פסקי דין על מ ד י נ ת י ש ר א ל | פסקי דין על רפאל בן אליהו שרגא | פסקי דין על שמואל-שרון בן אליהו שרגא ואח' |

40041/00 פ     08/07/2002




פ 40041/00 מ ד י נ ת י ש ר א ל נ' רפאל בן אליהו שרגא, שמואל-שרון בן אליהו שרגא ואח'




בעניין:

1



בתי-המשפט







בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

בפני
כב' השופטת מרים סוקולוב


ת.פ. 40041/00



מ ד י נ ת
י ש ר א ל
המאשימה:



נ
ג
ד


רפאל בן אליהו שרגא
.

(ההליכים בעניינוֹ הופסקו ב-27.4.2000).

שמואל-שרון בן אליהו שרגא,
יליד 1980, ת.ז. 40224297,
מרח' אחד העם 20, רמת-גן.

מאיר בן אדוארד אברהם,
יליד 1976, ת.ז. 38490942,
מרח' הבנים 12, חולון.

הנאשמים:

למאשימה
-
הפרקליט אלי שוורץ (פמת"א).

לנאשמים
-
עו"ד עזר מבורך ועו"ד גב' עדי ליסטר
.





טענו:

ה כ ר ע ת - ד י ן

הנאשמים מואשמים בכתב-האישום בעבירות כדלקמן:
(א)

חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

(ב)

קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1), בקשר לסעיף
329(א)(1) לחוק הנ"ל.

א.

העובדות המפורטות בכתב-האישום.
1.

בתאריך 6.2.2000 או בסמוך לכך, קשרו הנאשמים ביחד עם אחֵר קשר לתקוף את שמשון סלמן (להלן: "המתלונן") ולגרום לו חבלות חמוּרות בראשו. זאת, בשל סכסוך שכנים בינו ובין נאשם 1.
בתאריך דנן, בשעה 00:30 או בסמוך לכך, הגיע נאשם 1 לבֵיתו של אלון יוסף (להלן: "אלון"), וביקש ממנו פטישים וכובעי-גרב על-מנת לתקוף את שכנו. כמו-כן ביקש מאלון להצטרף אליו.
אלון סירב להצטרף, אך אמר לנאשם 1 היכן מצויים הפטישים וכובעי-הגרב, ונאשם 1 נטלם עימו.
בשעה 03:45 או בסמוך לכך, לשם מימוש מטרת הקשר, הגיעו הנאשמים והאחֵר לבֵיתו של המתלונן ברחוב מעפילי אגוז 84 בתל-אביב, כשהם מצויידים בפטישים
ובכובעי-גרב, והמתינו למתלונן.
כאשר ירד המתלונן מבֵּיתו והגיע לכניסה לבניין, תקפו אותו הנאשמים והאחֵר וחבלו בראשו באמצעות פטישים, תוך שנאשם 1 מורה לאחרים: "תנו לו בראש עד שיָמות".
משנפל המתלונן על הריצפה, אמר נאשם 1: "זהו, הוא מת, גמרנו עליו, בואו נברח", והנאשמים והאחֵר נמלטו מן המקום.
כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרמו למתלונן חבלות חמוּרות בראשו והוא נזקק לטיפול בבית-חולים.

2.

ההליכים כנגד נאשם 1 הופסקו בתאריך 27.4.2000, מכוח הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], לאחר שבית-המשפט שוכנע כי אינו כשיר לעמוד לדין מחמת היותו חולה בנפשו
(עמ' 20 לפרוטוקול)
.


עובדות שאינן שנויות במחלוקת.
3.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדה כי ב-6.2.2000 סמוך לשעה 03:45, כאשר יצא המתלונן מבֵּיתו ברח' מעפילי אגוז 84 בתל-אביב, הותקף על-ידי ארבעה אנשים באמצעות פטישים ונחבל חבלות חמוּרות בראשו.
המחלוקת בין הצדדים הינה בנוגע לזהות התוקפים.

ב.

ראיות התביעה.
שמשון סלמן - המתלונן.
4.

המתלונן מתגורר בבניין ברחוב מעפילי אגוז 84 בתל-אביב, ועובד כמוציא עגלות אשפה באגף התברואה בעיריית רמת-גן. המתלונן מתחיל את עבודתו בשעה 04:00 לפנות בוקר.
ביום האירוע ירד המתלונן מבֵּיתו בקומה השלישית בשעה 03:50 לערך, וכשיצא החוצה לכיווּן רכבו, הרגיש מהלומות פטישים בראשו משניים שעמדו מאחוריו. כאשר סובב ראשו לאחור שניים אחרים הלמו בו בפטישים מן הצד השני.
במהלך התקיפה, שנמשכה כשתי דקות, שמע המתלונן את נאשם 1 אומר: "תנו לו בראש עד שיָמות". המתלונן ניסה לבלום את מכות הפטישים אך ללא הועיל.
כתוצאה מהחבטות נפל על הריצפה והעמיד פנים שהוא גוסס, ובשלב זה שמע את נאשם 1 אומר "הנה הוא מת, בואו נברח" (עמ' 8, ש' 3-1).

5.

לאחר שהיכו את המתלונן, קפץ נאשם 1 על "ווספה" מוּנעת ונסע. כמו-כן ראה המתלונן "סיטרואן" לבנה מודל 83', שהייתה אף היא מוּנעת ונהג המתין בתוכה (עמ' 8, ש' 18-17).
המתלונן זיהה את תמונת הרכב- ת/4, ואישר כי זו ה"סיטרואן" שהמתינה במקום לתוקפים.

6.

המתלונן צעק לשכנים שהתגוררו ממול, וכעבור מספר דקות ירד למטה השכן יעקב חוּדיר (להלן: "חוּדיר"). המתלונן אמר לחוּדיר שהיכו אותו ארבעה גברים וביניהם "השכן מלמעלה" - נאשם 1.
המתלונן הבחין כי התוקפים חבשו כובעי צמר, אשר לא כיסו את

כל הפנים, אלא את המצח, הסנטר והאוזניים בלבד.

7.

כתוצאה מהתקיפה, נחבל המתלונן בראשו, פונה לבית-החולים "שיבא"
בתל-השומר, ונזקק ל-39 תפרים בראשו (עמ' 8, ש' 4).
לאחר שחזר מבית-החולים קיבל המתלונן מכתב אִיוּם בתיבת-הדואר בבֵיתו -
ת/9. לדבריו: "קיבלתי מכתב אִיוּם שחשבו שאני מת ושעכשיו יחסלו את אישתי ואת חמשת ילדיי" (עמ' 10, ש' 17-15).
הוגשה בהסכמה הודעתו של המתלונן במשטרה בנוגע למכתב האִיוּם - ת/11.

8.

בתאריך 9.2.2000 נערכו למתלונן שני מסדרי-זיהוי תמונות, בהם זיהה בוודאות את הנאשמים
2 ו-3. דו"חות מסדרי הזיהוי - ת/5, ת/6.
ביום 10.2.2000 נערך למתלונן מסדר-זיהוי חי. הוצגו בפני
ו תשעה ניצבים, וביניהם החשוד אלון. המתלונן לא זיהה אותו אלא הצביע על ניצב אחר אשר לא היה מעורב באירוע.
הוגשו דו"ח מסדר-הזיהוי החי - ת/7; ופרוטוקול מסדר-הזיהוי החי - ת/8.

יעקב חוּדיר.
9.

העד מתגורר ברח' מעפילי אגוז 86 בתל-אביב, בשכנוּת למתלונן. העד אף מכיר את נאשם 1 כשכנוֹ.
בעדותו בבית-המשפט, סתר העד בפרטים מהותיים את האמור באמרתו
במשטרה - ת/26 ובדו"ח-הפעולה - ת/18, והוכרז כ"עֵד-עויין", לבקשת התביעה.
העד כַּפר בדברים שנרשמו מפיו ב-ת/18, לפיהם חזר הביתה בשעה 03:45 לערך וראה את נאשם 1 עם עוד שלושה בחורים ממתינים ליד רכבו של נאשם 1.
לדבריו, כשקרה האירוע בין 04:00 ל-05:00, הוא ישָן, אחותו ואחיינו העירו אותו משנתו ואמרו לו שהמתלונן צועק ושותת דם. העד ירד למטה כעבור מספר דקות להגיש עזרה, וראה את המתלונן אוחז בראשו שותת הדם. המתלונן אמר לעֵד שנאשם 1 ואנשים נוספים היכו אותו, אך הוא לא ציין שמות נוספים, למעט שמו של נאשם 1.
העד הזמין אמבולנס, והמשטרה הגיעה למקום עוד לפני האמבולנס.
העד אישר כי ב-04:40 הכניסו אותו לניידת וגבו ממנו את הודעתו ת/26.
לטענתו, ראה את נאשם 1 יוצא במכונית מהחניה בין 00:00 ל-01:00, נאשם 1 היה הנהג, מאחור ישב אדם נוסף אך הוא לא ראה מי הוא.



10.

אמרותיו של העד במשטרה הוגשו על-פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הראיות"):

ת/18
-
דו"ח-פעולה מיום 6.2.2000, שעה 04:10, שנערך על-ידי סמ"ר מומי דיין, ובו נרשמו דברי העד.

ת/26
-
הודעתו מיום 6.2.2000, שעה 04:40, שנגבתה על-ידי רס"ל נג'אח טראביה.

ת/27
-
הודעתו במשטרה מיום 9.2.2000, שנגבתה על-ידי רס"מ נעמן סלקמן.

סמ"ר מומי דיין.
11.

העד הינו איש משטרה המשרת בתחנת השכונות בתל-אביב, אשר קיבל הודעה על האירוע בשעה 04:10, והגיע לזירת האירוע מספר דקות לאחר מכן.
העד הגיע למקום לאחר שהאירוע הסתיים, אך בטרם הגיע מד"א, ושהה במקום 40 דקות.
לדבריו, בחור צעיר שהיה במקום (חוּדיר) סיפר לו כי כשחזר לבֵיתו בלילה, השקיף מן החלון (הנמצא מול החניה אשר בסמוך לה הותקף המתלונן), והבחין ברכב מסוג "סיטרואן" ולידו המתינו נאשם 1 ושלושה בחורים נוספים, אשר אחד מהם היה מזוקן. העד שאל את חוּדיר אם זיהה את נאשם 1 בוודאות והלה השיב בחיוב.
העד דחה את טענתו של חוּדיר בעדותו לפיה הוא לא אמר את הדברים וכי הם "הומצאו" על-ידי השוטרים. לדברי העד: "אני זוכר שהוא אמר לי את זה בוודאות" (עמ'
30, ש' 25).
המתלונן מסר לעֵד כי לאחר שהתוקפים עזבו אותו, הוא גרר עצמו מהכניסה לבניין והגיע לחניה הגדולה, שם צעק לעזרה, ושכניו - חוּדיר ואחותו אילנה - באו לעזרתו.
העד הוזמן בשנית לבית-המשפט לאור עדותו של חוּדיר, אשר טען כי הדברים הכתובים בדו"ח ת/18 לא נאמרו מפיו אלא "הומצאו" על-ידי המשטרה.
בעדותו השניה חזר ואישר העד כי רשם בדו"ח ת/18 את כל מה שסיפרו לו חוּדיר ואחותו. לדבריו: "שום דבר לא הומצא" (עמ' 93, ש' 18).

אלון יוסף.
12.

העד, כבן 28 שנים, מתגורר עם אביו ואחיו בדירה ברח' אשרמן 33 בתל-אביב, ועובד כשליח בחנות ירקות.
העד הוא בן-דודו של נאשם 3, אם כי לדבריו הם נפגשים רק לעתים רחוקות
(עמ' 69, ש' 29).
העד הוא גם חברוֹ של נאשם 1 מזה שבע שנים.
את נאשם 2 הכיר העד מהשכונה, וכן בשל היותו אחִיו של נאשם 1.
העד סיפר כי נאשם 1 שוחח איתו על סכסוך השכנים בבניין בו הוא מתגורר, אך הוא לא ידע באיזה שכן מדובר.
לדברי העד, נאשם 1 אמר לו "שהוא רוצה לסגור איתו חשבונות כי הוא מציק לו בדיור", ובתגובה השיב לו העד: "זה לא העסק שלי" (עמ' 70, ש' 29; עמ' 71 ש' 1).
העד נשאל האם נאשם 1 שוחח איתו בקשר לסגירת החשבונות הנ"ל, והשיב: "כן, הוא אמר לי שהוא רוצה להרוג אותו. הוא אמר לי את זה לפני שקרה את המקרה".
לטענת העד, הוא אינו זוכר מה קרה בלילה שלפני האירוע נשוא הדיון.

13.

העד טען כי כל שנאמר בהודעתו במשטרה מיום 8.2.2000 הוא שֶקר. לדבריו, שיקֵר כיוַון שרס"מ סלקמן ושוטר נוסף צעקו עליו והפחידו אותו (עמ' 72, ש' 21-18).
בית-המשפט נעתר לבקשת בא-כוח התביעה להכריז על העד כ"עֵד-עויין", ואמרתו של העד במשטרה הוגשה, על-פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות.
בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוח המאשימה, ציין העד כי נאשם 1 ראה את
כלי-העבודה שלו בבֵיתו (עמ' 74, ש' 6).
לדבריו, רפ"ק ניר סיני הכריחה אותו לספר על הסכסוך ולומר דברים שלא רצה לספר "כי זה משפחה שלי, חברים שלי, ובגלל זה לא רציתי לספר" (עמ' 74, ש' 12).
העד אישר שנסע עם השוטרים לצורך הצבעה על מקום התקיפה. לדבריו: "אני זוכר שהלכתי איתם והראיתי להם, הראיתי להם חרטות. החרטות האלה היו בבניין של רפי" (עמ' 74, ש' 14-13).

14.

בהתאם להוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, הוגשו אמרותיו של העד במשטרה:

ת/34
-
הודעתו במשטרה מיום 8.2.2000.

ת/35
-
דו"ח הובלה והצבעה.

ת/36
-
דו"ח עימות שנערך בין העד ליעקב אברהם - אחִיו של נאשם 3.




יעקב לוי.
15.

יעקב לוי (להלן: "לוי"), הכיר את נאשם 2 מבית-הכנסת שבו היו מתפללים, ואִילו את נאשמים 1 ו-3, למרות שראה אותם, אינו מכיר לדבריו.
בליל האירוע, שאלו נאשמים 1 ו-2 את העד אם ברצונו לנסוע עימם לירושלים והוא נענה להצעתם בחיוב. העד נסע עם הנאשמים 1 ו-2 ברכב, ולדבריו הם עצרו בדרך והוא נשאר ברכב, בעוד שהשאר "יצאו מהאוטו, הלכו, ואחרי זה חזרו" (עמ' 119, ש' 1).

16.

בתאריך 7.2.2000 תישאֵל רס"מ סלקמן את העד, ובמהלך התישאול העד שירטט את מקום חניית רכבו של נאשם 1 בעת שעצרו ברמת-חן - ת/25א'.
את דבריו של העד בתישאול רשם רס"מ סלקמן במזכר ת/25.
בעדותו בבית-המשפט אישר העד כי כתב-היד על-גבי השרטוט הוא כתב-ידו וכי שרטוט הרחובות הוא נכון.

17.

העד סיפר כי הועמד לדין בבית-המשפט השלום בגין מסירת עדויות סותרות והודה.

בהודעתו הראשונה במשטרה, ת/48, מיום 6.2.2000, אמר העד שנסעו ישירות לירושלים ללא עצירה. לעומת זאת, במזכר ת/25, ובהודעה ת/49, אשר ניגבו ב-7.2.2000, סיפר שעצרו ברמת-חן.
ת/47א'
הינו כתב-האישום המתוקן שהוגש נגד העד בגין מסירת הודעות סותרות (עמ' 118 לפרוטוקול, ש' 10).
בעדותו בבית-המשפט נשאל העד האם הוא מודע לסכסוך שבין נאשם 1 למתלונן, והשיב כי אינו מכיר כלל את המתלונן (עמ' 119, ש' 17).
לעומת זאת, ב-ת/48, כשנשאל האם שוחחו עימו על הסכסוך שהיה לנאשם 1 עם השכן השיב: "כן רפי סיפר לי..." (ת/48, עמ' 1, ש' 16).
בעדותו בבית-המשפט, כשעומת עם דבריו בהודעתו ת/48, השיב: "יכול להיות שאז ידעתי על מה הסכסוך. אני לא יודע אם זה נכון מה שכתוב באמרה שלי" (עמ' 119, ש' 21-20).
בהמשך, נמנע העד מלאשר את נכונוּת הכתוב במזכר ת/25, ואף סירב לאשר כי שירטט את ת/25א'.



18.

לבקשת התביעה הוכרז העד "עֵד-עויין", מאחר ובעדותו בבית-המשפט סתר את דבריו באמרתו במשטרה - ת/25.
העד אישר שסניגורו פנה למשטרה וביקש עבורו מעמד של "עֵד-מדינה".
הוגשו בהסכמה המסמכים ת/42 ו-ת/43, המעידים על המגעים שהתנהלו בין הצדדים בעניין זה.

רס"מ חזי משה.
19.

העד הינו חוקר בתחנת יפו, ובמועד האירוע שֵרת בתחנת השכונות.
בתאריך 6.2.2000 גבה העד את הודעתו של נאשם 2 - ת/28.
כמו-כן, ערך העד בתאריך דנן שני מסדרי-זיהוי תמונות למתלונן. באלבום התמונות האחד הוּשׂמה תמונתו של נאשם 3 - ת/5א'; ובשֵני תמונתו של נאשם 2 - ת/6א'.
העד סיפר כי רק הוא והמתלונן נכחו במסדר-זיהוי התמונות, וכי אף-אחד לא הדריך את המתלונן בנוגע להצבעה. העד הסבּיר למתלונן כי מוצגות בפני
ו 8 תמונות, יתכן שתמונתו של אחד החשודים נמצאת ביניהן, ועליו להצביע על התמונה דנן באם הוא מזהה את החשוד.
דו"חות מסדרי הזיהוי - ת/5, ת/6.
בדו"ח ת/5, הצביע המתלונן על תמונתו של נאשם 3 (תמונה מס' 3) ואמר: "אני מזהה את התמונה מס' 3 במאה אחוז" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 19).
בדו"ח ת/6, הצביע המתלונן על תמונתו של נאשם 2 (תמונה מס' 6).
העד ערך דו"ח-פעולה בנוגע למסדרי הזיהוי הנ"ל - ת/29.

20.

בתאריך 8.2.2000 ערך העד חיפוש בבֵיתו של אלון יחד עם פקד יעקב ענב ורפ"ק ניר סיני, ורשם על כך את דו"ח החיפוש ת/33. במהלך שיחה שהתפתחה ביניהם, אמר לאלון: "יש לך מזל שהשכן לא מת". על כך השיב אלון: "אתה יודע שהשכן הזה נודניק, אם היה לי כלי הייתי מחסל אותו" (עמ' 67, ש' 8).
הדברים הללו נרשמו במזכר נ/7.
באותו יום, במהלך תישאול שנערך לו במשטרה על-ידי העד, אמר אלון: "לא רצחנו אותו רק נתנו לו מכות, אני רק הסתכלתי והם תקפו" (עמ' 68 לפרוטוקול, ש' 9-8). העד רשם את הדברים במזכר נ/6.



רס"מ נעמן סלקמן.
21.

בתאריך 6.2.2000 בשעות הבוקר, הגיע העד לבֵיתו של נאשם 1 על-מנת להביאוֹ לחקירה ומאחר שהלה לא היה בדירתו, נסע העד לבית הוריו ברמת-גן. אמו של נאשם 1 אמרה לו כי הוא נסע ב-00:00 בלילה לירושלים. לבקשת העד האם התקשרה לבנה וביקשה ממנו להגיע מיד.
העד ערך דו"ח פעולה - ת/19.
בתאריך דנן, בשעה 13:00, גבה העד הודעה מנאשם 1 (ההודעה לא הוגשה - עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 20-12).
לדבריו, מתוכֵן ההודעה דנן עולה כי במועד האירוע נאשם 1 היה בירושלים, לשָם נסע ברכבו בשעה 00:30 ביחד עם נאשמים 2 ו-3, ולוי, שהוא חבר טוב של נאשם 2.
העד גבה הודעה מנאשם 3,- ת/20.

22.

בעת מעצר החשודים בתאריך 6.2.2000, תפס העד פתק בכיס חולצתו של נאשם 1, עליו רשום מספר הטלפון של בחור בשם "יהודה", ובתאריך 27.2.2000 רשם על כך
מזכר - נ/5.
לדברי העד, המזכר נרשם באיחור היות שסבר בטעות כי כבר רשם מזכר, ורק משנשאל על-ידי הפרקליטות היכן המזכר, גילה שטרם רשם מזכר. אולם, על גב המעטפה שלתוכה הוכנס הפתק הנ"ל רשם העד בכתב-ידו את תאריך תפיסתו (עמ' 36).

23.

בתאריך 11.2.2000 כתב העד מזכר סודי לבית-המשפט - ת/23 (הוגש בהסכמה), לפיו עורך-דינו של לוי פנה למשטרה ולפרקליטות בהצעה שלקוחו ישמש עֵד-מדינה בפרשה. בעת שכתב את המזכר מדובר היה במשא-ומתן בלבד, וטרם נחתמה עיסקה.

24.

