פסקי דין על יצחק ("חישי") בן משה חדיף | פסקי דין על שבתאי בן בנימין דלמדיגוס |

40231/01 פ     01/07/2002




פ 40231/01 מדינת ישראל נ' יצחק ("חישי") בן משה חדיף, שבתאי בן בנימין דלמדיגוס




בעניין:

1



בתי-המשפט



פ
040231/01
1.7.2002



בית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו


בפני
כב' השופט ג'ורג' קרא


המאשימה:
מדינת ישראל




נ
ג
ד

הנאשם:
1. יצחק ("חישי") בן משה חדיף

2. שבתאי בן בנימין דלמדיגוס

הכרעת דין


כנגד שני הנאשמים הוגש כתב אישום המיחס להם ביצוע עבירה של סחיטה באיומים, שהביאה לידי מעשה בניגוד לסעיף 428 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
ראשיתו של סיפור המעשה שהביא לכדי הגשתו של כתב האישום במתכונתו הנוכחית, נעוץ במערכת יחסים כספית שהיתה בין שלושה "גיבורים ראשיים", נאשם 2, אחד בשם רמי יעקובסון שלהלן ייקרא יעקובסון, ושאול ימין שבכתב האישום נקרא 'המתלונן' ולצורך הכרעת הדין ייקרא שאול.

שאול ימין הינו מלווה בשוק האפור שעיסוקו ומשלוח ידו המוצהרים הינו מתן הלוואות, נכיונות שיקים ובלשונו של שאול "פרטנות". על פי גרסתו של שאול, עליה מבוססים עובדות כתב האישום, במהלך התקופה שלפני מרץ 2001 ניכה שאול לנאשם 2 וליעקובסון שיקים דחויים בסכום כולל של 1,300,000 ₪ כאשר נאשם 2 ויעקובסון, נמצאים מצד אחד כ"לווים", ושאול מן הצד האחר כ"מלווה". עקב ניכיון הצ'קים כמתואר לעיל, נוצר לזכות שאול חוב ע"ס 1,300,000 ₪ (להלן: "החוב").

לימים, משהתקשה שאול בגביית חובו מנאשם 2 ומיעקובסון חרף איומים שהפעיל כלפי שני אלו, זומן נאשם 2 בחודש מרץ 2001, יחד עם שאול לביתו של נאשם 1, לבוררות. בסיום אותה ‘בוררות’ "פסק" נאשם 1, כי על נאשם 2 לשלם לשאול סך של 500,000 ₪ ואילו יתרת החוב תסולק על ידי יעקובסון (להלן: "פסק הבוררות").
כמו כן, נקבע כי "שכר הטרחה" המגיע לנאשם 1 בגין אותה ‘בוררות’ יהיה 100,000 ₪, שישולמו
לנאשם 1.

לאחר ה’בוררות’ האמורה נוצר בין נאשם 2 לנאשם 1 קשר ישיר, והיחסים בין נאשם 2 לנאשם 1 התהדקו. במהלכו של הקשר שכנע נאשם 2 את נאשם 1, כי "פסק הבוררות" שהוצא נגדו, בטעות יסודו, שכן הוא, נאשם 2 נפל קרבן למזימה משותפת שנרקמה בין שאול ויעקובסון מחד, במהלכה הוצאו ממנו שיקים בטענות מירמה על ידי יעקובסון, שניכה אותם אצל שאול ותמורתם, הוא נאשם 2 מעולם לא קיבל, כאשר יעקובסון ושאול חולקים בשלל תמורתם של הצ'קים הנ"ל.
וכעת, משנתגלתה לו התרמית, לאחר "פסק הבוררות" ביקש נאשם 2 מנאשם 1, כי "יתקן" את "פסק הבוררות" כך, שיגרום לו, לנאשם 2, לא לשלם את מה שנפסק ב’בוררות’ נגדו.

על פי לשונו של כתב האישום, סעיף 4 לעובדות ולאור פנייתו שלעיל של נאשם 2 לנאשם 1, "סיכמו הנאשמים כי נאשם 1 יגרום לכך שנאשם 2 לא יצטרך לשלם כספים נוספים למתלונן, וכי נאשם 2 ינסה לגרום לכך שהמתלונן יצטרך להחזיר כספים לנאשם 2."

על מנת לממש את מה שסוכם עליו בין נאשם 1 לנאשם 2, וכמפורט לעיל, התקשר נאשם 2 בתאריך 4.4.01
בשעה 00:46 או בסמוך לכך מביתו, לשאול ודרש ממנו באיומים להתייצב אצלו ל"בוררות נוספת" שבמהלכה, "יפסוק" נאשם 1 כי נאשם 2 אינו חייב כלל לשלם לו – לשאול – כספים.
תוכנה של השיחה שבמהלך ניהול המשפט תקבל את סימונה כ-ת/1, הוא אשר עומד במרכזו של כתב האישום כאן.
במהלכה של השיחה ת/1 נשמע נאשם 1 אומר לשאול, לאחר ששאול נשמע מסרב להגיע ל"בוררות הנוספת" את המלים הבאות בהאי לישנא:
"חישי: עכשיו אתה מטייל לך בוא נראה כמה זמן עוד תטייל,"
"חישי: ... אני אדאג להביא אותך.. עדיף שתבוא בצורה מכובדת לשולחן"
"חישי: בכל מקרה אני אוכיח שאכלת להם ואתה תגיד כן אכלתי להם... בכל מקרה אתה גם תודה שאכלת להם ת'כסף"
חישי: אני אומר לך אלוהים לא יעזוב אותך אני מבטיח לך אישית, תשמע מה אני אומר לך, לא נסים ולא אף אחד, אלוהים לא יעזוב אותך, זה הבטחה אישית שלי, אלוהים לא יניח לך".

לאחר שיחה זו, שהתקיימה כאמור ביום 4.4.01 נתקיימה שיחה נוספת מיום 25.4.01 שסומנה בהמשך ת/2 , וזאת ביוזמתו של שאול לביתו של נאשם 1. בשיחה זו משוחחים נאשם 1, שאול ואישתו של שאול סימה ימין (להלן: סימה), שיחה שכל מטרתה הינה "יישור ההדורים" בין נאשם 1 לשאול. שיחה, שלאחריה מוזמנים שאול וסימה לביתו של נאשם 1.
במהלך שמיעת הראיות יתברר, כי אכן שאול וסימה ביקרו את נאשם 1 בביתו, ביקור שהיה הן ביקור ל'יישור ההדורים' – ביקור חברתי וביקור עסקי, שכלל שיחה בין שאול לנאשם 1, על אופן סילוקו של החוב שחייב נאשם 2
לשאול ימין.

על פי כתב האישום, חרף השיחה ת/2 והביקור שבא אחריה שבו יושרו 'ההדורים' כביכול בין נאשם 1 לבין שאול, ועקב חששותיו של שאול ימין מהנאשם 1, והאיומים שהשמיע נאשם 1 במהלך השיחה מיום 4.4.01, ושיחות נוספות (שהתרחשו לאחר ת/2), שהתקיימו בין נאשם 1 לשאול ימין, התייצב שאול ל"מפגש בוררות נוסף" ביום 1.5.01 בביתו של נאשם 1, בו נכח נאשם 2 וכן אדם נוסף, נסים אלפרון שמו, שהגיע יחד עם שאול ושימש לו כ"גב" מול נאשם 1.
בעקבות ה"בוררות הנוספת", שהתקיימה כאמור ביום 1.5.01, ועקב חששותיו של שאול מאיומיו של נאשם 1, ויתר שאול על חלק ניכר מהחוב שהגיע לו מנאשם 2. אך, נאשם 2 סירב לשלם לשאול כל סכום על חשבון החוב ודרש לקבל חזרה משאול כספים, שלטענתו, שולמו לשאול מעבר לחוב שהגיע לו בפועל.

על פי סעיף 8 לכתב האישום, התבטאו מעשי הסחיטה, לפי הסיפא של סעיף 428, שביצע נאשם 1 כלפי שאול בכך, שבאמצעות האיומים ביקש לחייב את שאול להתייצב לבוררות בפני
ו, ובנוסף לחייבו להסכים לוותר על לפחות חלק מחובו של נאשם 2 כלפי שאול.
לנאשם 2 מייחס כתב האישום את מעשי הסחיטה בכך, שהוא פנה לנאשם 1 ועשה עמו יד אחת כדי ששאול יתייצב ל"בוררות נוספת", בה יוותר שאול על החוב שחייב לו נאשם 2 כאשר בישיבת ה"בוררות הנוספת" ביום 1.5.01 נכח נאשם 2 והיה שותף לאותה ישיבת ‘בוררות’, כשלאחריה לא רק שסירב לשלם לשאול את חובו, אלא אף דרש משאול שיחזיר לו כספים שלטענתו, שילם לו נאשם 2 מעבר למה שהגיע לו ממנו. כל זאת, כשהוא מגובה במעורבותו של נאשם 1, הן לסירובו לתשלום והן לדרישתו להחזר הכספים.
עד כאן עובדות כתב האישום.

כרוניקת ההתרחשויות

1.
שאול דרש באיומים הן מנאשם 2 והן מיעקובסון, שישלמו לו את חובו שלטענתו, שני אלו חייבים לו. בגין החוב הנ"ל החזיק שאול בידיו שיקים הן של יעקובסון והן של חברת רמש"ב (חברה שיעקובסון ונאשם 2 הקימו לעסקים משותפים), בערבותו ובהסבו האישי של נאשם 2. דרישתו של שאול לתשלום החוב הופנתה הן לנאשם 2 אישית והן ליעקובסון.
על פי כתב האישום שהוגש נגד שאול ב-ת.פ. 40235/01, (מחוזי ת"א, כב' השופט מודירק) שבעובדותיו הודה והורשע שאול לאחר עדותו בפני
(בתאריך 18.3.02), נטען נגד שאול, כי בסביבות חודש מרץ 2001 חטף שאול את יעקובסון, היכה אותו מכות נמרצות יחד עם אחרים במטרה לגבות ממנו את החוב המגיע לו.

בסמוך לאחר אירוע חטיפתו והכאתו של יעקובסון על ידי שאול, פנה יעקובסון בידיעתו ובהסכמתו של נאשם 2 לאחד בשם חיים וכטל, המתגורר באורנית עיר מגוריהם של השניים, וסיפר לו את קורות חובו/חובם לשאול וסיפור חטיפתו והכאתו ע"י שאול. בתיווכו של חיים וכטל נערכה 'ישיבת בוררות', שמטרתה להסדיר את תשלום חובו של יעקובסון כמו גם חובו של נאשם 2 לשאול. ב'ישיבת הבוררות' שנערכה בצומת צריפין במסעדה שם, נוכחים שאול, חיים וכטל, אחד בשם מורדוש ואחד בשם יחיאל שבהמשך יתברר, ששני האחרונים הינם אנשים המוכרים לנאשם 1 ומבאי ביתו של נאשם 1, וכמי שיהיו מעורבים בהמשך 'ישיבות הבוררות' הקשורות בחוב זה. וכלשונו של ב"כ הנאשם 1 בסיכומיו: "... אין חולק והנאשם בודאי איננו חולק שמורדוש ויחיאל הם אנשים מוכרים לו, הם אנשים שהוא קשור איתם...".

ב'ישיבת הבוררות' ב'מפגש צריפין' נפסק (ואין זה מצורך ענייננו מי פסק – מורדוש או יחיאל), כי על
יעקובסון לשלם סכום כסף מסוים (גובהו של הסכום איננו טעון הכרעה משום שאיננו מענייננו), וזאת לסילוק החוב, ובתמורה יעקובסון יקבל לידיו חזרה את השיקים שמסרו הוא ונאשם 2 לשאול.
בעקבות "מפגש צריפין", ושוב אין הדבר מצורכי ענייננו, מדוע לא מקויים 'פסק הבורר' שניתן ב"מפגש צריפין" הנ"ל, ולאחר מספר ימים מ'מפגש צריפין', עדיין במהלך חודש מרץ 2001, מזומנת ישיבה בקניון רמת אביב,
בבית קפה 'אפרופו' (ולצורך עניינו אין חשיבות לזהות האדם שמזמן פגישה זו – בין אם זה מורדוש ויחיאל, ובין אם זה שאול או אחר), בה נוכחים נאשם 2, יעקובסון, שאול, מורדוש ויחיאל. שם שבים ודנים בנושא החוב שחייבים נאשם 2 ויעקובסון לשאול (להלן: 'מפגש קניון רמת אביב').


על פי הצעת/הזמנת מרדוש/יחיאל "מוזמנים" בני החבורה שנכחו במפגש בקניון רמת אביב, לביתו של נאשם 1 - "חישי" שאז, לראשונה עולה שמו של נאשם 1. על פי "ההזמנה" הנ"ל מגיעים כל בני החבורה לרחבת דשא, שנמצאת בקרבת ביתו של נאשם 1 ברמת אביב, אך אל ביתו של נאשם 1 עולים רק שאול, מורדוש ויחיאל.
בנקודה זו סתרו נאשם 1 ונאשם 2 זה את זה בענין נוכחותו של נאשם 2 בביתו של נאשם 1 כשלטעמי, עדיפה בעיני גרסתו של נאשם 2 הנתמכת בעדותו של יעקובסון ושאול ימין, על פני דבריו של נאשם 1 שבמהלך עדותו היה מהוסס בענין נוכחותו של נאשם 2 בביתו באותו מועד.
לאחר רדתם של מרדוש, יחיאל ושאול מביתו של נאשם 1 חזרה למי שהמתינו שם למטה, נאמר לנאשם 2 וליעקובסון ע"י מורדוש ויחיאל, שפריסת תשלומי החוב וסכום החוב (ושוב אין זה מעצם ענייננו הכרעה בסכום החוב ואופן פריסתו), וכפי שסוכם עליהם בקניון רמת אביב טרם בואם לביתו של נאשם 1 "מאושרים ומוסכמים" על דעת הכל. כאשר התשלומים שנפרסו, אמורים להתבצע 'דרך' נאשם 1, שיהווה מעין בטוחה – ערב לכך, שנאשם 2 ישלם את החוב כאשר שאול ימין מעונין יותר בנוכחותו של נאשם 1, מאשר מעונין בה נאשם 2.
בשלב כלשהו לאחר "מפגש קניון רמת אביב", נוצר קשר ישיר בין נאשם 2 לנאשם 1 במהלכו של אותו קשר משכנע נאשם 2 את נאשם 1, כי סכום החוב 'שנפסק בבוררות' במפגש קניון רמת אביב לזכותו של שאול, אינו מגיע לו. וכי הסכום שמגיע לשאול ממנו (נאשם 2) מגיע לכל היותר לכ-500,000 ₪, וכי סכום זה הוא מוכן לשלם לשאול ואת שאר החוב, יהא סכומו אשר יהא, ביקש ששאול יגבה אותו ישירות מיעקובסון (ראה אמרתו של נאשם 2 ת/31 עמ' 3).

