פסקי דין על עו"ד זכריה בן נון |

200059/97 עב     13/04/2003




עב 200059/97 עו"ד זכריה בן נון נ' מדינת ישראל - משרד מבקר המדינה




1
בתי הדין לעבודה
עב 200059/97
בית הדין האזורי לעבודה בת"א - יפו
13/04/03

כבוד השופטת שרה מאירי

בפני
:

עו"ד זכריה בן נון

עזבון המנוח זכריה בן נון ז"ל
בעניין:
התובע
ע. קלמרו

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מדינת ישראל - משרד מבקר המדינה
הנתבעת
גב' ר. שילנסקי (פמת"א)
ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. ביום 15.1.97 הגיש התובע, באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד מבקר המדינה. ביום 2.4.97 הגישה מדינת ישראל (משרד מבקרת המדינה) כתב הגנה.

ביום 31.3.97 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, וביום 17.6.97 הגישה המדינה כתב הגנה מתוקן.

2. בכתב התביעה המתוקן נטען כדלקמן:
א. התובע יליד 22.7.32, עו"ד משנת 1974, עובד אצל הנתבעת מ-1958, ומ-1975 במשרד נציבות תלונות הציבור בת"א, ועתיד לפרוש לגמלאות ב-7.97.
נסיבות חייו טראגיות במידה שאין למעלה ממנה: רעייתו הוכרה כחולת נפש לפני שנים רבות, מקבלת היא גמלת סעוד וכל תפקודה עליו. שניים מבניו אף הם חולי נפש (האחד מאושפז והאחר מאושפז לעיתים).
התובע עצמו חולה מאוד, מתקשה בפעולות היומיום, סובל מדכאון, ומקבל טיפול תרופתי ואחר במשך זמן ממושך.
"יצויין כי בידי התובע מצויים למעלה מ-250 מסמכים רפואיים המתעדים מחלותיו ומחלות בני משפחתו".
כיום התובע חולה, עייף, מדוכא ומיואש.

ב. ב-7.95 לא יכול היה להתייצב לעבודה בשל מחלותיו הקשות ומחלות בני משפחתו.
התובע מפרט התכתבות בינו לנתבעת מ-1.5.95 ועד 1.5.96 (סעיפים 10-37 לתביעה).
התובע עשה ככל יכולתו לספק הסברים לנתבעת, וטענתה כי הוא נעדר מעבודתו ללא ציון סיבה היא "התכחשות גסת לב במיוחד".
התובע הגיש ב-7.6.96 עתירה לביהמש"ע בשבתו כבג"צ - שם נקבע כי על הסכסוך להתברר בביה"ד לעבודה.

ג. התובע לא התפטר ולא התכוון להתפטר והנתבעת המשיכה לשלם שכרו עד סוף מרץ 96', תוך ניצול ימי מחלה וחופשה שצבר.
היה על הנתבעת לשלם שכרו עד 31.12.96 בתוספת פיצויי הלנת שכר. (ס' 41).
התובע עתר לפס"ד הצהרתי ולפיו "התקיימו ומתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לנתבעת בכל התאריכים הרלבנטיים לתביעה".

ד. הוראות 44.220 ו-82.122 לתקשי"ר (להלן: "סעיפי התקשי"ר") מבוטלות מעיקרן מחמת היותן מנוגדות להלכת ביה"ד הארצי (דב"ע לב/58-3 רשות השידור נ' אשל, פד"ע ד' 298; דב"ע מו/10-3 המכללה לטכנולוגיה נ' אוסטפלד פד"ע יז' 353; דב"ע ל/6-3 שמואלי נ' שרייר פד"ע א' 69).
משכך - יש לראותו כעובד הנתבעת עד 31.12.97 וחובתה לשלם לו שכר עד מועד זה (סעיף 53).