העד הוזמן שנית לבית-המשפט, לאור עדותו של לוי ולצורך הגשת המזכר - ת/25 אשר נערך על-ידו,
בהתאם להוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות.
העד אישר כי הדברים שנכתבו ב-ת/25 אכן נאמרו על-ידי לוי ונרשמו על-ידי העד באותו יום.
השרטוט ת/25א' - שורטט על-ידי לוי.
כמו-כן ציין כי לוי נחקר לגבי חלק מן הדברים שאמר ב-ת/25, והדברים נרשמו בהודעתו ת/49.
העד כפר בטענתו של אלון בעדותו בית-המשפט, לפיה האמור בהודעתו במשטרה - ת/34 - אינו אמת, וכי ההודעה נמסרה בעקבות איומֵי העד על אלון. לדבריו, אלון מסר את הדברים מרצונו הטוב, ללא לחץ, כפייה או איומים.

רס"מ יעקב נרקיס.
25.

העד שֵרת בתחנת השכונות בתל-אביב בפברואר 2000.
בתאריך 6.2.2000 התלווה העד אל החוקר רס"מ סלקמן לבית הוריו של נאשם 1 ברמת-גן, שם עצרו אותו. נאשם 1 לא התנגד למעצר, אך אמר ללא הרף "נסעתי לירושלים מה אתה רוצה? לא עשיתי כלום, תמיד אני קורבן" (עמ' 54 לפרוטוקול, ש' 19-15).
לאחר מכן ביצעו חיפוש ברכב ה"סיטרואן".
על כך ערך העד דו"ח-פעולה ותפיסה - ת/30.


ניסים מועלם.

26.

העד

מכיר את נאשם 2 מישיבת "בית-שמעיה".
העד סיפר כי בתאריך 6.2.2000 הוא היה בכותל, ולמד כל הלילה בחדר הסמוך לכותל. לדבריו, הוא ראה את נאשם 2 ב"תפילת הנץ" ליד הכותל, אולם אינו זוכר את השעה המדוייקת.
כאשר נאמר לו על-ידי בא-כוח המאשימה כי שעת הזריחה בתאריך 6.2.2000 הייתה 06:30, ציין העד כי זמנהּ של "תפילת הנץ" הוא "בערך כשעה לפני הזריחה" (עמ' 89, ש' 28; עמ' 90, ש' 5).
לעֵד נערך מסדר-זיהוי תמונות - ת/6א', והוא הצביע על תמונתו של נאשם 2.
לדבריו, הוא הכיר את פניו של נאשם 2 לפני כן אם כי לא זכר את שמו, וכי הפעם האחרונה שראה אותו הייתה לפני זמן רב (עמ' 89, ש' 9).
הוגש בהסכמה דו"ח מסדר-זיהוי תמונות - ת/37.
כן הוגשה בהסכמה אמרתו של העד במשטרה מתאריך 10.2.2000 - ת/38.

אסף שמח.
27.

העד, שלמד בכיתה ט' עם נאשם 2, העיד כי
ביום 6.2.2000 היה יחד עם ניסים מועלם ופגש את נאשם 2, אשר היה עם חברים נוספים. לדבריו, לא ראה את נאשם 2 מזה חמש שנים, ונאשם 2 כלל לא ידע על כוונתו להיות בכותל באותו יום. העד ציין כי אינו מכיר את נאשם 3 וכן אינו מכיר את לוי.
אמרותיו של העד במשטרה - ת/44 ו-ת/46, הוגשו בהסכמה.
בעדותו בבית-המשפט אישר העד כי באמרתו במשטרה ת/44, מסר שראה את
נאשם 2
ב-6.2.2000 בתחילת תפילת "הנץ החמה" - בין השעה חמש לשש בבוקר. לטענתו, אם זמן הזריחה היה
בשש וחצי בבוקר, אזי הוא ראה אותו כחצי שעה קודם לכן.
לדברי העד: "אני הגעתי ואחר כך הם הגיעו, הייתי בתפילה אח"כ הם נכנסו ואני ראיתי. הם נכנסו לתוך המערה, לא יודע איפה הם היו קודם לכן". העד ציין כי יש עוד מקום תפילה מלבד המקום בו הוא התפלל (עמ' 112, ש' 8-5).
לעֵד נערך מסדר-זיהוי תמונות לא רק לגבי נאשם 2, אלא גם לגבי האחרים. במסדר-זיהוי התמונות הצביע העד על תמונתו של נאשם 2.
הוגש בהסכמה דו"ח מסדר-זיהוי תמונות - ת/45.

פקד יעקב ענב.
28.

בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום, שימש העד כקצין חקירות בתחנת השכונות בתל-אביב.
העד היה קצין חקירות חדש בתחנה, ואת החקירה מתחילתה ועד סופה ניהלה רפ"ק ניר סיני.
העד ערך דו"ח הובלה והצבעה לאלון - ת/35. בדו"ח הנ"ל לא מצויינת השעה, ולדברי העד הוא אינו זוכר את השעה המדוייקת אך זוכר כי הפעולה בוצעה בשעות היום.
העד ציין כי הדברים שרשם מפיו של אלון אכן נאמרו על-ידו, ללא לחץ או אִיוּם. העד השתתף בחיפוש שנערך בבֵיתו של אלון והוא חתום על דו"ח החיפוש ת/33.

פקד מאיר דוד.

29.

בפברואר 2000 שֵרת העד כקצין חקירות בתחנת השכונות.
בתאריך 9.2.2000 אמור היה להיערך מסדר-זיהוי חי לנאשמים. העד נכח בחדר בו עמדו הניצבים במסדר דנן, אשר בסופו של דבר לא יצא לפועל.
העד סיפר, כי התוכנית המקורית הייתה לערוך מסדר-זיהוי חי לנאשמים, ולצורך כך הם הושמו בבידוד בחדר חקירות למטה, בלא שיצרו קשר עם המתלונן או עם הניצבים. הניצבים הינם אברכים שהובאו מישיבה סמוכה לתחנת שכונות.
העד ערך את דו"ח זיכרון-הדברים ת/32, ואת פרוטוקול מסדר-זיהוי - ת/31. תצלומי הניצבים במסדר - ת/31א'.



רפ"ק ניר סיני.
30.

העדה משמשת כראש מחלק החקירות בתחנת השכונות.
בתאריך 9.2.2000 הנחתה את החוקרים לערוך מסדר-זיהוי תמונות במקום
מסדר-זיהוי חי, לאחר שהנאשמים התנגדו לעריכת מסדר-זיהוי חי בהנחייתו של עו"ד חוגי.
את השתלשלות העניינים שהובילה להחלטה זו, פירטה העדה בדו"ח-הפעולה
ת/39, ובמזכר ת/40.

31.

באשר לפתק שנתפס אצל נאשם 1, סיפרה העדה כי היא התקשרה מידית למספר הטלפון הרשום בו כיוַון שמדובר בעֵד אליבי של הנאשם. בשיחתם הטלפונית אמר לה "יהודה" כי הוא לומד בישיבה בירושלים וכי הוא זוכר את הנאשמים כיוַון שביקשו ממנו תפילין. כן סיפר "יהודה" כי נאשם 1 ביקש ממנו לבדוק לגבי ישיבה בירושלים ולכן נתן לו את מספר הטלפון. לדברי העדה, לאחר שיחה זו שוב לא הצליחה לאתר את יהודה.
הוגשו המסמכים בנוגע לפעולות שנעשו לאיתורו - ת/41 א'-ד'.

32.

העדה אישרה כי עורך-דינו של לוי פנה אליה בניסיון להגיע להסכם עֵד-מדינה עם מרשוֹ, אשר חלקו קטן מחלקם של האחרים, אולם בסופו של דבר לוי יוצג על-ידי עו"ד אחר והעניין לא יצא לפועל (עמ' 95, ש' 24-18).
לטענת העדה, לא ידוע לה על שום טובת-הנאה שקיבל לוי (עמ' 95, ש' 25).
המזכרים שערכה העדה בעניין זה
הם ת/42 ו-ת/43.
לדברי העדה, זמן הנסיעה לירושלים לפנות בוקר הוא בין ארבעים דקות לשעה.

רס"ל נאג'ח טראביה.
33.

בתאריך 6.2.2000 בשעה 04:40 לפנות בוקר, גבה העד את הודעתו של חוּדיר -
ת/26.
העד הגיע למקום האירוע, תישאל את חוּדיר בחניה של הבניין, וגבה את הודעתו מרצונו הטוב והחופשי. לטענתו, חוּדיר היה באותה עת עירני לחלוטין.
העד רשם את עדותו של חוּדיר במקום האירוע, ההודעה הוקראה לחוּדיר והוא חתם עליה. לדבריו, הוא רשם את כל דבריו של חוּדיר ואין לו מה להוסיף בעניין זה.
לשאלת בא-כוח הנאשמים האם יתכן שבהודעתו של חוּדיר נרשמו דברים שבחלקם לא נאמרו על-ידו, השיב העד כי כל שנאמר בהודעה נאמר על-ידי חוּדיר. לדבריו, אין לו כל היכרות מוקדמת עם חוּדיר ומעולם לא ראה אותו לפני כן.
זהבה חדיף
(עֵדת-הזמה).

34.

העדה מתגוררת ברחוב מעפילי אגוז 84 בתל-אביב, ומכירה את ברקת שרגא, אישתו של נאשם 1, שהתגוררה בעבר באותו בניין (להלן: "ברקת").
בתאריך 2.2.2000 מסרה העדה הודעה במשטרה לגבי האירוע שהתרחש
ב-31.1.2000 - ת/53.
העדה טענה כי דברים רבים בהודעה ת/53 כלל לא נאמרו על-ידה (עמ' 217,
ש' 18).
העדה ציינה כי במשטרה אכן מסרה ששמעה צעקות, וכשהסתכלה מחלון המטבח שלה, המשקיף לעבר החניה, ראתה את אישתו של המתלונן, אשר אמרה לה שיש "בלגן". העדה ירדה למטה וראתה את המתלונן ושכן נוסף (נאשם 1) מתקוטטים, אך לא ידעה מהו הרקע לקטטה.
בהודעתה במשטרה סיפרה העדה: "השכן מקומה רביעית שלא יודעת את שמו אך אני יודעת בוודאות שזה השכן מקומה רביעית רץ לכוונו של שמשון עם סכין יפנית שלופה" (ת/53, עמ' 1, ש' 9-7).

35.

בעדותה בבית-המשפט אישרה העדה כי ראתה את נאשם 1 רץ לעבר המתלונן כשבידו סכין יפנית, אולם הוסיפה כי אף המתלונן רץ מולו (עמ' 216, ש' 21).
בהמשך עדותה בבית-המשפט סיפרה כי כשסובבה ראשה לאחור, ראתה את הנאשם 1 רץ לכיווּן הבניין ו"דופק את הראש בקיר". העדה פנתה לברקת ואמרה לה "קחי את בעלך שלא יהיה רצח" ונענתה בקללה.
לטענת העדה, בניגוד למה שנאמר בהודעתה במשטרה (ת/53, עמ' 1, ש' 11-10), היא לא ראתה מה עשה נאשם 1 כשרץ עם הסכין, לא ראתה שתקף את המתלונן, ולא ראתה שחתך לו את הסוודר.
לדברי העדה: "אני לא יודעת מה היה האינטרס לרוני (הכוונה לרס"מ ברוולד), אני לא שופטת אותו, בלחץ אטומי היו שם עוד אנשים הוא לחץ את כולם" (עמ' 217, ש' 11-10).

36.

העדה הבהירה כי "לא נעים" לה להעיד, וכן אישרה כי היא מפחדת "אכן אני פוחדת מה לי ולדברים האלה", אולם לדבריה היא לא פחדה מהמתלונן או ממישהו ספציפי אחר (עמ' 217, ש' 15-14).

37.

העדה אישרה כי ראתה שהמתלונן נפל ולדבריה אינה זוכרת שראתה אותו מֵרים יד על נאשם 1.
הודעתה במשטרה של העדה הוגשה על-פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות (עמ' 218 לפרוטוקול, ש' 8).

רס"מ רוני ברוולד.
38.

בתאריך 2.2.2000
גבה העד את הודעתה של זהבה חדיף - ת/53.
העד ציין כי רשם כל שנאמר על-ידה. לדברי העד, החקירה בתיק זה רוכזה בידי רפ"ק ניר סיני, אשר נתנה הוראה מפורשת לפיה כל תלונה שתגיע מאחד הצדדים תופנה אליה או אל אחד החוקרים שמונו לטפל בתיק.

הוגשו בהסכמה מועדי זריחת השמש ושקיעתה בתאריך 6.2.2000 - ת/50.

ג.

ראיות ההגנה.
שמואל שרון שרגא- נאשם 2.
39.

נאשם 2 הינו אחִיו של נאשם 1.
נאשם 2 סיפר, כי נאשם 1 לא חש בטוב כתוצאה מהתקיפה שהותקף על-ידי המתלונן כשבוע לפני מועד האירוע. לכן, ביקש ממנו אביו לנסוע עימו לירושלים "כדי שיוכל לנפוש" (עמ' 135, ש' 12).
בשעה 20:00 בערב יצאו הנאשמים 1 ו-2, יחד עם לוי, חברו של נאשם 2, לבֵיתו של נאשם 1, שם צפו בסרט החתונה שלו, שארך כשעה וחצי.
לאחר מכן לקחו ארגזי פירות וירקות והעבירו אותם לבֵיתו של נאשם 2 ולבֵית חמותו של נאשם 1.
בין השעות 00:00 ל-00:30, אספו את נאשם 3 מבֵּיתו ונסעו לירושלים ברכבו של נאשם 1 - "סיטרואן" לבנה.

40.

באשר למהלך הנסיעה, סיפר נאשם 2 כי נאשם 1 נהג לאט כיוַון שלא חש בטוב, נאשם 3 אף הוא ישָן כמעט כל הנסיעה, ואִילו הוא, נאשם 2, ולוי, היו עירניים ושרו שירים.
בדרך לירושלים עצרו פעם אחת - בתחנת הדלק ליד צומת שורש, וכיוַון שטעו בדרכם, הגיעו לכותל בין השעות 02:30 ל-03:30.
בכותל קראו תהילים, כאשר חלק מהזמן היו מחוץ למנהרה וחלק בפני
ם. "המקום המדוייק שהיינו בתוך המנהרה זה היה בתוך העומק, אבל זה לא היה אחיד, היינו בחוץ ונכנסנו" (עמ' 136, ש' 16).
אותו יום היה ראש חודש אדר א', והם חיכו עד "תפילת הנץ", אשר מתחילה מוקדם מהרגיל ואף הסתיימה מאוחר בשל תוספות מיוחדות לתפילה.
בשעת התפילה בכותל פגשו את חבריו של נאשם 2 - אסף שמח וניסים מועלם, ושוחחו עימם. לדברי הנאשם 2, הוא עצמו ראה אותם גם לפני התפילה.
אסף היה חבר של נאשם 2 בכיתה ט', ואִילו את ניסים הכיר העד מישיבת "בית שמעיה", אם כי היכרות שטחית (עמ' 138, ש' 2).
לאחר התפילה הלכו לישיבת "פורת יוסף", שם היו אמורים לפגוש חברים, ומשלא ראו אותם יצאו לדרכם לתל-אביב. בדרך חזרה, בעודם בירושלים, התקשרה אימו של נאשם 2 ואמרה לו כי שוטר מבקש לשוחח עימו בטלפון. בשיחתם הטלפונית שאל השוטר את הנאשם 2 כמה אנשים נמצאים איתו ברכב, והודיע לו כי עליהם להגיע לתחנת המשטרה.
בדרכם חזרה מהכותל, לכיווּן היציאה מירושלים, התעכבו בשל העדר התמצאות בדרך וכן בשל העובדה ששוטרת עיכבה אותם לבדיקות שגרתיות.
כשהגיעו לתל-אביב הורידו את נאשם 3 ואת לוי בביתם. נאשם 2 ואחִיו ירדו בבֵית ההורים. רס"מ סלקמן עצר את נאשם 1, ויחד עם רס"מ נרקיס ערך חיפוש ברכב. בשלב זה נשאר נאשם 2 בבית.

41.

נאשם 2 אינו מכיר את המתלונן היכרות אישית, אך ציין כי היה עֵד לאחת הפעמים בהן העיר המתלונן לאחִיו על הרעש שהוא עושה. לדבריו, באותו יום שמע לראשונה מאחִיו שהשכן-המתלונן מציק לו.
נאשם 1 סיפר לנאשם 2 כי המתלונן ניסה לתקוף אותו בסכין, ומספר פעמים אִיֵים עליו - "אני אשתה את הדם שלך מהצוואר עם קש". נאשם 2 זכר אירוע שהתרחש כחודש לפני האירוע דנן, כאשר המתלונן צעק על אחִיו בנוכחותו.

מאיר אברהם - נאשם 3.
42.

נאשם 3 הינו חברו של נאשם 1. לדבריו, נהג לבקר את נאשם 1 בבֵיתו אחת לשבוע או לשבועיים (עמ' 156, ש' 26).
נאשם 3 סיפר כי במוצאי-שבת, 6.2.2000, בין השעות 20:30 ל-20:45, התקשר אליו נאשם 1 ושאל אותו אם הוא מעוניין לנסוע לירושלים, והעד השיב בחיוב.
נאשמים 1 ו-2 ולוי הגיעו לבֵיתו בשעה 00:30 לערך.
נאשם 2 ולוי עלו למעלה, בעוד שנאשם 1 חיכה למטה ברכב.
נאשם 1 נהג ברכבו, נאשם 2 ישב לידו, ואִילו נאשם 3 ולוי ישבו מאחור. נאשם 3 ישן במשך רוב הנסיעה והתעורר כשהם עצרו בתחנת-דלק.
לדברי נאשם 3, הם טעו בדרך והסתובבו ברחובות ירושלים לפחות שעה או ארבעים דקות עד שהגיעו לכותל, בסביבות השעה 02:30, מקסימום 03:30. בשלב זה נפרדו הארבעה עד ל"תפילת הנץ", שנערכה בשעה 05:30 לערך. נאשם 3 נכנס למנהרת הכותל, ומדי פעם יצא החוצה לשאוף אוויר צח. התפילה ארכה זמן רב מהרגיל היות ומדובר בתפילת ראש חודש. התפילה הסתיימה בשעה 06:30 לערך. הם היו רעבים והלכו לישיבת "פורת יוסף", מאחר וחדר-האוכל היה סגור, החליטו לחזור לתל-אביב.
נאשם 3 ציין כי כשהיו בכותל התקשרו מהמשטרה לפלאפון של נאשם 2, והוא לא היה לידו, אולם נאשם 2 סיפר לו על כך.
בדרכם חזרה שוב טעו ביציאה לכיווּן תל-אביב, ובנוסף לכך עצרה אותם שוטרת תנועה ועיכבה אותם מספר דקות.
כשהיו ברכב, בדרך לתל-אביב, התקשרו מהמשטרה לפלאפון של נאשם 2 ודרשו שנאשם 1 יגיע לתחנת המשטרה.

כשהגיעו לתל-אביב הורידו את נאשם 3 בבֵיתו והוא הלך לישון. בצהרי אותו יום, בין 14:30 ל-15:00, נענה נאשם 3 לבקשת נאשם 2 והלך למסור הודעה במשטרה.
לדבריו, במסדר-הזיהוי היו 13-10 ניצבים, מרביתם בעלי זקן ומיעוטם מגולחים.
נאשם 3 ציין כי במועד האירוע הוא היה מזוקן.

אליהו שרגא.
43.

העד הוא אביהם של נאשמים
1 ו-2.
לגבי האירוע מיום 31.1.2000, סיפר העד כי כשהגיע למקום עם אישתו ראה "חמולה גדולה", ובתוכה הבחין בחוּדיר, באימו זהבה חוּדיר ובאחותו אילנה. לדברי העד, הוא ראה את בנו נאשם 1 שרוע על הריצפה כשהוא שותת דם.
זהבה חוּדיר קרעה למתלונן את החולצה ואמרה לו דבר-מה, ולאחר מכן המתלונן השים עצמו כמתעלף.
לטענת העד, נראה היה כי השוטרים מכירים את חוּדיר ואת אימו "מימים ימימה" (עמ' 170, ש' 11).
כששאל העד מדוע לא עוצרים את הדוקר, ענה לו השוטר שבנו חבט לעצמו את הראש בקיר.
העד ואישתו נסעו לבית-החולים תל-השומר, שם תפס המתלונן את העד בחולצה ואמר לו: "אני רציתי לרצוח את הבן שלך אבל לא הצלחתי, אבל אני מבטיח לך שבפעם הבאה אני ארצח אותו" (עמ' 170, ש' 26).
העד ביקש מאחת הפקידות להתקשר למשטרה, וכאשר הבחין בכך המתלונן, עזב את המקום. כשהגיעה ניידת משטרה, סיפר להם העד את הדברים הנ"ל שאמר לו המתלונן (הדברים נרשמו בדו"ח פעולה - ת/51).

44.

העד סיפר כי למחרת בבוקר הלך עם ברקת למשטרה למסור עדוּת על האירוע, כשהם מצויידים במכשיר הקלטה קטן בתוך התיק של ברקת. לדבריו, גם רס"מ נרקיס וגם רס"מ ברוולד סירבו בכל תוקף לגבות ממנו עדוּת, בטענה שזו הוראה של רפ"ק סיני.
כשהלך למחרת לרפ"ק סיני, היא הכחישה שנתנה הוראה שלא לקבל מהם תלונות, ועדויותיהם נגבו בסופו של דבר על-ידי החוקר התורן רס"מ נרקיס.

יפה שרגא.
45.