6.
ביום 8.3.01 – בתקופת חג הפורים – מתקיימת הילולה בביתו של נאשם 1, וזאת לכבוד הגעתו של רב נכבד. בהילולה זו נוכחים נאשם 1, נאשם 2, שאול, מורדוש ועוד. במהלכה של ההילולה, שכל כולה ענייני קדושה ושיחה עם הרב המכובד ששוחח בנפרד עם כל מי שביקש זאת, מתקיימות גם שיחות חולין בין הנוכחים (להלן: 'מפגש ההילולה').

על פי גרסתו של שאול ימין, שנתמכת באימרתו של נאשם 2 (ת/31 עמ' 3 שו' 28-14 ובעמ' 4 שו' 2-1), היה זה נאשם 1 ששוחח עמו וקבע, כי הוא, שאול יסתפק בגביית סכום של 500,000 ₪ מנאשם 2, ואת יתרת החוב הפנה את שאול לגבותו מיעקובסון.

על פי גרסתו של נאשם 1, שאותה הנני דוחה, לא היתה לו כל מעורבות בשיחה זו. לציין, כי גרסתו של שאול נתמכת בדברי אמרתו של נאשם 2, ת/31, עמ' 3 שם חוזר נאשם 2 ומציין, כי נאשם 1 הוא זה 'ששכנע' את שאול להסתפק בסך של 500,000 ₪ שייגבו מנאשם 2, כשאת יתרת החוב ינסה שאול לגבות מיעקובסון.
הסכמתו האמורה של שאול שניתנה כאמור ביום ההילולה, מחזיקה מעמד זמן קצר מאוד והוא חוזר בו ממנה כמעט באופן מיידי משיוצא מביתו של נאשם 1, ושב לדרוש מנאשם 2 את מלוא סכום החוב וכפי שנפסק שזה ישולם לו בישיבת קניון רמת אביב, ולא רק סך של 500,000 ₪ שהסכים לקבל מנאשם 2 בלחצו ושיכנועו של נאשם 1.

יצוין, כי הגביה של סכומי הכסף שנאשם 2 היה חייב לשאול צריכים היו להתבצע 'דרך' נאשם 1, כאשר נאשם 1 משמש מחד ערב/בטחון לכך שהכספים ישולמו על ידי נאשם 2, ומאידך, שתמורת הכסף שנאשם 2, ישלם יקבל חזרה את השיקים שלו משאול ימין, וכך ישוחרר מהתחייבותו כלפי שאול. התחייבויות, שנאשם 1 ערב לקיומן.

כשבועיים שלושה לאחר מפגש ההילולה בחג הפורים (8.3.01), מעלה נאשם 2 בפני
נאשם 1 גרסה חדשה שלפיה, הוא בעצם "נעקץ" על ידי יעקובסון ושאול, וכי הוא בעצם לא חייב כל כספים לשאול כשגם הסך של 500,000 ₪ שהוא התחייב לשלם לשאול ביום ההילולה בביתו של נאשם 1, הוא לא צריך לשלם כלל.


בהסתמך על הגרסה החדשה שאותה העלה נאשם 2 בפני
נאשם 1, נאשם 1 מבטיח לנאשם 2, כי יזמן את שאול לצורך 'בירור הענין' ובינתיים מורה נאשם 1 לנאשם 2, לעצור את התשלומים לשאול ימין.


יצוין כי, במהלך התקופה שמאז מפגש ההילולה, בין 8.3.01 ולאחריה, החל שאול מגלה סימנים של אי שביעות רצון מ'דרך טיפולו' של נאשם 1 בענין גביית החוב, במיוחד לאור מה שנעשה עמו ביום 8.3.01 משהתבקש שאול על ידי נאשם 1 ונאשם 2, 'להקטין' את חובו של נאשם 2 על חשבון 'הגדלת' חובו של יעקובסון. הסכמה שכאמור, ניתנה באי רצון, הסכמה שממנה חזר שאול חיש מהר.


על רקע חוסר שביעות הרצון המתוארת מבקש שאול מנאשם 2, כי הכספים שצריכים להגיע אליו באמצעות נאשם 1, יועברו לו באמצעות שיק 'למוטב בלבד' על שמו שלו (של שאול ימין). שכן, הוא חושש שנאשם 1 "יבלע ויאכל לו את הכסף".

באחת מן השיחות שמקיים שאול לפלאפון של נאשם 2, ועל רקע "עצירת התשלומים" על ידי נאשם 2, מהלך שנעשה בעצה אחת עם נאשם 1, ותחושותיו הקשות של שאול כלפי נאשם 1, משאיר שאול לנאשם 2 הודעה במזכירה של הפלאפון, בה הוא "מלכלך" על נאשם 1, ומטיל דופי ביושרו ובהגינותו.
נאשם 2 חמוש ומצויד בהקלטה של שיחה זו, "מחמם" את נאשם 1 על שאול, שהוציא דיבתו רעה לאחר שנאשם 2 משמיע לנאשם 1 את תוכנה של ההקלטה האמורה, כועס נאשם 1 על שאול, ורואה במעשיו של שאול
מעין כפיות טובה והתרסה על סמכותו, ובשיחה ת/8 מיום 28.3.01, שיחה שמתקיימת בינו לבין נאשם 2, נשמע נאשם 1 אומר, כי שאול
ימין מבחינתו, "עשה את הטעות של חייו".
כאן ברור בעליל, כי נאשם 1 "התהפך" אפוא על שאול וכלשונו של שאול: "הם שיחקו בו כמו בובה" וגרמו לו ש'יתהפך' עליו בהתכוונו לנאשם 2 ויעקובסון. אך, בעיקרו של דבר, כיוון לנאשם 2,
שהיה לו קשר ישיר עם נאשם 1.
בעקבות 'התהפכותו' של נאשם 1 על שאול, ביקש נאשם 2 לנצל את ה'מומנטום' והידק את קשרי חברותו עם נאשם 2, נצמד לו, התחנף לו, הניח תפילין בביתו של נאשם 1 ושיחק בפני
ו את "משחק הקרבן" ועורר בלבו של נאשם 1 אמפתיה אף שלטעמי, ובהמשך אתיחס לכך, לא רק אמפתיה הניעה את נימי לבו של נאשם 1, כי אם גם העובדה שנאשם 1 זיהה בנאשם 2 פוטנציאל כלכלי אדיר. הראייה לכך, שנאשם 1 ידע שמקורם של אותם 100,000 ₪ שקיבל משאול הוא בנאשם 2, ששאול 'גילגל' אותם על נאשם 2 כ'שכר טרחת' בוררות, שהוא שאול ימין שילם לנאשם 1. לטעמי, יש רמזים רבים העולים כדי ראיות של ממש לכך שנאשם 1 קיבל כספים נוספים מנאשם 2 (מעבר לאותם כספים (ה- 100,000 ₪), ששאול שילם לנאשם 1 ו'גילגל' אותם על נאשם 2, כשבתמורה לכספים אלו העביר נאשם 1 את "נאמנותו" משאול לנאשם 2, וזאת בין היתר, משום ש'המחיר' שנאשם 2 משלם עבור 'נאמנות' זו, הינו גבוה בהרבה יותר מזה ששאול שילם. רמזים על אותם תשלומים ניתן למצוא אפוא למשל, בשיחה מיום 27.4.01 (ת/19) – שיחה שבה מנסה נאשם 1 בכל זאת לשכנע את נאשם 2 להגיע ל'סידור פשרה' כלשהו עם שאול. הצעה, אותה דוחה נאשם 2 כשהוא מגלה רק טפח ממה שרימזתי עליו קודם לכן. לענין תשלומי הכספים שעשה נאשם 2 לידי נאשם 1. להלן, הקטע הרלוונטי בעמ' 2 לתמליל: "שאבי: אתה יודע את המספרים. מה עשיתי, הקאתי... כבר אז ספרתי לך (ספרתי לך מלשון ספרתי לך כסף. למען הסר ספר שמעתי גם את ההקלטה עצמה, ואין ספק בכך שמה שנשמע שם זה "ספרתי לך" ולא "סיפרתי לך".

את זאת ניתן ללמוד לא רק מעצם שמיעת השיחה, אלא גם מתוך הקשר השיחה כאשר נאשם 2 רומז לנאשם 1, שהם כבר דיברו על כך, ומוסיף שבמשך החודשיים האחרונים הוא שילם כבר 400,000 ₪), הקאתי ארבע מאות ומשהו, אתמול הקאתי,
חישי: כן אבל... בעקרון כן, אבל הוא מדבר, הוא מדבר על מיליון שמונה מאות,
שאבי: מיליון שמונה מאות אני לא חייב לו אותם, אני חייב לו עוד... אני חייב לו... יענו בגג מיליון שקל מעל, מעל כל זווית בראש,
(תוהה אני כיצד טוען נאשם 2, שהוא "נעקץ" ורומה, וכי לא חייב דבר לשאול והנה בכל זאת, בשיחה מיום 27/4 מודה בפני
נאשם 1 בקיומו של חוב על סך של 1 מיליון ₪ לפחות, לזכותו של שאול - חוב שעל פי תוכן שיחה זו מבקש נאשם 1 להתחמק מתשלומו לשאול)
חישי: כן,
שאבי: אז מה עשיתי, שילמתי את המיליון שקל.
חישי: הבנתי,
שאבי: מה עשיתי בזה,
חישי: כן, אבל , אבל... פה נותן לך את הפריסה של הזמן,
שאבי: היה לי פריסה של שנה הקאתי ארבע מאות אלף... הקאתי... הקאתי ארבע מאות אלף בחודשיים
(להזכיר, שחודשיים – זהו משך הזמן שבו חישי נמצא "בתמונה" בענין הזה),
חישי: הבנתי,
שאבי: לא קיבלתי את הכסף,
חישי: מה זה ארבע מאות אלף וכמה שילמת לו עד עכשיו?
שאבי: לא לו. לא לו. עזוב, כל הסיפור של עד עכשיו בחודשיים האחרונים אני הקאתי ארבע מאות אלף איציק."

רמז נוסף לכספים ששילם נאשם 2 לנאשם 1 מצוי בשיחה בין שאול ימין לבין נאשם 2 מיום 25.6.2001 (ת/4), שם חוזר שאול ומטיח בנאשם 2, כי שילם לנאשם 1 כספים בסך 400,000 ₪. להלן קטע השיחה הרלוונטי, ת/4 עמ' 5, שאול אומר לנאשם 1: "... הלכת הלכת רצת לספר להם הרבה דברים עלי, אתה מבין, שאמרתי עליהם... הלכת להוא רצית לתת לו כסף הלכת הבאת לו 400 אלף שקל 500 אלף שקל כמו מפגר,
שאבי: מי נתן לו 400, 500,
שאול: וואלה, כך שמעתי, שהבאת לו 400 אלף ₪, העברת להם 400 אלף שקל, את החברה העברת להם."

נאשם 2 שלטענתו 'גילה', לפתע כי הוא רומה ו"נעקץ" על ידי שאול ויעקובסון, נאחז בטענת המרמה ועל סמך עצתו של נאשם 1 מפסיק את התשלומים לשאול ימין, לרבות חזרתו מהסכמתו לשלם גם אותם 500,000 ₪ שהסכים לשלם לשאול ביום 8.3.01, יום ההילולה, והוא מבקש לקיים "בירור" כשלטענתו של נאשם 2 שאול ימין חייב לו כספים, ולא ההפך.

נאשם 1 מבקש 'לברר' את טענותיו של נאשם 2 כלפי שאול, ולצורך כך מבקש לקיים ‘ישיבת בוררות’/ישיבת בירור כאשר מתוכן השיחות, כך לטענת התביעה עולה, כי לו לנאשם 1 יש עמדה ברורה לפיה הוא נמצא בצדו של נאשם 2 (אגב, לעמדת התביעה בנקודה זו הצטרף ב"כ נאשם 1 בסיכומיו ולא חלק עליה).

על פי העמדה הנקוטה בידי ב"כ של נאשם 1 בטרם קיום השיחה ת/1 ואף לפניה, הוא כבר יודע מראש, עוד בטרם קיום 'ישיבת הבירור' אליה הוא מזמן את שאול, כי שאול רימה ו'אכל' לנאשם 2 כסף. והוא מבקש לקיים 'ישיבת בוררות', שבמהלכה מתכוון הוא לתקן את 'העוול' כשכביכול, נגרם לנאשם 2 משחוייב כפי שחוייב במפגש בקניון רמת אביב, וכפי שנפסק מאוחר יותר בישיבהת ההילולה ביום 8/3.

חרף העמדה שאותה מציג נאשם 2 שלפיה, הוא 'רומה ונעקץ' על ידי שאול ויעקובסון, הרי שבשיחה המתנהלת ביום 27/4 (ת/19), הוא עדיין מודה בקיומו של חוב שלו כלפי שאול "אני חייב לו בגג מיליון ₪ מעל כל זווית בראש", דברי נאשם 2 ב-ת/19. אלא, שהודייתו זו בקיום סכום החוב באה לאוזניו של נאשם 1 בלבד, ומששאול משוחח עם נאשם 2, ממש באותה שיחה על החוב, מתכחש נאשם 2 לקיום החוב ושוב טוען את טענת המרמה והעוקץ.
אף שההכרעה בסוגיה האם חובו של נאשם 2 כלפי שאול היה "חוב אמיתי" או חוב שמקורו בתרמית שרימו אותו, אינה נדרשת לצורך ענייננו. מוצא אני, כי גרסתו של שאול בדבר קיום חוב אמיתי מטעמו של נאשם 2 כלפיו, היא הנכונה תוך דחיית גרסתו של נאשם 2 בדבר מרמה ועוקץ.