ה. הוראות הסעיפים הנ"ל בתקשי"ר מבוטלות מעיקרן מהיותן סותרות הוראות חוק שאומצו בתקשי"ר.
הסדר קיבוצי נחות מהסכם קיבוצי (דב"ע לה/7-3 ראובן ושמעון נ' מד"י, פד"ע ז' 120; דב"ע לד/66-3 סוקירנסקי נ' הדסה, פד"ע ו' 70; דב"ע לג/4-7 אוניברסיטת ת"א נ' ארגון הסגל, פד"ע ה' 85).
עקרון הוודאות והסופיות ופרק עבירות המשמעת - מנוגד להוראות הנ"ל של התקשי"ר ולכן הוראות התקשי"ר בטלות.
הנתבעת היתה צריכה להעמידו לדין משמעתי בגין העדרותו מעבודה עפ"י חוק שרות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק-המשמעת") שאומץ ע"י התקשי"ר. אין הנתבעת יכולה לפטרו אלא לפי סעיף 82.231 לתקשי"ר, וכשאין מדובר באי התאמה חובה לפעול בהליך משמעתי (דב"ע לה/45-3 מוחמד נ' יזרום, פד"ע ז' 64). הוראות חוק המשמעת גוברות על הוראות התקשי"ר (דב"ע לו/7-3 קנדל נ' מד"י, פד"ע ח' 162). עובד הנעדר מעבודתו יועמד לדין משמעתי ואין לפטרו על אי התאמה (דב"ע לז/93-3 מד"י נ' חנוכי, פד"ע ט' 14).

ו. כענין שבמדיניות אין להתיר לנתבעת "לראות עובד כמי שהתפטר", שהרי מסקנה זו מביאה לפיטורים בלא פ"פ תוך קיפוח העובד. בשלילת זכויותיו בהשארת 2 האפיקים (משמעתי וסעיפי התקשי"ר) ? יש כדי להפעיל לחץ כבד ובלתי מוסרי על העובד הנעדר.
ז. לחילופין, הנתבעת נהגה שלא בתום לב, מתוך שידעה היטב נסיבותיו הטרגיות של התובע.
לפיכך, עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום משכורתו מאפריל 96' ועד 31.12.96 בסך 53,786.34 ש"ח (9 x 5,976.26 ש"ח), בתוספת פיצויי הלנת שכר לכל חודש.

ח. התובע לא הסכים לפרוש לגמלאות, אלא בשל נסיבותיו הטרגיות, בלית ברירה, (ההדגשה במקור) הגיש טפסים לקבלת גמלת זקנה, בלא שיהא בכך הסכמתו לכך שהנתבעת תראה אותו כמי שפרש.
טוען התובע כי חל עליו דרוג המח"ר והסכם קיבוצי לשנים 1993-1996, דרוג המבקרים.
דרגתו לפני הפרישה + 36, נקבעה לו דרגת פרישה 37.
דרוגו (+36) כמי שעבד למעלה מ-40 שנה בנתבעת הוא שערורייתי, בלתי סביר וכשלעצמו מהווה הוכחה חד-משמעית שקיבל יחס מזעזע מהנתבעת.
דרגה 36 היא דרגה תחילית לדרוג אקדמאים במח"ר, למי שלמד 4 שנים.
דרגתו הייתה צריכה לעמוד על 43, לפחות משנת 90', כאשר לעובדים אחרים באותו תפקיד יש תואר בכיר ממנו, אף שביצעו אותה עבודה (עוזר ראשי לעומת עוזר). בשל התיישנות עותר הוא רק 7 שנים אחורנית מהגשת התביעה.

ט. לחילופין, הנתבעת הפלתה אותו לרעה עת סרבה להעלותו בדרגה ו/או לקדמו למשרה בכירה יותר, למרות שביצע עבודה זהה / שווה לאחרים, שקיבלו דרגה 42 ואף יותר, ולכן היה אמור להיות בעל דרגה 43 מתחילת שנת 1990.

התובע עתר למתן צו הצהרתי כאמור וכן להורות לנתבעת לשלם לו את כל הפרשי השכר והתנאים הנלווים לדרגה 43 מ-15.1.90, כל חודש עד ליום הפרישה, ולחלופין עד 31.3.96, בצרוף פיצויי הלנת שכר ולחלופין, ה"ה וריבית.

משאין הוא מסוגל עתה לחַשֵב זכאותו - שמר על זכותו לתקן תביעתו לאחר גילוי מסמכים.

