברורים. גצל עמד על תרומתו למשרד התמ"ס שבו עבד, לרבות בכל הקשור לקביעת מדיניות למתן הטבות במרכז ההשקעות אשר לטענתו חסך סכומים אדירים לקופה הציבורית. עוד טען גצל כי עבר עינוי דין בשנים שעברו מאז שנפתחה נגדו החקירה. הוא הושעה מעבודתו וטען כי חיי בני משפחתו נהרסו. הוא הצביע על תרומתו לצה"ל, שבו הוא משרת עד היום בשירות מילואים. בהמשך סיכומיו, הפנה גצל לפסק-דין שונים שבהם לא החמירו בתי המשפט עם מבצעי עבירות דומות. יצוין כי הנאשם לא הפנה את בית המשפט למראי מקום של פסקי-הדין, ועל כן נמצאו רק חלק מהם על ידי חיפוש במאגרי פסק-הדין בהתאם לפרטים שמסר.

11. בא-כוחו של אבן, עו"ד ציון אמיר, טען לעינוי דין שנגרם למרשו עקב החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום אחד כנגד כל הנאשמים. לטענתו, רוב המשפט הוקדש להבאת ראיות כנגד גצל בעניינים שאינם קשורים למרשו. הוא ציין במיוחד את הדחיות שנגרמו בשל הצורך להשלים את משפטיהם של ז'נו ובנימין כדי להביאם להעיד. עו"ד אמיר הדגיש את ההבדל בבחינת החומרה שבין העבירה של לקיחת שוחד לבין העבירה של מתן שוחד. לטענתו, גצל, שביקש הלוואות מאבן, היה היוזם של תשלומי השוחד. בין השניים התקיימו יחסי חברות, ועל רקע אותם יחסים, יש לראות בכספים שאבן נתן לגצל כטעות ולא מעשה בשנעשה בזדון. עו"ד אמיר הפנה את בית המשפט לעובדה שלא נקבע בהכרעת הדין שהמענק שקבל אבן מהמדינה ניתן בעקבות השוחד ששילם. עוד עמד עו"ד אמיר על כך שאבן מנהל במשך שנים רבות מפעלים באיזורי פיתוח, המייצרים גם עבור משרד הבטחון. לטענתו, החקירה והמשפט פגעו בו ובעסקיו. עו"ד אמיר הוסיף וטען שעקרון אחידות הענישה מחייב גזירת עונש שלא יחרוג מהעונשים שנגזרו על ז'נו ובנימין, בעוד שעל בית המשפט להביא בחשבון כי לז'נו הרשעות קודמות בעבירות רכוש, לעומת מרשו שאין לו עבר פלילי. אשר על כן, ביקש בא כוחו של אבן להסתפק בגזירת מאסר על תנאי.

12. בא-כוחו של יונה, עו"ד משה צור, העלה טענות כנגד הפרדת האישום כנגד ז'נו ובנימין, אשר
גרמה לטענתו לעינוי דין מיותר. הוא הוסיף וטען שהסדרי הטיעון עם ז'נו ועם בנימין היו עם שני היזמים המושחתים ביותר. עו"ד צור טען שעל פי הפסיקה, חל עיקרון אחידות הענישה גם על מקרים שבהם המדינה מגיעה להסדרי טיעון עם חלק מהנאשמים באותה פרשה.
בנוסף לכל אלה, ביקש עו"ד צור להתחשב בנסיבותיו האישיות של יונה, כפי שעלו מעדותו בבית המשפט בשלב הראיות לענין העונש. בעדותו, סיפר יונה על השנים הקשות שעברו עליו ועל משפחתו המורחבת, מאז החלה חקירת המשטרה נגדו בפרשה. בתקופה שבה נחקר, אשתו היתה בתקופת החלמה מניתוח לב פתוח שעברה שנה קודם לכן. בשנת 1997, נפטר אחיו של יונה, אשר השאיר אחריו אשה וחמישה ילדים שבהם יונה תומך. באותה שנה גם נפטרה אמו, שהיתה מטפלת באחיו הצעיר של יונה, שהוא בעל נכות של 100%. מאז, מבקר יונה מידי יום את אחיו הצעיר כדי לדרוש בשלומו. אח נוסף סובל ממחלת כליות כרונית, והאח החמישי הסתבך בחובות ועזב את הארץ. פרסומים בעיתונות אודות החקירה והמשפט, שהזכירו גם את בני משפחתו, הכניסו אותו לדכאון וגרמו למתחים בתוך המשפחה. גם עסקיו התדרדרו, והבנקים מסרבים לתת לו אשראי. יונה הגיש בקשה לפרק את החברה השיכת לו ולשותפו, מר גדעון יניב, בטענה שיניב ניצל את מצוקותיו של יונה בעקבות המשפט ו"בזז" את החברה.
יונה הביע חרטה על התנהגותו, אולם לא הודה מפורשות בעבירות שהורשע בהם.
סניגורו הגיש ראיות בדבר תרומות נכבדות שניתנו על ידי הנאשם לגופים שמטרתם לסייע לנזקקים.
יצוין כי יונה היה הנאשם היחידי שבחר להעיד בפני
בית המשפט בטרם נשמע הטיעון לעונש.