דווקא שיחתו של נאשם 1 עם נאשם 2 ב-ת/19 מחזקת אותי במסקנה, כי טענת המרמה והעוקץ הינה טענה שאותה המציא נאשם 2 כלפי שאול, כאשר בשלב המאוחר יותר בישיבת הבוררות ביום 1/5 הופיע יעקובסון ואישר את טענתו זו של נאשם 2, כאשר כל מטרתה של הטענה לחלץ את נאשם 2 מחובו, "חוב אמיתי" שהיה קיים כלפי שאול, לאחר ששאול החזיק בידיו גם צ'קים על סכום זה.
כאמור, חובו של נאשם 2 לשאול על פי דבריו הוא בשיחה ת/19, עמד על מיליון ₪. על פי השיחה
ת/19 יוצא, כי נאשם 2 שילם לנאשם 1 סך של 500,000 ₪, וזאת על מנת "לחסוך" לעצמו את תשלום יתרת סכום החוב לשאול, שעמדה על סך של 500,000 ₪, וכיצד אמור היה נאשם 2 "לחסוך" את תשלום היתרה, או שמא "למחוק" את חובו כלפי שאול, אם לא נאשם 1 אמור היה לדאוג לכך? מתוך הבנת תוכן השיחה כך, ברורה לי אפוא תרעומתו של נאשם 2 כלפי נאשם 1, בשיחה זו משמציע לו נאשם 1 לשלם סך 500,000 ₪, ולקחת את הצ'קים שלו שנמצאים בידי שאול, שאז נאשם 2 עונה לנאשם 1 כך:
"שאבי: אנחו דיברנו על זה איציק, אל תעמיד אותי עכשיו בטלפון בפינה זה...
חישי: לא הבנתי,
שאבי: אני כבר הקאתי שמה את החמש מאות כמעט הכל... מה אני ילך להקיא עוד חמש מאות... אז אני הייתי משלם את כל הכסף... לא עושה... לא חייב לאף אחד טובות ולא שייך לאף אחד.",
ובלשון פשוטה ועדינה יותר – בשביל מה אני צריך אותך אדון 'חישי'? הרי בשביל לשלם מיליון ₪ כמו שאתה מציע לי עכשיו, יכולתי לגמור את הענין ישירות עם שאול, שהייתי משלם לו וגומר את הסיפור, או אז לא הייתי צריך לשלם לך 500,000 ₪ כדי שאתה 'תעשה לי טובות', ושאני ארגיש שאני "חייב" לך: "לא חייב לאף אחד טובות ולא שייך לאף אחד."

ובהמשך, אם הדברים לא ברורים דואג נאשם 2 להעמיד דברים על דיוקם: "אז מה עשיתי, שילמתי את המיליון ₪... מה עשיתי בזה."
איך שלא תהפך בשיחה זו, בין אם נאשם 2
חייב כספים – 1 מיליון ₪ - לשאול בגין 'חוב אמיתי' שקיים, או חוב שנוצר עקב מעשה מרמה שנעשה כלפיו, הבין נאשם 2 וידע, כי הצ'קים בגין החוב האמור עדיין "מסתובבים בחוץ", והוא נאשם 2 כאיש עסקים הבין והיה מודע לכך, כי הוא חייב לשאול כספים, לפחות בגובהם של אותם צ'קים ששאול מחזיק בידיו – צ'קים בלמעלה ממיליון ₪.

כך, שבין אם מדובר ב"חוב אמיתי" שנוצר כתוצאה מכך שהוא ניכה אצל שאול צ'קים באמצעות יעקובסון, וקיבל תמורתם כספים (על פי גרסת יעקובסון ונאשם 2) ובין אם מדובר בחוב שנוצר כתוצאה ממעשה מרמה שיעקובסון ושאול עשו עליו (כגרסתו של שאול), בסופו של יום הצ'קים של נאשם 2 "הסתובבו ברחוב", קרי: היו בידיו של שאול. כשצ'קים אלו שימשו את שאול כעילה לדרוש ממנו ( מנאשם 2) את תשלום סכומם, דרישה שהיתה מלווה תדיר באיומים והפחדות. כך, שבין אם התכוון נאשם 2 'למחוק' או להפחית 'חוב אמיתי' או
'חוב מדומה', הדרך שבה נקט על ידי כך שגייס את נאשם 1 לצדו, היא שצובעת את מעשיו בגוון הפלילי.
14.
שאול ימין, שחש בשינוי יחסו של נאשם 1 כלפיו עוד ביום ההילולה (8/3), היה כבר מודע לכך, כי נאשם 1 כבר 'התהפך' עליו, ומשכך, לא היה מוכן להתייצב "לבוררות" שתוצאותיה ידועות לו מראש. ליתר בטחון, דואג שאול להצטייד אף הוא ב"אביר מגן" מטעמו בקנה מידה של נאשם 1. כוונתי לעירובו של נסים אלפרון בענין, כאשר בשפת הרחוב אמור נסים אלפרון לשמש כ"גב" לשאול מול נאשם 1.

בשיחה ת/1, שמתנהלת בין נאשם 1 לשאול, 'מזמן' נאשם 1 את שאול לבוררות/לבירור או בשפתו של נאשם 1 עצמו "לבוא להגיע לשולחן". כשלדידי אין כל חשיבות לסמנתיקה בה נוקטים הצדדים בבואם 'לפרשן' את מעמדו של נאשם 1, ואת מעמד ה'בירור/הבוררות' אליו הוא מזמן את שאול.

שאול מסרב להגיע "לשולחן". או אז, הוא "מזומן" על ידי נאשם 1 בלשון קשה ובוטה שלטענת התביעה, כללה, השמעתם של דברי איום קשים ומפורשים כלפי שאול, כאשר שאול נקרא שוב ושוב להתייצב ל"שולחן" ושלא יהין להמרות את פיו של נאשם 1. בשיחה זו מזכיר נאשם 1 את שמו של נסים אלפרון ורומז לשאול, שלא "יבנה" על הגנה של אף אחד, שכן גם נסים אלפרון לא יעזור לו:
"... אני אומר לך אלוהים לא יעזוב אותך. אני מבטיח לך אישית, תשמע מה אני אומר לך. לא נסים, לא אף אחד. אלוהים לא יעזוב אותך...".
כל דברי 'הזימון'/האיום מופיעים במלואם בשיחת הטלפון, ת/1.
בסיכומיו, לא חלק ב"כ נאשם 1 על עובדת השמעתם של הדברים שנקלטו בשיחה הנ"ל, אך לטעמו, אין להבין אותם כדברי איום שהשמיע נאשם 1 כלפי
שאול. זאת, על שום הרקע שעליו מושמעים הדברים הנ"ל, לאחר שנאשם 1 הוזן על ידי נאשם 2 בתחושת ותמונת הקרבנות שהוא בנה לעצמו בפני
נאשם 1, על ידי כך שנאשם 2 "חימם" את נאשם 1 בהזכרת תוכנה של "שיחת הלכלוך", שיחה שבה "מלכלך" שאול על נאשם 1 כמי שביקש לגנוב את הכסף ובעירובו של נסים אלפרון בענין כאשר ה'ידידות והאהבה' לא שררו בין נאשם 1 לנסים אלפרון הנ"ל.

כל אלו יחדיו מביאים את נאשם 1 למצב של כעס ורוגז אדירים (שוב, כך לדברי ב"כ נאשם 1), שמתעצמים לאור המצב שהיה נתון בו, עצם מעצר הבית המתמשך שבו הוא נמצא, מעצר שבא לאחר מאסר ממושך שאך זה השתחרר ממנו נאשם 1, וכיו"ב נסיבות שמביאות את נאשם 1 לכדי קיומה של שיחה כועסת מאוד עם שאול, שיחה שלטעמו של ב"כ נאשם 1, אף שהושמעו בה דברים קשים כלפי שאול, אין בה כל מימד של איום, ויותר מכך, לא התכוון בה נאשם 1 להשיג דבר.

לא רק זאת אלא אף זאת, 'עוקצה' של השיחה ת/1 ניטל ממנה, במידה והדברים שנאמרו על ידי נאשם 1 נתפסו כ'איום', בעצם השיחה המאוחרת ת/2 שמתקיימת בין נאשם 1 לבין שאול וסימה, כאשר לטעמו של ב"כ נאשם 1, קיומה של השיחה ת/2 על שהתרחש לאחריה, ניתק את ה'קשר הסיבתי' – או את 'זיקת השייכות', בין השמעת דברי האיום בשיחה ת/1 לבין עובדת התייצבותו של שאול לישיבת 'בוררות/בירור', בביתו של נאשם 1 ביום 1.5.01, ישיבה בה נכח גם נאשם 2, שאול ונסים אלפרון (ומכל מקום, כך לטענתו של ב"כ נאשם 1, לא ניתן לייחס לנאשם 1 את הסיפא שבסעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977).
בהמשך, אתעכב על נקודת הכובד שבמחלוקת, האם בעת השמעת הדברים על ידי נאשם 1 שלטעמי, הינם דברי האיום כלפי שאול בת/1 נעדרה ממחשבתו של נאשם 1 הכוונה הפלילית, שעניינה השמעת דברים במטרה להשגת דבר - ששאול ימין היה רשאי שלא לעשותו - התיצבות ל'בוררות' נוספת.
15.
כשלושה שבועות לאחר השיחה ת/1, מתקיימת בין סימה ימין ושאול ימין מצד אחד, שיחה לביתו של נאשם 1, השיחה ת/2 - שיחה שנעשית ביזמתו של שאול לביתו של נאשם 1, בתואנה של הולדת בנו בכורו של נאשם 1. השיחה מתנהלת ברובה בין סימה לבין נאשם 1, לבד מהפתיח והסיום שלה שמתנהלים בין נאשם 1 לשאול.
השיחה ת/2, בין נאשם 1 לסימה מתנהלת באווירה טובה, רגועה ונעימה, כמעין שיחת 'תרפיה' בה הנאשם 1 פורק מטען רגשי רב עוצמה, מסביר בפני
סימה אישתו של שאול, את מה שהביא אותו לכדי אותה השיחה הקשה שהיתה לו עם שאול ב-ת/1.
בסופה של השיחה, מוזמנים שאול וסימה לביתו של נאשם 1 משאלו ביקשו לברכו להולדת בנו. פגישה, שאכן מתקיימת בערב יום העצמאות ביום 26.4.01, פגישה שמעורבים בה הן עניינים חברתיים והן עניינים עסקיים. בפגישה זו שוב עולה בין נאשם 1 לשאול ענין חובו של נאשם 2 ויעקובסון כלפי שאול ודרכי גבייתו.

בליל ה-26.4.01,
הלילה, שבו מתקיימת הפגישה בין נאשם 1 לשאול, מתקשר נאשם 1 לנאשם 2 ומנסה לברר עמו מה הוא בדיוק סכום החוב שהוא אישית חייב לשאול (ת/17, שיחה מיום 26.4.01 שעה 23:50), שיחה שיוצאת מביתו של נאשם 1 לנאשם 2.


באותו לילה בשעה 01:37 (התאריך כבר 27.4.01), ת/18, מתקשר שאול מביתו של נאשם 1 לנאשם 2 ומודיע לנאשם 2 מה הוא "סגר" עם נאשם 1. ..."סגרתי עם איציק 500,000 שאתה משלם, ויעקובסון משלם את השאר... אתה משלם לי רק 500,000, יעקובסון משלם את שאר כל החוב...עכשיו יעקובסון אתה רושם צ'קים ושיעקובסון זה... מחתים את אישתו על הצ'קים, ערבות אישית מאחורה ונגמר הסרט... יצאת מהסרט הזה אתה מבין? והכל נפל על
יעקובסון... ", נאשם 2 שומע ועונה כך: "... חמש מאות כבר שילמתי חלק שמה", שאול: איך? גם בשיחה זו שומעים ש'נפלט' לו לנאשם 2 ענין התשלום של 500,000 ₪, שהוא כבר שילם, ומששאול מבקש לדעת איך ולמי הוא שילם 500,000 ₪, מחליף נאשם 2 נושא ומציע שישבו ויסדרו את העניינים מחר.

באותו לילה 27.4.01 בשעה 01:39 ת/19 מתקשר נאשם 1 אל נאשם 2, ומבקש לקבל את אישורו להסכם פריסה של 50,000 ₪ לחודש, כשהכוונה היא שנאשם 2 ישלם את ה- 500,000 ₪ בתשלומים של 50,000 ₪ לחודש:

".... לקחת את השיקים שלך בחזרה. שאבי: לא מתאים... לא מתאים איציק... אנחנו דיברנו על זה, איציק. אל תעמיד אותי עכשיו בטלפון בפינה..."
, שאז חוזר ומסביר נאשם 2 לנאשם 1, שהוא לא מוכן לשלם את הסך של 500,000 ₪ בכל פריסה שהיא.
יש לקרוא לכאן את תוכן השיחה בין נאשם 1 לנאשם 2, ומה שנכתב לגביה בפסקה 12 להכרעת הדין כאן.

במהלך השיחה מתערב שאול ומשוחח עם הנאשם 2. נאשם 2 מתכחש לכך, שהוא הסכים לשלם 500,000 ₪ וחוזר על דבריו, כי איננו רוצה לשלם כלל, חוזר על בקשתו לקיים פגישה, "שאבי: עזוב, בוא נעשה פגישה....", שאול מטיח בנאשם 2 שהוא מטעה את נאשם 1.
נאשם 2 משיב לשאול שהוא לא מטעה אף אחד, ומטיל את "הפצצה" כשאומר לשאול כך: "...אני ישבתי אחרי כל הסיפור הזה. הכל גיליתי, את כל גודל הרמאות של כל הדברים... לא היה כסף, לא היה כלום... היה 'קומבינה' בינך לבין יעקובסון... עשיתם עלי שניכם עוקץ... רוצה לשבת בשולחן... רגע, אתה מפחד לשבת איתי בשולחן יחד עם איציק והכל ולסגור את הפינה. שאול: לא, לא פוחד. אני אשב... נשב, נשב, יחד עם איציק.... שאבי: ... אני רוצה לשבת בצורה מסודרת, יביא גם את, יעקובסון... נשב, נחליט ונראה אם מגיע בכלל... אם לא מגיע אולי מגיע לי כסף מכל הסיפור, נשב, נראה מה מגיע. מגיע, תקבל. לא מגיע, לא תקבל..."
(חשוב להזכיר, כי באותה שיחה ממש ובתחילתה מודה נאשם 2 לאוזניו של נאשם 1 בקיומו של חוב כלפי שאול, שוב בעיניו של נאשם 2 'חובו'
לשאול קיים כל עוד הצ'קים שלו בידי שאול).