י. התובע מדגיש כי הוא מסכים לדון במה שקשור בפרישתו, אף שמעולם לא הסכים לפרוש, וזאת בשל אילוצים כלכליים שאינם מאפשרים לו קיום בכבוד.
יש ליתן לו דרגת פרישה שלמה (ולא להעלותו מ- +36 ל-37 כפי שנעשה לו), ולכן זכאי הוא לדרגה 44 בדרוג המבקרים ליום הפרישה, ולחלופין מ- 1.4.96, בצירוף פצויי הלנת גמלה ולחלופין ה"ה וריבית כחוק.

יא. על הנתבעת לשלם לו עד מועד פרישתו דמי מנוי שנתיים ל"רשומות", פס"ד ביהמש"ע וכן אגרות שנתיות לועד מחוזי וארצי של לשכת עוה"ד.
התובע צרף לתביעתו המקורית "מז" נספחים ולתביעה המתוקנת נוספו נספחים "מח - ן".

3. בכתב הגנתה המתוקן טענה הנתבעת כך:
א. התובע עבד בנציבות תלונות הציבור משנת 75' עד שחדל לחלוטין מלהתייצב לעבודה (ב- 30.6.95) (להלן: "תחילת העדרות") ומאז ועד הפסקת יחסי עובד-מעביד התובע לא המציא אישורים רפואיים המסבירים העדרותו מעבודה (בהעדר כושר עבודה מ-30.6.95 ועד 30.4.96), ואף הסביר כי אין טעם בהצגתם משאין לו יתרת זכות ימי מחלה.

ב. סעיפי התקשי"ר עולים בקנה אחד עם ההלכה לפיה רואים העדרות ממושכת, בנסיבות מסויימות כהתפטרות.
מכתביו השונים של התובע מעידים בברור כי אין בכוונתו לשוב לעבודה כשהוא מבקש להחשב כעובד עד הגיעו לגיל 65, בלי לעבוד וללא גושפנקא רפואית לכך, והראה כי זנח מיוזמתו עבודתו, ולכן, התפטר.

ג. חובה על המעביד לנקוט בהליך משמעתי לעובד נעדר, מקום בו חפץ המעביד בפיטורי העובד (45.231; 45.232; 45.241; 82.311; 82.231 לתקשי"ר).

ד. לחלופין, סעיפי התקשי"ר הם כדין חוק ספציפי הגובר על חוק כללי, (כשעסקינן בהעדרות החורגת מעבירת משמעת המחייבת דין משמעתי), כפי שאף עולה ממיקומן.

ה. סעיפי התקשי"ר אינם סותרים את חוק המשמעת שכן פועלים הם במישורים שונים:

סעיפי התקשי"ר עוסקים בהתפטרות עובד וחוק המשמעת בפיטורי עובד (ראה גם סעיף 68 לחוק המשמעת).

ו. הסקת התפטרות לאחר 10 חודשי העדרות (ההדגשה במקור) מלמדת דווקא על התחשבות מיוחדת בנסיבותיו הטרגיות.
דווקא אי המצאת אישורים רפואיים על העדר כושר עבודה מלמד על כי התובע ידע היטב שאין לקשור בין האישורים שבידו להעדרותו.

ראיית התובע כמתפטר, לא רק שאינה פוגעת בו חומרית אלא ההיפך.
לו טענה כי זנח עבודתו כמתחייב מהתקשי"ר ומההלכה היה נחשב מ- 30.6.95 עובד שאינו זכאי לשכר שכן מיצה מכסת חופשתו.
ראייתו כמתפטר מקנה לו זכות מלאה לדרוש ולקבל מיידית תשלומי פנסיה בשעור 70%, אלא שהתובע מסרב לבקש גמלה.

ז. אין התובע זכאי להלנת שכר, כעולה מסעיף 18 לחוק הגנת השכר.

ח. היה וייקבע כי התובע זכאי לשכר, יש לקזז מהסכומים שייפסקו את הגמלה שאושרה לו (מ- 30.4.96 בשיעור 70%).