13. בא-כוחו של קהירי, עו"ד משה ישראל, טען כי על פי הכרעת הדין עולה כי גצל כפה
את עצמו על קהירי בכך שביקש טיפול לרכבו מבלי לשלם. מדובר בשוחד ללא פעולה אקטיבית מצד הנאשם, ללא תכנון מראש, כאשר סכום השוחד הוא כ- 1,000 ₪ בלבד. הוא טען כי נסיבות ביצוע העבירה על ידי קהירי היו קלות בצורה משמעותית הן מהעבירות של אבן ויונה והן מהעבירות של ז'נו ובנימין. עוד התיחס עו"ד ישראל בטיעוניו לקהירי כאדם שעוזר לזולת, שנפגע קשות מהפרסומים אודות החקירה, המשפט והרשעתו ושנפצע לאחרונה בבירכו בתאונת עבודה.


14. בעניין מבצעי עבירות "צווארון לבן" בכלל ועבירות שוחד בפרט קיימת פסיקה עניפה. הפסיקה אחידה בהתיחסותה לחומרת סוג העבירות הללו ובצורך בהחמרה בענישה:
"נראה לי. כי ראוי גם להוסיף ולהביא מדברי השופט ח. כהן בע"פ 395/75, כי עבירתו של בעל הצווארון הלבן, המקפיד על נקיון בגדיו ומזניח נקיון כפיו, חמורה פי כמה מעבירה הנעברת על ידי בור ואביון." (ע"פ 355/88 לוי נ. מ"י פד"י מ"ג (3) 221, 266).
"נטילת שוחד, הפרת אמונים וביצוען של עבירות אחרות הקבועות בדיני העונשין, אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל. הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת. הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר חברתי קיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתיפקודו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית." (בג"ץ 7074/93 סויסא נ. היועץ המשפטי פד"י מ"ח (2)749, 777).
"מעשים אלה, המכונים "מעשי עבירה של צווארון לבן" אינם זוכים למידה הסלידה וההוקעה הציבורית הראויה להם. הטלת עונשים מתונים תותיר גישה זו על כנה ומכך מן הראוי להימנע. לא נעלם מעינינו עברו הנקי של המערער ומצבה הקשה של משפחתו בשל מאסרו. ברם, בנסיבות העניין, על הנסיבות האישיות לסגת מפני העניין הציבורית שבענישה מחמירה" (ע"פ 23/97 רפיד נ. מ"י, דינים עליון כרך נ"ד 237)

"הסכנה לדמותו של השירות הציבורי ולאופיה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי כל מי שעולה על דרך השוחד – אם כנותן, אם כלוקח או כמבקש, ואם כמתווך... רחמנות יתירה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושל שחיתות". (ע"פ 341/73 מ"י נ. אירה ויטה, פד"י כ"ז [2] 610)

"מקובל עלינו, כי אדם שהורשע בביצוע עבירות כגון גניבה בידי מורשה, גניבה על ידי נאמן, גניבה על ידי מנהל, וגניבה מאת מעביד, וכן עבריין שחטא במעשי שחיתות בקבלת או מתן שלמונים או בנתינתם- אין לפטור את אלה מעונש מאסר בפועל. בעבירות אלה, מתמצים ומשתלבים יחד גם שליחת יד ברכוש הזולת וגם מעילה באמון, אשר ניתן באנשים אלה על ידי הציבור שבטח ביושרם ובהגינותם. בהיות עבירות מעין אלה שכיחות ומשום שפגיעתן בציבור הרחב קשה במיוחד, סבר המחוקק בקבעו את העונש המרבי וקבע בית משפט זה בהלכותיו, כי ראויים מעשים מעין אלה לעונש חמור ומוחשי, כדי שיהא בהם להרתיע על התנהגות נפסדת זו ולהרתיע עבריינים בכוח מלהגרר למעשי עבירה שכאלה. אין בידי בית המשפט, ששומה עליו לתרום את תרומתו להכחדת התופעות הללו, אמצעי הולם יותר מאשר ענישה ממשית ומוחשית, שמאסר בפועל בין מרכיביה." (ע"פ 281/82 אבוחצירא נ. מ"י,פד"י ל"ז (3) 673, 717.)
"מקובלת עלינו עמדתה של באת כוח המשיבה, שעובדי ציבור המועלים בתפקידיהם בעבור בצע כסף ראויים לעונשי מאסר חמורים מאלה שהוטלו על שכמותם בעבר. "
(ע"א 67/89 קלמן נ. מ"י פד"י מ"ג (2) 551).
"השמירה על טוהר -המידות בשירות הציבורי מחייבת הטלת מאסר, למען ישמעו ויידעו שיהיו אשר יהיו הנסיבות האישיות והמקלות שבמקרה פלוני, שום עובד ציבור המועל בתפקידו אינו יוצא בעונש קל מזה." (ע"פ 364,372/76 גוזלן נ. מ"י פד"י ל"א (2) 405).