בהמשך אותו עמוד: "שאבי: שאול נעשה פגישה ביחד.... נשב, נסגור את הדברים... לא רוצה לשלם, לא רוצה לשלם, רוצה לשבת... שאול, לא רוצה לשלם, רוצה לשבת ולסגור...". הטלפון מועבר לנאשם 1 שממשיך את השיחה עם נאשם 2. נאשם 2 מתעקש על פגישה. נאשם 1 אומר לנאשם 2 "אם תרצה פגישה תהיה פגישה. תביא את יעקובסון", בסוף השיחה מסכם נאשם 1 כך: "טוב, בואו נקבע פגישה עם יעקובוסון. נשב אני , אתה ויעקובסון ונראה איך נסגור את זה."
בהמשך אותו לילה, 27.4.01 שעה 02:31 (ת/20), אחרי ששאול עזב את ביתו של נאשם 1, מתקשר נאשם 1 לנאשם 2. נאשם 2 מביע בפני
נאשם 1 פליאה נוכח תוכן השיחות שקדמו ואומר לנאשם 1, כך: "ההוא (הכוונה לשאול – ג'.ק.) חזר בחזרה... למה שאז דיברנו בהתחלה, בהתחלה אני רואה." ('ההתחלה' – כאמור היתה בכך, שנאשם 2 ישלם 500,000 ₪ ושאול יגבה את 'היתרה' של החוב מיעקובסון – גרסה שאותה כאמור, מעלה נאשם 2 באמרתו ת/31, והכוונה למפגש שקויים ביום ההילולה, 8.3.01 כאשר מתוכן שיחה זו ברור בעליל כי נאשם 2 לא מעונין לחזור ל'התחלה' – ג'.ק.), נאשם 1 מרגיע את נאשם 2 שזה 'סתם', לא יכול להיות. נאשם 2
ממשיך להסביר את 'הקומבינה' שלטענתו נעשתה עליו ומדוע הוא מסרב לשלם, ומבקש לקיים פגישה. שכן, לדבריו, הוא יודע מיעקובסון כיצד נעשתה עליו 'הקומבינה'. נאשם 1 מרגיע את נאשם 2 שלא יתרגש: "אני אמרתי לך מה שאני הבטחתי לך כך יהיה, (צריך לקרוא את הדברים כך שנאשם 1 אומר לנאשם 2 - סמוך עלי, שאול לא ידרוש ממך יותר כספים, הבעיה זה צ'קים – ג'.ק.) כאילו אתה מבין? השאלה מה עושים עם הצ'קים אתה מבין? ... הוא לא יפנה אליך... אתה יכול לא לשלם לו ובזה זה נגמר. אתה מבין? השאלה מה יהיה עם הצ'קים. .. זה כל הקטע אתה מבין? איך, איך לקחת ממנו את הצ'קים חזרה... הוא מבחינתך כאילו אין לפנות אליך. הוא לא יפנה אליך... הכל נגמר... ומה שאני הבטחתי לך אני עומד בזה אתה מבין? שאבי: הוא לא רוצה לשבת בשולחן... הוא לא רצה. אתה לא ראית שהוא לא... הוא לא רצה לעשות את הפגישה. איציק: לא, הוא ישב. אם תרצה שתהיה פגישה תהיה פגישה. שאבי: השאלה אם בסוף הפגישה הזאת ישים את הצ'קים. איציק: הוא ישים... כן הוא ישים. לא יודע כאילו מה הקטע שלך, אתה לא יכול לשלם את עצמך מבחינת השיקים ולעזוב את כל הסיפור הזה. שאבי: מה זה לשלם את עצמי מבחינתי? איציק: לא יודע. נחפש איזה 'קומבינה' שתחליף את הצ'קים. שאבי: .... אני מוכן לשמוע כל 'קומבינה'... אני אלך למשטרה אבל הצ'קים נשארו ברחוב ואני לא יודע איפה הם מסתובבים."


(בהמשך יתברר, כי 'הקומבינה' היתה אותה בוררות ביום 1.5.01, שבמהלכה נפסק כי נאשם 2, לא רק שלא חייב כספים אלא גם שמגיעים לו כספים אף שבדיעבד יסתבר, כי ה'קומבינה' "לא עבדה" כמו שצריך שכן הצ'קים נשארו בידי שאול).
השיחה מסתיימת בכך שנאשם 2 מסכם עם נאשם 1, כי יבוא לנאשם 1 על מנת לשבת ביניהם, לדבר ולראות מה עושים הלאה, כיצד מטכסים עצה באמצעותה יקחו את הצ'קים חזרה.
כאמור, כל מי ששומע את השיחה לא יתקשה להבין ממנה ומשיחות שקדמו לה, כי הכוונה כאן שהנאשם הבטיח לנאשם 2, ששאול לא ישוב וידרוש ממנו כספים בגין הצ'קים שהוא מחזיק בידיו. אך, הבעיה היחידה היא שהצ'קים עדיין נמצאים בידיו של שאול, ופה בעצם נותרת הבעיה הבלתי פתורה כיצד לקחת הצ'קים של נאשם 2 ששאול יכול מחר להעבירם לאחרים, או לכל הפחות, להגישם לגביה בהוצל"פ נגד נאשם 2.
דמיון מפתיע קיים אפוא בין השיחה שמתקיימת בין נאשם 1 לנאשם 2, הן בנושא השיחה והן בסגנונה, לשיחה אחרת שמקיים נאשם 2 עם אישתו עדי, במהלך הבוררות שמתקיימת בביתו של נאשם 1 ביום 1.5.01 (שיחה ת/23), שם חוזר נאשם 2 על 'ההישג' מבחינתו, באותה "ישיבת בוררות": "טוב מבחינתי, זה ענין שאם ירצו ממני עוד כסף או לא עוד כסף, אני לא בתמונה של הדברים האלה. עדי: נו, כן הבעיה היא שבמצב הזה הוא לא נותן תצ'קים
ואז אתה, שאבי: יתן תצ'קים..."
בתאריך 29.4.01 שאול מתקשר לנאשם 1, פותח את השיחה ת/21, כך:

"...התקשרתי אליך, הייתי על יד נסים
(הכוונה לנסים אלפרון – ג'.ק.) אמרתי לו גם... איציק: תשמע, תשמע, "אני יוצא מן הענין" שבור את הראש עם הבנאדם (הכוונה לנאשם 2 – ג'.ק.), לא מתאים לי להישאר בענין, שאול: וואלה, הכי טוב נשמה, זה מה רציתי ממך מהתחלה. איציק: בסדר, תעשה מה אתה מבין..."


שאול מעודד, שמח וטוב לב על כך שנאשם 1 "יצא מן הענין", מבקש להמשיך בגביית החוב שמגיע לו לטענתו, מנאשם 2, וכיצד הוא הוא עושה זאת?! באמצעים המוכרים של שיחות טלפון מטרידות ומאיימות, לאישתו של נאשם 2, הגעה למקום עבודתו של נאשם 2 - מה שמביא את נאשם 2 לשוב ולפנות לנאשם 1 ולהעמידו על כך ששאול חזר להטריד אותו בדרישת החוב - מה שמחדש את אווירת הפחד והאיומים שהוא חי בה יחד עם בני משפחתו.

תגובתו של נאשם 1 לא מאחרת להגיע, וביום 30.4.01 (ת/3), מתקשר נאשם 1 לשאול ואומר לו:
"אל תתקשר לשאבי הביתה, אתה רוצה
תבוא דרכי
, ניצור את הפגישה הזאתי,
ונעשה אותה... למה אתה מתקשר אליו הביתה לאישתו, לא מתאים, אתה רוצה, תבוא דרכי נעשה לו טלפון. הוא יבוא ותדבר איתו על מה שאתה רוצה. שאול: אבל אמרת שיצאת מהתמונה, דיברתי עם דוד ונסים
(דוד - דוד ארביב; נסים – נסים אלפרון – ג'.ק.)
חישי: בסדר, יצאתי מהתמונה אבל אמרתי לך, הוא בשבילי בנאדם וחבר ובנאדם טוב, ואל תעשה לו נזק בבית ולא אישתו ולא כלום... בדרך לגיטימית אתה מוצא כאילו בדרך לגיטימית כן אבל אל תפגע בבחור הזה, הבחור הזה אמרתי לך בחור מתוק... ולא מתאים שהוא יפגע... אמרתי לך כאילו אתה רוצה
תבוא דרכי
נשב ונראה איך, איך סוגרים את הסיפור הזה, אבל אל תפנה אליו
ב... אל תעשה לו את מה שאתה, תתקשר אליו הביתה לאשתו ואת כל הסלט הזה... ולא מתאים לי שהוא יפגע."

לשאלת שאול איך, אם כן "יגמר הסיפור הזה", מציע נאשם 1 לשאול כך: "... הבחור (הכוונה לנאשם 2 – ג'.ק.) יש לו 'טענות אחרות' (טענת העוקץ – ג.'ק.) אתה מבין, אתה רוצה לך תביא את נסים, תבוא תשב, נראה איך נסגור את זה. שאול: שתהיה בריא יצאת ממנו עוד פעם אתה נכנס ל... חישי: וואלה יצאתי וכואב לי על הבחור ולא מתאים לי שהוא יפגע וואלה לא מתאים לי, לא מתאים לי שהבחור הזה יפגע."
כששאול מנסה להסביר לנאשם 1, שהוא זה ש'נפגע' מכל הסיפור מתריס כלפיו נאשם 1 ואומר לו "אתה לא נפגעת ולא כלום, וואלה לקחת כבר מעל מה שצריך, מעל ומאיפה שאפשר... שאול: חישי, חישי, לפני נכנסת לתמונה.. לא היה לי שום סרט הכל היה בסדר מבחינתו ומבחינת כולם. חישי:... אני באתי לטפל במצב שבנאדם היה כבר חאלס אין לו לאן להמשיך... והוא לא מניאק ואם היה מניאק אתה היית בוכה דם .. הוא גבר הוא לא מתאים לו לעשות דברים אחרים, אז הוא פנה אלי ואני באתי בסך הכל ליישב את הענין הזה..." ושוב חוזר חלילה הפזמון החוזר ש'לא מתאים לו', לנאשם 1, שנאשם 2 ייפגע, ואם נאשם 2 ייפגע, זה כאילו הוא עצמו נפגע כשנאשם 1 שב ו"נכנס לעניין' ומבקש משאול, כי המגעים יהיו 'דרכו' ולא לנאשם 2 ישירות. שאול מבין מכך, שנאשם 1, חוזר לתת "גב" לנאשם 2.

בהמשך לשיחה הנ"ל, "חזרתו" של נאשם 1 לענין, והצעתו לשאול כי הפניה לנאשם 2 תיעשה 'דרכו' מתקיימת ביום 1.5.01, בביתו של נאשם 1, 'ישיבת בוררות'.

בתאריך 1.5.01 אמורה להתקיים פגישה בביתו של נאשם 1 בנוכחותו של נאשם 2, יעקובסון, נסים אלפרון ושאול. ב-ת/22 מתועדת שיחה 'בזמן אמת', לפני הגעתו של נאשם 2 לפגישה הנ"ל. פגישה, שכאמור נאשם 1 הוא זה שקרא לקיומה ובשידולו של נאשם 2 וכפי שצוין לעיל.

בשיחה זו מדווח נאשם 2 לאישתו על כך שאתמול (30.4.01) שאול היה אצלו (בעבודה)
יחד עם נסים אלפרון במשרד, במסגרת 'מסע ההפחדה והאיום' שעשה
לו שאול לצורכי גביית החוב. כאשר נאשם 2 מדווח באותה שיחה גם על זהות הנוכחים, מזכיר שוב את מרדוש ויחיאל, ואת חיים וכטל שאולי, הוא נאשם 2 יצטרך להזעיק אותו כדי להיות נוכח בפגישה, והוא מסביר לאישתו בשיחת טלפון (ת/22) כיצד הוא מתכוון 'לקחת' את נאשם 1 'בצד' על מנת לשוחח עמו, ולהזכיר לו את מה שהוא, נאשם 1, כבר הבטיח לו: "אתה התחייבת שאני לא משלם כסף יותר."
שיחה זו מתקשרת שוב לנושא
"ההבטחה"
שנאשם 1 מזכיר אותה בשיחתו עם נאשם 2, שיחה ת/20:
"מה שאני הבטחתי לך, כך יהיה... הוא מבחינתך כאילו אין לפנות אליך... הכל נגמר... מה שאני הבטחתי לך אני עומד בזה אתה מבין..."
. כפי שהזכרתי, קודם להבטחה זו היה "מחיר" שנאשם 2 שילם אותו לנאשם 1.
באותו תאריך 1.5.01, תוך כדי קיום פגישת 'הבירור' ובמהלכה יוצא נאשם 2 ממנה, ומדווח בזמן אמת לאישתו על התפתחות מהלך הפגישה בביתו של נאשם 1 (שיחה ת/23). נאשם 2 מתאר שהיו שם ויכוחים על ענייני כבוד וכוח, מלחמת 'גוג ומגוג'. שאז, נאשם 2 אומר לה כך: "... מ'בחינתי' זה ענין שאם ירצו ממני עוד כסף או לא עוד כסף, אני לא בתמונה של הדברים האלה. עדי: ... הבעיה היא זו שבמצב הזה הוא (שאול ימין – ג'.ק.) לא נותן את הצ'קים ואז אתה, שאבי: יתן ת'צ'קים ... לא נתון לשום סחטנות, הוא (שאול ימין – ג'.ק.) יתן ת'צ'קים. הוא (שאול ימין – ג'.ק.) יתן ת'חיים שלו חבל לך על הזמן."

נאשם 2 מבין מתוכן ומהלך הפגישה ביום 1.5.01, שמבחינתו ענין חובו לשאול תם ונשלם, ולשאול אין כל עילה לשוב ולדרוש ממנו כסף בגין החוב. שכן, הוא "לא בתמונה של הדברים האלה", קרי: החוב 'מחוק', אבל עדי, אישתו של נאשם 2 ממשיכה להיות מוטרדת מן העובדה, שהצ'קים שנתן נאשם 2 עדיין לא הוחזרו לו והם עדיין בידי שאול. נאשם 2 מעודד מהפגישה ביום 1/5 מבטיח לאישתו ש"שאול יתן צ'קים, הוא יתן ת'חיים שלו חבל לך על הזמן.".

תוהה אני מנין שאב נאשם 2 את הבטחון לדברים שהוא משמיע לאשתו עדי, אם לא ממה שהתרחש באותו מפגש ורוח הדברים שפיעמה בו. רוח הדברים שהובטחה לו על ידי נאשם 1: ש"אם ירצו ממני עוד כסף או לא עוד כסף אני לא בתמונה של הדברים האלה." כאשר שב ומזכיר לעדי אישתו "את הבטחתו" של נאשם 1; הבטחה שמופיעה שחור על גבי לבן בשיחה מיום 27.4.01 (ת/20), עמ' 3 מפיו של נאשם 1 לאוזנו של נאשם 2: "אני אמרתי לך מה שאני הבטחתי לך כך יהיה כאילו."
כאמור, לאחר ישיבת יום 1.5.01 נוצר נתק סופי בין נאשם 1,
נאשם 2 ושאול, אך לא אדם כשאול יוותר בקלות על חוב שמגיע לו, ולו במחיר של עימות נוסף עם נאשם 1, והוא מבקש לגבות את חובו מנאשם 2 כשהוא מוכן לבוא לקראתו של נאשם 2 בכל דרך אפשרית ובכל פריסה אפשרית, אך נאשם 2 בשלו – לא מוכן לשלם לשאול מאום (שוב, כשנאשם 2 פועל מכוח הפגישה שהיתה ביום 1.5.01, ממנה הבין שזהו. יותר לא יפנו אליו בדרישת חוב).

השיחה האחרונה שמתקיימת בין שאול לבין נאשם 2 מתקיימת ביום 25.6.01 (ת/4) בשיחה זו 'משחזר' שאול את תולדות הסכסוך הכספי בינו לבין נאשם 2. את הסכסוך שנוצר בינו לבין נאשם 1 כשהוא טוען כלפי נאשם 2, שהוא זה שסכסך בינו לבין נאשם 1, כאשר נאשם 2 הלך ושילם כספים לנאשם 1 במקום לשלם לו (לשאול), וכך לסגור את החוב:
"... הלכת שילמת להם כספים עניינים, יכולת לעצור אותו רגע, לא לתת להם, להגיד להם
(בהתכוונו לנאשם 1, וליחיאל ומורדוש – ג'.ק.) בואו נשב, איך תסגרו עם שאול, אני אקבל את הצ'קים חזרה, אני אתקדם קדימה. רק מה עשית. נהפך הכל לשנאה, אתה מבין, בינך לביני לבינם. סלט מטבוחה וכלום לא קרה."