ט. לתובע אושרה דרגת פרישה +37, ולא 37 כטענתו.
קידום בדרגה איננו אוטומטי.
התובע קודם בדרגות לפי החלטת הממונים עליו לאחר ששקלו עניינית תפקודו וההמלצות עליו ולא נמצא ראוי לקידום מעבר לקידום שקיבל.
אין שחר לטענת האפליה.

י. מיום שזנח השרות המשפטי - אין התובע זכאי להטבות הניתנות לעוה"ד של הנתבעת (אגרות; מנויים לפס"ד ורשומות).

לאור כל האמור עתרה הנתבעת לדחיית התביעה.

4. ביום 29.7.97 הגישו באות כח הצדדים רשימת מוסכמות (15-1) ופלוגתאות
(16-42).
ביום 10.6.01 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו.
ביום 19.11.01 הוגש תצהירה של הגב' רבקה ידיד, מנהלת מחלקת משאבי אנוש במשרד מבקר המדינה (להלן: "ידיד").
ביום 3.1.02 הוגש "תצהיר עדות ראשית נוסף של התובע".
למען סבר האוזן נבהיר כי התצהיר הנוסף זהה למקורי, למעט תוספת שהוסיף התובע בסעיף 32 לתצהירו - המעלה, מחד, טענת אפליה על רקע מוצאו העדתי של התובע, ומאידך, דוגמאות "להתנהגות הנתבעת בכל מה שקשור לקידום עובדים אצלה, כמובן פרט אלי".

ביום 8.1.02 נשמעה עדות התובע וביום 3.3.02 נשמעה עדותה של ידיד.

ביום 15.4.02 הגיש התובע סיכומיו. סיכומי נתבעת הוגשו ב-2.7.02 ותגובת התובע הוגשה ב-8.7.02. הבהרת הנתבעת הוגשה ב-17.7.02.
ביום 23.12.02 הודיע ב"כ התובע כי התובע נפטר ביום 30.10.02 וביקש להחליף שם התובע ל"עזבון המנוח זכריה בן נון ז"ל".

5. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפני
י - להלן הכרעתי:

א. התובע, יליד 10.7.32, הועסק בנתבעת מ-1958 ובמשרד מבקר המדינה מ-1975. החל מ-1.7.95 לא התייצב יותר התובע לעבודתו בנתבעת.
שכרו שולם עד 31.3.96 (ע"ח חופשה, עד כי נכון ליום 31.10.95 נותרה יתרת חובה בחופשה בשעור 53.5 יום). יום סיום יחסי העבודה הוא 30.4.96 והחל מ-1.5.96 שילמה הנתבעת לתובע גמלת פרישה (גמלת זקנה). כן שולמו לו פיצויים עודפים (בגין שרות שמעבר ל-35 שנות שירות, ל-5 שנים ו-5 חדשים) (נספח כז').

ב. אין חולק כי התובע מוכה גורל. אשתו וילדיו חולים כרוניים במשך שנים רבות, בהן טופלו בבתי"ח ובתרופות שונות. אין חולק גם כי התובע עצמו סבל בשנים האחרונות, ככל הנראה, מבעיות רפואיות שונות.
עוד אין חולק כי בשנים 92'-90' נעדר התובע מעבודתו פעמיים ל-6-5 חודשים בכל פעם.
התובע היה ער לכך כי אינו עובד, אינו שב לעבודתו, ואף ראה להביע ב-30.8.95 תקוותו-השערתו כי בסוף חודש אוקטובר 95' ישוב לעבודה (כב' לתביעה).
אין חולק עוד כי עובר לשנה האחרונה ליחסי העבודה - נוכו משכרו ימי חופשה, לאחר שמיצה מלוא זכותו לימי מחלה.
עוד יש להבהיר כי אין בכל הנספחים הרבים שהגיש התובע ולוּ מסמך אחד ולפיו יש הצדקה רפואית (או אחרת) להעדרות התובע מעבודתו.
לטעמי, העובדה כי התובע ידע שאינו זכאי לימי מחלה או לימי חופשה, כהנמקה מטעמו לאי הצגת אסמכתא כלשהי שתצדיק העדרותו מעבודה! ? אין בה די.
בנסיבות אלה - אין להבין טרוניותו "לקשיות-לבּה" של הנתבעת, שהרי התובע עצמו במודע (לאור התכתובת הרבה) ועל אף בקשות ממנו - בחר שלא להציג כל אסמכתא כדין להעדרותו הארוכה מעבודתו.
ואזכיר ? גם כש"הִתְרָצָה" לקבל גמלת פרישה בלא לוותר על טענתו לזכאותו לשכר עד הגיעו לגיל פרישה - לא שמענו מהתובע (אף לא בעת עדותו, שנשמעה בסמוך להגיעו לגיל פרישה) - כי שב לעבודתו במהלך השנים שחלפו, ולמצער, לא הוגשה אסמכתא כדין למועד כלשהו במהלך תקופה ארוכה זו! (מאי 96' - ינואר 2002).