15. עוד נקבע בפסיקה כי, ככלל, אין לאפשר לעברייני שוחד לרצות את מאסרם בעבודות
שירות:

"הלכה ידועה וקיימת ועל פיה ככל שמדובר בעבירות של שחיתות, של הפרת אמונים, בעבירות כלכליות מסוימות וכיוצא באלה, אין זה ראוי לאפשר לנאשם לרצות את עונשו בעבודות שירות ומטרת הענישה תושג דווקא אם ירצה הנאשם את עונשו בכלא, על הסטיגמה המתלווה לכך, שהרי מדובר בעבירות שבמהותן הן עבירות שיש עמן קלון ויש להרתיע מפניהן, לא רק את הנאשם עצמו, אלא את הציבור בכללו." (רע"פ 1884/94 עובדיה נ. מ"י תקדין עליון כרך 94(2) 190).

"כאמור, ביהמ"ש המחוזי דן באפשרות של עבודות שרות כביצוע עונש המאסר בפועל,
אך דחה אותה. ובדין נהג כך. מתן שוחד היא עבירה חמורה מאוד, שיש בה משום השחתת המידות. העובר עבירה זו חוטא ומחטיא אחרים, ואחרים אלה המה משרתי הציבור. העונש הראוי וההולם על עבירה זו הוא מאסר בפועל, פרט למקרים נדירים ונסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק חריגה מכלל זה". (ע"פ 441/90 מיכאל זינו נ. מ"י, תקדין עליון כרך 90 [4]4 ).

16. מדיניות זו - של הטלת עונשי מאסר בפועל, שלא בדרך של עבודות שרות, על מבצעי עבירות מן הסוג הזה - נקבעה גם כאשר מבצעי העבירה התנהגו בצורה נורמטיבית עד למועד ביצוע העבירות. יש בכך טעם והגיון: למשרות של עובד ציבור ,מנהל, עובד, או "מורשה" (כהגדרתו בסעיף 393 לחוק), מתקבלים בדרך כלל אנשים ללא עבר פלילי, מתוך רצון לסמוך עליהם כדי שיבצעו את התפקיד באופן אחראי. היות וסומכים עליהם, פחות משגיחים עליהם, ולכן קל יותר לבצע את העבירה ולא להתפס. הפיתוי לבצע שליחת יד בכספים או בנכסים המופקדים בידיהם הוא תמידי. ככלל, עבריינים כאלה, שהם נורמטיביים לפני ביצוע העבירה, מביעים חרטה לאחר שנתפסים במעשה, חשים בושה כלפי הציבור (שהכיר אותם כאנשים טובים וישרים),ומאבדים את מקום העבודה שבו ביצעו את העבירה, על כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות הנובעות מכך. עבריינים אלו לומדים בדרך כלל את הלקח, כאשר ההליכים הפליליים עצמם מהווים גורם עונשי. לרוב, לא ישובו לבצע עבירות נוספות בעתיד, בנסיון להשיב לעצמם את כבודם האבוד. לכן, נסיבות נורמטיביות, לפני ואחרי ביצוע העבירה, הינן נסיבות המאפיינות מבצעי עבירות שכאלה, ואין לראותן כנסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה מיוחדת בעונש. כפי שקבע כב' השופט קדמי בע"פ 5877/96 רפאל נ. מ"י (דינים - עליון),

"שליחת יד בכספי לקוחות על ידי עובדי בנק המופקדים על שמירת כספים, מתבצעת, בדרך טבע, על ידי מי שלא נכשל קודם לכן בעבירות פליליות והתנהגותו מעוררת אמון; ולא בכדי יש לנסיבות אלו משקל שולי בלבד בכל הקשור למידת העונש. הוא הדין בנסיבות אישיות הכרוכות בהתפוררות התא המשפחתי בעקבות גילוי מעשה המעילה, שגם לה משקל מוגבל בלבד לקולא."

לאנשים נורמטיביים, יותר מאשר לאנשים שבאים מסביבה עבריינית, מפחידה המחשבה להכנס לכלא, גם לתקופה קצרה יחסית. זהו גורם הרתעתי ממשי. לעומת זאת, בתור אנשים שרגילים לעבוד, עבריינים כאלה (והן עבריינים שכאלה בפוטנציה) אינם נרתעים הרתעה של ממש מעבודות שירות, המהוות בעיקר עונש כלכלי, בשל אובדן ימי הפרנסה. ככלל, אין גם עונש חינוכי או שיקומי בגזירת עבודות שרות על אנשים כאלה, שהם, כאמור, מטבעם אנשים עובדים. הסטיגמה של מבצעי עבודות שרות אינה מוסיפה הרבה לפגיעה האנושה בכבודם, שכבר נגרמה בעצם ההרשעה בעבירה פלילית שכזאת.
גזירת סוג של עונש שאין בו הרתעה ממשית כלפי קבוצה זו של עבריינים עלולה לשלוח את המסר הלא נכון שהסיכון לאלה שנתפסים בעבירות מסוג זה אינו רב כל כך. לדידי, סטיה מהכלל, וגזירת עונש שלא בדרך של מאסר בפועל, צריכה להיעשות רק במקרים יוצאי דופן, נוכח נסיבות מיוחדות, אישיות או אחרות, מעבר לנסיבות הרגילות במקרים כגון אלה של רקע נורמטיבי.