דרישתו של שאול לתשלום הכספים מנאשם 2 נענית ע"י נאשם 2 בכך, שנאשם 2 מתריס כלפיו ודורש ממנו (משאול) כספים חזרה.
שוב ברוח אותו פסק בורר מיום 1.5.01, שבו נפסק כי לשאול לא מגיעים כספים ובנוסף, הוא צריך לשלם חזרה לנאשם 2 סך של 250,000 ₪.

שאול אומר לנאשם 2, ש'לא לעולם חוסן', ושלא יחשוב שהוא תפס עכשיו "גב" - אנשים מהעולם התחתון שכן, הם בבוא היום 'יתהפכו' גם עליו. בהתכוונו לנאשם 1, מרדוש ויחיאל.
אולם, נאשם 2 בטוח שיצליח להתמודד עם כל סיטואציה שתיווצר, לרבות 'התהפכות' של נאשם 1 עליו, ואינו מוכן להתפשר עם שאול. הוא כה בטוח בעצמו ובעמדתו, עד כדי כך שהוא אומר לשאול: "אני אדאג שלא יתהפך, גם אם יתהפך, יתהפך חזרה."
שאול אומר לנאשם 2 - שילמת להם כל כך הרבה כסף, לפחות בעת שהיית מביא להם את הכסף, היית מתנה התשלום בכך שהם ידאגו להביא לך את הצ'קים. נאשם 2 במענה בטוח ומתריס
כלפי שאול:
"אתה רוצה שאני אגיד להם להביא את הצ'קים, הם יביאו את הצ'קים. שאול: תגיד להם, אתה יכול להגיד להם עכשיו... תעשה להם טלפון עכשיו ותגיד להם שיביאו לך את הצ'קים. שאבי: אם אני ירצה להגיד להם את זה, אני יגיד להם את זה."

ד
י
ו
ן

25.
מקובלת עלי דעתם של ב"כ הצדדים, ב"כ נאשם 1 וב"כ התביעה, אותה הם הביעו מפורשות בדברי סיכומיהם, כי לצורך הכרעה בסוגיה אם עברו הנאשמים את העבירה המיוחסת להם בכתב האשום, אין כל נחיצות וצורך להכריע בשאלה, באם גרסתו של שאול ימין באשר למקור ולגובה סכום החוב, שלטענתו הגיע לו מנאשם 2 ויעקובסון היא הנכונה, או שמא גרסתו של נאשם 2 היא הנכונה. כך גם אין צורך לקבוע מה היו מניעיו של נאשם 1 לפעול כאמור, להגנתו ומטעמו של נאשם 2.
בנדון זה, צודק אפוא ב"כ התביעה בדברים שכתב בפתיח לפרק המשפטי בעמ' 5, שבו לפיו: "גם אם נצא מנקודת מוצא כי שאול ימין הינו 'רשע גמור', עדיין לנאשם 1 אין כל זכות או הגנה מפני הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים... גם אם נצא מנקודת מוצא לפיה, נאשם 1 לא התכוון לגזור לעצמו "קופונים כספיים", בתיק זה, אלא כל מטרתו היתה לדאוג לאינטרסים של נאשם 2, עדיין הדבר לא מקנה לו הגנה או זכות לדרוש משאול ימין באיומים, להתצייב אצלו לבוררות נוספת."

26.
ברם, אף שמסכים אני שמהבחינה העקרונית משפטית, אין כל חשיבות לטענה באם התכוון נאשם 1 לגזור לעצמו 'קופונים כספיים', או שמא גזר 'קופונים' כאלה כמה והכיצד, אינני מוצא את עצמי פטור מלדון במחלוקת זו ולהכריע בה לכאן או לכאן, משב"כ הנאשם 1 הציב במרכז טיעוניו את השאלה בדבר מצבו הנפשי של נאשם 1, עת שעשה את השיחה ת/1, שכללה את אותם דברי איום, הן המפורשים והן המרומזים כלפי שאול ימין, כלשטענתו המצב שבו היה נתון נאשם 1 לאחר שהשתחרר ממאסר ממושך, מעצר בית ארוך, זעקתו וצעקתו של נאשם 2 לעזרה מול אכזריותו של שאול, ובניית דמות הקורבן בפני
נאשם 1, הם שגרמו לו לנאשם 1 לעשות את השיחה הקשה (ת/1), מבלי שנתכוון בשיחה זו להשיג איזושהי "מטרה" משאול ימין, לבד מעצם פריקת כעסים על שאול ימין, כאשר מכלול הנסיבות שפורט לעיל, הוא שיצר את הרקע שעל פיו פעל נאשם 1.
27.
בסיכומיו 'כרך' ב"כ נאשם 1, את 'ניתוח מצבו הנפשי' הנתון של נאשם 1, יחד עם 'המניעים' שהניעו את נאשם 1 לאותה שיחה ת/1, כמניעים אלטרואיסטיים, הומניים טהורים, כאשר נאשם 1 נחלץ לעזרתו של נאשם 2 מבלי שקיבל או ציפה לקבל כל טובת הנאה כספית מנאשם 2 כשלא היתה לנאשם 2 כל "מטרה" אליה שאף להגיע בעצם השיחה הנ"ל. כשהכל נעשה מטעם נאשם 1 מטעמי הגנתו על 'החלש' - נאשם 2, שלטעמו של נאשם 2, נעשק, רומה ואויים על ידי שאול כאשר נאשם 1 רק נחלץ לעזרתו. וכאמור, ממניעים טהורים.
במלים אחרות, "טהרת המניע" – מבטלת על פניו את קיומה של "המטרה" אליה צריך לשאוף להגיע עבריין שבכוונתו לבצע עבירת סחיטה באיומים ,לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
28.
לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית זו, מה הניע את נאשם 1 לפעול למען נאשם 2, אדרש אפוא לגרסאותיהם של הדמויות הבאות – נאשם 1, נאשם 2, שאול ימין ויעקבסון. (בהמשך אתיחס לשאלה מה היתה "מטרתו" של נאשם 1 בהשמעת דברי האיום ב-ת/1).

באשר לנאשם 1, הרי שלו, לא היתה כל גרסה בנדון זה, וגרסתו היחידה היתה זו שנשמעה בבית המשפט, לפיה שאול ימין ביקש 'לשחדו' בתשלום סך של 100,000 ₪, אותם הוא נתן לו לאחר הישיבה בקניון רמת אביב, אך לדבריו, הוא נאשם 1 נטל כספים אלו והחזירם לידי נאשם 2.

כך, בעמ' 713 לפרוטוקול מתאר נאשם 1 את עלייתו של נאשם 2 לביתו יחד עם שאול, או לאחר ששאול עלה אליו עם יחיאל ומורדוש, אחרי מפגש קניון רמת אביב, שאז לטענתו של נאשם 1 כשראה את נאשם 2 אמר לו, הנה צ'קים על סך 100,000 ₪, ששאול הביא ונתן לו את הצ'קים ואמר לו שילך ויגמור את הבעיה: "אנחנו כבר נסתדר" (כשהכוונה שהנאשם 1 'יסתדר' עם נאשם 2).

בעמ' 715-720 לפרוטוקול, עדותו של נאשם 1 בענין קבלת הכספים משאול ימין ומסירתם חזרה לנאשם 2.
גרסתו זו של נאשם 1 שעלתה כאמור, לראשונה בעדותו בבית המשפט איננה מקובלת עלי, ולו מן הטעם שבכבישת הגרסה והעלאתה רק במהלך העדות. אך סיבות נוספות עומדות לה לרועץ לגרסה זו, שלא מאפשרות לה לעמוד במבחן ההגיון והאמון.
הראשונה שבהן נוגעת לעובדה שגרסה זו עומדת בסתירה לגרסתו של הנאשם 2 במשטרה, ת/31, לפיה : "...שאול גם רצה ממני מאה אלף ₪ לטענתו זה כסף שהוא שילם לחישי על הבוררות, שהוא עשה, אני נתתי לשאול את הכסף כי האמנתי שהיה כזה דבר... הוא אמר לי שאת ה- 100 אלף ₪ הוא צריך להעביר או העביר לחישי..."
כאמור, באמרתו זו של הנאשם 2, אין זכר לכך כי היה מפגש כזה בינו לבין נאשם 1, שבו הוחזרו לו צ'קים או מזומנים על סך של 100,000 ₪ שהוא קיבל כביכול משאול.

סיבה שניה, נוגעת לשיחה ת/1 שיחה שמתנהלת בין נאשם 1, ושאול ממנה עולה ברורות, כי נאשם 1 קיבל סך של 100,000 ₪ עבור 'הבוררות' כשכ"ט. כאשר שאול מתריס כלפי נאשם 1 על כך, שהוא קיבל ממנו סכום זה, נאשם 1 לא מכחיש שאכן קיבל אותו, אך עונה לשאול שהכסף לא שולם על ידו אלא על ידי שאבי (נאשם 2), שכן שאול ממילא 'גילגל' את הסכום הזה על שאבי. כאמור, נאשם 1 לא מכחיש בשיחה זו את קבלתו של סכום זה ואין שם כל טענה מפיו כאילו הוא החזיר סכום זה לנאשם 2.

כך גם בשיחה ת/4, שיחה שמתנהלת בין נאשם 2 לבין שאול, שב ועולה נושא ה- 100,000 ₪ ששולמו לנאשם 1, ונאשם 2 אף הוא לא נשמע בשיחה זו כמי שמכחיש שאכן שילם סכום זה כשכ"ט לנאשם 1.



סיבה שלישית נובעת מעצם העובדה שטענתו של נאשם 1 לפיה הוא קיבל משאול 100,000 ₪ אותם העביר לנאשם 2, כאשר נאשם 1 אמור לשמש כ'גובה' של החוב שמגיע לשאול מאת נאשם 2, איננה עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר וזאת בנוסף להיותה כאמור עומדת בסתירה לאמרות של מעורבים נוספים.

באשר לעדותו של נאשם 2 בביהמ"ש לפיה, נאשם 1 אכן החזיר לו צ'קים וכספים אין לי אלא לקבוע שגרסה זו אינה אלא ניסיון נואש לעזור לנאשם 1 'ולהתיישר' עם גרסתו של נאשם 1, אותה העלה לראשונה בביהמ"ש משלטעמי, לוקה עדותו של נאשם 2 בענין זה באותם סממני העדר אמון שבהם לוקה עדותו של נאשם 1, ואף יותר מכך, משהיא עומדת בניגוד לגרסתו של נאשם 2 עצמו, גרסה שעליה חזר נאשם 2 ביותר מאשר הזדמנות אחת במהלך חקירותיו, ראה לענין זה: ת/4,
ת/31 וכן ת/88 בעמ' 36 שם חוזר נאשם 2 על ענין תשלום הסך של 100,000 ₪ אותם הוא שילם לשאול, משזה טען בפני
ו ששילם אותם ל'חישי' כשכר בוררות. כאמור, באף אחת מהאמרות הנ"ל אין זכר לעובדה שהנאשם 2 קיבל בחזרה סכום זה מנאשם 1.

מכל האמור לעיל, עולה אפוא כי לנאשם 1 היה ענין כספי, ומכל מקום הוא 'גזר קופון' אחת לבטח, שעניינו קבלת
הסך של 100,000 ₪ משסכום זה שולם לו על ידי שאול כדי שיטה לו פנים, והושאר בידיו כשהוא יודע כי מי ששילם כסף זה הינו נאשם 2.
כפי שציינתי, נאשם 1 היה ער ל'פוטנציאל הכלכלי' הטמון בנאשם 2, ו'עזרתו' של נאשם 1 לנאשם 2 לא היתה מן הסיבה של היחלצותו לעזרתו של נאשם 2, שביקש להצטייר כ'שה תמים' חלש, שנתון לחוזק ידו של שאול, ושנפל קרבן לרמאותו של יעקובסון.
כפי שציינתי בפתיח כאן, "המניע" שעמד מאחורי מעשיו של נאשם 1 איננו ממרכיבי העבירה, אך חשוב הוא לדעת את הרכבה של 'הדייסה' שבה הלעיט נאשם 2 את נאשם 1, על מנת להטותו לצדו עד כדי כך, שנאשם 2 היה בטוח ב'שליטתו' בנאשם 1, שגם אם זה האחרון 'יתהפך' עליו, ידאג נאשם 2 לכך ש'יתהפך' חזרה.
הרכבה של ה'דייסה' נקבע אפוא על ידי נאשם 2 בעורמה ותחכום, משדייסה זו הכילה מנה הגונה של מתת כספי, לפחות אותם 100,000 ₪ שניתנו לנאשם 1, כאשר ברור מעדותו של יעקובסון שעוד 100,000 ₪ שולמו 'בסיבוב הראשון' של 'בוררות צריפין' למורדוש ויחיאל, כשאני מוכן לצאת מתוך הנחה שכספים אלו לא הגיעו בסופו של יום דווקא לידיו של נאשם 1.


רמזים לכספים נוספים בסכומים גדולים שהגיעו לנאשם 1 מצויים בחומר הראיות שנאסף, וכפי שציינתי בפסקה 12 להכ"ד כאן. כשבנוסף לכל אלו, עיניו של נאשם 1 היו נשואות לעוד סכום כסף הגון, שהוא דרש בשביל 'שקט באתר' מאת יעקובסון -300,000 ₪. אך לטעמי, לא רק כסף היה ב'דייסה' הזו, אם כי הכסף היה מרכיב חשוב, חיוני ונחוץ כדי להשלים את מרכיביה של הדייסה – בבחינת 'הדבק' שהדביק את כל מרכיביה, ולמה אני מתכוון.

נאשם 2, בעל העסק המכובד, החולש על צוות של כ-1000 עובדים, ביקש 'לעשות שימוש' בנאשם 1 כנגד שאול, ובכך להשתחרר מחובו ואיומיו של שאול כלפיו לשם כך נזקק נאשם 2 לקרבתו של נאשם 1 - קרבה אותה 'קנה' נאשם 2 במתת כספי ולא מעט חנופה והתרפסות לפני נאשם 1, כאשר נאשם 2 'בנה' לעצמו, בעיני נאשם 1 את דמות הקרבן כמי שרומה ו'נעקץ' על ידי שותפו לעסקים, יעקובסון ושאול ימין, שהאחרון הינו דמות של מלווה בריבית, נושך נשך שאינו יודע שובע, אדם שקל מאד לא לחבב, בלשון המעטה.