העדה הינה אימם של נאשמים 1 ו-2.
העדה סיפרה כי בתאריך 31.1.2000, כשהגיעה עם בעלה למקום האירוע, ראתה את בנה שרוע על הריצפה כשהוא שותת דם ומגבת מתחת לראשו.
לאחר ששהו בבית-החולים עם בנם, הלכו העדה ובעלה לתחנת המשטרה, שם סיפרו כי בנם נדקר וכי הוא מפחד לחזור הביתה.
בנוגע ליום בו נעצר נאשם 1, סיפרה העדה כי השוטרים רס"מ נרקיס ורס"מ סלקמן הגיעו לבֵיתה לחפשֹוֹ והעדה אמרה להם כי הוא נסע לירושלים. השוטרים ערכו חיפוש בבֵיתה, וכן התקשרו לפלאפון של בנה (נאשם 2) וביקשו שיחזרו לתל-אביב. כאשר שני בניה חזרו מירושלים, נעצרו מיד על-ידי אנשי-המשטרה.
העדה סיפרה כי המתלונן הוכנס לחדר בו שהו בַּנֵיה, הסתכל עליהם והינהן בראשו. את המתלונן זיהתה כיוַון שראתה אותו בבית-החולים. דברים אלו נכתבו בתצהיר ת/52, שנערך במשרדו של עו"ד חוגי.





ברקת שרגא.
46.

העדה הינה אישתו של נאשם 1. השניים התגוררו בקומה הרביעית, ואִילו המתלונן התגורר בקומה השלישית. לטענתה, מיום שעברו לדירה, המתלונן "עשה להם צרות".
העדה סיפרה כי כשהעבירו חפצים לדירתם, הזהיר המתלונן את בעלה: "תהיה בשקט אם לא אעיף אותך כמו שהעפתי את הדיירים הקודמים" (עמ' 196, ש' 27).
כמו-כן, נהג המתלונן לעלות לדירתם ולצעוק עליה שבנה התינוק מרעיש. במקרה אחר, המתלונן דחף אותה וסטר לה בטענה שהם עושים רעש. המתלונן הלך להביא סכין והם הסתגרו בבית. כשחזר וסכין בידו, ודפק בחוזקה על הדלת, העדה הזמינה משטרה. כשהגיעה ניידת, ירד המתלונן למטה ללא הסכין, העדה ראתה שהשוטרים מחבקים אותו וצוחקים איתו.
העדה קיבלה לדבריה את הצעתו של שוטר בשם אייל, ולא הגישה תלונה למשטרה על המקרה, בתקווה שהמתלונן יחדל ממעשיו.
העדה סיפרה כי בתאריך 5.1.2000, בשבת בבוקר, שמעה את המתלונן צועק שילדיה מרעישים, ומקלל. העדה אמרה לו כי היא אינה יכולה לקשור אותם והמתלונן השיב "אני אשבור לך את העצמות שאת תהיי משותקת" (עמ' 198, ש' 5; עמ' 208,
ש' 16).
לבעלה אמר המתלונן "בוא תרד למטה נראה אם אתה גבר". לדברי העדה, הוא ירד למטה עם סכין ונופף בה, אך בטרם ירדו השוטרים מהניידת הספיק המתלונן לעלות למעלה ולהחביא את הסכין אצל אחד השכנים.
כשהגיעו למשטרה לצורך הגשת תלונה, אמר לה רס"מ נרקיס כי לא יגבו ממנה עדוּת אלא מבעלה בלבד.

47.

לעניין האירוע מתאריך 31.1.2000, סיפרה העדה כי בשעות הבוקר צעקה זהבה חוּדיר (שכנה הגרה בבניין ממול) על כך שהם מפריעים למתלונן, ואמרה לנאשם 1 שיֵרד למטה על-מנת שהיא תעשה ביניהם "סולחה". נאשם 1 ירד למטה, וכעבור זמן קצר שמעה אותו העדה צועק "תעזבו אותי". למטה ראתה העדה אנשים אשר לדבריה רק מאוחר יותר נודעו לה שמותיהם. בין היתר היו שם זהבה חוּדיר, זהבה חדיף ואישתו של המתלונן. חוּדיר החזיק את בעלה בעוד המתלונן מכה בראשו באגרופים, וכשניסה להשתחרר מהם הוציא המתלונן סכין ודקר אותו מעל העין.
לדברי העדה, כשהגיעו השוטרים, זהבה חדיף קרעה למתלונן את החולצה והוא השים עצמו כמתעלף. לטענתה, השוטרים צחקו, וכששאלה מדוע אינם עוצרים את מי שדקר את בעלה, השוטר השיב כי הוא "דפק לעצמו את הראש בקיר".

גם בבית-החולים המשיך המתלונן לאיים ואמר שבפעם הבאה הוא ירצח את נאשם 1.
העדה ציינה כי היא לא ידעה את שמות האנשים המעורבים, אך ידעה היכן הם מתגוררים וביקשה מהשוטרים שיתלוו אליה והיא תצביע בפני
הם על אותם אנשים, אולם השוטרים סירבו.
לאחר התקרית הנ"ל עברו העדה ונאשם 1 להתגורר בבית הוריו.

48.

לאחר שהגישה את התלונה הראשונה חזרה העדה פעם נוספת למשטרה אולם רס"מ ברוולד סירב לקבל ממנה את שמות התוקפים, ובפעם האחרונה הגיעה העדה למשטרה כשהיא מצויידת במכשיר הקלטה והקליטה את שיחתה עם השוטר.
בקלטת מתועד סירובו של רס"מ ברוולד לגבות ממנה הודעה. התמליל נשוא השיחה המוקלטת הוא נ/25. הוגש בהסכמה תצהיר של העדה ובו פרטי האירוע מיום 31.1.2000- נ/23.


עו"ד צדוק חוגי.

49.

העד

שימש כסניגורם של הנאשמים במהלך החקירה.

בתאריך 7.2.2000 סיפרה ברקת לעד כי לסכסוך השכנים יש רקע קודם. העד רשם את הדברים מפיה, בתצהיר נ/23. לדבריו, העדה נאלצה למסור את הדברים בתצהיר כיוַון שבמשטרה סירבו לגבות ממנה הודעה.

50.

באשר למסדר-הזיהוי מיום 9.2.2000, סיפר עו"ד חוגי כי משנשאל טלפונית האם הוא מוכן לבוא למסדר-זיהוי שייערך למרשיו, השיב בחיוב. לדבריו, לוּ היה מעוניין לסכל את עריכת מסדר-הזיהוי היה נענה בשלילה ובכך מסיים את העניין.
העד התנגד להצעתו של עורך המסדר לערוך מסדר-זיהוי אחד לשני החשודים, מאחר והם שונים מאד במראם החיצוני. עורך המסדר הִתרצה, והסכים לערוך שני מסדרי זיהוי נפרדים, אולם העד דרש שהניצבים יתחלקו לקבוצה של מזוקנים וקבוצה של מגולחים. לטענת העד, היה צורך בעוד ארבעה ניצבים מגולחים ובשלושה מזוקנים, והוא אף הציע להתלוות לשוטר ולהביא ניצבים נוספים מישיבות אחרות בשכונה.
כשנודע לעד כי הוחלט לערוך מסדר-זיהוי תמונות במקום מסדר-זיהוי חי, כתב מכתב המתאר את השתלשלות העניינים וביקש מעורך המסדר שיחתום עליו, אולם האחרון סירב בכל תוקף לקבלו, קימט אותו וזרקוֹ על הריצפה.
לטענת עו"ד חוגי, כשניגש להרים את המכתב, מנעה זאת ממנו רפ"ק סיני, והורתה לו לצאת מהחדר. כשהגיע למשרדו שלח פקס וצירף עותק מהמכתב שלדבריו לא הסכימו לקבל.
המכתב - נ/19; הפקס שנשלח על-ידי עו"ד חוגי - נ/20; ואישור על משלוח הפקס - נ/21.

ד.

טיעוני באי-כוח הצדדים.
טיעוני בא-כוח המאשימה.

51.

בא-כוח המאשימה טוען, כי ממכלול הראיות בתיק, הוּכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים 2 ו-3, נאשם 1 ואחֵר היו שותפים לתקיפה האלימה והאכזרית של המתלונן באמצעות פטישים, ולגרימת חבלות חמוּרות בראשו.
הטענה כי מדובר בצירוף מקרים לפיו המתלונן הותקף בתל-אביב על-ידי ארבעה תוקפים, אשר את אחד מהם - נאשם 1 - הוא זיהה מיד, ובאותו זמן לערך, ארבעה אנשים, וביניהם נאשמים 1, 2 ו-3, טיילו בצוותא בירושלים, הינה חסרת שחר. יוּער, כי לנאשמים, לרבות נאשם 1, אין אליבי לזמן האירוע.

טיעוני בא-כוח הנאשמים.
52.

לטענת בא-כוח הנאשמים, הנאשמים לא תקפו את המתלונן ואף לא הייתה להם אפשרות לעשות זאת, מאחר ובמועד האירוע היו "במקום אחר" - בירושלים.
אף אם יקבע בית-המשפט כי הנאשמים עצרו בליל האירוע בסמוך לבֵיתו של המתלונן, וכי נאשם 1 נכח במקום, אין זאת הוכחה לכך שהנאשמים ביצעו את המיוחס להם בכתב-האישום, שכן מחומר הראיות אנו למדים כי נכחו במקום שלושה חשודים נוספים: אלון, לוי, ויעקב אברהם, שחלקם בפרשה לא ברור וסביר להניח שנטלו בה חלק.
ראיות התביעה קלושות, התביעה לא הרימה את נטל השכנוע ולא הוכיחה את אשמתם של הנאשמים מעבר לכל ספק סביר.

ה.

הערכת ראיות התביעה.
53.

ראיות התביעה נסמכות בעיקר על עדותו של המתלונן, זיהוי הנאשמים על-ידו במסדרי-זיהוי תמונות, והודעותיהם במשטרה של יעקב חוּדיר, אלון יוסף ויעקב לוי, שהוגשו בהתאם להוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, והמלמדות על נוכחות הנאשמים במקום התקיפה ובסמוך לו, בעת אירוע התקיפה.
ו.

הערכת עדותו של המתלונן.
54.

כפי שיפורט בהמשך, עדותו של המתלונן מהימנה עליי, דבריו מפורטים, מנומקים ונתמכים בראיות נוספות למכביר.
המתלונן השתדל לדייק בדבריו, לא הפריז בתיאוריו, כאשר לא היה בטוח בפרט זה או אחר ציין זאת, ואני מאמצת את דבריו במלואם.
גירסתו של המתלונן עמדה במבחן חקירה-נגדית ממושכת ומתישה. הוא מסר עדוּת עקבית, ולא מצאתי סתירות מהותיות בין דברי המתלונן באמרותיו במשטרה לבין דבריו בעדותו בבית-המשפט, כטענת הסניגור.


האירוע נשוא כתב-האישום.
55.

המתלונן סיפר בעדותו בבית-המשפט כי ביום 6.2.2000 יצא מבֵּיתו בסביבות השעה 03:50, ירד במדרגות, ולאחר שלחץ על מתג החשמל אשר מדליק את האור ברחבת הבניין ויצא לכיווּן רכבו, חש לפתע מהלומות פטישים בראשו.
לדבריו: "איך שמעמעם האור אני יוצא החוצה על-מנת לצאת לרכב, שניים מאחורי הולמים בי בפטישים, אני מסובב את הראש לכיווּן אחורה ואני מקבל מהצד השני עוד שניים, הם היו ארבעה. כשסובבתי את הראש לאלה שתקפו אז קיבלתי מעוד שניים עם פטישים, השניים האלה באו מולי אבל כשהפניתי את ראשי הם היכו אותי בראש".
לטענתו, הבהוב מנורת הפלורסנט היה עבורם האות לתקיפה; "זו לא מנורה רגילה שנדלקת אותה שניה אלא מהבהבת לפני שהיא נדלקת, וזה נתן להם את הסימן שאני יורד מהבניין" (עמ' 7, ש' 23-22; עמ' 17, ש' 15-14). המתלונן הסבּיר: "כי אני היחידי בבניין היורד באותה שעה" (עמ' 18, ש' 12).
המתלונן ציין כי האירוע נמשך כשתי דקות, וכי "במהלך אותם שתי דקות אני רק מקבל פטישים בראש..." (עמ' 7, ש' 28-27).
בזמן האירוע, ובטרם נפל, שמע המתלונן את נאשם 1 אומר "תנו לו בראש עד שיָמות", ולאחר שנפל שמע את נאשם 1 אומר "הנה הוא מת בוא נברח" (עמ' 8, ש' 2-1).
המתלונן ראה את נאשם 1
"קופץ על הווספה שהיא מוּנעת, והסיטרואן לבנה מודל 83' שגם צמודה לשפת המדרכה גם מוּנעת ומחכה נהג בתוך האוטו"

(עמ' 8,
ש' 18-17)
.

המתלונן צעק לעזרה לשכנים, ולאחר מספר דקות ירד השכן חוּדיר, וראה את המתלונן על הריצפה בתוך שלולית של דם.
לדברי המתלונן:
אמרתי לו שהיכו אותי... 4 גברים ביניהם היה השכן מלמעלה - רפי שרגא"

(עמ' 10, ש' 14-11)
.

דברים אלה, עולים בקנה אחד עם דברי חוּדיר בעדותו בבית-המשפט:
"הוא לא ציין שמות מלבד רפי... הוא אמר שהיו עם רפי עוד אנשים" (עמ' 45, ש' 8-7)
; וכן עם
האמור בהודעתו של חוּדיר במשטרה,
ת/26
:
"הוא אמר לי מיד שרפי דפק לו פטיש בראש וירד לו דם"

(ת/26, ש' 15-14)
.

56.

בהתייחסו לצילומים של רחבת הבניין - ת/3, סיפר המתלונן כי העמוד המצולם בתמונות מספר 1 ו-4 הוא העמוד שמאחוריו המתינו לו שני התוקפים. לדבריו: "בצד מזרח חיכו שניים ובצד מערב חיכו לי שניים" (עמ' 8, ש' 14-12).
על תיאור זה חזר המתלונן בחקירתו הנגדית:
"...איך שהדלקתי את האור ופניתי שמאלה

קיבלתי שני פטישים אחורה, זה נקרא מצד מערב, והיו שניים בצד מזרח"

(עמ' 18, ש' 24-23)
.


הרקע לסכסוך עם נאשם 1.

57.

המתלונן סיפר כיצד החל הסכסוך בינו לבין נאשם 1. לדבריו, היה מקרה בו
נאשם 1 היכה את אישתו, וזו באה לבית המתלונן על-מנת להזעיק את המשטרה ו"...
מאז שאישתי נתנה לה לטלפן התחיל הבעל להציק לי. להרעיש לי"

(עמ' 6, ש' 28-27)
.

דבריו של המתלונן נתמכים בעדותה של ברקת, אשר בחקירתה הנגדית הודתה כי בעלה נהג כלפיה באלימוּת וכי היא הגישה נגדו תלונות במשטרה.
המתלונן העיד כי ביום 31.1.2000 אמר לו נאשם 1 שהוא יביא חברים ש"יחסלו" אותו (עמ' 7, ש' 14-10), ודבריו נתמכים בדבריה של זהבה חדיף בהודעתה במשטרה
ת/53, לפיהם הנאשם 1 איים לרצוח את המתלונן.



לעניין זיהוי התוקפים.

58.

לטענת הסניגור, המתלונן, אשר תקף את נאשם 1 ימים ספורים לפני האירוע דנן, היה משוכנע שנאשם 1 נוקם בו, וסביב אמונתו זו ביסס את כל האשמותיו כלפיו. המתלונן קשר את נאשם 1 לאירוע ועל-ידי כך קשר גם את הנאשמים 2 ו-3 לאירוע, בשל קירבתם לנאשם 1.
הטענה דנן מופרכת על פניה, ואין לה כל תימוכין בחומר הראיות שהובא בפני

בית-המשפט. לא הובאה שמץ ראיה לכך כי אכן תקף המתלונן את נאשם 1 ב-31.1.2000, ואף אם הייתה מובאת ראיה שכזו, לא ניתן היה להסיק ממנה דבר, שהרי המתלונן זיהה מיד ובוודאות את נאשם 1 כמי שתקף אותו, וכן זיהה בוודאות במסדרי-זיהוי התמונות את נאשמים 2 ו-3; דהיינו, תלונתו מבוססת על הזיהוי ולא על "אמונה" זו או אחרת.

59.

לעניין הזיהוי, טוען הסניגור בסיכומיו כי המתלונן לא ראה את תוקפיו והוא משקר במצח נחושה על-מנת להפליל את חבריו של נאשם 1, אותם ראה בעבר באקראי במדרגות הבניין. לטענתו, בהתחשב בעובדה כי התוקפים חבשו כובעי-צמר כפי שהעיד המתלונן, ובחשֵכה ששררה בשעה שהתרחש האירוע - סביר להניח שהמתלונן התקשה להבחין בתווי פניהם של התוקפים והשתמש בדמיונו על-מנת להשלים
את תמונת תוקפיו, בדמותם של בני-משפחתו וחבריו של נאשם 1.
הטענה לפיה דברי המתלונן הם פרי דמיונו, היא חסרת כל יסוד ודינה להידחות.
המתלונן העיד במפורש כי חלק מפניהם של התוקפים היה גלוי מאחר
וכובעי-הצמר כיסו את המצח, הסנטר והאוזניים בלבד, כך שהצליח לראות את פניהם (עמ' 8, ש' 16-15).
יתר על כן, אם מטרת המתלונן הייתה להפליל את חבריו של נאשם 1, אותם ראה במדרגות הבניין כפי שטוען הסניגור, מדוע לא הצביע במסדר-הזיהוי גם על אלון והפליל אותו?!
אלון העיד כי הוא חבר טוב של נאשם 1, ונוהג לבקר בבֵיתו
(עמ' 70, ש' 24), כך שסביר להניח כי המתלונן פגש אותו לא-אחת במדרגות הבניין.
נראה לכאורה, כי המתלונן יכול היה בנקל "לעשות שימוש בדמיונו" ולהפליל גם את אלון, ובכך הוא היה משלים את החוליה הרביעית המעורבת בתקיפתו. אולם המתלונן, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית-המשפט, היה עקבי בטענתו לפיה זיהה בוודאות רק שלושה מהתוקפים, וציין מפורשות כי לא זיהה בבירור את הרביעי.


על מהימנותו של המתלונן אנו למדים גם מדבריו בעדותו בבית-המשפט בנוגע למסדר-הזיהוי החי שנערך לו ב-10.2.2000, ואשר בו זיהה אדם זר שלא היה מעורב באירוע. לדבריו:
"באותו מסדר חשבתי שאני מזהה את התוקף הרביעי. לא זיהיתי אותו במאה אחוז, כי הראש שלי כל הזמן היה כלפי מטה והידיים כלפי מעלה... כך שלא ראיתי טוב את התוקף הרביעי"

(עמ' 10, ש' 8-6)
.

בחקירתו-הנגדית השיב המתלונן בכנות, ללא כחל ושֹרק (עמ' 11, ש' 26-16):
"ש.
כאשר הצבעת על מספר ארבע האם אמרת לשוטרים מה שאמרת לנו כאן היום שאתה לא בטוח.
ת.
לא. אמרתי שאני בטוח לא אמרתי שאני לא בטוח, אם לא הייתי בטוח לא הייתי מצביע עליו,
שאלו אותי אתה בטוח אמרתי שכן והצבעתי עם היד עליו...

ש.
היום כשהשבת לתשובה שאמרת שלא זיהיתי בוודאות זה כי היום אתה יודע שזה לא הוא.

ת.
נכון.

ש.
אבל באותו זמן האדם שהצבעת עליו היית בטוח שזה אחד התוקפים שלך.

ת.
נכון."


60.

התרשמתי כי המתלונן העיד עדוּת אמת, סיפר דברים כהווייתם, ללא ניסיון "לטשטש" את העובדה כי במסדר-הזיהוי אכן היה בטוח בזיהוי התוקף הרביעי.
עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך כי בהודעתו במשטרה, ת/15 מיום 10.2.2000, אמר המתלונן (עמ' 8-4):
"וזיהיתי את מספר ארבע אבל לא בוודאות... הסתכלתי על הפנים שלו וזה מזכיר לי קצת את הפנים של אחד מאלה שתקפו אותי מזכיר במשהוא אבל לא בוודאות"; דהיינו - גם בזמן אמת טען המתלונן כי לא זיהה את התוקף הרביעי בוודאות.
לטענת הסניגור, זיהוי שגוי זה מעלה ספק באשר ליכולתו של המתלונן לזהות נכונה את התוקפים האחרים. אולם, סבורני כי יש ממש בטענת בא-כוח המאשימה לפיה באירוע כה אלים ומהיר, סביר והגיוני הוא שהמתלונן אינו מצליח לזכור את פניו של אחד התוקפים, והעובדה שהמתלונן לא הצליח לזהות את האדם הרביעי אין בה כדי לפגום במהימנותו בנוגע לזיהויים של יתר שלושת המעורבים, אותם זיהה בוודאות.



לעניין הסתירות בגירסאות המתלונן.
גירסאותיו של המתלונן לעניין זיהוי התוקפים ומיקומם.

61.