17. אותו דין צריך לחול גם על נותני שוחד, למרות שהם אינם בגדר עובדי ציבור שהציבור רוחש להם אמון. אלמלא פעילותם המשחדת, לא יכלו פקידי הציבור המושחתים להשלים את ביצוע עבירות לקיחת השוחד. למרות שמבחינה טכנית יכולה להתבצע עבירה של מתן שוחד מבלי שמתבצעת עבירה של לקיחת שוחד, ולהיפך, המציאות מראה לנו כי מדובר בדרך כלל בצמד עבירות שמתקיים לגביו הפתגם "דרושים שניים לטנגו". שני העבריינים, המשחד והמשוחד, פועלים יד ביד, כל אחד לקידום מטרותיו האישיות, וביחד משבשים את הפעולה התקינה של הרשות המנהלית ופוגעים באמון הציבור במנהל הציבורי.

18. הפסיקה ייחסה חשיבות לזהותו של יוזם השוחד, כאשר הנטיה היא להחמיר עם היוזם, בין אם מדובר במשחד או במשוחד, ולהקל עם הצד שרק הגיב ליוזמה של הצד שכנגד.
(באשר להקלה עם נותני השוחד, כאשר היוזמה היתה של מקבל השוחד, ראה ת.פ. (מחוזי י-ם) מ"י נ. דרעי ואח', דינים מחוזי ל"ב (3) 617, וע"פ 3575/99 דרעי ואח' נ. מ"י תקדין –עליון 2000 (2) 2248. באשר להחמרה עם המציע שוחד – ראה ע"פ (חיפה) 636/00 מ"י נ. סמיח תקדין-מחוזי 2000 (2) 8683).

19. נסיבה מהותית נוספת בגזירת דינם של נותני השוחד היא העובדה אם הודו או לא הודו במה שמיוחס להם. (ע"פ 389/72 זוקאים נ. מ"י פד"י כ"ז (2) 487).
בנסיבה זו, אני רואה חשיבות מיוחדת לגבי עבירות השוחד, יותר מאשר לגבי עבירות אחרות.
העבירות של לקיחת שוחד ומתן שוחד מתבצעות בדרך כלל בין שני אנשים, הרחק מעיניהם של עדים, מבלי להשאיר עקבות ומבלי שלמי מהצדדים קיים אינטרס לחשוף את המעשה. בשל אותו קשר כמוס בין המשחד למשוחד המאפיין את עבירות השוחד, קשה מאד לחשוף שחיתויות בקרב עובדי ציבור. גם כאשר השחיתות נחשפת, מתקשה המשטרה לאסוף ראיות מספיקות להביא להרשעתם של העבריינים, נוכח המשך קשר השתיקה או ההכחשה של השותפים למעשה השוחד. לאור אותם קשיים ראייתים אינהרנטיים, קבע המחוקק שורה של הוראות מרחיבות בסעיפים 293 ו – 294 לחוק, שנועדות למנוע העלאת טענות הגנה שונות.
על רקע אותם קשיים חקירתיים וראייתים, קיים אינטרס ציבורי לעודד עברייני שוחד להודות במעשיהם, כדי לסייע בחשיפת כל התאים הממאירים של מחלת השוחד בגוף הציבורי. אחד הדברים העשויים להניע עבריינים להודות הוא הקלה צפויה בעונשם, ולכן ראוי בדרך כלל להקל משמעותית בעונשו של מי שמוכן להודות ולהעיד כנגד רעהו המשחד או המשוחד – לפי הענין.

20. בא-כוחו של יונה, עו"ד צור, הצטייד בפסיקה המיישמת את עקרון אחידות הענישה גם במקרים שבהם למקצתם של השותפים לעבירה הקלו בעונש בשל הסדרי טיעון (ע"פ 4539/90 סלאמה נ. מ"י דינים עליון כ"ב 26, ע"פ 804/95 גרינברג נ. מ"י פד"י מ"ט (4) 200).
יש לאבחן את שני פסקי-דין מהמקרה הנדון מהסיבות הבאות:
ראשית, בפס"ד סלאמה, הסדר הטיעון שדובר בו נעשה על רקע קושי ראייתי לגבי אותו נאשם שעמו עשו את ההסדר. אותם שיקולים שהביאו את בית המשפט להחיל את עקרון אחידות הענישה באותו מקרה אינם בהכרח השיקולים הרלוונטיים כאשר בפני
נו מקרה שבו נעשה הסדר טיעון עם נאשם משום שהיה מוכן להודות במה שמיוחס לו. בהקשר זה, יפים הדברים שנכתבו ב"פ 462/89 גובארה נ. מ"י דינים –עליון כרך י"ח 336, 440:

" אכן, מקובל בעינינו העקרון בדבר אחידות הענישה, אולם על פי מובנו הנכון והאמיתי. אין זה עקרון המופעל על דרך שגרה ובצורה מכנית בכל מקרה בו מובאים לדין נאשמים שונים המואשמים בביצוע אותן העבירות או עבירות מאותו סוג. שכן כל מקרה ומקרה חייב להיבחן עלפי נסיבותיו ורק כאשר מדובר בנאשמים שחטאו באותה מידה ונסיבותיהם האישיות זהות אף הן, יופעל העקרון בקפידה." עמ' 440.
" עקרון אחידות הענישה אינו כלל מכני-חשבונאי: השופט קדמי, ע"פ 74/89 83/89, 493/88, 603/88, 657/88 (טרם פורסם), סכם ההלכה ודרך יישומה בצורה קולעת לאמור:
"ב"כ המערערים מתייחסים אל העקרון בדבר אחידות העונשים כאל עקרון הקובע כלל מיכני המבטא נוסחה חשבונית ולא היא. אין המדובר בכלל האומר כי משהוטל עונש מאסר על אחד מחבורת קושרים - שומה על בתי המשפט לראות בעונש זה, כמות שהוא, סרגל חישוב לקביעת עונשם של הקושרים האחרים, מבלי לתת את הדעת לקיומם של גורמים מיוחדים שהביאו להקלה בעונשו ותוך התעלמות מגורמים אישיים שתרמו גם הם את תרומתם בהקשר זה. אין להתעלם בענין זה, לא מקיומה של עיסקת טיעון המצריכה הקלה בעונש, ואף לא מקיומו של סבל אישי המצדיק הליכה לקראת הנאשם". (שם עמ' 441).

שנית, בפס"ד גרינברג, בית המשפט אמנם הביא בחשבון את כלל אחידות הענישה אך לא הפעיל אותה. בית המשפט לערעורים, למרות שהפחית מעונשו של המערער, גזר עליו 7.5 שנות מאסר בפועל, לעומת 30 חודשי מאסר שנגזרו על כל אחד מהמעורבים האחרים בפרשה.

21. באשר לז'נו ולבנימין, קיימות נסיבות אצל כל אחד מהם אשר מבדילות אותם מהמקרים של אבן, יונה וקהירי.
ז'נו, למרות היותו בעל עבר פלילי (רחוק) בעבירות רכוש, ולמרות ששילם לגצל מספר תשלומי שוחד בסכום כולל של 10,000 ₪, הוא האדם שחשף את פרשות השוחד של גצל. חשיפת הפרשה על ידו נעשתה בעת שנחקר בחשדות של מרמה הקשורות למפעל המאושר שהקים במצפה רמון, חשדות שבגינם לא הועמד לדין.
בהקשר זה, אני מקבל את טענותיו של ב"כ המאשימה לפיהן היה טעם עניני בהפרדת האישום כנגד ז'נו, לאור הלכת קינזי, משום שעדותו, לאחר הרשעתו, היתה נחוצה כדי להביא להרשעתו של גצל.
באשר לבנימין, בנוסף לעובדה שגם הוא הודה במסגרת הסדר טיעון ושימש כעד תביעה כנגד גצל, עברה על בנימין טרגדיה אישית משום שבסמוך לפני גזר הדין, נפטרה אשתו לאחר מחלה קשה, והוא נשאר לגדל 4 ילדים קטנים לבדו. שליחתו למאסר היתה מותירה את הילדים ללא הורה שישגיח עליהם. מדובר בנסיבות קשות יותר מאשר אלו הקיימות אצל הנאשמים שבפני
. כמו-כן, בניגוד לאבן ויונה, אך בדומה לקהירי, הורשע בנימין בגין ביצוע תשלום אחד של שוחד לגצל בסכום שאינו גבוה במיוחד – 2,500 ₪.
לפיכך, למרות שאני מביא בחשבון את רמת הענישה שנגזרה במקרים של ז’נו ובנימין, אני סבור כי אין להפעיל את כלל אחידות הענישה לגבי אבן, יונה וקהירי ביחס לעונשים שנגזרו על ז'נו ובנימין.