נאשם 1, שאך מעט מדמותו ואישיותו נחשפים בשיחתו ת/2 עם סימה ימין , אדם בעל מזג, וחרף הפסאדה של הקשיחות והבטחון, שמציג כלפי כולי עלמא, מוחנף מעצם העובדה שנאשם 2 מבקש את קרבתו וחברותו; נאשם 2 יודע 'לפרוט' על נימי נשמתו של נאשם 1 ויודע 'לקנות את לבו' בדרכים שונות (בנוסף לכסף שבאמצעותו ביקש לקנות את נאמנותו של נאשם 1); בהיעתרותו של נאשם 2 לפניית נאשם 1, להניח תפילין, בהתייצבותו של נאשם 2 להילולה בביתו של נאשם 1 לכבוד הרב שמגיע לביתו של נאשם 1, בהרמת תרומה נכבדה לרב על סך 40,000 ₪ שאף הפתיעה והדהימה את נאשם 1 במידת נדיבותה. כאשר לפתע הופך נאשם 1 ליועצו ואיש סודו הקרוב ביותר של נאשם 2, ומבלי להישמע ציני, נאשם 2 'מבטל' את עצמו כליל בפני
נאשם 1, ונוסך בנאשם 1 את אותה תחושה מזויפת, לטעמי, שהוא נתון לחסדיו. כשבנוסף לכל האמור, אין לשכוח את 'הדבק' שהדביק את שלל מרכיביה של 'הדייסה' – כסף, והרבה מאוד כסף.

לטעמי, נאשם 2 הוא זה שדווקא טווה את קורי מזימתו וניווט את נאשם 1 בחוכמה ובעורמה, וכך נאשם 2, שמפגין חולשה, כניעה ונזקקות להגנה, זוכה לה מטעמו של נאשם 1 – מה גם שנאשם 1 קיבל עבור 'הגנה זו' אותה סיפק לנאשם 2, כסף רב מאת נאשם 2.

לנאשם 1 לא היה כל סיכוי כנגד 'הרכבה הקטלני' של ה'דייסה' האמורה. במצב הדברים, הנתון חרף העובדה שאולי נאשם 1 סבר, כי הוא זה שמנווט את העניינים והשולט בהם, היה זה נאשם 2 ששידל והזין את נאשם 1, כאשר שני אלו פעלו במעין משוואה של 'היזון חוזר'. במצב הדברים המתואר פעלו הדמויות המעורבות בפרשייה זו. כאשר נאשם 1 המלא את ערך עצמו מעצם שמו ושמעו שיצאו לו, משודל ו'משומן' להשגת מטרותיו של נאשם 2 עד כדי הפגנת בטחון מלאה מטעמו של נאשם 2 בשליטתו בנאשם 1 (ראה תמליל שיחת נאשם 2 עם שאול מיום


25.6.01, ת/4).


עבירת הסחיטה באיום – סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977


"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות בפגיעה שלו כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים. נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור, או במהלכם, דינו מאסר תשע שנים."
בבסיסה של עבירת הסחיטה באיום, לפי סעיף 428, עומד אפוא "האיום". איום, שכוון כלפי המאויים, בענייננו – שאול ימין – כשמטרת האיום היא להביא את המאויים לכדי עשיית מעשה, שהמאויים רשאי לא לעשותו וכאשר האיום יכול וייעשה במגוון אמצעים; בכתב, בעל פה, בהתנהגות וכיו"ב. כשבענייננו, רואה התביעה את אקט האיום בעצם אמירותיו המילוליות השונות של נאשם 1, וכפי שאלו כוונו לשאול ימין ותועדו בתמליל השיחה ת/1, משלטעמה מתוכן השיחה ת/1 עולה, כי כוונתו מטרתו של נאשם 1 בהשמעת דברי האיום, היתה לגרום "להבאתו של שאול לשולחן", שולחן בו אמורה להתקיים ישיבת בוררות/בירור, שבסופה אף ייפסק נגד שאול, כי הוא רימה ו'אכל'
כספים לנאשם 2.
כפי שציינתי בפסקה 14 להכרעת דין זו, הציב ב"כ נאשם 1 שתי 'משוכות', עליהן צריכה התביעה להתגבר על מנת להביא לכדי הרשעת נאשם 1 בעבירה המיוחסת לו; האחת, כי הדברים שנאשם 1 השמיע בשיחה ת/1, הינם דברי איום שהושמעו מתוך כוונה ומטרה לגרום למתלונן לעשות מעשה; כשלטעמו, בנסיבות שפורטו בסיכומיו, אין ללמוד מנסיבות ורקע אמירת הדברים על ידי נאשם 1 כוונה ומטרה כזו, כשכל כוונתו ומטרתו של נאשם 1, היא 'הטחה' של דברים קשים באוזני שאול ימין, ולא מתוך מטרה לגרום לו לשאול להתייצב ל"שולחן הבוררות".

וכך הציג ב"כ נאשם 1 את סלע המחלוקת בינו לבין התביעה, עמ' 44 לסיכומים בשו' 11 עד 26:
"נכון. אבל פה, לא, העבירה עדיין היא עבירה, האיום יש לו כמו שאדוני אמר, מטרה, תוצאה. יש לו להניע אותך לעשות משהו. כל עוד אתה נמצא תחת האיום העבירה מתרחשת. אני חושב, אני מודע לזה שהדברים הם מאוד דקים, אני חושב שאם איימת על מישהו ובאת אחרי דקה, ואמר לו אתה לא צריך לעשות. אני מצטער על מה שאמרתי לך, ואני מתנצל בפני
ך כמו שאומר חדיף לשאול ימין, העבירה עצמה גם התפוגגה.
העבירה הזו יש לדבר משמעות. אבל אני מסכים. הטענה המרכזית שלי היא טענת הכוונה. טענה שאומרת, שלא נמצאה אצל חדיף ברגע אמירת המלים אלה הכוונה, לכל היותר, ולא שאני חושב שצריך להאשים אותו בעבירת איומים וחברי לא ביקש להרשיע בעבירת איומים, אבל הכוונה היא כוונה מסוג איומים. הענין של תבוא לשולחן, תבוא לבוררות, לא תבוא היא מבחינת האומר, טפלה לגמרי. היא לא למענה, צריך להיות. האיומים צריכים לשרת את המטרה. את הכוונה, תבוא לבוררות. הבוררות מבחינתו של חדיף היא טפלה. מה שמענין אותו זה הכעס שלו, הרוגז שלו, התחושה שנאשם מספר 2 הוא קורבן והרצון להגיד דברים בוטים לשאול ימין ולא הרצון להביא אותו לבוררות."

גם בעמ' 32 שו' 27-21: "לא, הוא לא התכוון אליהם. הוא דיבר. לכן, סיפרתי את כל מה שקדם לזה. הוא כעס, הוא רגז, הוא אמר דברים מתוך רוגז. דברים מתוך רוגז, מתוך כעס, מבחינתי, וזו הטענה המשפטית עובדתית מבחינתנו, לא מממשים את הכוונה הפלילית של סחיטה באיומים. סחיטה באיומים זה מהלך מחושב. מהלך שבו אתה מאיים על מישהו כדי שיעשה משהו. אם אתה אומר למישהו בכעס, הוא מכעיס אותך – אני אהרוג אותך. אם לא תעזוב אותי אני אהרוג אותך, אני אחסל אותך. זה לא ענין..."

דבריו של ב"כ נאשם 1 מייתרים הלכה למעשה כל דיון בטענה, באם הדברים שהושמעו על ידי נאשם 1 במהלך השיחה ת/1, הינם "דברי איום", ואף הובנו כך על ידי מי שכוונו אליו מלים אלו – שאול ימין. לא רק זאת אלא אף זאת, ב"כ נאשם 1 בסיכומיו בעמ' 34 הוסיף וציין, כי הוא "אינו חולק על כך, כי הנמען הופחד ואויים, כך הסובייקטיביות של הנמען באמת הופחד, אין ספק ואני מסכים עם אדוני שבודאי צל כבד היה בבית של ימין אחרי השיחה הזו. הסתבכו פה עם אריה, הסתבכו פה עם נמר, הוא פתח עליו פה, אלוהים ישמור פתח עליו את הפה והם חששו..."


כך גם בעמ' 32:
..."אני בהחלט מוכן לקבל לא את ההסבר של סימה פה בבית המשפט, שהיא התכוונה שיחזירו להם כסף, אלא לדאגה האמיתית שהיא מבטאת על העימות שנוצר בין בעלה לבין אדם כמו נאשם מספר 1."

על מנת להעמיד דברים על מכונם, וחרף דברי ב"כ נאשם 1 שצוטטו לעיל, אין ספק, כי תוכן הדברים שהושמעו על ידי נאשם 1 (ת/1), באוזניו של שאול, צריך שייבחנו על פי המבחן שנקבע בפסיקה, ככוללים דברי איום מפורשים. כאשר המבחן שנקבע לכך בפסיקה הנו מבחן אוזנו של האדם הסביר, וכפי שנכתב ב-ע.פ. 237/53 פד"י ח', 295, 299 מפי כ' השופט ברנזון, כשעל דברים אלו חזר בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. גולדברג, ב-ע.פ. 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל
, פד"י מג(3) עמ' 373, 379:
"איום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסוימת במקרה קונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בלבו של אדם רגיל.
מכאן שלא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו, הם שקובעים אם יש בדברים משום איום או לא, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה."
כאמור, הסכים ב"כ נאשם 1, שלא רק לפי מבחנו של 'האדם הסביר' העומד מן הצד ושומע את תוכנה של השיחה ת/1, כי מושמעים בה דברי איום קשים כלפי שאול, אלא שגם שאול הבין באופן סובייקטיבי ובזמן אמת, כי הוא מאויים על ידי נאשם 1 – דבר שמביא את שאול לשתף את סימה אישתו בסיטואציה המאיימת אליה הוא נקלע בעקבות השיחה הקשה שהיתה לו עם נאשם 1, סיטואציה שהעיקה והעיבה על שלוות נפשם של סימה ושל שאול, עד כדי כך שסימה מנצלת את ההזדמנות הראשונה כדי להפיס את דעתו של נאשם 1 ולהביא לכדי "יישור ההדורים" בין בעלה שאול לבין נאשם 1. כאשר היוזמה להוצאת "העוקץ" מן השיחה המאיימת באה דווקא מצדו של שאול, וביוזמתה כאמור של סימה שחששה מנאשם 1 ומאיומיו על בעלה, וכדבריה: "אני רוצה שיהיה לי בעל בבית", כאשר במלים אלו ניתן לראות את תמצית חששה וחרדתה לשלומו של בעלה, שאול, חרדה שנבנתה מעובדת ידיעתה ש'חתול שחור' עבר ביניהם והם הסתכסכו, ומודעותה למעמדו ולשמו של נאשם 1, כשלכך מצטרפים דבריו הקשים של נאשם 1 כלפי שאול, וכפי שאלו תועדו ב-ת/1, שמן הסתם, סימה היתה מודעת לעובדת אמירתם על ידי נאשם 1 כלפי בעלה, אם לא בתוכנן המדויק, לפחות 'ברוח הדברים' וכפי שאלו הועברו לה על ידי שאול – דבר שהביאה לכדי אותה שיחת פיוס, שיחה ת/2.

"מטרה" – נאשם 1 – נאשם 2
לאור הקביעה שלעיל, שלפיה הדברים שנאמרו על ידי נאשם 1 במסגרת ת/1, הינם דברי איום, ושנאמרו על ידי נאשם 1 מתוך מניעים שהצבעתי עליהם בפסקאות 27-30, השאלה הצריכה מענה היא אפוא מה היתה "מטרת" אמירת הדברים. האם המטרה היתה 'הבאת שאול לשולחן הבוררות', או 'הטחת דברים' גרידא. דעתי היא, וככל שהדבר נשמע ונקרא מתוך שמיעת הקלטת ת/1 המטרה המוצהרת של נאשם 1 היתה "להביא את שאול לשולחן", ולא סתם 'להטיח' בו דברים.
לי הדברים ברורים מתוכן השיחה ואופן התנהלותה, שכן אם רצה נאשם 1 רק להטיח דברים בשאול, הוא יכול היה לעשות זאת בשיחה קצרה ובוטה מאוד ומשרצה נאשם 1 להגיד דברים קצרים וקולעים ידע לעשות זאת - ראה למשל שיחה ת/21. לנאשם 1 לא היתה כל בעיה להגיד לשאול מה דעתו עליו, ויכול היה לעשות זאת בשורה אחת של תמליל. לא כך תוכן השיחה ת/1, ודינמיקת השיח שמתפתחת בה כאשר כל המטרה שעומדת מאחורי השיחה היא לגרום לכך, ששאול יגיע לשולחן הבוררות. לשם המחשה אביא לכאן הקטעים הרלוונטיים:
כבר בפתיח השיחה שמתקיימת בין שאול לנאשם 1, שיחה שהנאשם יוזם אותה לשאול. שאול מתחיל לתנות בפני
נאשם 1 את צרותיו עם נאשם 2. נאשם 1 במענה ל"קיטוריו" אלה של נאשם 1, עונה לשאול כך: "למה שהוא לא יחשוב ככה,
שאול: איך, איך,
...
חישי: ... עד היום הוא משלם חובות של הבן אדם הזה, ושתיתם לו את הדם... אתה מדבר איתי על אוסול... ואתה מדבר איתי על צדק..."
שאול אינו מצליח להשלים משפט אחד בתוך 'מתקפת' השיח הזו, כאשר כבר בעמ' 2 לתמליל השיחה פונה נאשם 1 בענין שלשמו הוא התקשר.
"וואלאק יש לי יותר מזה. תבוא לשולחן... בוא לשולחן.
שאול: אני מתאים לי לבוא לשולחן, יאללה, בכיף
חישי: יאללה בוא,
שאול: מתאים לי,
חישי: מתי אתה בא?
שאול: ... דבר עם נסים

(הכוונה לנסים אלפרון)
חישי: עזוב... מה אני צריך לדבר עם נסים... הלכת, אמרת וואלה חישי אוכל לי הכסף, חישי ככה, חישי ככה, אז אני אומר לך שאף אחד לא יעזור לך.
...
עכשיו אתה מטייל לך, בוא נראה עוד כמה זמן תטייל. תדע לך אני לא כמוך. אני לא עושה את הטלפונים, אם אני אומר לך יבוא יום ואנחנו נשב ימים קרובים אם תרצה,
שאול: אין בעיה, אין בעיה,
חישי: עם נסים, או אם תרצה בלי נסים, ואני אדאג להביא אותך,... עדיף שתבוא בצורה מכובדת לשולחן. תשמע את הדברים, בוא נראה איך אתה מתמודד איתם."