לטענת הסניגור, אין ליתן כל משקל לעדותו של המתלונן בשל היותה גדושה בסתירות מהותיות בנוגע למראה התוקפים, מקום עמידתם, אופן התקיפה וכן בנוגע ליכולתו לזהות את תוקפיו.
לטענת בא-כוח המאשימה, אין מדובר בסתירות מהותיות הפוגמות באמינות עדוּת המתלונן, ויש ליתן אֵמון בדבריו, גם אם לא דייק בכיוונים מהם הותקף, תיאור מראה התוקפים וכד' - שכן מדובר באירוע תקיפה אלים ביותר וקצר באופן יחסי.
לדברי בא-כוח המאשימה, זיהוי הנאשמים 2 ו-3 על-ידי המתלונן במסדרי-זיהוי התמונות כמי שתקפו אותו ביחד עם נאשם 1 - אותו זיהה באופן מידי - הינו ראיה בעלת משקל רב, במיוחד בהתחשב בעובדה כי למתלונן לא היה כל סכסוך עם הנאשמים הללו.
המתלונן העיד כי לא היה לו סכסוך עם שני הנאשמים שזיהה במסדר-זיהוי התמונות, וכי אף לא שוחח איתם מעולם (עמ' 10, ש' 22-19).
נאשם 3 אישר זאת בעדותו (עמ' 161, ש' 4).
המתלונן העיד כי ראה בוודאות את השניים שנתנו את המכה הראשונה, ואלה היו נאשם 1 ונאשם 2, ואִילו נאשם 3 היה בצמד השני של התוקפים; "את שניים אלה שנתנו את המכה הראשונה ראיתי בוודאות. ואלה היו רפי שרגא ושמואל שרון שרגא" (עמ' 27, ש' 16). כמו-כן ציין כי כל התוקפים חבשו כובעי-צמר "כשכל הפנים גלויים ומכסה מצח, סנטר ואוזניים" (עמ' 8, ש' 16-15).


זיהוי התוקפים מאחור.

62.

בהודעותיו במשטרה
מסר המתלונן כי לא הצליח לראות את תוקפיו מאחר והגיעו מאחוריו.
בהודעתו ת/13 מיום 8.2.2000, מסר: "לא יכולתי לסובב את הראש, לא הצלחתי" (עמ' 1, ש' 27). על הדברים הללו חזר בהודעתו ת/12, מיום 9.2.2000, שעה 16:15: "את האנשים שנתנו לי מכות מאחור לא ראיתי כי לא יכולתי לסובב את הראש..." (עמ' 1,
ש' 17 ואילך).
בעדותו בבית-המשפט הכחיש המתלונן את הדברים שאמר בהודעתו זו (עמ' 20, ש' 21-19).



לעומת זאת, בהודעה ת/14, מיום 9.2.2000, שעה 20:00, מסר המתלונן כי הוא זיהה בוודאות את נאשם 2:
"
...וישר הצבעתי על בחור מס' 6 זה הבחור שדפק לי מכות מאחור ומהצד... אני מזהה אותו 99 אחוז שהוא היה במקום ועם הזקן אני מזהה במאה אחוז וודאות"

המתלונן העיד כי הוא ראה את נאשם 2 לפני מסדר-הזיהוי, ויחד עם זאת הדגיש: "לא היכרתי, אין לי איתו כלום". לדברי המתלונן, נאשם 2 היה מוּכּר לו "כעולה אליו ולא כאח"; "הוא היה עם אותו אחד שנתנו את המכה הראשונה בראש, וגם הוא נתן את המכה... צד מזרח, צד אחורי של הבניין" (עמ' 25, ש' 11 ואילך).

לגבי מיקומו של נאשם 3.

63.

בהודעתו במשטרה ת/14, מסר המתלונן כי מיקומו של נאשם 3 היה "מלפנים" (ש' 10).
בעדותו בבית-המשפט
(עמ' 19, ש' 25-23)
, העיד:
"ש.
ראית את השניים מקדימה, אחד רפי שרגא, איך השני נראה.

ת.
השני עם זקן, רחב כתפיים גבוה. הכובע הסתיר את הזקן..."

בחקירתו הנגדית השיב: "מקדימה הוא לא היה. הוא היה מאחורה... מצד מערב" (עמ' 24, ש' 17, ש' 30).
ובהמשך (עמ' 27, ש' 13-10),
טען:
"יש שני צדדים אני לא יודע מה אתם מתכוונים מלפנים ומה מאחור... אני זיהיתי
את מס' 3 הוא היה מלפנים שלי. העד מצביע על עורך דין שוורץ (התובע) העומד לצידו השמאלי ואומר זה אצלי מלפנים.
ש.
תסכים איתי שאיפה שעו"ד שוורץ עמד זה לא מאחור.

ת.
אם עוד אחד יעמוד גם לצידי הימני, כמו שעו"ד שוורץ עומד לצד שמאל שלי, ואני אסתובב פעם ימינה ופעם שמאלה, אז אחד מהם יהיה גם מאחור, אז פעם זה יהיה מאחור ופעם זה יהיה מאחור.

כשאני אומר מאחורה הכוונה כשאני מסובב את ראשי ואני פונה אל אותו אדם עם הצד האחורי של ראשי."

כשנשאל איך זיהה אותו, שהרי בעדותו בבית-המשפט סיפר כי לא ראה את פניהם של התוקפים שהיו מאחוריו, השיב (עמ' 21, ש' 22):
"היה מישהו עם זקן. שרגא לא היה עם זקן וגם לא עם זה שלידו...
אולי לא הבנת אותי. אני סובבתי את הראש לשניה, כי אני מקבל חבטות בראש."


סבורני כי המתלונן נתן הסבר הגיוני ואמין לסתירה לכאורה שבדבריו.

אכן, קשה לצַפּות מהמתלונן לזכור את מיקומם המדוייק של התוקפים, לאחר שקיבל מהלומות פטיש חזקות בראשו, דימֵם וסבל מכאבים עזים.
דבריו של המתלונן בעדותו בבית-המשפט, ממחישים את מצבו בעת התקיפה
(עמ' 19, ש' 15-11):
"היו 4, אבל בוודאות לראות את הפנים שלהם, אני מקבל חבטות אני אסתכל לאיזה כיווּן? ניסיתי לשרוד להציל את החיים שלי."


64.

לטענת הסניגור, בחוות-הדעת הרפואית ת/17 מופיע תיאור שנרשם לכאורה מפי המתלונן, אשר לא בא זכרו בהודעותיו במשטרה, ולפיו המתלונן: "...המשיך ללכת לכיווּן רכבו נפל על צידו השמאלי, על מכסה מנוע של רכב שחנה בסמוך לרכבו".
אולם אין מדובר בגירסאות סותרות, כטענת הסניגור.
בדו"ח-הפעולה ת/18, רשם עורך הדו"ח מפיו של המתלונן: "הפצוע גרר עצמו מן הכניסה לבית והגיע לחניה הגדולה של מעפילי אגוז ומול מס' 86 שם צעק לעזרה...".
אין ספק כי המשפטים: "המשיך ללכת לכיווּן רכבו" ו"גרר עצמו... לחניה הגדולה", הם שני משפטים המתארים מצב זהה במילים שונות, ולפיכך אין מדובר בתיאור אשר לא בא זכרו בהודעותיו של המתלונן במשטרה כטענת הסניגור.






זאת ועוד, תיאורו הנ"ל של המתלונן ב-ת/17, תואם את תיאורו של העד חוּדיר בחקירתו הנגדית בבית-המשפט (עמ' 50, ש' 10-9):
"ש.
אמרת כשירדת למטה סלמן עמד על הברכיים שלו או נשען על מכסה המנוע.

ת.
כן. הוא נשען על מכסה המנוע, עמד על הברכיים
ואמר אין לי כוח..."

ב-
ת/17
, סיפר המתלונן כי מרגע הנפילה אינו זוכר דבר עד אשר
"התעורר"
במרכז הרפואי "שיבא". לעומת זאת, בתעודת חדר-המיון
ת/2
, מצויין כי המתלונן לא איבד הכרה, ואף מהודעתו של המתלונן במשטרה
ת/10
נראה כי הוא זוכר פרטים רבים לאחר התקיפה - עקַב אחר מנוסת תוקפיו, האזין לשיחה בין שכנו חוּדיר לשוטרים וזכר את האמבולנס שהגיע.

המתלונן נתן הסבר סביר לסתירה לכאורה הנ"ל ואני מאמצת הסבר זה.
אין מדובר בסתירה מהותית שיש בה כדי לפגום במהימנותו של המתלונן, כטענת הסניגור.
בעדותו בבית-המשפט הסבּיר המתלונן כי הוא לא איבד את ההכרה, אלא חש סחרחורת:
"ש.
בחוו"ד רפואית... אמרת... ז"א באיזה שלב נפלת התעלפת והתעוררת בבית-החולים שיבא.
ת.
לא אמרתי את הדברים האלה. אחרי שנפלתי סחרחורת..."
(עמ' 23, ש' 20-18)
.

"...הייתי בהכרה, לא איבדתי את ההכרה, הייתה רק סחרחורת."
(עמ' 23, ש' 28)
.

"...התעוררתי בבית-החולים. נפלתי על הריצפה עם סחרחורת מאיבוד דם על יד האוטו,
לא איבדתי את ההכרה, שמעתי את רפי שרגא אומר 'זהו הוא מת'..."
(עמ' 24, ש' 2-1)
.



דהיינו, גם כאשר אמר המתלונן
"אני איבדתי את ההכרה לכמה דקות באמבולנס. התעוררתי בבית-החולים..."

(עמ' 24, ש' 3-2)
- במילים
"איבדתי את ההכרה"
- אין המתלונן מתכוון לאיבוד הכרה כמשמעותו בשפה הרפואית, אלא בהרגשת סחרחורת ועירפול חושים כתוצאה מהתקיפה, אשר מכוּנים בלשונו הבלתי-מקצועית של המתלונן
"איבוד הכרה"
.

לעניין בריחת התוקפים מזירת האירוע.
65.

טוען בא-כוח הנאשמים, כי המתלונן סתר את דבריו בנוגע לנקודה זו, סתירה המלמדת כי הוא מסר חצאֵי-אמת על אירוע התקיפה, וכיוַון שלא יכול היה לזכור את גירסאותיו - מסר בכל פעם פרטים שונים.
כפי שפורט בהמשך, אין המדובר בסתירה מהותית המכרסמת במהימנותו של המתלונן.
בהודעתו במשטרה
ת/10

(עמ' 1, ש' 16)
, סיפר המתלונן:
"שלושה ברחו לתוך האוטו מסוג סיטרואן... ורפי שרגא עצמו קפץ לווספה שלו שהייתה מונעת ונסע איתה..."

ואִילו בהודעתו במשטרה
ת/12 (עמ' 1, ש' 28-27)
, סיפר:
"השניים האחרים שמאחורי לא ראיתי לאן הם רצו ולאיזה כיווּן."

בעדותו בבית-המשפט העיד המתלונן כי לא ראה כמה אנשים נכנסו ל"סיטרואן" ולא ראה לאן נמלטו השניים האחרים
(עמ' 23, ש' 17)
. יחד עם זאת, המתלונן עקבי בטענתו לפיה נאשם 1 נמלט מהמקום על ה"ווספה", והוא חזר על כך הן בהודעותיו במשטרה -
ת/10
ו-
ת/12
, והן בעדותו בבית-המשפט.
"רפאל רץ וקפץ את הגדר של הבניין שמפרידה בין הבניין לכביש הטייסים עלה על הוספה שלו ונסע."
(ת/12 ,עמ' 1, ש' 23-22)
.

בעדותו בבית-המשפט סיפר המתלונן כי כולם ברחו ב"סיטרואן", למעט נאשם 1
(עמ' 22, ש' 27)
;
"ש.
אני אומרת לך שחוּדיר ראה את רפי נמלט בסיטרואן.

ת.
רפי נסע מהמקום עם הוספה לאחר שתקפו אותי."
(עמ' 23, ש' 14-13)
.

66.

המתלונן כפר בגירסה שהעלה בא-כוח הנאשמים, לפיה ה"ווספה" חנתה ביום האירוע בבית הוריה של ברקת
(עמ' 23, ש' 9)
:
"זה לא נכון, הווספה הייתה שבוע ימים מה-31.1.00 עד למוצ"ש שזה ה-6.2.00 מתחת לבניין"
.
גירסתו העקבית של המתלונן לגבי הימצאוּתה של ה"ווספה" מתחת לבניין במועד האירוע, ולמנוסתו של נאשם 1 עליה, נתמכת בהודעתו של אלון במשטרה-
ת/34 (עמ' 2, ש' 48-44)
:
"שאלה:
שבאתה לשם ראית את הרכב של רפי או את האופנוע שלו.
תשובה:

כן ראיתי את האוטו בחניה מול הבית יש לו אוטו לבן לא יודע סוג וראיתי את האופנוע שלו בפני
ם הכניסה יש לו וספה עם ארגז מאחורה."


זאת ועוד, ברקת אף היא מאשרת בחקירתה הנגדית כי ה"ווספה" אשר נמצאה ביום ראשון, 6.2.2000, ליד בית הוריה, לא הייתה שם ביום שבת 5.2.2000
(עמ' 214, ש'
9-1)
.
השכן חוּדיר העיד בבית-המשפט כי:
"שמשון צעק, הם היו עם וספה

אבל כשהסתכלתי לא ראיתי אף אחד עם וספה"

(עמ' 49, ש' 28)
; ובהודעתו במשטרה:
"ואז ראיתי שהם עולים על הרכב של שרגא מסוג סיטרואן ונסעו מהמקום" (ת/26, ש' 8)
.

67.

כפי שניתן ללמוד מעדויותיהם של חוּדיר ושל המתלונן בבית-המשפט, חוּדיר ירד למטה רק כעבור מספר דקות, וסבורני כי זו הסיבה לכך שהספיק לראות את ה"סיטרואן" אך לא ראה את ה"ווספה", שכן, מן הסתם, מנוסת אדם על קטנוע אורֵכת מספר שניות בלבד, וה"ווספה" כבר לא הייתה במקום כאשר הגיע לשם חוּדיר.
באשר למתלונן - הוא ראה "סיטרואן" מוּנעת ליד שפת המדרכה, אך במצבו כפי שהיה, לא הצליח לראות במדוייק מי נכנס לרכב, וכנותו בעניין זה מחזקת את מהימנותו. אף על-פי שיכול היה "לנחש בהיגיון" מי נכנס לרכב, העדיף לומר את האמת לאמיתה ולעמוד על כך שראה אותם נכנסים לרכב אך אינו זוכר פרטים מעבר לכך - "עלו, אבל אני לא זוכר מי, וכמה" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 3).



ז.

ראיות שיש בהן כדי לתמוך בעדוּת המתלונן ולחזקהּ.
אמרת קורבן אלימוּת.
68.

לטענת התביעה, דבריו של המתלונן באשר לזיהויו המידי של נאשם 1, הן על-פי קולו והן על-פי חזותו, הינם אמרת קורבן אלימוּת אשר נאמרה מיד לאחר שנעשה בו מעשה האלימוּת, וככזו היא קבילה, וההנחה היא כי תוכן האמרה הינו אמת.
כן טוען בא-כוח המאשימה, כי אמרותיו של המתלונן משמשות ראיה התומכת בזיהוי הנאשמים במסדרי זיהוי.
"סעיף 10 לפקודת הראיות
מדבר בקבילותן של אמרות של
"קורבן של אלימוּת"
כחריג לכלל הפוסל עדוּת מפי השמועה. הטעם לקבילותן של האמרות ש
סעיף 10 הנ"ל
מדבר בהן, נעוץ בהנחה, שכאשר קורבן של אלימוּת אומר דברים הנוגעים למעשה האלימוּת לוֹ היה לקורבן, אין דעתו נתונה לאמירת שקר; וניתן על כן לקבל את דבריו כמשקפים את האמת."

(ע"פ 5730/96, ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 98(2), 843,
בעמ' 853)
.

המתלונן מסר לסמ"ר מומי דיין פרטים בנוגע לזיהוי המיידי, והללו נרשמו
בדו"ח-הפעולה ת/18:
"הפגוע זיהה אחד מהם בקולו... וזיהה קולו את שכנו שעונֵה לשם רפי שרגא...".
וכן אמר המתלונן לשכנו חוּדיר, אשר סיפר על כך בהודעתו במשטרה (ת/26,
ש' 15-14): "הוא אמר לי מיד שרפי דפק לו פטיש בראש וירד לו דם".
בעדותו בבית-המשפט העיד המתלונן לגבי זיהוי נאשם 1:
"את רפי זיהיתי בוודאות, את האח שלו גם... חוץ מרפי ואח שלו זיהיתי עוד אחד." (עמ' 8, ש' 22-21)
;

"זיהיתי אותו לפי הקול שלו, ולפי זה שלבש כובע צמר שבו רואים את הגבות, האף השפתיים...
לפי הקול, העיניים הפנים הכל ראיתי, זה לא ספציפי לפי הקול..."
(עמ' 19, ש' 5-1).

דבריו של המתלונן נתמכים בדבריהם של חוּדיר, לוי ואלון, בנוגע לנוכחות נאשם 1 בזירת האירוע
בזמן התקיפה.

69.

ברישא של סעיף 10 לפקודת הראיות, קבועים שני תנאֵי יסוד מצטברים המהווים בסיס לקבילותה של אמרת קורבן עבירה, הנאמרת על-ידו בנסיבות העונות לאחת החלופות של סעיף 10 הנ"ל.
במקרה דנן מתקיים התנאי הראשון, לפיו מדובר באמרה שנאמרה על-ידי אדם, שהוא לפי הטענה קורבן של מעשה אלימוּת. אין חולק כי המתלונן אכן היה קורבן של מעשה אלימוּת.

כמפורט לעיל, המתלונן אמר לחוּדיר מיד לאחר האירוע, בזירת האירוע, כי
נאשם 1 היכה אותו בראשו בפטיש וירד לו דם, ובכך מתקיים התנאי השני לפיו על האמרה להתייחס במֵישרין למעשה האלימוּת או לנסיבות הלוואי שלו. יצויין, כי האמרה קבילה כראיה בין אם אומר האמרה מעיד בבית-המשפט ובין אם אינו מעיד.
סעיף 10(1) לפקודת הראיות
קובע שתי חלופות לפיהן האמרה נאמרה בעת שהתרחש מעשה האלימוּת נשוא האישום או סמוך לאחריו; או בהזדמנות הראשונה שהייתה לקורבן המעשה להתלונן עליו.
"הטעם לקבילוּת האימרות הקבועות בסעיף האמור נעוץ, אפוא, בקיומה של 'זיקה מקשרת' בין מעשה האלימוּת לבין האימרה... כאשר זיקה זו מסלקת את החשש שמא האימרה כוזבת. זיקה כזו, יכולה עפ"י טיבה, להתקיים רק במקום שיש 'סמיכות זמנים' בין האלימוּת לבין האימרה; באופן שהאימרה נאמרת תחת 'השפעתה' של האלימוּת...
אימרה המתקבלת עפ"י הוראות
סעיף 10 לפקודה
משמשת ראיה לאמיתות תוכנה; ויש להתייחס אליה כאל ראיה נפרדת ועצמאית ביחס לעדות שמוסר אומר האימרה, באופן שהיא יכולה להצטבר לה או לבוא במקומה". אימרה כאמור יכולה לשמש בסיס להרשעה; ואין בחוק או בהלכה הפסוקה דרישה לקיומה של "תוספת" כלשהי בהקשר זה."


(ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 453, והאסמכתאות המובאות שם)
.


במקרה שלפנינו, המתלונן אכן אמר את אמרתו מיד לאחר מעשה התקיפה ובהזדמנות הראשונה שהייתה לו, הן באוזני השוטרים והן באוזניו של שכנוֹ חוּדיר. המתלונן גרר עצמו לחניה, צעק לעזרה ואמר את שמו של נאשם 1 כמי שתקף אותו.
אשר על כן, מתקבלת האמרה דנן כאמרת קורבן אלימוּת בהתאם להוראות סעיף 10(1) לפקודת הראיות, והיא משמשת כראיה נפרדת ועצמאית המתווספת לעדותו של המתלונן.

לעניין מסדרי זיהוי התמונות.

70.

השאלה העיקרית העומדת לדיון בפני
בית-המשפט היא שאלת הזיהוי - זיהויַים של הנאשמים כשניים מתוך ארבעת התוקפים אשר תקפו את המתלונן. האם הראיות המצויות בפני
בית-המשפט מצביעות, מעל לכל ספק סביר, על כך שהנאשמים יחד עם שני אחרים תקפו את המתלונן.
בא-כוח המאשימה טוען כי יש לתת משקל רב לזיהוי הנאשמים על-ידי המתלונן במסדרי זיהוי התמונות, אף אם לא יינתן המשקל המירבי לזיהוי הנ"ל בשל פגמים בהליך.
בא-כוח הנאשם טוען, כי יש לפסול את מסדרי-זיהוי התמונות שנערכו לנאשמים ולחלופין ליתן להם משקל ראייתי נמוך ביותר, זאת, בשל פגמים מהותיים שנפלו לטענתו בעריכת מסדרי-הזיהוי הללו.
לטענתו, המשטרה ביקשה תחילה לערוך מסדר-זיהוי חי שלא על-פי הכללים שנקבעו בפסיקה, עו"ד חוגי התריע על כך, נעשה שימוש בטענותיו של הסניגור על-מנת להימנע מעריכתו, ולבסוף נערכו מסדרי-זיהוי תמונות ללא נוכחות סניגור.
דין הטענות הנ"ל להידחות מהטעמים שיפורטו להלן.
ככלל, מסדר-זיהוי חי עדיף על מסדרי-זיהוי אחרים, ועל-כן, מן הראוי לערוך אותו, אם הנסיבות מאפשרות זאת, ולהעדיפוֹ על-פני מסדר-זיהוי תמונות (ראה ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, עמ' 859).