22. טענות הנאשמים, לפיהם עינוי הדין שנגרם להם מזכה אותם בהקלה משמעותית בעונש, דינן להדחות, הן מבחינה משפטית והן מבחינה עובדתית.
מבחינה משפטית, נפסק כי התמשכותם של משפטים פליליים אינה יכולה כשלעצמה לשמש עילה לאי הטלת עונש מאסר שהעבריין ראוי לו מבחינות אחרות, במיוחד כאשר הדיון המשפטי מתארך עקב הכחשותיו חסרות הבסיס. (ע"פ 568/72 עזרא נ. מ"י פ"ד כ"ז (1) 806). כפי שנקבע בפסק-הדין בערעור של אריה דרעי (ע"פ 3575/99, שם),
"תהא זו תקלה קשה שבעתיים לציבור, אם ייחלצו בלא עונש מאסר עבריינים הראויים לעונש זה, אשר בשל אי שיתוף פעולה מצידם בשלב החקירה, או בשל התנאים השוררים ברשויות החקירה ובבתי המשפט, השתהו או התארכו הליכי החקירה ובירור דינם."(סעיף 157 לפסק-הדין).
ביחס לעבירה של מתן שוחד, נפסק כי גם במקרה של עינוי דין חמור, מן הראוי שבית המשפט ישית עונש מאסר בפועל ולו לתקופה קצרה (ע"פ 786/84 הלוי נ. מ"י פ"ד ל"ט (2) 714.)
מבחינה עובדתית, מאז תחילתה של החקירה המשטרתית הגלויה ועד למתן גזר דין זה, עברו פחות מחמש שנים. כל הפסיקה שעליה הסתמכו הסניגורים בטענותיהם לעינוי הדין, היתה התחשבות של בית המשפט כאשר עינוי הדין הגיע ל9 עד 10 שנים. יתרה מכך, מהעובדה שהחקירה והמשפט ארכו כחמש שנים, אין לגזור כי היה עינוי דין של חמש שנים: כתב האישום בתיק זה הוגש ביום 3.9.97, כ- 13 חודשים לאחר שנפתחה החקירה הגלויה. יצוין כי מדובר בחקירה מורכבת שמעורבים בה חשודים רבים, עדים רבים וקלסרים על גבי קלסרים של מסמכים שנבדקו. ההקראה הראשונה התקיימה ביום 31.12.97. ביום 20.1.98, נקבע התיק להוכחות, כאשר בית המשפט שריין לצורך שמיעת עדי התביעה שלושה ימים שלמים בחודש אוגוסט 1998. בחודש מאי 1998, ביקש בא-כוחו של אבן, עו"ד אמיר, לדחות שניים ממועדי ההוכחות שנקבעו בשל משפט אחר, והצדדים האחרים לא התנגדו לכך. בשל כך, נדחו מועדי ההוכחות עד לראשית שנת 1999. עדויותיהם של עדי התביעה, למעט בנימין, נשמעו במהלך שנת 1999 ותחילת שנת 2000. העד בנימין הוזמן להעיד ביום 14.3.00, אך מחמת עיכובים שונים התלויים בו, נדחה המועד לשמיעת עדותו. אולם משך הדחיה הסתכם בכחודשיים וחצי בלבד. בנימין העיד ביום 5.6.00, ולאחר עדותו הסתיימה פרשת התביעה. פרשת ההגנה נשמעה במשך חמישה ימי דיונים רצופים בחודש יוני 2000. הסיכומים נשמעו עד סוף חודש נובמבר 2000, הכרעת הדין ניתנה ביום 20.2.01 וגזר הדין ביום 18.6.01.
לסיכום, החקירה והדיון המשפטי התנהלו במהירות וביעילות (יחסית), ולא הרבה מעבר למקובל במשפטים אחרים המתנהלים בבית המשפט, ובוודאי ביחס לתיקים בהיקף שכזה.
על אף כל האמור, ברור לי כי נגרם עינוי דין (מבחינה סוביקטיבית) לנאשמים, אשר במשך שנים לא ידעו מה יהיה בגורלם, והדבר הזה נלקח בחשבון בעת גזירת עונשם.

23. בסיכומיהם, הפנו גצל והסניגורים לפסיקה המקילה יחסית עם עברייני שוחד. בחלק מאותם פסקי-דין, נגזרו על הנאשמים עונשים שנעו בין שירות לתועלת הציבור למאסר בעבודות שירות (ללא הסדר טיעון). על חלקם נגזרו מאסרים מותנים בלבד לצד קנס כספי.
בחלק מפסקי-הדין, קיימות נסיבות מיוחדות אשר הצדיקו סטיה מן הכלל שמחייב ענישה במאסר בעבירות מהסוג הזה. בחלק אחר, לא מצאתי נסיבות מיוחדות שכאלה, וגם לא מצאתי דרך ליישב בינם לבין פסקי-הדין שצוטטו לעיל אשר קבעו את מדיניות הענישה הראויה.
בבואי לבחור בין הפסיקה אשר קבעה, בצורה מנומקת, את כללי הענישה הראויה ביחס לעבירות השוחד, לבין פסיקה אשר סוטה לקולא, ללא הסבר של ממש, מאותם כללי ענישה, ידה של הראשונה על העליונה.

מן הכלל אל הפרט.

24. גצל הורשע בביצוע 5 עבירות של לקיחת שוחד. הוא מעל באמון של הציבור, שהותיר בידיו את הסמכות להמליץ בחיוב או בשלילה על בקשות יזמים המוגשות למרכז השקעות לקבלת הטבות במליוני שקלים מהמדינה. אמנם לא על פי חוות הדעת שלו לבדן היתה מנהלת מרכז ההשקעות קובעת את גורל הבקשות, אולם חוות הדעת שמשו בסיס לדיונים במנהלת בבקשות השונות שהוגשו בפני
ה. גצל ניצל לרעה את סמכויותיו, מעמדו והשפעתו במסגרת תפקידו בתמ"ס ובמרכז ההשקעות כדי לבקש ולקבל תשלומי שוחד מיזמים שונים. הוא אף הבטיח במקרה של ז'נו להכשיל את בקשת מתחרהו של ז'נו – בנימין – שהיתה בפני
מרכז ההשקעות, ואחר-כך, ניצל את חוסר האונים של בנימין, נוכח כשלון מאמציו לקדם את בקשתו, כדי לסחוט גם ממנו תשלום שוחד.
דרכי השוחד הפכו אצל גצל לטבע שני. הוא נהג לאכול על חשבון היזמים התלויים בו במסעדות. הוא נהג לבקש ולקבל מהם "הלוואות" כאשר ברור לשני הצדדים כי אלו הם תשלומי שוחד. הוא תיקן את רכבו ללא תשלום אצל אחד היזמים (קהירי). משרדו של גצל במשרד התמ"ס שימש בחלק מהמקרים המקום בו ביקש שוחד, קיבל את תשלומי השוחד, וביצע פעולות של סטיה מן השורה.
גצל לא רק הבטיח ליזמים לקדם את בקשותיהם במרכז ההשקעות, אלא במקרים של ז'נו, אבן ויונה "סטה מן השורה" בצורות שונות, ושימש להם כיועץ, כ"לוביסט" או כמוציא לפועל בכל הקשור לבקשותיהם, גם כאשר לא היו בתחום טיפולו, למרות שאותן בקשות היו אמורות לבוא תחת ביקורתו או תחת ביקורת המשרד שבו עבד.
גצל הורשע בקבלת סך של כ- 30,000 ₪, שהוא סכום לא מבוטל.
גצל לא הודה במה שמיוחס לו.
לקולא, הנאשם הינו בן 48, ואין לו עבר פלילי. החקירה המשטרתית והמשפט הביאו להשהייתו מתפקידו ולפגיעה במצבו הכלכלי ובשמו הטוב. אולם, אותן נסיבות אישיות מתגמדות נוכח החומרה שבמעשיו.
כאשר לנגד עיני, פסק-הדין בענין אריה דרעי, שעליו נגזרו 3 שנות מאסר בפועל בנסיבות החמורות מהנסיבות דנן, לעומת פסק-הדין בענין אסולין המוזכר בעמ"ש 590/99 אסולין נ. מ"י תקדין עליון 99 (1) 707 (שבו נגזרו 18 חודשי מאסר בפועל על עובד בכיר בבית המשפט שהורשע בשלושה אישומים של לקיחת שוחד), בהתחשב בנסיבות לחומרא ולקולא, אני גוזר על גצל 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים בפועל, ו-12 חודשים על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע למשך שנתיים מיום שחרורו מבית הסוהר. כמו-כן, אני גוזר עליו קנס כספי בסך 50,000 ₪ או 8 חודשי מאסר תמורתו.