וכך מתנהל השיח לאורך השיחה, כאשר נאשם 1 חוזר שוב ושוב על דרישתו, ששאול יבוא "לשבת בשולחן" תוך שהוא מבהיר לו לשאול, שהוא נאשם 1, "מטפל בענין", ושהוא (חישי) לא צריך אף אחד שישב איתו (הכוונה לנסים אלפרון). שכן, הוא נאשם 1 "סומך על הישיבה של עצמי", ואם יש ספק אם מדובר בשיחה שבה מזמן נאשם 1 את שאול לשולחן הבוררות, הרי שהקטע בעמ' 7 לתמליל מסיר כל ספק כזה, ולהלן תוכנו:"שאול: אז דקה ,אתה לא יכול להיות הבורר היחידי,
חישי: למה? בסדר, אז תבוא.
שאול: אתה מבין, נראה לך הגיוני אבל עזוב רגע, דקה, נראה לך הגיוני שאתה הבורר היחידי?
חישי: אז תבוא, אתה רוצה להביא מישהו מהצד שלך, תביא. ואני לא צריך להביא לך מישהו מהצד אלי
... אתה רוצה להביא מישהו שאתה חושב זה מישהו, תבוא איתו... "

בעמ' 8 חוזר שאול ואומר שוב לנאשם 1, שלא מקובלת עליו ה"בוררות" הזו וחישי מחריש ואינו מגיב, ואף לא מוחה על השימוש שעושה שאול במלים "בוררות" ו"בורר", ונראה כי שני המשוחחים מבינים על מה הם משוחחים.
כל נושא השיחה נסב אפוא על נושא 'הזימון לבוררות', שעושה נאשם 1 לשאול כאשר שאול מתחמק ואינו מעונין להגיע. נאשם 1 שומע את שאול מדבר עמו על "בוררות" כאשר ברור מתוך השיחה, כי ההגעה לשולחן הינה לצורכי בוררות, שהנאשם 1 יהיה בה הבורר. כאשר נאשם 1 אומר – 'אני סומך על הישיבה של עצמי'.

לאור האמירות המפורשות הנ"ל, תוהה אני כיצד ניתן לכנות שיחה זו, שיחה כועסת ורוגזת, שיש בה רק הטחת דברים ותו לא.

אוזנינו איפוא השומעות ששיחה זו התחילה בנושא 'הזימון לשולחן הבוררות', ומסתיימת בנושא הגעתו, אי הגעתו של שאול לשולחן זה. כאשר בין לבין, מאיים נאשם 1 על שאול כך:
"... אם אתה תזיק לבן אדם ואם אתה תדבר איתו , ואם אתה תבלבל לו את המוח אז אני מבטיח לך שבאותה מידה יתבלבל לך המוח, ובאותו מידה אתה תהיה."

לטעמי, יש בה בשיחה הזו יותר מאשר סחיטה באיומים, ככל שנוגע הדבר לענין הבאתו של שאול לשולחן הבוררות, משיש בה גם איום מפורש כלפי שאול, שלא יהין ולא יעז לפנות יותר לנאשם 2, לא ידבר איתו, ו'לא יבלבל לו את המוח יותר', כשהכוונה ששאול לא יפנה יותר לנאשם 2 בדרישה לתשלום החוב. אחרת, איך ניתן להבין את תוכן הדברים הנ"ל?

היסוד הנפשי – בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין:
העבירה בסעיף 428 לחוק העונשין הינה עבירה "התנהגותית – מטרתית". וכך כותב המלומד פלר במאמרו שפורסם במשפטים יז' עמ' 445: "בשל היות העבירה התנהגותית עשויה המחשבה הפלילית להתבטא במישור ההכרתי בלבד במודעות לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות הרלוונטיות, כרכיבים בלעדיים, שבמבנה היסוד העובדתי שבעבירה. אין זאת אומרת, כי מחשבה פלילית זו הומוגנית, ללא שלוחות פנימיות, איננה סובלת ייחוד, כגון הצטרפות מניע מסוים שהצמיח אותה והיא תובא אל עשיית העבירה, או מטרה מסוימת שהעושה הציב לנגד עיניו להשיג או להגשים באמצעות מעשהו..."
..."המטרה היא השאיפה לקראת השגה או הגשמה של יעד נתון באמצעות ההתנהגות שמרכיבה את העבירה. מקום שהמחוקק מיחד את המחשבה הפלילית בה מותנית העבירה,
במטרה
כאמור, די אם העושה יתנהג כנקבע בהגדרת העבירה, תוך
שאיפה
לקראת היעד שבאותה
מטרה,
אך אין כל צורך גם בהשגתו או בהגשמתו.
יחס תכליתי זה – ללא דרישת מימוש בצדו – בבחינת ייחוד מחשבה פלילית מלבד היבטו הנפשי, הוא תמיד גם בעל רקע עובדתי מכוח הזיקה האוביקטיבית של היעד הטמון במטרה, ליסוד העובדתי שבעבירה. בהעדר זיקה כאמור – בלא סיכוי אובייקטיבי לקדם את אפשרות השגת היעד או הגשמתו, באמצעות יסוד זה – אין למחוקק כל טעם לבחור במטרה מסוימת ולהעמיד אותה בהגדרת העבירה, כסימן יחוד בו מותנית פליליותה, או לעתים חומרתה בלבד.
מכאן הנפקות החשובה של פירוש הוראת החוק – כשלשונה איננה חד משמעית (הערת שוליים 21) – כהוראה שמביעה
תכלית
– שאיפה להשיג או להגשים יעד נתון. ליחס
התכליתי קיים
תחליף שקול כנגדו, ביחס ההכרתי –
אם העושה היה מודע לאפשרות קרובה לודאי כי היעד
האמור בהגדרת העבירה יתממש עקב מעשהו, מודעות זו שקולה כנגד עשיית המעשה במטרה לממש היעד, למרות שהעושה לא שאף לכך...
... אם ברור לבית המשפט, כי העושה היה מודע לאפשרות בדרגה גבוהה של הסתברות, כי היעד הטמון במטרה המיחדת את המחשבה הפלילית בה מותנית העבירה מבחינה נורמטיבית, יתממש עקב מעשהו, משמשת
המודעות תחליף למטרה.
ודרישת המטרה לשם התהוות העבירה באה על סיפוקה אף אם המטרה לא התקיימה, או אף אם מתקשים להוכיחה מעבר לכל ספק סביר."
בהערת שוליים 21 מציין פרופ' פלר כי "כמובן אין מתעוררת כל שאלה של פרשנות כאשר ההוראה משתמשת בלשון "במטרה" או "כדי" או "לשם" או לשון אחרת בעלת משמעות תכליתית חד משמעית" – בענייננו כאמור, זה המצב שכן סעיף 428 נוקט בלשון ברורה ותכליתית זו ..."הכל כדי להניע...".

ומן הכלל אל הפרט בענייננו. נאשם 1 היה והנו מודע היטב למעמדו הרם בקהילה העבריינית בארץ. דומה, שגם נאשם 1 עצמו איננו חולק על עובדת היותו מודע למעמדו בקהילה זו. כשגם דבריו של בא כוחו בסיכומיו על פחדם של שאול וסימה ימין ממנו, הינו דבר שאינו טעון הוכחה. נאשם 1 היה מודע לכך שאיומים שיוצאים מפיו בענין בו היה מעורב בטיפול בצורה אישית, בין כבורר ובין כמפשר, אינם איומי סרק ויש להם את המשמעות המפחידה והמאיימת וכפי שהם נשמעים.

האיומים שיצאו מפיו של נאשם 1 לא היו "סתם איומים", אלא איומים שנועדו למטרה מסוימת מבחינתו של נאשם 1, לגרום לשאול "להתייצב לשולחן", כאשר ברור מלשון השיחה ולא צריך להיות פילולוג כדי להבין את משמעותן הפשוטה של המלים והקשר אמירתן, כי לכך כיוון נאשם 1 ולא לשום 'הטחה' של דברים – לנאשם 1 מתקיימת אפוא אותה מודעות ברמה גבוהה של הסתברות, כי מטרת ההפחדה והאיום תושג אף אם לא היתה לו שאיפה לכך (אף שלטעמי, בענייננו קבעתי, כי אצל נאשם 2 התקיימה שאיפה להשגת המטרה).

מעמדו
של
נאשם
2

כאמור, ייחסה התביעה לנאשם 2 ביצוע העבירה שבאישום 428 סיפא מכוח היותו "מבצע בצוותא", ביחד עם נאשם 1 מכוח היותו 'צד לקשר' עם נאשם 1. וכלשון סעיף 4 לכתב האישום "כן סיכמו הנאשמים, כי נאשם 1 יגרום לכך שנאשם 2 לא
יצטרך לשלם כספים נוספים למתלונן, וכי נאשם 2 ינסה לגרום לכך שהמתלונן יצטרך להחזיר כספים לנאשם 2."


בסעיף 8 לכתב האישום מיחסת התביעה לנאשם 2 את מעורבותו בעשייה העבריינית מכוח פנייתו לנאשם 1, ובקשתו מנאשם 1 להתערב וכפי שפורט לעיל. בנוסף, מיוחסת לנאשם 2 העשייה העבריינית מכוח זה שהוא דרש משאול כספים בעקבות התערבותו של נאשם 1, ובכך הפך נאשם 2 ל"שותף" במעשה העבירה של נאשם 1, כמבצע בצוותא.

על מנת להעמיד דברים על מכונם ייאמר כבר עתה, כי האחריות הפלילית של מבצע עבירה צריכה
להיבחן על פי האמור בסימן ב' של פרק ד' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כפי שנאמר ב-ע.פ. 2652/95 יצחק רז נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון 96(1) עמ' 950.
"מאחר והנשיאה באחריות לביצועה של עבירה מכוח דיני הקשר כשלעצמם שוב אינה קיימת אצלנו לנוכח הוראותיו של סעיף 499(ב) לחוק העונשין, אשר הוסף לספר החוקים שלנו במסגרת התיקון מס' 39 לחוק האמור, ומאז כניסתו לתוקף של החיקוק הנ"ל מכונסות ההוראות הבסיסיות, הקובעות אחריות לביצועה של עבירה בסימן ב' של פרק ד' שבחלק הכללי של חוק העונשין."

האם לאור אופי מעורבותו של נאשם 2 בעשייה העבריינית יש ליחס לו עשייה כ"מבצע בצוותא" לפי סעיף 29, כמי ש"שידל" לביצוע העבירה לפי סעיף 30 לחוק העונשין.

בעיקרה, הקונספציה של התביעה (סעיף 4 + 8 לכתב האישום) מבוססת על "קשירת הקשר" בין נאשם 1 לנאשם 2. כאשר בענין נוכחותו של נאשם 2 במעמד ישיבת הבוררות ביום 1 במאי, ודרישתו (ב-ת/4) משאול כספים רואה היא נדבך נוסף לענין ה"ביצוע בצוותא".

לא כך רואה אני את מעורבותו של נאשם 2 בעשייה העבריינית. האחריות הפלילית של נאשם 2 צריכה להיגזר בעיקר ממעשיו שהוכחו, כשלטעמי, היו אלו "מעשי שידול" ולא מעשי "ביצוע בצוותא" שכן, בעצם הנוכחות של נאשם 2 בישיבת הבוררות ביום 1/5 אין כל רבותא משום שבאותו מעמד לא היה לנאשם 2 כל 'דיבור', או התבטאות, הוא לא השתתף בשיחה ולא העלה בה כל דרישות משאול ימין.

באשר לענין דרישת הכספים על ידי נאשם 2 בשלב מאוחר יותר משאול ימין, ת/4, הרי שזו באה במסגרת נסיונותיו של שאול ימין לשוב ולגבות את החוב מנאשם 2, כאשר דרישתו של נאשם 2 לא נשאה אופי של דרישה, כי אם אופי של התרסה.
כפי שעולה מתוך סקירת כרוניקת ההתרחשויות, נאשם 2 לא היה האיש שיזם את הפניה לנאשם 1וככל העולה מתוך שלל העדויות שנשמעו, עדותו של יעקובסון, עדותו של שאול, ועדותו של נאשם 1, נראה כי מי שיזם את הפניה ליחיאל ומרדוש, שמאוחר יותר זוהו כאנשים שנמנים על 'מחנהו ' של נאשם 1 היה חיים וכטל, מי שיעקובסון (בהסכמתו ושתיקתו של נאשם 2), פנה אליו וביקש את עזרתו. בשלב כלשהו ניסה כאמור, שאול "לקנות" את נאמנותו של נאשם 1 באמצעות אותו תשלום על סך 100,000. אולם, כפי שציינתי במקום אחר בהכ"ד כאן, לאחר "מפגש קניון רמת אביב", הצליח נאשם 2 להדק את קשריו עם נאשם 1, ולהביא אותו לכדי העברת נאמנותו (של נאשם 1), משאול אליו (לנאשם 2) ומהנימוקים שפירטתי לעיל. משהגענו לשלב זה, אין יותר נפקות לשאלה, מי
עירב את נאשם 1
בענין, שכן כפי שציינתי מערכת הנאמנויות והיחסים בתיק זה היו ענין 'נזיל' ולא
עקבי.
מכל מקום, למן הרגע שנאשם 2 'קנה' את נאמנותו של נאשם 1 יכול היה נאשם 2 להיות בטוח וסמוך, שנאשם 1 יעשה הדברים שהוא נאשם 2 ירצה בהם.
אופי מעורבותו של נאשם 2, בנסיבות שתוארו לעיל, עלתה לכדי מעורבותו של "משדל" לדבר עבירה ולא כ"מבצע בצוותא". כך ב-ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון 2001(1), 49, עמ' 55 מפי כבוד השופטת בייניש: "משדל: המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה, או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה."
"תמצית השידול הפלילי היא בהבאת אחר לידי ביצוע העבירה – קרי: בתרומת המשדל ליצירה או לגיבוש ההחלטה לבצע את העבירה... העיקר הוא, כי התנהגות המשדל תהיה בעלת "אפקטיביות פוטנציאלית", העשויה להשפיע על המשודל לבצע את העבירה נשוא השידול. כך, שמתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות המשדלת לתחילת ביצוע העבירה... השאלה בכל מקרה תהיה האם התנהגותו של ה"המשדל", היא שהביאה לגיבוש ההחלטה לביצוע העבירה אצל "המשודל" – שאלה זו מוכרעת על פי בחינה מהותית של מכלול נסיבות הענין... "

באשר ליסוד הנפשי הנדרש לענין השידול כותבת כב' השופטת בייניש באותו

פסק דין
כך :
"ככלל, לצורך התקיימות היסוד הנפשי במסגרת פעולת השידול, יש להוכיח התקיימותן של שתי דרישות. ראשית, על המשדל להיות מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא את האחר (המשודל) לידי ביצוע העבירה נשוא השידול. דרישה זו עניינה מודעות לטיב ההתנהגות המשדלת, וכן מודעות לקיומו של אחר הזקוק להנעה מנטלית על מנת לבצע את העבירה נשוא השידול. שנית, על המשדל להתכוון להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה, יעד השידול. לשון אחר – השידול צריך להיות מלווה בשאיפה – מטרה – מצד המשדל כי העבירה נשוא השידול אכן תבוצע על כל יסודותיה על ידי המשודל..."