עוד אזכיר כי אין לקבל עמדת התובע המבקש (לה' לתביעה) כי יתאפשר לו "לשהות במשרד", תוך קבלת שכר כאחרים שקיבלו משכורת ולא עבדו. התובע, פרקליט במקצועו - לא בכדי בחר במילה "לשהות" ולא "לעבוד". איני רואה בכל הכבוד, בתקופת שרותו הארוכה במדינה (41 שנה) כיוצרת זכות לכך או בהסכמתה של הנתבעת (לו ניתנה) לכך, כהפגנת "רוח חדשה" או "גישה קונסטרוקטיבית" (חיובית) מצד הנתבעת! וכמדומה, שאין צורך להכביר בזה.
אציין עוד כי העובדה ש"מיצה" בסוף 95' את כל תקופת המחלה, ואף החופשה - אינה גוזרת לאי הצגת אסמכתאות על העדר כושר עבודה בתקופה שאח"כ, ובל נשכח כי עד ניתוק יחסי העבודה - יכול היה התובע לצבור זכות למחלה עפ"י הדין!
בכל הכבוד, אין מדובר בהתייצבות לעבודה אלא בעבודה בפועל - היא זו המקנה הזכות לשכר.

אציין כי אין לקבוע כי התובע לא יכול היה לעבוד מ-7.95 בשל מחלותיו/מחלות בני משפחתו, או כי מרבית זמנו מוקדש לטיפול בהם. מדובר אך בטענה של התובע, שכשלעצמה, אינה מוסקת או נלמדת מהמסמכים שהוגשו בהליך, ואין די לכך, בכל הכבוד, בהבנתו/ מסקנתו של העובד עצמו.
ובהקשר זה אציין כי על רקע העדרות כה ארוכה - קשה להבין את הבקשה להתיר המשך עבודה לאחר הגיעו לגיל הפרישה.

ג. אזכיר, ובזהירות, כי פניית התובע לממונים מטעם הנתבעת העומדת על כך כי ייפגש אך עם המבקרת עצמה, או כי יקיים פגישה רק בת"א, או כי פגישה תהיה אך בנוכחות אשתו, או כי לא יידון בפגישה נושא זה או אחר - אין מקומם, בכל הכבוד, במקומותינו, ודאי לא בנסיבות כה קשות. אין לי אלא להניח כי התנסחות זו של התובע נעוצה בנסיבותיו ולא בתפיסתו את יחסי העבודה.

ד. הנתבעת טרחה והודיעה לתובע, מבעוד מועד - כי אם ימנע מהגשתן של תעודות מחלה, בתוך שבועיים (33.225 לתקש"יר; מכתבה של ידיד מ-3.3.96, ל"ו לתביעה; ושוב ב-28.3.96 ל"ה לתביעה) ? ייראה כמתפטר מהשרות כאמור בסעיפי התקשי"ר.