25. אבן הורשע במתן שוחד לגצל, פעם בשנת 1992 ופעמיים בשנת 1996. הוא שילם לגצל סך של 11,650 ₪. קשרי השוחד בינו לבין גצל נמשכו במשך 4 שנים שבמהלכם הגיש אבן בקשות רבות למרכז ההשקעות וזכה לקבלת כתבי אישור במליוני שקלים. לא זו בלבד שאבן שילם לגצל כדי לקדם את בקשותיו שהיו בתחום טיפולו של גצל, אלא שהוא למעשה שכר את שירותיו של גצל כדי לקדם את בקשתו בענין חברת ישראוולדינג, בקשה שלא היתה בתחום שבו טיפל גצל במשרד התמ"ס. אבן לא הודה במיוחס לו. למרות שלפי עדויותיהם של גצל ואבן, היה זה גצל שביקש הלוואות מאבן, בית המשפט לא קיבל את גירסת ההלוואות. לכן, ולאור פרשת ישראוולדינג, לא ברור מי היה זה שיזם את קשרי השוחד. גם אם נניח שגצל יזם את תשלום השוחד הראשון, הראיות מצביעות על כך שקשרי השוחד נמשכו, בהסכמה ולשביעות רצון שני הצדדים, למשך שנים.
יש בהתנהגותו של אבן ביטוי של כפיות טובה כלפי המדינה, שהעניקה לו בשנים 1992 – 1996 כתבי אישור לקבלת מענקים במליוני שקלים, ונוצלו לקבל המענקים בפועל, נוסף על הטבות שקיבל מהמדינה במשך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.
לצורך השוואה, גזר בית המשפט העליון תקופות מאסר בפועל שבין שלושה לחמישה חודשים, שלא בדרך של עבודות שירות, על משלמי שוחד לפקידי עמידר בנסיון להשיג דיור ציבורי "למען פיקוח נפשות נשיהם וילדיהם" (פס"ד זוקאים). בעיני, מעשיו של אבן חמורים יותר.

אבן הינו בן 64 ואין לו עבר פלילי. מדובר באיש של מעשים, שהקים מפעלים באיזורי פיתוח. אין ספק שהחקירה והמשפט הטרידו אותו ופגעו בשמו הטוב. יחד עם זאת, לא הובאו ראיות כדי לבסס את טענתו שההליכים פגעו בו מבחינה כלכלית.
אין בנסיבותיו האישיות כדי להצדיק סטיה ממדיניות הענישה הראויה למי שנותן שוחד.
אני גוזר על אבן מאסר של 12 חודשים, מתוכם ירצה 6 חודשים בפועל שלא בדרך של עבודות שירות, ו – 6 חודשים על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע למשך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר. אני גם גוזר על אבן תשלום קנס כספי בסך 12,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו.