הלכה פסוקה היא, כי "בבוא בית-המשפט לשקול את משקלו של זיהוי במסדר תמונות, יש מקום להציב שאלה נוספת: על שום מה בחרה המשטרה בדרך זו דווקא, ולא במסדר-זיהוי חי? שאם לא נעשה מסדר-זיהוי תמונות משיקולים ונסיבות מוצדקים הכרוכים בחקירה, ובכללם סירובו של החשוד להשתתף במסדר-זיהוי חי, יש בכך לפגום במשקל הראיה..." (ע"פ 5764/92, אליעזר עמר נ' מדינת ישראל פד"י מ"ז(2), 213, בעמ' 217-216).




71.

רפ"ק סיני העידה בבית-המשפט, כי בעקבות דרישתו של עו"ד חוגי הסכימה לעריכת שני מסדרי-זיהוי נפרדים לנאשמים, למרות שסברה כי על-פי הפסיקה והכללים הנהוגים ניתן להסתפק בעריכת מסדר-זיהוי אחד לשניהם (עמ' 100, ש' 25-24); אולם, לדבריה, עו"ד חוגי פסל ניצבים בצורה גורפת ו"לא השאיר כמעט ניצבים למסדרי הזיהוי" (עמ' 94, ש' 18).
רפ"ק סיני ציינה בעדותה, כי לוּ היה עו"ד חוגי מבקש להוציא ניצבים מסויימים או להכניס ניצבים אחרים במקומם, היה בוודאי נענה בחיוב שכן זו בקשה סבירה והגיונית, אולם לא זו הייתה בקשתו (עמ' 94, ש' 23).
עורך מסדר-הזיהוי, פקד מאיר דוד, סיפר אף הוא על התנהלותו של עו"ד חוגי. לדבריו: "הוא לא ניסה בכלל לשנות, לא ניסה לדבר איתנו" (עמ' 61, ש' 16).
משהגיע עו"ד חוגי למועדון בו שהו הניצבים "כבר מהתחלה הוא עשה פרובוקציות והתעמת עם ניר סיני" (עמ' 59, ש' 16-15); וכן - "הוא מראש פסל בצורה גורפת, לא התייחס לגופו של עניין... פסל כדי לא לעשות את מסדר-הזיהוי..." (עמ' 60, ש' 10-8). "אמרתי לו במפורש שאם יש לו השגה כלשהי, הכל ירשם. מסדר-הזיהוי יערך ואם יהיו לו השגות לגבי מסדר-הזיהוי, או לגבי ניצב מסויים שלא מתאים אז הכל ירשם...", אך ללא הועיל - "...ואחרי שהבנתי שעו"ד חוגי לא רוצה לעשות את מסדר-הזיהוי, ירדתי למטה ודיברתי עם החשודים..." (עמ' 60, ש' 15-11).
דבריו של עורך המסדר בעדותו בבית-המשפט, תואמים לתיאור השתלשלות העניינים בפרוטוקול מסדר-הזיהוי שערך - ת/31.

72.

הלכה פסוקה היא, כי -
"בחירת הניצבים נתונה לשיקול-דעתו של האחראי לעריכת המסדר, ולחשוד או לסניגורו אין זכות להתערב בעניין זה.
עם זאת, רשאים החשוד או סניגורו להפנות תשומת ליבו של האחראי לכך שניצב מסויים אינו "מתאים" להשתתפות במסדר-הזיהוי; על האחראי חובה לציין הערה כזו בפרטיכל המסדר ולפרט התייחסותו אליה. רישום כנ"ל יוכל לשמש בסיס לטיעון כנגד משקל הזיהוי בבוא העת."




וכן-
"הזכות לנוכחות של עו"ד במסדר-זיהוי מצומצמת לנוכחותו כ"משקיף" בלבד: אין לעורך הדין זכות להתערב במהלך המסדר וכל שהוא יכול לעשות מצטמצם להערות, שרשאי הוא להעיר באזני האחראי למסדר... ועל האחראי לעריכת המסדר לציינן בפרטיכל המסדר ולהתייחס
אליהן."

(ראה ספרו של כב' השופט
י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, עמ' 866, 868)
.

ב-ע"פ 1301/92, מדינת ישראל נ' אדריאן שוורץ, פד"י נ'(5) 749, 759, קיבל
בית-המשפט העליון את טענת המשטרה לפיה כתוצאה מפסילה גורפת של הניצבים, נערך מסדר-זיהוי תמונות.

73.

עורך המסדר העיד, כי משנשאל עו"ד חוגי מדוע הוא פוסל את הניצבים השיב כי הסיבה לכך היא העדר דימיון בינם לבין הנאשמים.
זאת ועוד, עו"ד חוגי טען בעדותו בבית-המשפט כי ראה חשיבוּת רבה בעריכת מסדר-זיהוי חי דווקא, והסבּיר זאת בכך שנודע לו מהנאשמים כי ביום שנעצרו הם ישבו בכניסה לתחנה והמתלונן עבר וראה אותם (עמ' 186, ש' 11-9).
דא עקא, אם אכן הסיבה לפסילת ניצבים הייתה העדר דימיון בינם לבין הנאשמים, ואם אכן עו"ד חוגי היה רציני בכוונתו להתיר לנאשמים להשתתף
במסדר-זיהוי חי כפי שהעיד, אזי מתעוררת השאלה מדוע לא הסכים לעריכת מסדר-זיהוי חי לפחות לגבי נאשם 3, כאשר מרבית הניצבים היו מזוקנים כמוהו ודומים לו בחזותם החיצונית.
סירובו לערוך מסדר-זיהוי חי לנאשם 3 מעורר תמיהה, ומחזק את טענת בא-כוח המאשימה לפיה לא היה מדובר ברצון כנה ואמיתי לערוך מסדר-זיהוי חי, אלא בניסיונות למנוע עריכתו מבלי שהדבר יעמוד לרועץ לנאשמים.
בנסיבות דנן, שוכנעתי כי התנהגותו של עו"ד חוגי עובר למסדר-הזיהוי החי הייתה הגורם לאי-עריכתו בסופו של דבר, ולסירובם של הנאשמים להשתתף במסדר-הזיהוי הנ"ל בניגוד לעצת עורך-דינם. כתוצאה מכך נאלצה המשטרה לערוך מסדר-זיהוי תמונות.
כאמור לעיל, עדויותיהם בבית-המשפט של אנשי-המשטרה בנוגע להשתלשלות העניינים שהובילה לעריכת מסדר-זיהוי תמונות ובנוגע להתנהגותו של עו"ד חוגי עובר למסדר-הזיהוי החי, מהימנות עליי, ואני מאמצת אותן.

לפיכך, אני דוחה את טענת הסניגור לפיה יש לפסול את מסדרי-זיהוי התמונות שנערכו כדין, וכן את טענתו החלופית שיש ליתן להם את המשקל הראייתי הנמוך ביותר.

74.

הלכה פסוקה היא, כי העדרו של סניגור פוגם במשקלו של מסדר-זיהוי תמונות, אך אין בו כשלעצמו כדי לפסול את המסדר, במיוחד אם מכלול הנסיבות מצביע כי המסדר עצמו נערך כראוי (ע"פ 5390/96, עודה אבו-מדיעם נ' מדינת ישראל
פד"י נ"ג(4) 29, עמ' 36-35).
במקרה שלפנינו עדויותיהם של

חוקרי המשטרה לעניין עריכת מסדרי-זיהוי התמונות מהימנות עליי. שוכנעתי כי מסדרי-זיהוי התמונות נערכו כראוי.
כמפורט לעיל, החוקרים ביקשו לערוך מסדר-זיהוי חי בנוכחות הסניגור, אולם עו"ד חוגי סיכל בהתנהגותו את עריכת מסדר-הזיהוי החי, כך שיש ליתן למסדרי-זיהוי התמונות משקל של ממש.
לטענת הסניגור, כלל לא היה מקום לעריכת מסדרי-הזיהוי מאחר והמתלונן ראה עוד לפני האירוע
את פניהם של נאשם 2 (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 16); ושל נאשם 3 (ת/10, עמ' 1 ש' 25; ת/12, עמ' 1, ש' 10-9, עמ' 2, ש' 10-9; ו-ת/14, ש' 14-13).
הסניגור תומך יתדותיו בדבריו של כב' השופט ד. לוין בהתייחסו לסוגיה זו, ב-ע"פ 420/81, עמרם
כהן נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ו(2) 29, בעמ' 38:
"...במה דברים אמורים, כאשר העד המזהה אינו מכיר ולא הכיר מהזדמנות קודמת את דמותו של האדם, אותו ראה משתתף בביצוע העבירה, שהרי אם הוא מכיר אותו, מה טעם בעריכת מסדר-זיהוי? עריכת מסדר-זיהוי במקרה כזה תהיה בבחינת מצוות אנשים מלומדה וביצוע הליך, שתוצאותיו ידועות מראש. זה המצב, כאשר המזהה מכיר את האדם החשוד מתוך היכרות אחרת, או משום שהוא גר בשכנותו, או מתרועע עמו בחברה ועוד מקרים כיוצא באלה."

ואכן, ההלכה היא:
"אין צורך בעריכת מסדר-זיהוי, ואפילו לא של תמונות, כאשר קיימת "היכרות מוקדמת" בין המזהה לבין החשוד: אם היכרות פורמלית משותפת, אם היכרות חד צדדית בלתי פורמלית מצד המזהה..."


(ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, עמ' 853, 854, וכן
בעמ' 886)
.
75.

במקרה דנן, ה"היכרות המוקדמת" בין המתלונן לנאשמים הייתה קלושה ביותר; המתלונן ראה אותם באקראי בבניין כאשר הגיעו לביקור אצל שכנו - נאשם 1; הוא לא ידע את שמותיהם, ואף לא ידע כי נאשם 2 הוא אחִיו של נאשם 1 (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 16). לפיכך, טוב עשו החוקרים כאשר החליטו לערוך מסדר-זיהוי.
יוער, כי בא-כוח הנאשמים, עו"ד חוגי צדוק, לא התנגד לעריכת מסדר-הזיהוי ולא העלה טענה של "היכרות מוקדמת" בין המתלונן לנאשמים. דהיינו, אף הוא לא סבר שיש פגם בעריכת מסדר-זיהוי מהטעם הזה.
זאת ועוד, אף אם יש ממש בטענה זו של הסניגור לפיה יתכן ולא היה צורך בעריכת מסדר-זיהוי (חי או תמונות) בגלל היכרות מוקדמת,- הרי שאין בכך כדי לפסול את הראיה אם נערך מסדר-זיהוי כחוק, אם כי יהיה בכך כדי לגרוע ממשקלה, וראיה זו מתווספת למכלול הראיות האחרות הקושרות את הנאשמים לביצוע העבירה.

לעניין עדותו של יעקב חוּדיר.

76.

לבקשת בא-כוח המאשימה הוכרז העד חוּדיר "עֵד-עויין", מאחר ודבריו
בבית-המשפט סתרו בפרטים מהותיים את דבריו בדו"ח-הפעולה ת/18 ובהודעתו במשטרה ת/26.
על עויינותו של העד, ניתן ללמוד כבר מדבריו בדיון בבית-המשפט ביום 10.1.2001. לאחר שבית-המשפט הודיע לו כי עליו להופיע למועד הדיון הבא על-מנת להעיד, השיב העד (עמ' 17, ש' 26-25):
"אני לא ראיתי כלום, אני רוצה לסיים עם זה היום. זה דבר שלא שייך לי, לא מעניין אותי. אני פשוט הגשתי עזרה לפצוע וזהו."

וכן מדבריו בפתח עדותו בדיון בבית-המשפט ביום 14.1.2001: "אני זוכר את האירוע שקרה ב-6.2, אני כל מה שראיתי ומה שלא ראיתי לא ראיתי" (עמ' 44, ש' 22).
בעדותו בבית-המשפט טען העד כי ראה את נאשם 1 בשעה 1:00 לערך, ולא כפי שמסר בחקירתו במשטרה (ת/18; ת/26) בסביבות השעה 04:00. לדבריו:
"...ראיתי את רפי בערך בין שתים עשרה לאחת בלילה באותה תקופה שזה קרה. מה שכן כמה פעמים יצא לי לראות אותו לפני המקרה בשעות האלה יוצא, רגיל ממש רגיל, יצא, האוטו שלו
סיטרואן חונה מצד שמאל, זה היה בין שתים עשרה לאחת..."

(עמ' 44, ש' 29-27)
;
"כשקרה האירוע העירו אותי, אני הייתי ישן ובין ארבע לחמש העירו אותי אחותי והאחיין שלי, קובי קובי שמשון צועק שותת דם, אני התעוררתי וירדתי אחרי חמש דקות הגשתי עזרה. ראיתי את שמשון שותת דם... רציתי לעצור לו את הדם מהראש...
הוא צעק רפי הרביץ לי רפי הרביץ לי, הוא אמר שהיו עם רפי עוד אנשים."

(עמ' 45, ש' 8-3)
.

77.

גירסתו של העד באמרותיו במשטרה שונה לחלוטין מעדותו בבית-המשפט.
בדו"ח-הפעולה ת/18, שנערך על-ידי סמ"ר מומי דיין מיד כשהגיע לזירת האירוע,
נרשמו דבריו של חוּדיר, ולפיהם כאשר חזר לבֵיתו בסביבות השעה 03:45 הבחין בנאשם 1 ובשלושה בחורים נוספים ממתינים ליד רכבו של נאשם 1 - "סיטרואן" לבן.
על גירסה זו חזר העד בהודעתו ת/26, שנגבתה בשעה 4:40 בניידת המשטרה:
"לפני חצי שעה בערך ישבתי וראיתי טלויזיה
שמעתי בום, הסתכלתי מהחלון שמשקיף על החניה המזרחית ואז ראיתי את השכן שלי שמו רפי שרגא ראיתי אותו עומד ליד הרכבים הוא עמד יחד עם עוד שלושה אנשים שאותם אני לא מכיר אבל אחד מהם היה מזוקן... אני סגרתי את החלון ואז ראיתי שהם עולים על הרכב של שרגא מסוג סיטרואן ונסעו מהמקום לאט לאט. אחרי כמה שניות שמעתי את השכן שמשון צועק "קובי קובי תבוא מהר דפקו לי פטיש בראש..."
(ת/26, ש' 11-1)
;

"אני זיהיתי בוודאות שמדובר ברפי..."
(ת/26, ש' 17-16; וכן ש' 26-25)
.

בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוח המאשימה, המשיך העד לעמוד בעויינותו וכפר באמיתוּת הדברים שנרשמו על-ידי רס"מ דיין ב-ת/18.
לטענתו, לא קרא את הודעתו וזו אף לא הוקראה לו. לדבריו הוא ישב ונרדם בסלון כבר בשעה 01:30, כשעתיים וחצי לפני האירוע, והתעורר רק כשהעירו אותו אחותו ואחיינוֹ לאחר האירוע; "אני לא משקר. עכשיו אני אומר לא לפני חצי שעה אלא לפני שעתיים וחצי" (עמ' 47 לפרוטוקול, ש' 3-1).
כשנאמר לעֵד כי ב-ת/26 מסר שהוא התעורר בעצמו כששמע את צעקותיו של המתלונן, השיב: "לא היה דבר כזה, זו המצאה של שוטר" (עמ' 48, ש' 14).
עורך דו"ח-הפעולה ת/18, רס"מ מומי דיין, העיד (עמ' 93, ש' 25):
"רשמתי בדוח הפעולה מה אמר כל אחד מהנוכחים. וזה מדוייק. בדיוק מה שאמרו ומה שמסר לי כל אחד רשמתי."

כן העיד גובֵה ההודעה ת/26,
רס"ל נאג'ח טראביה:
"גביתי את הודעתו מרצונו הטוב והחופשי... הוא מסר את עדותו, רשמתי את עדותו והקראתי לו את עדותו וחתם בסופה. כל מה שאמר רשמתי."
(עמ' 92, ש' 5-1)
;

"כל מילה שרשמתי בעדות יצאה מפיו של יעקב חוּדיר..."

(עמ' 93, ש' 10)
.

בהודעתו במשטרה, ת/27, שנגבתה בתאריך 9.2.2000, מסר העד גירסה הקרובה במהותה לעדותו בבית-המשפט, אך יחד עם זאת סותרת אותה. לדבריו:
"עבדתי עד שעה 1:30... בשעה 1:35 בערך הגעתי הביתה ברגל עליתי הביתה ישבתי ואכלתי בזמן שאכלתי שמעתי בום כזה חלש כאילו פגיעה ברכב... יצאתי לחלון...ראיתי את השכן רפי יוצא עם הרכב שלו מסוג סיטרואן לבנה קטנה מהחניה..."

(עמ' 1, ש' 9-2)
;

"השעה בערך שראיתי אותו יוצא מהחניה שעה 1:40-1:50 בערך..."
(עמ' 1, ש' 18-17)
.

זאת, בניגוד לעדותו בבית-המשפט כאמור לעיל, בה טען כי ראה את נאשם 1 יוצא מהחניה בין 00:00 ל-01:00.
בנוסף לכך, מתעוררת השאלה כיצד יכול היה לראות את נאשם 1 בין 00:00
ל-01:00 אם עבד עד 01:30 והגיע הביתה מהעבודה בשעה 01:35, כפי שמסר בהודעתו במשטרה- ת/27?!
זו אכן סתירה משמעותית לכאורה מבחינת הזמנים, בין דבריו בעדותו
בבית-המשפט לבין דבריו בהודעתו השניה במשטרה - ת/27.
שתי הגירסאות הללו עומדות בסתירה לדבריו בדו"ח-הפעולה ת/18 ולדבריו בהודעתו במשטרה ת/26.

78.

סבורני, כי בעדותו בבית-המשפט חזר בו העד מדברים שמסר ב-ת/18 וב-ת/26, מאחר וחשש להפליל את הנאשמים, ולפיכך שִינה גירסתו לחלוטין, באופן שלא יצביע על נוכחותם של הנאשמים במקום התקיפה בסמוך למועד התקיפה, כפי שעולה מדבריו בדו"ח-הפעולה ת/18 ובהודעתו במשטרה ת/26.
נראה כי מסיבה זו, אף טרח לציין בעדותו בבית-המשפט כי העובדה שראה את נאשם 1 יוצא מהחניה בשעה מאוחרת אינה אירוע יוצא-דופן אלא דבר רגיל שכבר ראה מספר פעמים בעבר (עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 28-27).

79.

שינוי גירסתו בנוגע להשתלשלות האירועים, אשר נבע מחששותיו מהיותו עֵד מפליל, לא התרחש לראשונה בבית-המשפט כי אם בדבריו בהודעתו במשטרה, שנגבתה ממנו שלושה ימים לאחר האירוע - ת/27.
דא עקא, ישנן כאמור גם סתירות בין גירסתו בהודעה זו לבין עדותו בבית-המשפט מהן ניתן ללמוד כי גירסה זו שקרית.
הואיל וחלפה כשנה ממועד מתן ההודעה דנן במשטרה ועד לעדותו בבית-המשפט, ומאחר ויסודה של הגירסה ה"חדשה" הוא שקרי, אך טבעי הוא כי חלק מפרטיה נשכחו מהעד והוא נאלץ "להמציא" לוח-זמנים חדש.
בשל מגמה זו של העד, הוא הכחיש פרטים מהודעותיו הראשונות וטען כי מעולם לא נאמרו על-ידו ולא נרשמו מפיו והם פרי דמיונם של החוקרים.
בסיכומו של דבר, התרשמתי כי דבריו של חוּדיר, שנרשמו מיד לאחר האירוע בדו"ח-הפעולה ת/18 ובהודעתו במשטרה ת/26, הם עדוּת אמת; ובהתאם להוראות סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות אני מעדיפה את דברי העד ב-ת/18 וב-ת/26, על-פני דבריו של העד בעדותו בבית-המשפט.

80.