לטעמי - אין צורך לפסוק כעמדת התובע לפיה חתימתו על המסמכים לצורך פרישתו, היא חתימה שאין לראותה כהסכמה לפי דרישה אלא רק כהכרח כלכלי.
אין חולק כי פרישת התובע נעשתה יותר משנה בטרם הגיע לגיל פרישה, ולאחר חודש בו לא קיבל כלל שכר, כשחודשים קודם לכן קיבל שכר לא בגין עבודה אלא ע"ח זכאות עתידית לחופשה.
מדובר בפעולה על בסיס כלכלי. כשם שאין לראות בטעות בכדאיות כלכלית כהנמקה לביטולו של הסכם, כשם שאין לאיין חתימת עובד על כתב ויתור כשעשה כן כשהוא מודע למשמעות הכלכלית ? כך ועוד יותר אין מקום לטענות הכלכליות שבבסיס טענת התובע ל"שמירתו" על זכויותיו.

ה. ביה"ד נדרש איפוא לבחון אם נכון נהגה הנתבעת בקובעה כי לאור הנסיבות שתוארו ובשים לב להתראות שניתנו לתובע בענין זה - יש לראותו כמי שהתפטר מעבודתו.

הנחת המוצא בבחינת הענין היא כי העובד אכן אינו חפץ, לעובד הזכות או החופש לעבוד, הזכות לקבל שכר, אך מנגד, אף למעסיק הזכות או החופש להעסיק (ובענייננו, גם ליתן שרות).
הממונה על התובע טרחה להפנותו לכך כי העניינים שבטיפולו ניטלו ממנו - והרי אין לצפות כי במשרד מבקר המדינה לא תטופל תלונה במשך שנה או שנתיים אך משום שעובד שמונה לטפל בענין - נעדר מעבודתו (בלא קשר לשאלה אם עסקינן בהעדרות ברשות / שלא ברשות).

ו. סעיפי התקשי"ר הם הבסיס לפעולות הנתבעת ונביאם מפאת חשיבותם, כלשונם:
סעיף 44.220 קובע כדלקמן:
"עובד, הנעדר ללא רשות תקופה ארוכה מ- 14 יום,
מתפטר על ידי כך מהשירות (ראה פסקה 82.122)".

סעיף 44.221 קובע כדלקמן:
"האחראי חייב לשלוח לעובד, כאמור לעיל, אזהרה
בכתב תוך התקופה האמורה או עם סיומה או בסמוך
לכך, המפנה את תשומת ליבו של העובד להוראות פסקה
44.220 לעיל".

סעיף 82.122 קובע כדלקמן:
"על אף האמור בפסקה 82.121 עובד הנעדר ללא רשות
תקופה ארוכה מ- 14 יום מתפטר על ידי כך מהשרות (ראה
פסקה 44.221)".

סעיף 82.121 דן בהתפטרות עפ"י הודעת העובד במכתב אל האחראי.
(כל ההדגשות הוספו).

עולה מהעדויות שבפני
י, כולל פניית התובע למבקרת, כי הבסיס לאי פרישתו הוא, לכאורה, רצונו להגיע לתנאים (מיטיבים) עם פרישתו (כד' לתביעה). במכתביו התכופים חזר ונמנע התובע מלהתייחס עניינית לדרישת הנתבעת, ולולא ההבנה למצוקתו, עלול היה להווצר, חלילה, הרושם כי מבקש הוא "לכפות" על הנתבעת תנאי פרישה כרצונו - ומנגד, אין הוא מביע רצון לשוב לעבוד, או להסביר, לאסמך העדרותו או לקבל רשות הנתבעת-המעסיקה.
והעיקר ? אף פניית הנתבעת לתובע לא הניבה מענה ענייני, שיהא בו למנוע יישום הסעיפים בתקשי"ר, עד כדי התפטרותו.
התובע שהעיד על עצמו שיש בידיו יותר מ-250 מסמכים ובהם נתונים על מצבו הטרגי (הוא ובני משפחתו) - לא הגיש ולוּ אחד שיאמר בו כי התובע אינו יכול לעבוד.

ז. טענת תום הלב ?
קשה לראות בהתנהלות התובע דווקא, תום לב.
מנגד, קשה לראות בהתנהלות הנתבעת חוסר תום לב.
הנתבעת שילמה לתובע שכר חודשים רבים, וחודשים ללא זכות צבורה, עד כי נותרה לו יתרת חובה בחופשה, ומשפעלה עפ"י סעיפי התקשי"ר עשתה כן לא בתום 14 יום להעדרותו אלא, כמעט במלאת שנה להעדרותו.