26. יונה הורשע במתן שוחד לגצל, פעמיים בשנת 1992 ופעם אחת בשנת 1993. הוא שילם לגצל סך של 4,350 ₪. יחסי השוחד בין השניים נמשכו למעלה משנה. לא זו בלבד שגצל הבטיח לקדם את בקשותיו של יונה במרכז ההשקעות, אלא שגצל "סטה מן השורה" ושימש כיועץ "בשכר" של יונה בניסוח בקשה עבורו למרכז ההשקעות, כאשר גצל עצמו היה אמור לתת את חוות הדעת לגבי אותה בקשה. יונה לא הודה במה שמיוחס לו. למרות שלפי עדויותיהם של גצל ויונה, היה זה גצל שבקש הלוואות מיונה, בית המשפט לא קבל את גירסת ההלוואות. לכן, ולאור התפקיד הפעיל שביצע גצל עבור יונה בניסוח הבקשה עבורו, לא ברור מי יזם את קשרי השוחד. גם אם נניח שגצל יזם את תשלום השוחד הראשון, הראיות מצביעות על כך שקשרי השוחד נמשכו, בהסכמה ולשביעות רצון שני הצדדים, למשך למעלה משנה.
יש בהתנהגותו של יונה, כמו זו של אבן, ביטוי של כפיות טובה כלפי המדינה, אשר העניקה לו בין השנים 1990-1993 כתבי אישור לקבלת מענקים במליוני שקלים, ונוצלו לקבל המענקים בפועל.
גם בענינו, יש להשוות את הנסיבות והעונשים שניתנו בפס"ד זוקאים.
יונה הוא בן 51 ויש לו הרשעה אחת קודמת בגין עבירה של שימוש במידע שמקורו איש פנים לפי סעיף 52ד. לחוק ניירות ערך תשכ"ח – 1968 משנת 1992, שבגינה נגזרו עליו בשנת 1996 מאסר על תנאי וקנס.
גם לגבי יונה, לא מצאתי שנסיבותיו האישיות מצדיקות סטיה מרמת הענישה המקובלת. כמו-כן, לא הוכח כי מצבו הכספי אינו מאפשר לו לשלם קנס. יחד עם זאת, לאור האירועים הקשים שעברו עליו בשנים האחרונות, עליהם סיפר בעדותו, לא אמצה עמו את הדין.
אני גוזר על יונה מאסר בפועל של שלושה חודשים ויום שירוצו שלא בדרך של עבודות שירות. כמו-כן, אני גוזר עליו מאסר על תנאי של שלושה חודשים למקרה שיעבור עבירה מסוג פשע במשך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר. בנוסף, אני גוזר עליו קנס כספי בסך 5,000 ₪ או 25 ימי מאסר תמורתו.

27. קהירי הורשע במתן שוחד לגצל בדרך של הענקת טיפול חינם במוסך שלו בשווי 1,100 ₪. למרות שהובאו ראיות לכך כי אין זו הפעם הראשונה שקהירי העניק לגצל הטבות במוסך (ראה סעיף 147 להכרעת הדין), לא הורשע קהירי במקרה נוסף של שוחד, ויש להתיחס אליו כמי שביצע עבירה חד פעמית. בניגוד לאבן וליונה, ולמרות שקהירי לא הודה במיוחס לו, הצביעו הראיות על כך שגצל היה זה שיזם את מתן השוחד, וזאת על ידי מתן הודעה מוקדמת לקהירי בטלפון שהוא מגיע למוסך שלו עם רכבו כדי לתקנו, ביום שבו תכנן גצל סיור ביקורת במבנה מאושר של קהירי. הוא גם הביא את הרכב בפועל אל המוסך באותו יום. פעולת מתן השוחד של קהירי, על אף שמדובר בפעולת שוחד לכל דבר וענין, שונה במהותה מתשלומי השוחד של אבן, יונה, ז'נו ובנימין, משום שהשוחד היה בצורת ויתור על תשלום שהגיע למוסך של קהירי ולא בתשלום בפועל.
התרשמותי מהראיות היתה כי בניגוד לאבן, יונה וז'נו, ובדומה לבנימין, מתן השוחד נכפה על קהירי יותר מאשר נעשה מתוך רצון.
קהירי הוא בן 57 ואין לו עבר פלילי.
בדומה לקודמיו, גם בהתנהגותו של קהירי מצאתי כפיות טובה כלפי המדינה, שהעניקה לו הטבות יקרות במסגרת מרכז ההשקעות. בשל כך ולאור מהותה של העבירה, אין לפתור אותו ממאסר בפועל ומקנס כספי. יחד עם זאת, בהתחשב בהעדר היוזמה לשוחד מצידו של קהירי, ושוויו הנמוך יחסית של השוחד, שהן בעיני נסיבות מיוחדות המצדיקות ריצוי המאסר בעבודות שירות, אני גוזר על קהירי 30 ימי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת חיובית של הממונה על עבודות שירות. כמו-כן, אני גוזר עליו מאסר על תנאי של 30 יום למקרה שיעבור עבירה מסוג פשע למשך שנתיים. בנוסף, אני גוזר על קהירי קנס כספי בסך 2,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.
הממונה על עבודות שירות מתבקש להכין חוות דעת לקראת הדיון המסכם בענינו, שיקבע לאחר הקראת גזר הדין.

28. העבירות שביצעו הנאשמים הן, מטבען ועל פי נסיבותיהן , עבירות שיש בהן קלון.

29. זכות הערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום.

30. לפני סיום, אבקש להודות לב"כ המאשימה, עו"ד נועם עוזיאל
, ולסניגורים, עו"ד ציון
אמיר, עו"ד משה צור ועו"ד משה ישראל, על הדיון הענייני שניהלו בפני
במשך שנות המשפט ועל רמת הטיעון שהיתה למופת.

ניתנה היום כ"ז בסיון, תשס"א (18 ביוני 2001) במעמד הצדדים.

שמעון פיינברג
, שופט








א בית משפט שלום 3574/97 מדינת ישראל נ' גצל ליפא (פורסם ב-ֽ 26/05/2003)