לטענת הסניגור, ההסבר היחיד המתקבל על הדעת לסתירה בין גירסתו של חוּדיר ב-ת/18 וב-ת/26, לגירסתו ב-ת/27 ובעדותו בבית-המשפט, הוא שהמתלונן ביקש ממנו לומר את הדברים השקריים המפורטים ב-ת/18 וב-ת/26, ואִילו דבריו בהודעתו במשטרה ת/27 ובעדותו בבית-המשפט דברי אמת הם.
לדברי הסניגור, ניתן למצוא סתירות וחוסר-אמת פנימית בהודעתו במשטרה -
ת/26, אשר מצביעות על כך שהעד בדה את הדברים מדימיונו ולא העיד מזיכרונו.
לדוגמה: ב-ת/26 מציין חוּדיר שנאשם 1 עמד ביחד עם שלושת חבריו מחוץ לרכב (ש' 5), ואִילו בהמשך הוא מספר כי הם היו בתוך הרכב, ונאשם 1 עמד מחוצה לו (ש' 25). סבורני כי אין מדובר בסתירה כלל ועיקר.
הסניגור השמיט מסיכומיו דברים שאמר חוּדיר בהודעתו דנן, ואשר בכוחם ליישב את ה"סתירה" לכאורה הנ"ל.
אכן, בתחילה ראה חוּדיר את נאשם 1 ושלושה נוספים עומדים בחניה ליד
כלי-הרכב (ש' 5).
בהמשך, סיפר חוּדיר כי ראה שהם (כולם - מ.ס.) עלו לרכב של נאשם 1 ונסעו מהמקום באיטיות (ש' 8).
בסוף ההודעה (ש' 25), ביקש חוּדיר לומר כי לא זיהה שום חפץ בידו של נאשם 1, ולצורך כך חזר אחורנית בזמן, שִיחזר את אשר ראה כאשר נאשם 1 עמד מחוץ לרכב
(בטרם נכנס אליו יחד עם כולם כאמור לעיל) והשיב כי לא זיהה שום חפץ בידו. על שאלה כזו לא ניתן לצַפּות שישיב ביחס לזמן בו ישב נאשם 1 בתוך הרכב, שהרי סביר להניח כי מהקומה השניה לא יכול היה העד להבחין מה מחזיק בידו אדם שיושב בתוך רכב. אולם אם האדם עומד מחוץ לרכב - הדבר אפשרי.
סתירה נוספת שמעלה הסניגור בסיכומיו: "הוא (חוּדיר - מ.ס.) מספֵּר על ארבעה אנשים, בעוד שבהמשך מספֵּר כי סלמן אמר לו שרפי נתן לו פטיש בראש. הוא ולא אחדים";

אולם, ב-ת/26, ש' 11, מסר חוּדיר בפירוש: "שמעתי את השכן שמשון צועק קובי קובי תבוא מהר דפקו לי פטיש בראש", משמע - אחדים היכו אותו ולא רק נאשם 1 (רפי), כטענת הסניגור.
חוּדיר אכן ראה ארבעה אנשים. דבריו של המתלונן לחוּדיר הם תגובתו המיידית של המתלונן, אשר זיהה בוודאות את נאשם 1-שכנוֹ, עימו הוא מסוכסך. אמנם המתלונן זיהה בוודאות גם את הנאשמים 2 ו-3, אך הוא אינו יודע את שמותיהם, ולכן הגיוני שנקב באוזני חוּדיר בשמו של נאשם 1 בלבד. עם זאת, העובדה שהמתלונן הזכיר את שמו של נאשם 1 איננה שוללת את העובדה ששלושה אנשים נוספים השתתפו בתקיפה.
הסבר זה אף עולה בקנה אחד עם עדותו של חוּדיר בבית-המשפט לפיה: "הוא לא ציין שמות מלבד רפי. הוא צעק רפי הרביץ לי רפי הרביץ לי הוא אמר שהיו עם רפי עוד אנשים". (עמ' 45, ש' 8-7).



לעניין עדותו של אלון יוסף.

לעניין "כושר ההעדה".

81.

לטענת הסניגור, מאיבחונים פסיכיאטריים שנערכו לעֵד עולה כי אלון הינו בעל תפיסה לקויה ומעוּותת של המציאוּת, סובל מליקויים שיכליים ונפשיים, ובשל כך הוא עֵד בלתי אמין.
בעדותו בבית-המשפט אף הוּכחה יכולתו הנמוכה ליתן תשובות סדורות והגיוניות, אולם חוקרי המשטרה לא נתנו כל ביטוי בהודעות שגבו ממנו למצבו הנפשי, וליכולתו המוגבלת ליתן תשובות ענייניות.
הלכה פסוקה היא, כי:
"עדוּת חולה-נפש מן הראוי שתעבור מבחן משולש לצורך קביעת משקלה. ראשית, מבחן ההתרשמות הבלתי-אמצעית של בית-המשפט מן העד ומן האופן בו הוא מעיד, תוך נתינת הדעת לחוות-הדעת הרפואית. שנית, מבחנה הפנימי של העדוּת. רוצה לומר, בדיקת העדוּת
על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונהּ או חוסר הגיונהּ הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים של שֹכל ישר המביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באֵמון. שלישית, והעיקר, מבחנהּ של העדוּת על-פי סימני אמת חיצוניים, אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה. כשהמבחן האחרון בא לשמש "שסתום ביטחון" לשני המבחנים הראשונים."
(ע"פ 800/85, ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י מ'(4) 266, 270)
.

וכן:
"סיכומם של דברים, כשירותם לעדוּת של הלוקים בנפשם

- חולי-נפש ומפגרים - נבחנת גם היום באותו מבחן כפול-פנים שאומץ אצלנו מן המשפט המקובל כמפורט לעיל; וזאת בכפוף לשינויים המתחייבים מביטול השבועה והמרתה באזהרה.



ביטול השבועה והמרתה באזהרה, הביאו עימם לשני שינויים במבחן כפול הפנים האמור: האחד - ועל כך כבר דוּבּר

- מרכז הכובד עובֵר, מטבע הדברים, למבחן "כושר ההעדה", לאמור

- לבחינה מדוקדקת אם ובאיזו מידה נפגע כושר ההעדה של העד עקב מחלת-הנפש או הפיגור השכלי; והשני

- מבחן "הבנת משמעותה של השבועה"

- שאיבד, כאמור, במרוצת הימים, את אופיו הדתי - היה למבחן חילוני טהור של מודעוּת לחובה החברתית-אזרחית לומר אמת בעדוּת
בבית-המשפט (מכוחה של ה"אזהרה").
מקום שבו עומד חולה-הנפש או המפגר במבחן כשירות זה

- עדותו מתקבלת באזהרה ככל עֵד (שאינו לוקה בנפשו או בשכלו); ופורמלית, אין היא טעונה תוספת ראייתית, באשר העמידה במבחן הכפול המיוחד לאוכלוסיה זו מייתר את הצורך בתוספת כזו. דרישת התוספת נותרת אפוא נחלת העד הקטין לבדו, מכוח ההוראה המפורשת שב
סעיף 55(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש]
".

(ע"פ 712/94, זיאד בן חלימי ג'בארי נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ט(2) 332, בעמ' 341-340)
.

במהלך אישפוזו ב"מרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש י. אברבאנל" אובחן העד
על-ידי ד"ר קמחי (נ/15ז'), כבעל הפרעת אישיוּת אנטי-סוציאלית, "ללא הפרעות במהלך החשיבה. אין עדוּת להפרעות בפרספציה או למחשבות אובדניות". בסיכום חוות-דעתו נאמר: "הנ"ל יודע היטב להבחין בין מותר ואסור ויכול לעמוד לדין".
בגיליון הרפואי של העד מהמרפאה לבריאות הנפש בתל-אביב (נ/15א'), ציינה ד"ר מגל-ורדי בתאריך 2.1.2001: "אין מחשבות-שווא. אין רצון להזיק לזולת... שיפוט המציאות- תקין".

82.

אין מחלוקת על כך שהעד הוא בעל הפרעת אישיוּת אנטי-סוציאלית, וכי הוא בעל רמת אינטליגנציה נמוכה. השאלה הטעונה הכרעה היא האם ההפרעות הנפשיות שלו וכושרו השיכלי הנמוך גרעו בפועל מכושר ההעדה שלו, וממודעוּתו לחובה להעיד אמת בבית-המשפט.


סבורני כי התשובה לכך היא שלילית.
אמנם העד הוא בעל רמת אינטליגנציה נמוכה, אולם מעדותו בבית-המשפט התרשמתי כי הוא מתמצא היטב בזמן ובמקום ועונה לעניין. אין בכושרו השיכלי הנמוך כדי לגרוע מיכולתו לקלוט רשמים ולדווח עליהם. ניכר עליו כי הוא מבין את משמעות עדותו ואת חשיבותה לצורך הדיון בבית-המשפט, והכחשתו בעדותו בבית-המשפט את האמור באמרותיו במשטרה היא ההוכחה המובהקת לכך.
העד העיד מזיכרונו היכן התגורר נאשם 1 בתקופה הרלוונטית לאירוע נשוא
כתב-האישום, הוא זכר את שם הרחוב ומספר הקומה, ואף תיאר באופן מדוייק: "בית משותף, בניין אחד ארוך, עם כמה כניסות. מסביב יש צמחיה" (עמ' 70, ש' 11-8).
וכן (עמ' 76, ש' 11-8):
"ש.
ובעמ' 2 ש' 27
'ראיתי את רפאל...ליד הכניסה' זה איפה שראינו את התמונות.

ת.
כן, אני מכיר את התמונות של האזור הזה, כי הייתי אצלו הרבה פעמים.

ש.
אתה כותב ש'הוא היה עם בן-דוד שלי מאיר אברהם, זה הנאשם שיושב על ספסל הנאשמים'.

ת.
כן..."

דהיינו, העד- לאחר שעיין בתמונות-
תיאר את מקום התקיפה, זכר מי מתגורר שם ואת מי ראה, דבר המלמד על זיכרונו והבנתו.
העד מוּדע לחובה להעיד עדוּת אמת בבית-המשפט, אולם התרשמתי כי רצונו העז לחלץ את הנאשמים מהפרשה ולהימנע מלהפלילם הניע אותו למסור עדוּת כה מבולבלת וחמקנית.
לעתים, דווקא מחמת הנאיביות וחוסר התיחכום של העד, ניתן להתרשם כי בחלק מתשובותיו,- בנסותו לכסות טפח על-מנת להגן על הנאשמים,- יצא מגלה טפחיים. זאת ועוד, עדותו של אלון, מצטרפת לעדויות האחרות שהובאו על-ידי התביעה ומשתלבת בהן.






מהימנוּת העד.

83.

עסקינן בעֵד אשר הוכרז כ"עֵד-עויין", לאחר שבעדותו בבית-המשפט סתר את האמור בהודעתו במשטרה - ת/34; בדו"ח הובלה והצבעה - ת/35; ובדו"ח העימות - ת/36. אמרות החוץ הללו הוגשו בהתאם להוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות (עמ' 73 לפרוטוקול, ש' 6-2).
לטענת הסניגור, יש להעדיף את עדותו של העד בבית-המשפט על-פני דבריו במשטרה, שהם משוללי היגיון פנימי ואינם משתלבים בעדויות האחרות בפרשה. מה גם שבעדותו בבית-המשפט כַּפר העד בגירסה שמסר במשטרה והבהיר כי בחקירתו במשטרה אמר מה שהורוּ לו השוטרים לומר.
לטענת התביעה, דברי אלון במשטרה הם דברי אמת, ויש ליתן בהם אֵמון ולהעדיפם על-פני דבריו בעדותו בבית-המשפט. כמו-כן, אין היגיון בטענה לפיה העד סיפר מה שאמרו לו השוטרים, שכן אם כך היה הדבר הוא היה מפליל גם את נאשם 2 או שהיה מספר כי ראה את אירוע התקיפה.

84.

בהודעתו במשטרה ת/34, מיום 8.2.2000, סיפר העד:
"אני חבר של רפאל
(נאשם 1)... פעם אחרונה ראיתי אותו ביום שבת בלילה מאוחר בשעה 12 בלילה... הוא נכנס לבית שלי והעיר אותי מהשינה ראיתי שיש לו סימן שחור בעין... הוא אמר לי שקיבל מכות מהשכן שלו ואמר לי שאני יעזור לו להרביץ מכות לשכן. הוא ביקש ממני פטישים וכובעי-גרב אמרתי לו 'קח מה שאתה רוצה'... הוא פתח את הארון אני לא ראיתי מה לקח כי שכבתי במיטה... היו לי בארון פטישים."

להצעתו של נאשם 1 השיב אלון: "אמרתי לו שאין לי כוח עכשיו אני יבוא אולי יותר מאוחר והוא הלך" (ת/34, עמ' 1, ש' 23-9).
"אחרי שעה בערך באתי לסביבה של הבית שלו... ראיתי את רפאל ליד הבית בחוץ ליד הכניסה הוא היה שם עם בן-דוד שלי מאיר אברהם ... שמעתי צעקות ואז ברחתי משם...

אחרי שברחתי ראיתי את יעקב אברהם ואמר לי יש מכות בוא תתערב ואז ברחתי ואמרתי לו שאני לא רוצה להסתבך..."

(ת/34, עמ' 2, ש' 37-35)
.

בדו"ח הובלה והצבעה - ת/35, מיום 8.2.2000, לשאלת השוטרים היכן התבצעה התקיפה, הצביע העד על פתח הכניסה של הבניין ואמר: "כאן זה קרה". כשנשאל איפה עמד בזמן המקרה, השיב: "אני הייתי רחוק בחניה ממול לכניסה" (ת/35, עמ' 2,
ש' 10-5).
בעימות שנערך במשטרה בין העד אלון לבין יעקב אברהם, ביום 22.2.2000, נשאל העד האם הוא מפחד מיעקב אברהם והשיב בשלילה, אך יחד עם זאת הוסיף: "לא נעים לי ממנו" (ת/36, עמ' 2, ש' 15). על-אף אותה "אי נעימות", חזר אלון באופן עקבי על הגירסה שמסר בשתי אמרותיו הראשונות במשטרה, כמפורט לעיל.
בדו"ח העימות ת/36, סיפר אלון כי ב-6.2.2000, כשהלך לאזור בֵּיתו של נאשם 1,-
"...זה היה בשעות הלילה המאוחרות ושם ראיתי את רפי ומאיר אבל לא ראיתי מכות אבל שמעתי צעקות... וברחתי וכשברחתי ראיתי את יעקב אברהם (מצביע על יעקב אברהם שנמצא לידו)...
הוא אמר לי שיש שם מכות..."
(ת/36, עמ' 1, ש' 9; עמ' 2, ש' 12)
.

יצויין, כי יעקב אברהם טען בעימות:
"אלון המציא סיפור כיוַון שהוא רצה להיעצר ולהיות איתו
(עם נאשם 1) בכלא ביחד לעזור לו אם קשה לו... בתור חבר אולי הוא חשב ככה. ואותי הוא הכניס לפֹּה בעדוּת כי הוא רצה שנהיה כולם ביחד בתיק הזה כי גם אח שלי (נאשם 3) קשור לתיק הזה ונהיה כולם ביחד בכלא."
(ת/36, עמ' 4, ש' 10-5)
.

לא זו בלבד שההסבר הנ"ל מגוחך לחלוטין, אלא הוא אף אינו מתיישב עם עדותו של אלון בבית-המשפט, ממנה אנו למדים שהוא ללא ספק הבין את משמעות הדברים נשוא הדיון, והוא שלל
נחרצות אפשרות של מעורבותו באירוע.
"ש.
אני אומרת לך שמי שתקף את סלמן זה בעצם היית אתה, יעקב לוי ורפי שרגא...

ת.
אני אומר שזה לא נכון."
(עמ' 87 לפרוטוקול, ש' 8-5)
.

כלומר, אין בסיס לטענה לפיה אלון רצה להיעצר.
יתרה מזאת, אַלון העיד כי אין לו סכסוך עם נאשמים 1 ו-3 (עמ' 70, ש' 6) והוא אף מקורב לשניהם - נאשם 3 הוא בן-דודו, ונאשם 1 הוא חברו מזה שבע שנים.
לפיכך, אינני סבורה כי לאלון הייתה סיבה כלשהי להעליל על הנאשמים עלילת-שקר.

85.

בעדותו בבית-המשפט סיפר אלון כי נאשם 1 שוחח איתו על סכסוך השכנים בבניין בו הוא התגורר. לדבריו, נאשם 1 אמר לו כי הוא רוצה "לסגור איתו (עם המתלונן) חשבונות כי הוא מציק לו בדיור... הוא אמר לי שהוא רוצה להרוג אותו. הוא אמר לי את זה לפני שקרה את המקרה" (עמ' 71, ש' 3). בתגובה השיב לו אלון "זה לא העסק שלי" (עמ' 70, ש' 29).
יחד עם זאת, כפר העד בדברים שמסר במשטרה, לפיהם נאשם 1 בא לבֵיתו לבקש ממנו פטישים וכובעי-גרב, וביקש ממנו עזרה בסכסוך. כמו-כן, לדברי העד, הוא לא ראה את נאשמים 1 ו-3 ליד הכניסה לבניין בו התגורר נאשם 1 ואף לא שמע צעקות (עמ' 75,
ש' 12; עמ' 76, ש' 7, 12, 14).

86.

אלון טען כי שיקר בדבריו לשוטרים מאחר והם הפעילו עליו לחץ להפליל את הנאשמים ואיימו עליו, בין היתר, בכך שיכניסו אותו ל"בית משוגעים" (עמ' 74, ש'
17-8). "הם הכניסו לי את זה לראש. השוטרים אמרו לי את הפרטים שמופיעים באמרתי במשטרה, מרוב הלחצים. השוטרים הלחיצו אותי, ניר סיני וסלקמן" (עמ' 74, ש' 29-28).
לאור דבריו של אלון בהודעתו במשטרה ת/34, בה מסר כי לא ראה את נאשם 2 בליל האירוע (עמ' 2, ש' 60), ולאור טענתו הנ"ל כי דבריו בהודעתו במשטרה הם המצאת השוטרים, נשאל אלון:
"ש.
למה השוטרים לא אמרו שתספר גם על שמואל

(נאשם 2).

ת.
לא יודע. הם חקרו אותי בקטע הזה.

ש.
תסביר את ההיגיון, למה שיגידו לך תספר על הבן דוד שלך...

ת.
כי הם אלו שדפקו את הפטישים רפאל ומאיר, והם אמרו לי ששמואל בא להפריד."



כאמור לעיל, אלון טען כי הפרטים המצויינים ב-ת/34, ת/35 ו-ת/36, הם פרי המצאת השוטרים והם נאמרו על-ידו כתוצאה מלחץ ואיומים. אולם, בהודעתו במשטרה ת/34, לא נאמר כלל כי נאשם 2 ניגש להפריד כביכול בין הניצים, ומשנשאל העד מדוע פרט זה, שגם הוא "המצאת השוטרים" לכאורה, אינו מוזכר בדבריו במשטרה, השיב: "לא יודע, כי הם כתוב מה שנוח להם" (עמ' 77, ש' 26-17).

87.

באשר לטענתו של אלון בנוגע לאיומים שאיימו עליו אנשי-המשטרה, מקובלת עליי טענת התביעה לפיה אִילו השוטרים אכן היו רושמים "מה שנוח להם", כטענת אלון, כי אז סביר להניח שהיו מציינים ב-ת/34, ת/35, ו-ת/36 עוּבדות שיש בהן כדי להפליל את הנאשמים באופן חד-משמעי, כגון:
שאָלון ראה גם את נאשם 2 ולא רק את נאשמים 1 ו-3 ואת יעקב אברהם, וכי אלון ראה את התקיפה עצמה ולא רק כי שמע צעקות.
מן האמור לעיל אני למדה כי אלון לא מסר פרטים שהיו בהכרח "טובים" ו"נוחים" לחוקריו, אלא סיפר על ההתרחשות כפי שאירעה במציאות ונחרתה בזכרונו.
זאת ועוד, מהימנים עליי דבריהם של אנשי-המשטרה, אשר אישרו כי הדברים שפורטו בהודעותיו של אלון נאמרו על-ידו מרצונו הטוב והחופשי.
רפ"ק סיני, בעדותה בבית-המשפט, כפרה בטענתו של אלון לפיה היא איימה עליו כי תאשפז אותו בבית-החולים "אברבאנל" (עמ' 99, ש' 18).
לדברי רס"מ סלקמן: "זה הגירסה שלו, אפשר לראות על-פי גירסתו שבחלק מהדברים אומר שכן מעורב ובחלק לא. בחלק כן היה עֵד. אם כל-כך פחד ממני יכל עדיין להמשיך ולציין דברים שהוא היה מעורב" (עמ' 131, ש' 15-13).
וכשנשאל סלקמן לגבי התרשמותו מאלון, השיב: "גם האבא (אדוארד אברהם) וגם הבן שלו יעקב לא הכחישו שאכן היה ביניהם לבין אלון מפגש וזה התאים, כך שלא ראיתי משהו מוזר בעדוּת של אותו אלון. הרי אלון סיפר על מפגש מסויים וזה התאמת לי" (עמ' 42, ש' 29-27).

88.

לטענת הסניגור בסיכומיו בכתב, אלון "להוט היה להשׂביע את רצונם של השוטרים ורק בבית-המשפט מצא עוז לעמוד על שלו" (עמ' 26, סעיף 112).
אני דוחה מכל וכל את טענתו זו של הסניגור. סבורני, כי עדותו של אלון
בבית-המשפט איננה פועל יוצא מכך שהוא "מצא עוז לעמוד על שלו", אלא היפוכו של דבר.


התרשמתי כי גירסתו של אלון במשטרה משקפת את שאירע, ואִילו עדותו
בבית-המשפט משקפת באופן ברור את החלטתו,- בין אם התקבלה באופן עצמאי ובין אם נכפתה עליו בדרך זו או אחרת,- שלא להפליל את חברו הטוב - נאשם 1 ואת בן-דודו - נאשם 3, כפי שעולה מתשובותיו (עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 12):
"ת.
היא הכריחה אותי לדבר דברים שאני לא רוצה להגיד.

ש.
למה אתה לא רוצה להגיד.

ת.
כי זה משפחה שלי, חברים שלי ובגלל זה לא רציתי לספר."

כך באה לידי ביטוי חרטת העד על הדברים שמסר בהודעותיו במשטרה (עמ' 76, ש' 17-15):
"ש.
אמרת שראית את הבן דוד שלך, למה לא המצאת מישהו אחר.

ת.
...לא יודע למה אמרתי דווקא הבן-דוד... הם הציקו לי הם הזכירו את השם שלו ואז אמרתי עליו. הם עצרו אותו יחד עם רפי. לא הייתי צריך לדבר."