גם אז ומתוך רצון שלא להרע לתובע ולאפשר לו קיום - הועלתה האפשרות לפרישה, והתובע החל לקבל קצבת פרישה, אף שהסכים תוך אי ותור על זכויותיו.

רק אגב הסיכומים (ראה סיכומי תגובה והבהרת הנתבעת) הוברר כי בפועל לא שולמו לתובע פיצויים עודפים, והוברר גם כי כך ארע, כאשר משעִם סיום יחסי העבודה עמד התובע ביתרת חובה, שנתקזזה מול זכויותיו (פיצויים עודפים, מענק ביגוד ויתרת מענק יובל) - ואף נותרה יתרת חובה שלא נגבתה.
אינני מקבלת אף טענת התובע (סיכומי תשובתו): לא רק שאין מדובר בהתממות או בטענה שקרית מבחינה עובדתית (של הנתבעת), שהרי התובע לא הביא כל ראייה למחלה המונעת עבודתו - אלא גם, קשה לראות בחומר הראיות "כוונתו לשוב לעבודה" שהרי - כזו אינה נלמדת מטענה כי "אין בכוונתו להתפטר" או כי הוא ממשיך לראות עצמו כעובד! עסקינן, לטעמי, במהות ולא במראית עין או בטענה בעלמא.
אזכיר כי התובע לא עתר לנתבעת כי תופסק עבודתו על רקע מצב בריאותו. ממילא, אין להבין טענתו כי היה על הנתבעת להסיק כך או אחרת מהחומר הרפואי או היה עליה לשלוח רופא לביתו, לאשש טענתו - שאגב, לא כך נטענה!!

בנסיבות שתוארו - נהגה הנתבעת בהגינות עם התובע, עובד שלה במשך שנים ? ואין מְתום, לטעמי, בפעולתה בהיבט זה.

הנתבעת לא עטה "כמוצאת שלל" על העדרות של ימים ואף לא של שבועות. עסקינן בהעדרות ארוכה, ודאי על רקע התכיפות המתחייבת מתפקודו-גופא.
בפועל, קשה שלא לראות בהתנהגות התובע "זניחה" של עבודתו. כמדומה, שאף אליבא דבית הדין הארצי בענין כפר מנדא - אין העובד זכאי לשכר עבודה ("לפגוע" בקניינו של המעסיק) עת לא נתן מקניינו-הוא, מכוח עבודתו (ולא בכדי הפנתה הנתבעת לענין כהן נ' נאמנות הקאמרי, דב"ע לז/28-2, פד"ע ט' 217).
ראייתו כמי שפרש, לאחר המתנה כה ארוכה - בתום לב היא ועפ"י הדין החל על הצדדים.
ח. עולה מסיכומי התובע כי זנח הוא חלק מטענותיו בהתייחס לסעיפי התקשי"ר, ובפועל, טענותיו כנגד סעיפי התקשי"ר בסיכומיו הן ב"שפה רפה" מול טענותיו בתביעתו.

יש להזכיר כי אף אם נכונות לגופא טענות התובע ביחס לעובדים כלשהם שזכו בשכר בלא שעבדו, בלא שהייתה להם זכאות לכך ? אין נרכשת לו מכך זכות!
התנהגות התובע, זניחתו בפועל תוך עצימת עיניים מהמהות ? בהחלט יש בה כדי ללמד על כוונתו-רצונו. דבריו, לפיהם אין זו כוונתו, בבחינת דיבור בשתי שפות היא.

ט. עד להגשת "התצהיר הנוסף" (תצהיר שהוגש ללא בקשה) 5 שנים לאחר הגשת התביעה ? לא טען התובע לאפליה על רקע עדתי.

לא נהיר איפוא, מדוע יידרש ביה"ד לטענה זו, שהתובע עצמו, עו"ד עשרות שנים, במכתביו הרבים, לא טען לה ולוּ ברמז. אין גם בסיס לטענת התובע בסיכומיו כי במסקנתו עסקינן. אעיר, במאמר מוסגר, כי ככל שנטען כי זו מסקנתו ? מדובר במסקנה "חדשה" מ-1.02! (סעיף 18 לסיכומיו).