באותו

פסק דין
מצדדת כבוד השופטת בייניש בעמדה, שיש לקרוא לתוך סעיף 30 את השאיפה מצדו של "המשדל" לכך, ש"המשודל" יבצע את העבירה נשוא השידול, וזאת מן הטעם הבא:
..."ראיית המשדל – להבדיל מן המסייע – כשותף עקיף – ראשי לעבירה, נשוא השידול כפי שהיא משתקפת ברמת העונש, מצדיקה כי נחמיר ברמת היסוד הנפשי של המשדל ונדרוש הוכחת שאיפה מצדו, כי תבוצע העבירה יעד השידול."

ומן הכלל אל הפרט, לנושא ענייננו תישאל אפוא השאלה – האם היה נאשם 2 מודע לכך, שיש בהתנהגותו כדי להביא את נאשם 1, לכדי ביצוע העבירה נשוא השידול; תחילה הקטנת החוב ומאוחר יותר 'מחיקתו', כך ששאול יפסיק להטריד אותו בנושא גביית החוב; דומני, שלאור הסקירה המפורטת שהובאה לעיל בפרק שעניינו כרוניקת ההתרחשויות, לא יכול להיות ספק בכך שנאשם 2 היה מודע לכך שנאשם 1 יעשה כל אשר יבקש ממנו.

מה היתה המטרה של נאשם 2 בעצם פנייתו לנאשם 1 – פניה שתוארה בהרחבה בכרוניקת ההתרחשויות. בנדון זה אין מקובלת עלי התיזה שמציג אותה ב"כ נאשם 2 בסיכומיו לפיה, "הבסיס שעמד במחשבתו של נאשם 2 ביחסיו עם חישי, הוא לא הפסקת תשלומים אלא הגנה על חייו וחיי משפחתו, כפי שטען ללא הרף בהודעותיו..."

לטעמי, פנייתו של נאשם 2 לנאשם 1 היתה על שום רצונו של נאשם 2 להקטין את חובו כלפי שאול, ומאוחר יותר - כשלטענתו גילה כי רומה - לא לשלם את החוב שקיים לשאול, בין אם חוב זה הוא 'חוב אמיתי', ובין אם חוב זה הוא חוב שנוצר עקב מעשה תרמית, כאשר נאשם 2 היה מודע לכך, כי שאול ימשיך לרדוף אחריו ולנסות לגבות ממנו את החוב כל עוד יחזיק שאול בידיו את אותם צ'קים, עליהם היה חתום נאשם 2 – צ'קים שעובדת הימצאם בידי שאול הטרידה את מנוחתו של נאשם 2 ואת מנוחת רעייתו , וכפי שהצבעתי על כך בהרחבה בהכ"ד כאן.

פנייתו של נאשם 1 אפוא לשאול ו'זימונו לשולחן' לא היתה משום גחמה אישית של נאשם 1, והיא נעשתה מפני שזה היה רצונו של נאשם 2, ובנדון זה פעל נאשם 1 בשליחותו ובעבורו של נאשם 2, שוב מתוך אותם מניעים מורכבים שמניתי קודם לכן. ואם נותר איזשהו ספק לענין רצונו – שאיפתו – מטרתו של נאשם 2, בעצם פנייתו לנאשם 1, הרי שהשיחות שמגיעות לאחר ת/1, כדוגמת השיחה ת/19 + ת/20 רק מלמדות על כך, שנאשם 2 היה זה שדחף והניע את ענין ההגעה לשולחן ביום 1/5.
כל מה שרצה נאשם 2 בעצם, הוא לא לשבת ולעשות חשבונות ולברר דברים, לא בסיבוב הבוררות שאליו זימן נאשם 1 ב-ת/1 את שאול ימין, ולא בסיבוב הבוררות הנוסף, אליו זימן נאשם 1 ב-ת/3 ביום 1/5. כל רצונו של נאשם 2 בקיום אותן שתי
ישיבות בוררות, לא היה אלא עצם ההגעה לשולחן – שולחן בו תיאמר על ידי נאשם 1, האמירה שתשחרר אותו מעול החוב ומדרישותיו של שאול ימין כלפיו, כאשר בשתי הסיטואציות היה נאשם2 מודע לכך, כי אמירותיו/איומיו של נאשם 1 יעשו את שלהם כלפי שאול.

428 רישא - סיפא


לאור הניתוח העובדתי והמשפטי שלעיל, עולה אפוא כי הנאשמים ביצעו את העבירה שברישא של סעיף 428 בעצם קיום השיחה ת/1. משנתמלאו בה הן היסוד הפיסי של עצם אמירת דברי האיום על ידי נאשם 1, כשמטרת אמירת הדברים היתה להביא את שאול לשולחן הבוררות, כאשר נאשם 1 הוא המבצע ואילו נאשם 2 הוא המשדל לאותה שיחה.

השאלה המצריכה מענה היא, האם עבר מי מן הנאשמים את העבירה שבסעיף 428 סיפא, שהתביעה מיחסת לנאשמים לאור הטענה שעצם האמירות ב-ת/1 ושיחות נוספות שעשה נאשם 1 עם שאול, בשידולו של נאשם 2 לאחר השיחה ת/1, הן שהביאו את שאול להתייצב לבוררות ביום 1.5.2001. בוררות, שנסתיימה כאמור, ב"מחיקת חובו" של נאשם 2 על ידי נאשם 1, וקביעה לפיה שאול הוא זה שחייב לנאשם 2 כספים.
ב"כ נאשם 1 שאליו הצטרף ב"כ נאשם 2, טען כי התיצבותו של שאול לישיבת הבוררות ביום 1.5.2001 אין לה שום קשר לשיחה ת/1.
יתירה מכך,
לאור העובדה שבין שיחה ת/1 לבין קיום ישיבת הבוררות, התקיימה שיחה נוספת, ת/2, שיחה שבמהלכה יושרו ההדורים בין הנאשם 1 לנאשם 2, כשבעקבותיה של אותה שיחה ת/2, אף מתקיים מפגש "ידידותי" בין נאשם 1 לבין שאול בביתו של נאשם 1, כשמכך ניתן ללמוד לטעמו של ב"כ נאשם 1 שאין 'זיקת שייכות' בין השיחה ת/1 – שיחת האיומים – לבין התיצבותו של שאול לבוררות ביום 1.5.2001. במיוחד, לאור העובדה שנאשם 1 הביע במהלך השיחה ת/2 את סליחתו וצערו בפני
אישתו של שאול, על מה שנאמר בשיחה ת/1, וביקש להעביר סליחה זו לשאול.
לדעתי, אין "בשיחת הפיוס", ת/2, ובביקור החברתי-עסקי שעורכים שאול וסימה בביתו של נאשם 1, כדי לנתק את 'זיקת השייכות', בין השיחה המאיימת ת/1, לעצם התייצבותו של שאול למפגש הבוררות ביום 1.5.2001. לכל היותר היה בשיחה ת/2 ובביקורם של שאול וסימה אצל נאשם 1, "פאוזה רגעית" ולמראית עין בלבד מהלחץ והאיום שהפעיל נאשם 1 באותה שיחה ת/1.

מסקנתי זו עולה מתוך סקירת השיחות שיצאו מביתו ואל ביתו של נאשם 1, ת/19, ת/20 ועצם ניהול מו"מ באמצעותו של נאשם 1, בין שאול לנאשם 2, מו"מ שנוהל עם שאול למראית עין בלבד שכן, חרף השיחה הלבבית והאוירה הטובה ששררה באותו ערב בביקור בביתו של נאשם 1, לא התכוון נאשם 1 לחזור בו מהבטחתו לנאשם 2: "אני אמרתי לך מה שהבטחתי לך ככה יהיה....הוא לא יפנה אליך... אתה יכול לא לשלם לו ובזה זה נגמר... השאלה מה יהיה עם הצ'קים..."
גם הודעתו של נאשם 1 לשאול שהוא "יוצא מהתמונה" היתה למראית עין בלבד (ת/21), שכן בשיחה ת/3, שיחה שמתקיימת פחות מיממה לאחר שהוא הודיע לשאול שהוא 'יצא מהתמונה', הוא שוב מודיע לשאול שהוא 'נכנס לתמונה'.
לא רק זאת אלא אף זאת. השיחה ת/3 משמשת לטעמי, אפוא כ"חוליית קישור" בין שיחת האיום
ת/1, לבין עובדת התיצבותו של שאול לישיבת הבוררות ביום 1.5.2001, שכן בשיחה ת/3 חוזר הנאשם 1 ואומר לשאול: "אל תתקשר לשאבי הביתה. אתה רוצה, תבוא דרכי ניצור את הפגישה הזו... אתה רוצה לך תביא את נסים, תבוא, תשב, נראה איך נסגור את זה...."
כאמור, מדובר בפגישה שנאשם 1 רצה בקיומה ואין זו אלא אותה פגישה, שבעניינה קיים את השיחה ת/1, והנה שוב ממשיך נאשם 1 ומקיים בענין אותה פגישה, את השיחה ת/3. כאשר מדובר באותו "מפגש בוררות" שבו ישבו כולם יחד, הוא הנאשם 2, שאול, ואם שאול ירצה, יביא עמו את נסים אלפרון.
בשל כל האמור וחרף קיומה של השיחה ת/2, וביקור הנימוסין בביתו של נאשם 1 על ידי שאול ואשתו, אין לנתק אפוא את קיומה של השיחה ת/1 ממכלול הנסיבות שפעלו והניעו את שאול להתיצב לבוררות ביום 1.5.2001, ולענין זה אין הדבר מעלה או מוריד באם השיחה האמורה והשיחה הנוספת, ת/3, היו בבחינת הסיבה היחידה שבלתה אין, לענין התיצבותו של שאול לבוררות ביום 1.5.2001. ודי לי בכך, שלשיחות אלו היתה השפעה על חופש בחירתו של שאול לענין ההגעה למפגש ביום 1.5.2001 בביתו של נאשם 1. משכך, מתקיימת אפוא במעשי שני הנאשמים גם הסיפא שבסעיף 428, לאור התייצבותו של שאול בביתו של נאשם 1 לצורך אותה בוררות.

שיחה ת/2 – האם יש בה חרטה?
ב"כ הנאשם 1 טען בסיכומיו ולטיעונים אלה הצטרף ב"כ נאשם 2 טענה, לפיה השיחה ת/2 פוגגה את העבירה על פי סעיף 428 במידה וזו נוצרה על פי השיחה ת/1. אין בידי לקבל טענה זו, וזאת מן הטעמים הבאים:


מאז השיחה ת/1 שהתקיימה ביום 4.4.01 ועד לשיחה ת/2 שהתקיימה ביום 25.4.01 חלפו להם שלושה שבועות מלאים במהלכם לא מצא נאשם 1 ליזום כל שיחה מטעמו, אל שאול ימין.
אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך, כי ביום השמעת הדברים בשיחה ת/1, התקיימו כל יסודות העבירה של סעיף 428 רישא, כשדי בעצם השמעת הדברים המלווים במטרת השמעתם כדי לקיים אפוא את יסודותיה של העבירה הנ"ל.
מכאן שנאשם 1 לא יכול היה לפוגג, למחוק או לבטל כל עבירה שכבר נוצרה במועד 4.4.01, מועד השמעת הדברים ב-ת/1.
לא רק זאת אלא אף זאת, וכבר הזכרתי זאת לעיל, היוזמה לשיחה ת/2, שהתקיימה ביום 25.4.01 לא היתה יוזמתו של נאשם 1. נאשם 1 לא חש במהלך כל התקופה שחלפה מאז ת/1 ועד ל-ת/2, כי עשה טעות וכי ברצונו לפוגג את העבירה שכבר נוצרה ביום 4.4.01. כל מה שנוצר ב-ת/2 נוצר בעקבות דינמיקת שיח מסוימת שהתפתחה בין אישתו של שאול ימין, לבין נאשם 1, שבמהלכה
מביע נאשם 1 את צערו על האפיזודה החולפת שבמהלכה איים על שאול איום שמטרתו להביאו לשולחן הבוררות. ושוב מסביר במהלך אותה שיחה מה שהביא אותו לידי כך.
מכל מקום,
העובדה
שלפיה הנאשם 1 לא היה יוזם השיחה, יש בה כדי להצביע על כך כי נאשם 1 לא ביקש להתחרט, לא חשב להתחרט, ואילו רצה להתחרט היה לו די והותר זמן לעשות זאת במהלכם של אותם שלושה שבועות ארוכים, אך כאמור, הוא לא עשה זאת.

כפי שהערתי לב"כ נאשם 1 במהלך השמעת סיכומיו, מלים שיצאו מפיו של נאשם 1 במעמד אמירתם ב-ת/1, ושנקלטו מעברו השני של הקו על ידי שאול ימין, מעמדן כמעמד קליע המשולח מקנה אקדח ומשזה פגע במטרתו, הרי שום חרטה אין בה כדי לפוגג את העבירה, לבטלה ולמחקה.

זוטי
דברים
טענה אחרונה היתה בפיו של ב"כ נאשם 1, שאף אם ימצא בית המשפט כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הריהו מבקש שלא להרשיעו בה וזאת מכוח היות מעשיו נופלים לכדי זוטי
דברים. משלטעמו, "חסרה העבירה הזו באמת את הפגיעה בציבור, הפגיעה באינטרס המוגן, שבעבירות של סחיטה באיומים..."




אין בידי לקבל גם טענה אחרונה זו, ואין לי אלא להפנות לדברים שנכתבו ב-ע.פ. 1720/95 מדינת ישראל
נ' מנשה יוסף ואח', תקדין מחוזי 96(3), בעמ' 3957 לענין זוטי דברים: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי (סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969), הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי
עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מת אים לה הכלל של "העדר ענין לציבור."
כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחויבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם."

לאור ניתוח הנסיבות והרקע שהביאו את נאשם 1 לכדי ביצוע העבירה, הרי שלא מוצא אני, שאין בו במעשה שנעשה על ידי נאשם 1, את הפגיעה/הסכנה לערך החברתי המוגן כאשר סכסוכים כספיים נפתרים, על דרך של 'בוררויות' מן הסוג שאליו 'זימן' נאשם 1 את שאול.

ס ו ף
ד ב ר
לאור כל האמור לעיל, החלטתי אפוא להרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום – עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ניתנה היום, 1 ביולי 2002, במעמד הצדדים

קרא ג'ורג', שופט
040231/01פ
052 אודליה






פ בית משפט מחוזי 40231/01 מדינת ישראל נ' יצחק ("חישי") בן משה חדיף, שבתאי בן בנימין דלמדיגוס (פורסם ב-ֽ 01/07/2002)