בעדותו בבית-המשפט התחמק העד מליתן תשובות ענייניוֹת ותירץ עובדה זו בתירוצים שונים (עמ' 75, ש' 27):
"ש.
מסרת את העדוּת ב-8.2.00... ז"א זמן קצר אחרי שקרה המקרה דיברת עם השוטרים.

ת.
אז לא זכרתי טוב מה שקרה..."


תשובה זו,- לפיה בבית-המשפט, שנה ומעלה לאחר האירוע, "זוכר" העד טוב יותר את האירוע מכפי שזכר אותו במשטרה, יומיים בלבד לאחר התרחשותו,- אינה משכנעת, מאחר והעד לא שִינה או הוסיף פרטים לגירסה אותה מסר במשטרה, אלא הכחיש אותה באופן גורף.
סבורני כי הגיוני יותר התירוץ הסותר שמסר העד, לפיו "שכח" מה אמר במשטרה, אך יחד עם זאת מאשר כי כאשר נחקר במשטרה זכר את האירועים (עמ' 71, ש' 7): "אני זוכר שחקרו אותי במשטרה, שכחתי מה אמרתי. אז אמרתי וזכרתי".

89.

כפי שפורט לעיל, גירסתו של העד במשטרה עולה בקנה אחד עם עדויות אחרות בפרשה, ומשתלבת בהן.
לאור האמור לעיל, אני מאמצת את דבריו של העד ב-ת/34, ת/3, ו-ת/36 כעדוּת אמת, ומעדיפה אותם על-פני עדותו בבית-המשפט, וזאת בהתאם להוראות סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות.

לעניין עדותו של יעקב לוי.

באשר למהימנות העד.

90.

העד, חברוֹ של נאשם 2, התחמק בעדותו בבית-המשפט ממתן תשובות לשאלות בא-כוח המאשימה וטען לגבי פרטים רבים כי "אינם ידועים" לו או "נשכחו" ממנו, על-אף שסיפר עליהם בהודעתו במשטרה. כמו-כן, בעדותו בבית-המשפט סתר בפרטים מהותיים את דבריו במזכר ת/25, ולבקשת התביעה הוכרז "עֵד-עויין".
בהודעתו הראשונה במשטרה, ת/48, מיום 6.2.2000, סיפר לוי: "ואז מאיר הצטרף, ונסענו לירושלים ישירוֹת, לא התעכבנו בדרך, תדלקנו לפני ירושלים..." (עמ' 2, ש' 49-47).
לעומת זאת, במזכר ת/25, שנרשם במהלך תישאול שנערך לעד ביום 7.2.2000, מסר גירסה שונה לחלוטין:
"לאחר שיצא מבֵּיתו של שרגא נסעו לבית חמתו ולאחר מכן לבית הוריו ולאחר מכן נסעו לרמת-חן... לדבריו רפי שרגא
ואחִיו שמואל ירדו מהרכב בעוד הוא ממתין ושראה שהם מבוששים לבוא ירד מהרכב וחיפש אותם ואף הלך לבניין של שרגא לחפש אותם ורק לאחר זמן שלא יכול להגדיר נסעו לירושלים."

בעקבות דבריו הנ"ל נחקר לוי עוד באותו היום, בשעה 23:50, ונגבתה הודעתו השניה ת/49, בה חזר ואישר את העצירה ברמת-חן ואת ירידת נאשמים 1 ו-2 מהרכב. לדבריו: "נסענו לאזור רמת-חן, שם חנינו והאוטו עמד קצת. שמואל ורפאל ירדו מהאוטו לא זכור לי אם אמרו לאן הם הולכים..." (עמ' 2, ש' 51-49).
בעדותו בבית-המשפט, כשנשאל מדוע לא סיפר על העצירה בהודעתו הראשונה במשטרה, השיב: "בפעם הראשונה שעצרו אותי האשימו אותי בדבר שאני רחוק מהדבר הזה, זה דבר שלא יעלה על הדעת דבר כזה" (עמ' 119, ש' 7-6).
אולם, "בפעם השניה כבר יותר התחלתי להתעשת, יותר להכיר יותר להבין מה לי למשטרה... התרעננתי יותר וסיפרתי על זה שעצרו את הרכב" (ש' 11-10).

91.

לוי הועמד לדין בבית-המשפט השלום בתל-אביב-יפו בגין מסירת עדויות סותרות. במשפטו הודה בעובדות כתב-האישום המתוקן - ת/47א', לפיהן בתאריך 6.2.2000 בשעה 03:45 או בסמוך לכך, הוא הגיע ביחד עם הקושרים (הנאשמים) סמוך לבֵיתו של המתלונן, ומיד לאחר מכן תקפו הקושרים את המתלונן באמצעות פטישים וגרמו לו חבלות חמוּרות בראשו, שלא בנוכחותו של לוי.
בעדותו בבית-המשפט לוי אישר זאת ואמר: "זה כתב-האישום המתוקן שהוגש נגדי, ובו הודיתי" (עמ' 118, ש' 10).

92.

בעדותו בבית-המשפט חזר העד ואישר גם את דבריו במזכר ת/25 בעניין העצירה:
"ת.
...עצרנו גם אני הייתי ברכב לא יודע איך קוראים למקום.

ש.
איפה?

ת.
ברמת חן."
(עמ' 118, ש' 31-29)
;

"ש.
מה עשו האנשים האחרים, כשהרכב עצר.

ת.
יצאו מהאוטו, הלכו, ואחרי זה חזרו. אני נשארתי ברכב."
(עמ' 118 ש' 34)
.

אולם, ב-ת/49, וכן בחקירתו-הנגדית על-ידי בא-כוח הנאשמים (עמ' 125,
ש' 10-9), חזר בו לוי מדבריו ב-ת/25, לפיהם משבוששו לבוא הלך עד לבֵיתו של נאשם 1 על-מנת לחפשם.
"תשובה:
אני כן טיפה יצאתי מהאוטו הלכתי לנשום אוויר קצת כמה מטרים מהאוטו וזהו.

שאלה:
אתה אמרת לי בע"פ שיצאת לחפש את שמואל ורפאל כי ראית שהם מתעכבים וגם הלכת לבניין של רפאל לחפש אותו.

תשובה:
אני לא אמרתי ככה אמרתי שיצאתי וגם הסתכלתי על הדרך לראות עם הם נמצאים לחפש אותם.

שאלה:
היכן חיפשתה אותם.

תשובה
:

הסתובבתי שם הלכתי בערך 15-10 מטר."

(ת/49, עמ' 2, ש' 64-55)
.
גירסת העד ב-ת/25 אף נתמכת בחלקה בדבריו של העד בחקירתו הראשית
בבית-המשפט. בתחילה טען כי אינו יודע מה המרחק בין בֵּיתו של נאשם 1 למקום עצירת הרכב. לדבריו (עמ' 119, ש' 25-24):
"לא יודע אם זה היה, לא זוכר. למרות שמקריאים לי מהמזכר שאמרתי שהלכתי מהרכב לבית של שרגא, אני לא יודע אם זה היה."

אולם, לאחר שרוענן זכרונו על-ידי בא-כוח המאשימה, השיב העד כי המרחק בין מקום העצירה של הרכב לבין בֵּיתו של נאשם 1 הוא "אולי מאה מטר... עכשיו כשהראית לי את השרטוט נזכרתי" (עמ' 120, ש' 26-23); "מה ששירטטתי בשרטוט זה אמת, וזה המרחק עד הבית של רפי" (עמ' 120, ש' 28).
אומדן זה מתיישב עם הערכתו של סלקמן בעדותו: "המרחק בין המיקום של הרכב לבית של שרגא והמתלונן הוא 70-60 מ'." (עמ' 44, ש' 7).
לפיכך, בעניין זה אני מאמצת את דבריו של העד כמפורט במזכר ת/25, אם כי התרשמתי שדבריו בהודעתו ת/49 זו גירסת האמת של העד, כפי שיפורט בהמשך, ואני מאמצת אותם.

93.

הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית-המשפט, עשה העד לוי מאמצים ניכרים שלא להפליל את הנאשמים, ומכך נובעות מרבית הסתירות בדבריו. מטעם זה אינני סבורה כי יש בסתירות הללו כדי לכרסם ולפגום במהימנותו של העד.
"ש.
יש לי תחושה שאתה לא רוצה לספר את האמת. מה יש לך להגיד על זה.
ת.
למה תחושה?
כל מה שהיה היה בעדות השניה אמרתי."
(עמ' 119, ש' 33-32)
.

בחקירתו-הנגדית על-ידי בא-כוח הנאשמים, חשש העד לחזור שוב על גירסתו המפלילה, כמפורט ב-ת/49, ולשאלות הסניגור אישר רק באופן כללי את האמור בהודעה דנן, אך לא חזר על פרטיה: "מדובר בהודעה שניה? אז כן, מה שרשום זה כן" (עמ' 126, ש' 3).
וכן (עמ' 128, ש' 34),-
"העדוּת השניה מה שאמרתי במשטרה זה העדות האמיתית."

כידוע,-
"אין בעצם הימצאותן של סתירות באימרות שנמסרו במשטרה (על-ידי נאשם או על-ידי עֵד ונתקבלו לפי
סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש]
), כדי לשלול מכל וכל מן האימרות כל ערך הוכחתי... על בית-המשפט לבור את המוץ מן התבן, לברר ולשקול, על-פי מערך הנסיבות והראיות כולן ועל-פי הגיונם הפנימי והחיצוני של הדברים, מה ראוי שיידחה ומה ראוי שיאומץ."
(ע"פ 1258/90, חמידה נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ו(3) 731, 735)
.

"ככלל, דין האימרה כדין "עדוּת", לאמור- בית-המשפט אינו חייב לקבל את כולה, כמוֹת שהיא, ורשאי הוא לפצלה: לקבל חלקים ממנה כמהימנים ולדחות חלקים אחרים כבלתי מהימנים; ולהעניק משקל ראייתי כזה או אחר לאותם חלקים שהוא מוכן לקבל."
(ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 295)
.

טענות ההגנה בנוגע לעדותו של יעקב לוי.

94.


הסניגור טוען, כי עדותו של לוי ואף הודאתו בכתב-האישום המתוקן בעניינוֹ -
ת/47א', אינן מפלילות את הנאשמים מאחר ובעדותו בבית-המשפט הודה לוי אך ורק בכך שסתר את דבריו בהודעותיו במשטרה ולא אמר דבר על אירוע התקיפה עצמו. אולם טענה זו מתעלמת מהעובדה שעדותו של לוי מפריכה את גירסאות הנאשמים ומלמדת כי הם היו במקום התקיפה בזמן התקיפה, וזאת בניגוד לטענתם כי סמוך לשעה 04:00 כבר היו בירושלים עם לוי ועם נאשם 1.
זאת ועוד, גם בעובדות
כתב-האישום בו הודה העד יש התייחסות מפורשת לאירוע התקיפה עצמו - "מיד לאחר מכן תקפו הקושרים את המתלונן באמצעות פטישים וגרמו לו חבלות חמוּרות בראשו..." (ת/47א').
עוד טוען בא-כוח הנאשמים, כי מנסיבות המקרה למדים על כך שלוי משמש
כעֵד-מדינה, ועל-כן עדותו טעונה סיוע. טובת-ההנאה שקיבל העד הינה שחרורו ממעצרו בתאריך 14.2.2000, העמדתו לדין בגין מסירת עדויות סותרות בלבד ואי-מיצוי החקירה נגדו בכל הנוגע למעורבותו באירוע התקיפה.
לדברי בא-כוח התביעה, לא היו די ראיות על-מנת להעמיד את לוי לדין בגין התקיפה, ואין מדובר בטובת-הנאה שניתנה לעֵד.
אכן התקיימו מגעים בין סניגורו של העד לבין המאשימה, אולם המגעים לעריכת הסכם עֵד-מדינה הופסקו בשל חילופי סניגורים, ושחרורו של לוי ממעצר אינו בבחינת טובת-הנאה, אלא, כאמור לעיל, נבע משיקולים ראייתיים.

95.

אני דוחה את הטענה לפיה לוי הינו עֵד-מדינה.
אמנם,-
"התמורה לשיתוף פעולה של העד... יכולה לבוא לידי ביטוי בכל "טובת הנאה" מכל סוג שהוא"
;

וכן,-
"אין המדובר רק בהבטחה של טובת-הנאה, שתינתן לעֵד לאחר ובתנאי שימלא התחייבותו ויעיד נגד שותפיו, אלא - גם בטובת-הנאה שכבר ניתנה לעֵד עוד לפני שהגיע תור עדותו נגד חבריו."
(ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 363)
.

במקרה דנן אין מדובר בהבטחת טובת-הנאה שתינתן בעתיד ואף לא בטובת-הנאה שניתנה מראש. את דבריו המפלילים במשטרה (ת/25, ת/49) לגבי העצירה ברמת-חן, מסר לוי באותו יום - 7.2.2000, בשלב בו גם לטענת הסניגור טרם קיבל "טובת-הנאה" כלשהי וטרם הובטחה לו כזו, שכן, רק בתאריך 10.2.2000 יזם סניגורו של לוי פנייה למשטרה בבקשה לחתום על הסכם עֵד-מדינה עם מרשוֹ (המזכר ת/42). המגעים המפורטים בסיכומי הסניגור התנהלו החל מיום 10.2.2000 ואילך, ובעת שהמידע המפליל נמצא כבר בידי המשטרה, דהיינו, המשטרה לא הבטיחה ללוי דבר, והלה לא החליט למסור את הודעותיו "על-סמך" הבטחה כלשהי. אף אם נניח שקיווה לכך - הרי שהלַכה פסוקה היא כי "תקווה" בלבד אינה נחשבת כטובת-הנאה,-
"ציפייה של עֵד לקבלת "טובת-הנאה" בעקבות מסירת הודעה שתוכנהּ יספק את החוקרים, הינה גורם שיש לו השלכה ישירה על מהימנוּת העדוּת; ובית-המשפט יביא גורם זה בחשבון לעניין הערכת משקלה הראייתי של ההודעה. ברם, אין בתקווה כזו, כשלעצמה, כדי להפוך את העד ל"עֵד-מדינה", כל עוד לא "השתכללה" בין העד לבין הרשות "הסכמה" כאמור."
(ע"פ 4938/94, שמרלינג נ. מדינת ישראל, פד"י נ'(5) 181, 193)
.
96.

בא-כוח הנאשמים טוען כי גירסתו של לוי לפיה עצרו ברמת-חן, כאשר לגירסת התביעה עצירה זו נועדה על-מנת לתקוף את המתלונן, אינה אפשרית. עצירה זו, שנמשכה חצי שעה בלבד לטענת הסניגור, אינה מספיקה לצורך הליכה לבֵיתו של המתלונן ותקיפתו, ומתאימה על-פי מיקום בֵּיתו של אלון, לכל היותר, ל"הצטיידות" בפטישים ובכובעי-גרב.
מדובר בטענה עובדתית שלא בא זִכרהּ בחומר הראיות, אשר הועלתה לראשונה על-ידי בא-כוח הנאשמים בסיכומיו ולא ברור על מה היא סומכת.
כפי שיפורט להלן, זמנה של "ההצטיידות" היה מוקדם יותר, ואין לגזור מהעובדה שחנו סמוך לבֵיתו של אלון כי זו בהכרח העצירה לצורך "הצטיידות".
"העצירה להצטיידות" התרחשה מבחינת סדר הזמנים בין 00:00 ל-00:30, ואִילו ההליכה לבית המתלונן ותקיפתו התרחשו כשלוש שעות מאוחר יותר.
חיזוק לכך ש"עצירת ההצטיידות" התרחשה בין 00:00 ל-00:30, ניתן למצוא בדברים הבאים:
בתחילה, כשנשאל לוי באיזו שעה יצאו מבֵּיתו של נאשם 1, השיב: "לא יודע לא רוצה סתם להטעות" (ת/49, עמ' 1, ש' 22).
לאחר מכן, נשאל שוב אותה שאלה, והשיב: "יצאנו בערך אחרי הטלפון שהתקשרתי לאמא שלי" (ת/49, עמ' 2, ש' 35).
השעה בה התקשר העד לאימו ידועה לנו מהמזכר ת/25, שם צִיֵין החוקר סלקמן: "...מסרה לי אימו של החשוד כי בנה התקשר אליה בשעה 00:15 ואמר לה שהוא נוסע עם חברים לירושלים".
בהודעתו של לוי ת/49, נאמר כי כאשר צפו בסרט בבֵיתו של נאשם 1, הוא לא ראה את נאשם 1 בסלון, וכשנשאל האם נאשם 1 יצא מן הדירה בזמן שהיו בבֵיתו הוא לא שלל זאת. לדבריו: "יכול להיות שהוא יצא... אני הייתי בסלון ביחד עם שמואל ואני לא יודע היכן רפאל היה" (עמ' 2, ש' 33-29).
כמו-כן, הדבר מתיישב עם דבריו של אלון בהודעתו במשטרה ת/34, לפיהם
נאשם 1 הגיע אליו בשעה 00:00
בלילה.
סיכומו של דבר, העצירה ברמת-חן אינה "עצירת ההצטיידות", אלא מדובר בעצירה עליה סיפר לוי לחוקר סלקמן ב-ת/25, ואשר לגביה טען כי אינו יודע כמה זמן נמשכה, ולא בכדִי. "...ורק לאחר זמן שלא יכול להגדיר נסעו לירושלים" (ת/25).
לוי סיפר אמנם על העצירה, אך בכל-זאת לא היה מעוניין למסור למשטרה את כל המידע המפליל שהיה בידיו, ולכן התחמק מלענות לשאלה הקריטית אשר היה בכוחה להפליל את חבריו - כמה זמן נמשכה העצירה ברמת-חן
- וטען כי "אינו יודע".
97.

במהלך חקירתו במשטרה, בהיותו אחד החשודים בתקיפה וברצותו לחפות על חבריו, לא סיפר לוי בהודעתו הראשונה ת/48 את העובדה המהותית לפיה עצרו ברמת-חן.
במזכר ת/25 ובהודעתו ת/49, חשף פרט זה, ובכך סתר את דבריהם של הנאשמים אשר טענו נחרצות כי לא עצרו בדרכם לירושלים, ושקרו במצח נחושה לגבי עובדה זו.
עורך המזכר ת/25 וגובֵה ההודעה ת/49, רס"מ סלקמן, העיד בבית-המשפט כי הוא רשם את דברי העד ככתבם ולשונם (עמ' 131, ש' 8-6).
התרשמתי כי בהודעתו במשטרה ת/49 (למעט החלק בו חזר מדבריו ב-ת/25 כמפורט לעיל); בדבריו במזכר ת/25; ובהודאתו בכתב-האישום בעניינו ת/47,- אמר לוי דברי אמת, ועל-פי הוראות סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, אני מעדיפה את האמור בהן
על-פני דבריו בעדותו בבית-המשפט ובהודעתו במשטרה ת/48.
האמור ב-ת/49, ב-ת/25 וב-ת/47, נתמך בדבריו בהודעותיו של חוּדיר - ת/18

ו-ת/26, וכן בדבריו של אלון בהודעתו ת/34 ובדו"ח הובלה והצבעה - ת/35.

98.

אמרות החוץ של העד לוי - כולן יחד וכל אחת לחוד - מצביעות על נוכחוּת הנאשמים במקום התקיפה בזמן התקיפה, ומחזקות את עדותו של המתלונן אשר זיהה את הנאשמים בוודאות כתוקפיו.
כמו-כן, העובדה ששלושת העדים - חוּדיר, אלון ולוי, הוכרזו "עדים-עויינים" ואמרותיהם במשטרה הוגשו על-פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, מחזקת אף היא את התרשמותי כי הללו חששו להפליל את הנאשמים, ובשל כך חזרו בהם בעדותם
בבית-המשפט מגירסת האמת שמסרו במשטרה.
בסעיף 10א'(ד) לפקודת הראיות נקבע, כי: "לא יורשע אדם על-סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה".
כידוע,-
"הכלל הוא, שאמרת חוץ בכתב של עֵד, המתקבלת כראיה מכוח הוראות
סעיף 10א' לפקודת הראיות
- יכולה לשמש, כשלעצמה סיוע; שדין אמרה כזו כדין עדותו של העד, וכאשר היא משמשת סיוע בלבד, אין צורך שימצא לצידה "דבר לחיזוק."
(ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 207)
.

בענייננו, כל אחת משלושת אמרות החוץ דנן יכולה לשמש "דבר לחיזוק" לרעותה, וכן הראיות הנוספות שהובאו על-ידי התביעה כמפורט לעיל גם הן יכולות לשמש כ"דבר לחיזוק".
ח.

הערכת ראיות ההגנה.
עדותו של נאשם 2.
99.

כפי שפורט בהמשך, נאשם 2 סתר בדבריו בעדותו בבית-המשפט את דבריו בהודעתו במשטרה ת/28 בפרטים מהותיים, וכן התגלעו סתירות בין דבריו לבין דברי העדים האחרים, לוי אלון וחוּדיר, לרבות דבריו של נאשם 3.
בהודעתו במשטרה ת/28, סיפר נאשם 2 כי בשעה 20:00, במוצאי-שבת, הגיע נאשם 1 לבית הוריו, ונאמר לו כי נאשם 2 משחק טניס ליד בית חברו יואב. נאשם 1 נסע לנאשם 2 ואסף אותו ממקום הימצאו (עמ' 1, ש' 25-21).
משם נסעו הישר לירושלים - נאשם 1, נאשם 2 ולוי, ששיחקו יחד טניס,
ונאשם 3 אשר היה ברכב עם נאשם 1. לדבריו, הם נסעו בערך בשעה 00:00 בלילה (ת/28, עמ' 1,
ש' 37-28).
נאשם 2 טען כי לא היה בבֵיתו של נאשם 1 בליל האירוע (ת/28, עמ' 2, ש' 38-36):
"שאלה:
אם אני אגיד לך שאתמול בלילה הייתם ברח' של אחיך מעפילי אגוז.