ראוי לזכור כי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 קובע (בסעיף 14) תקופת התיישנות של 12 חודש!

לא רק שטענה כאמור לא עלתה בטרם פרישתו אלא אף לא עלתה בעת הגשת תביעתו.

ממילא, נכון פעלה ב"כ הנתבעת עת ויתרה על חקירה בנושא אפליה מטעמים עדתיים, וראוי נהגה עת לא דקא פורתא עם התובע שהגיש תצהיר נוסף בהפתעה ובלא שהותר לו הדבר.

י. קידום התובע בדרגה ?
עם סיום יחסי העבודה, עובר לפרישתו, מעלה הוא, כמעט "מן האוב", טענות על קיפוחו בקידומו ? הן בתואר שניתן לו והן בדרגה שהוענקה לו והוא מרחיק אגב כך, שנים אחור.

ככל שטענתו היא לאפליה (וכאן לא נטען "לטעם" לאפליה זו) ? הרי התיישנה היא, שהרי טוען הוא לשנים רבות אחור!

התובע, פרקליט במקצועו, טיפל בתלונות הציבור שנים לא מעט ? לא השכיל להציג ולוּ בְדל ראייה שתוכיח כי עבד ל"שביעות רצונם של הממונים עליו במשך שנים רבות". ובל נחטא ? אין כוונתנו, חלילה, להטיל דופי בעבודתו-פעולתו של התובע, אך, אזכוּר שמותיהם של ממונים בתקופות שונות או של מבקר המדינה בתקופה כזו או אחרת ? אין בו, לכשעצמו, כדי לבסס טענתו.

בפועל ולכשעצמו, אין לראות שערוריה או שרירות בעובד שלא התקדם בדרגה, כחבריו הצעירים ממנו.

בל נשכח כי דרגה ניתנת שלא כדבר אוטומטי. אין ראוי גם כי תינתן אוטומטית. לעתים, ניתנת היא אוטומטית עפ"י הסכמים קבוציים (או אחרים), ואז בוודאי, אין בה כדי להעיד על שביעות רצון מתפקוד.

ככל שעולה כי על פני שנים, ותחת ממונים מספר, לא זכה התובע לקידומי דרגה (אף שלטענתו חלקם העריכו מאוד את תפקודו) ? עובדות אלה מדברות לכאורה בעד עצמן ואין בהן כדי אפליה. מדובר באנשים שונים בתקופות שונות ? ואעפ"כ, לא קודם התובע לדרגה הראויה בעיניו.

אין ראייה בטענתו כי האחר או השני, צעיר ממנו, עם פחות ותק ממנו, זכה לדרגה, קודם בדרגה בעוד שהוא ? לא זכה בה! מזה בלבד, אין ללמוד כי היה מקום להעניק לתובע דרגה גבוהה יותר.

יש להניח גם כי העדרות ארוכה (כפי שהעיד על עצמו) וחלילה, התנסחות דומה לזו שבנספחי התביעה שבפני
י ? גם בהם יש כדי להצדיק אי קידומו של עובד.

כך או כך ? אין בפני
י ראייה לזכאות התובע לקידום בדרגה או בדרגות, כעתירתו, ואף לא שוכנעתי להפלייתו משלא קודם בדרגה.
יא. הנה כי כן ? משלא שוכנעתי בקיומה של עילה מעילות התביעה ? אין לי אלא לדחותה.

בנסיבות ההליך, ומשלצערי, עד להוצאת פסה"ד ? הלך התובע לבית עולמו ? אין ניתן צו להוצאות.
לצערי עקב עומס רב בהדפסות ? התעכבה הוצאת פסק הדין.


ניתנה היום יא' בניסן, תשס"ג (13 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.
שרה מאירי
, שופטת








עב בית דין אזורי לעבודה 200059/97 עו"ד זכריה בן נון נ' מדינת ישראל - משרד מבקר המדינה (פורסם ב-ֽ 13/04/2003)