תשובה:
אני אישית לא הייתי שם מהרגע שהוא אסף אותי בטניס
ישר לירושלים.".

בתגובתו לכתב-האישום ובעדותו בבית-המשפט, סיפר נאשם 2 סיפור שונה לחלוטין, ולפיו במוצאי-שבת דנן בשעה 20:00, יצא יחד עם חברוֹ לוי ואחִיו נאשם 1 מבית הוריו ברמת-גן לבֵיתו של נאשם 1 בתל-אביב, שם צפו בסרט עד שעה 21:30. לאחר מכן לקחו ארגזי פירות וירקות והעבירו אותם לחמתו של נאשם 1 בתל-אביב ולאימו ברמת-גן, ובין השעות 00:00 ל-00:30 אספו את נאשם 3 מבֵּיתו ונסעו לירושלים (עמ' 136-135).
לשאלת בא-כוח המאשימה מדוע שִיקר בהודעתו במשטרה, השיב נאשם 2 (עמ' 155, ש' 25): "השוטר שאל אותי שאלות הוא בילבל בין שתי שאלות דומות וזה היה בקטע הזה".
כמובן שאין בתשובה זו משום הסבר הגיוני לשתי הגירסאות השונות לחלוטין זו מזו שמסר הנאשם, ואשר סותרות זו את זו.
לטענת נאשם 2, כאשר הם הובילו מצרכים לבית חמותו של נאשם 1 הם גם ישבו שם, אם כי לדבריו: "לא זוכר בדיוק את הזמן ומה בדיוק היה שם" (עמ' 136, ש' 23).
גם בהתחשב בנתון זה, הובלת המצרכים בהערכה מקסימלית עשויה להימשך כשעה וחצי (אף שהדעת נותנת כי היא נמשכה פחות מכך). דהיינו - גם אם יצאו נאשם 2, נאשם 1 ולוי, מבֵּיתו של נאשם 1 בשעה 22:00, ולא בשעה 21:30, כנטען על-ידי נאשם 2, וגם אם הובלת המצרכים נמשכה שעה וחצי - עולה מהנתונים הנ"ל כי הם הגיעו אל נאשם 3 בשעה 23:30.
אולם, לטענת נאשם 2 הם הגיעו אל הנאשם 3 בשעה 00:30, כך שאין הסבר ל"היעלמותה" של שעה תמימה, אם לא יותר מכך.
זאת ועוד, לגירסת לוי הם ישבו בבֵיתו של נאשם 1 כשעה. מבֵּיתו של נאשם 1 הוא התקשר לאימו בשעה 00:15 לערך, וסמוך לאחר מכן הם יצאו לדרכם (ת/25; ת/49,
עמ' 1, ש' 22). דהיינו, בשעה 00:15 הם יצאו מבֵּיתו של נאשם 1, וכיוַון שאין מחלוקת כי לאחר שיצאו מבֵּיתו של נאשם 1 ולפני שאספו את נאשם 3 יֵשנו פרק זמן בו הם הובילו ארגזים לחמתו של נאשם 1 בבית ברבור ומשם לבית הוריו של נאשם 1 ברמת-גן - לא יתכן שהם אכן אספו את נאשם 3 מבֵּיתו ב-00:30 כפי שטען נאשם 2.

100.

סבורני, כי הנאשמים סיפרו כי אספו את נאשם 3 מבֵּיתו בשעה 00:30 על-מנת לבסס את טענת ההגנה שלהם לפיה לא יתכן שנמצאו במקום התקיפה בשעה 03:45, מאחר ולגירסתם, לאחר שאספו את נאשם 3 נסעו לירושלים.
לגירסת הנאשמים, הם הגיעו לכותל בין השעות 02:30 ל-03:30 (עמ' 136,
ש' 13-12; עמ' 158, ש' 11). בהמשך, כדי להסבּיר מדוע הגיעו לכותל בשעה מאוחרת, טענו כי טעו ברחובות ירושלים בין 40 דקות לשעה.
טענה זו אינה סבירה, גם בהתחשב בעובדה שמדובר בשעות הלילה המאוחרות כאשר התנועה בעיר מועטה. אין זה מתקבל על הדעת ש"איתור" הכותל נמשך כשעה תמימה, במיוחד לא כאשר נאשם 2 לומד בישיבה בירושלים וסביר להניח שהוא מכיר את האזור.
בהתאם לגירסתו של לוי לפיה ישבו אצל נאשם 1 כשעה ויצאו מבֵּיתו בשעה 00:15, עולה גם כי הם הגיעו אל הנאשם 1 בשעה 23:00 לערך, ובכך נסתרת גירסתו של נאשם 2 לפיה נסעו לבֵיתו של נאשם 1 בשעה
20:00. לא יתכן שנסיעה מרמת-גן לדרום תל-אביב ארכה שלוש שעות.

101.

בהודעתו במשטרה ת/28, לאחר שסיפר כי אחִיו נאשם 1 בא לאסוף אותו ממקום המשחק, אמר נאשם 2 (עמ' 1, ש' 31-28):
"הוא
(נאשם 1) אמר שיש לו חבר ברכב בשם מאיר. אני מכיר את מאיר אנו חברים טובים גם שלי גם של אחי ואז עזבנו את הטניס ונסענו והיה איתנו עוד חבר בשם יעקב שיחק איתי בטניס..."

מהדברים הללו נראה לכאורה כי מדובר במאיר אברהם-נאשם 3, שכן הוא חברוֹ של נאשם 1 והוא אף מיודד עם אחִיו - נאשם 2.
דא עקא, שבהמשך העלה נאשם 2 גירסה דימיונית, שנסתרה במפורש על-ידי לוי, וכן על-ידי נאשם 3, שכלל לא הזכיר את "מאיר הקטן".
לדברי נאשם 2 בהודעתו במשטרה (ת/28, עמ' 1, ש' 37-33):
"...אני נשארתי עם ילד בשם מאיר... בן 13 בערך ואז מאיר נשאר לבד... ואז ארבעתנו נסענו ישר לירושלים וזה היה בערך בשעה 12:00 בלילה."

בעדותו בבית-המשפט, כשנשאל נאשם 2 לאיזה "מאיר" התכוון, השיב (עמ' 147, ש' 29-18):
"קשה לי לענות בלחץ, זה מאיר שאמרתי שהוא חבר שלי ושל אחי הקטן, פה משמע שזה של אחי הגדול. מאיר הוא שכן שלי בחור בגיל 13. הוא לא מאיר אברהם
(נאשם 3) אלא מאיר אחר.
ש.
אחרי 4 ש' אתה מדבר על אותו ילד שקוראים לו מאיר... ז"א המאיר שסיפרת שלוש ש' למעלה שהיה ברכב, זה לא אותו מאיר שנשארת איתו אחר כך.
ת.
כשאחי רפאל אמר שיש מאיר ברכב זה היה אותו ילד ששיחק איתי טניס...
ש.
מאיר בש' 28 הוא לא אותו מאיר שדוּבּר עליו 4 ש' אחר-כך.
ת.
אני לא מסכים אני טוען שהוא אותו אחד."

אולם לא יתכן שמדובר באותו "מאיר", כיוַון שמדבריו של נאשם 2 אנו למדים שמדובר בחבר של נאשם 1 אשר גם נאשם 2 מכיר אותו, ואִילו "מאיר הקטן" אינו חברוֹ של נאשם 1, הוא שָכֵן ומשמש כשותפו של נאשם 2 למשחק הטניס.
בהמשך הודעתו מסר נאשם 2 כי ארבעתם נסעו לירושלים, ואין מחלוקת כי לא נסעו עם ילד בן 13 - "מאיר הקטן", אלא עם מאיר - נאשם 3. זאת ועוד, נאשם 2 מסר בהודעתו במשטרה כי שיחק טניס עם חברוֹ לוי (ת/28 ,עמ' 1, ש' 30); אולם, לוי כופר בגירסתו של נאשם 2 בנוגע לילד בשם "מאיר" אשר שיחק כביכול טניס עם נאשם 2.
לוי מסר בהודעתו במשטרה ת/48 כי מיד שיצא מבית-הכנסת, הלך עם נאשם 2 לבֵיתו של חברם יואב, שם שיחקו השניים במטקות. לשאלת החוקר מי היה איתם, חוזר לוי ומדגיש: "אני ושמואל לבד, אני והוא שיחקנו לבד ואף אחד לא הצטרף". אף כשנשאל באופן ספציפי האם הצטרף אליהם ילד בשם מאיר, השיב לוי:
"לא היה אף-אחד"
(ת/48, עמ' 2, ש' 60-56).
בנוסף לאמור לעיל, נאשם 2 מסר בעדותו בבית-המשפט שתי גירסאות הסותרות זו את זו, ולאחר שטען נחרצות כי מדובר באותו מאיר, דהיינו "מאיר הקטן", מסר בהמשך גירסה סותרת (עמ' 148, ש' 16-4):
"ש.
אני אומר לך שלכל אורך העמוד שדיברת המאיר שדיברת שנסע איתך לירושלים זה מאיר נאשם 3.
ת.
אני זוכר טוב מאוד, המאיר שדיברתי שנסע איתנו לירושלים פה כשאמרתי ארבעתנו הכוונה למאיר הנאשם.
ש.
אתה ממציא היום גירסה לבית-המשפט לטענת האליבי שלך טענת שאתם אספתם את מאיר בסביבות 12:00 בלילה ונסעתם לירושלים, זה לא מסתדר עם העדוּת... לפיה מאיר חיכה לך ברכב...
ת.
המאיר שלמעלה הוא מאיר הקטן, וזה שמאיר הנאשם מס' 3 הוא המאיר בהמשך, מה שכתוב פה ארבעתנו שלכאורה סותר מה שאמרתי עכשיו ששני מאיר שונים אני אענה על זה. מה שקרה
שם זה כך, השוטר אמר לי תמשיך הלאה, התחלתי לספר את הנקודה שנסענו לבית של אחי, הוא צעק לי 'הלאה לירושלים', ואז אמרתי לו לירושלים נסענו ארבעתנו והוא כתב מה שרצה."

בניסיונו להסבּיר את הסתירות הללו הסתבך נאשם 2 בשקר נוסף, שכן בהודעתו במשטרה לא זו בלבד שלא מסר על נסיעה לבית אחִיו, הוא אף שלל זאת במפורש.
סבורני כי אכן מדובר במאיר אחד בלבד, והוא נאשם 3. "מאיר הקטן" הוא יציר דימיונו של נאשם 2. נאשם 2 "המציא" אותו על-מנת לא לסבך את נאשם 3 בפרשה. ההסברים שמסר נאשם 2 כשנשאל על אותו "מאיר הקטן" בלתי-סבירים ומגוחכים.

102.

בהודעתו במשטרה מסר נאשם 2 כי היה אמור להיות בירושלים ביום ראשון 6.2.2000, בשעה 11:00
בבוקר (ת/28, עמ' 1, ש' 19).
בעדותו בבית-המשפט סיפר, כי לאחר שהסתיימה התפילה הם הלכו לישיבת "פורת יוסף", ומשלא פגשו שם חברים, לדבריו: "עלִינו לרכב לכיווּן הבית" (עמ' 138,
ש' 5-3). בדרכם חזרה, אך בעודם בירושלים, התקשרו אליהם לפלאפון מהמשטרה וביקשו שיחזרו לתל-אביב.


מדבריו אלו עולה, כי ההחלטה לחזור לתל-אביב קדמה לשיחת הטלפון עם המשטרה. לשאלת בא-כוח המאשימה, כיצד מתיישבת החֲזרה לתל-אביב עם העובדה כי היה עליו להיות בירושלים למחרת בבוקר, השיב נאשם 2 כי לאחר שיחת הטלפון עם המשטרה: "אני פשוט החלטתי שאני חוזר עם אחי. למרות שהייתי צריך להיות
באחת-עשרה בירושלים. זו הייתה החלטה שלי" (עמ' 151, ש' 11-10).
הסבר זה סותר לחלוטין את דבריו של נאשם 2 לפיהם לאחר הביקור בישיבת "פורת יוסף" החליטו לחזור הביתה.
גם בהודעתו במשטרה מסר נאשם 2 כי עלו לרכב וחיפשו את היציאה לתל-אביב, ורק לאחר מכן התקשרה אימו לפלאפון ואף נתנה לשוטר סלקמן לשוחח איתו (ת/28,
עמ' 1, ש' 57-53).
לשאלות בא-כוח המאשימה, אמר הנאשם 2 כי לפני שיחת הטלפון הוא לא התכוון לחזור לתל-אביב אלא הוא התכוון שחבריו יורידו אותו בישיבה בה למד בירושלים, אשר לדבריו נמצאת בכיווּן היציאה לתל-אביב (עמ' 152, ש' 15). אולם, הסבר זה הועלה לראשונה בבית-המשפט מפיו של נאשם 2 בלבד, ואיננו מתיישב עם דברי הנאשמים באמרותיהם במשטרה, מהם אנו למדים שהנאשמים ולוי התכוונו לחזור בצוותא
לתל-אביב.
"ש.
גם בבית-המשפט וגם במשטרה אתה נותן אותה תשובה שקודם אתם החלטתם לנסוע לתל-אביב ואחרי זה הגיעה השיחה.
לא מסתדר שבשתי הזדמנויות שונות אמרת אותו דבר שהייתם בדרך לתל-אביב ואז קיבלת את הטלפון ועכשיו אתה ממציא תשובה אחרת...
ת.
מה אתה רוצה שאני אענה לך, זו לא המצאה."
(עמ' 152, ש' 21-16)
.

103.

מצאתי לנכון לציין עניין נוסף, שיש בו כדי להצביע על חוסר העקביות בדבריו של נאשם 2.
בחקירתו-הראשית העיד הנאשם: "...רפאל אמר שהוא עייף ולא היה במצב-רוח כל-כך טוב" (עמ' 136, ש' 19-18).
בחקירתו-הנגדית, כאשר בא-כוח התביעה טען כי אין היגיון בסיפור הנסיעה לירושלים באמצע הלילה כשהם עייפים, השיב נאשם 2
(עמ' 152, ש' 29-24)
:

"ת.
יש בזה הרבה היגיון שאח שלי חולה, ואבא שלי מבקש ממני. זה היגיון ענק... לא זוכר אם היינו עייפים.
ש.
אח שלך שהיה נהג היה עייף.
ת.
אחי שהיה נהג לא יודע אם היה עייף או לא, אבל הוא לא הרגיש טוב."


כאשר עומת נאשם 2 עם דבריו בחקירה-הראשית, לפיהם נאשם 1 אמר שהוא עייף, העלה נאשם 2 גירסה שלישית, לפיה נאשם 1 לא עוד עייף או לא מרגיש טוב, מעתה אמוֹר - לא היה במצב-רוח טוב. "שרפאל אמר שהוא עייף, הכוונה למאיר ולכן רפאל לא היה במצב-רוח טוב" (עמ' 153, ש' 1).

עדותו של נאשם 3.
104.

דבריו של נאשם 3 אינם מהימנים עליי.
בעדותו בבית-המשפט סיפר נאשם 3 פרטים עובדתיים שלא הועלו בהודעתו במשטרה, ודבריו בעדותו בבית-המשפט סותרים בפרטים מהותיים את דבריו של נאשם 2 ודבריהם של העדים האחרים.
נאשם 3 מסר בהודעתו במשטרה ת/20 (ש' 27-25), כי נאשמים 1 ו-2, ולוי:
"ציפצפו לי ברכב ועלו למעלה שלושתם. אחי יעקב פתח להם את הדלת ושלושתם נכנסו לבית שלי, נשארו דקה שתיים לשתות."


הדברים הללו עומדים בסתירה לדבריו של נאשם 3 בתגובתו לכתב-האישום, לפיה באותו לילה נאשם 1 לא עלה לדירתו (עמ' 163 לפרוטוקול, ש' 14-6). כמו-כן, סותרים הדברים הללו הן את דבריו של נאשם 2 בהודעתו במשטרה, לפיהם נסעו ישירות לירושלים ממקום המשחק, והן את גירסתו בבית-המשפט, בה טען כי אספו את נאשם 3 מבֵּיתו, אך לדבריו: "יכול להיות שחיכינו למטה והוא ירד" (עמ' 153, ש' 23). בעדותו בבית-המשפט טען נאשם 3 כי טעה כאשר אמר בהודעתו במשטרה שכולם עלו לדירתו, וביקש לתקן את ה"טעות": "כשהייתי תחת חקירה הייתי לחוץ אמרתי כולם עלו וזה טעות" (עמ' 157, ש' 15). לדבריו, לוי ונאשם 2 עלו לדירה, בעוד שנאשם 1 המתין למטה.
התרשמתי כי אין מדובר בתיקון "טעות" עובדתית שמסר נאשם 3 מתוך לחץ, כטענתו, כי אם בניסיון שלו ליישב בין גירסתו לגירסת נאשם 2 כמפורט לעיל.
בעניין זה, נקבע בפּסיקה:
"הכלל הוא: 'עדיפה עדוּת מוקדמת על-פני עדוּת מאוחרת'; ואם חוזר בו עֵד מדבריו, ניסיון החיים מלמד כי אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות... כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום..."
(ראה ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1367)
.

כשנשאל נאשם 3 בעדותו בבית-המשפט בנוגע להחלטה לחזור לתל-אביב ומתי התקבלה, השיב (עמ' 164-163):
"כשנסענו ברכב בדרך חזרה צלצלו.
ש.
שמואל אמר בחקירתו שבכלל תיכננתם להוריד אותו בישיבה ורק בגלל שקיבלתם את הטלפון הוא חזר, איך התשובה של שמואל מסתדרת עם התשובה שלך...?
ת.
שמואל קיבל שני טלפונים, בירושלים ובכותל...
עו"ד מבורך:
לא דוּבּר על שני שיחות טלפון אלא רק על אחד...

ת.
אמרתי שקיבלתי שיחת טלפון אחת כשהיינו בכותל ושיחה שנייה כשהיינו ברכב בדרך לתל-אביב, בכביש ירושלים תל-אביב."

גירסה זו של נאשם 3 סותרת את דבריו של נאשם 2 בעדותו בבית-המשפט.

הנאשם 3 הודה כי אין לו סכסוך עם המתלונן (עמ' 161 לפרוטוקול, ש' 4), וכי אין לו סכסוך עם העד אלון - בן-דוֹדוֹ (עמ' 161, ש' 19-18).
"ש.
...יש לך הסבר למה חוּדיר אמר לשוטרים מיד בבוקר בשתי הזדמנויות שונות שרפאל היה בסביבות ארבע בבוקר במקום האירוע.
ת.
אין לי הסבר.
ש.
אם רפאל שרגא היה ב-6.2 בארבע בבוקר ברח' מעפילי אגוז הוא לא יכל להיות איתך בכותל באותו זמן.
ת.
מוסכם עליי.
ש.
...וכל הסיפור שלך נופל.

ת.
כן".
(עמ' 160, ש' 22-13)
.

105.

סיכומו של דבר, דבריהם של הנאשמים אינם מהימנים עליי. עדויותיהם אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. גירסאותיהם מבולבלות, סותרות זו את זו, ואינן מעוררות אֵמון.

באשר לעדויותיהם של בני-משפחת שרגא.
106.

הללו סיפרו בהרחבה בעדויותיהם בבית-המשפט אודות האירוע מיום 31.1.2000, שבו לטענתם נאשם 1 הותקף על-ידי המתלונן, וכן טענו להתייחסות לא נאותה מצד המשטרה בטיפולה באירוע הנ"ל.
יוער, כי גם אם נאשם 1 אכן הותקף על-ידי המתלונן כאמור, וגם אם התרחשו אירועים נוספים בין השניים, כטענת נאשם 2 ואנשי משפחת שרגא, אין לכך כל רלוונטיוּת לאישום נשוא הדיון.

זאת ועוד, לאור הנגיעה האישית שיש לעדים הללו בפרשה, יש לבחון את דבריהם בזהירות ובקפדנות יתרה.
סבורני כי יש ממש בטענת התביעה לפיה מדובר בעדים שכֹּל מטרתם הייתה לסייע לנאשמים, וזאת ללא קשר לאמת העובדתית.
התרשמתי כי אליהו ויפה שרגא - הוריהם של נאשמים 1 ו-2, וברקת שרגא - אישתו של נאשם 1, ניסו ככל יכולתם בעדותם לתאר את אנשי-המשטרה
כבלתי-אובייקטיביים ובלתי-אמינים. הם אף הגזימו בתיאוריהם על-מנת לסייע לנאשמים, והתרכזו בעדותם בהשחרת פניו של המתלונן ובביקורת על יחסהּ המזלזל לכאורה של המשטרה כלפיהם, והעדפת המתלונן על-פני הנאשמים.
גם הסניגור בסיכומיו טען כי המשטרה קיבלה את גירסת המתלונן, סלדה
מנאשם 1, חבריו ומשפחתו, שיתפה פעולה באיסוף ראיות נגד הנאשמים ו"טִאטאה" כל ראיה שעשויה הייתה לעזור בהגנת הנאשמים.
טענות אלה מרחיקות לכת, ולא מצאתי להן בסיס כלשהו בחומר הראיות.
המשטרה ביצעה החקירה כדין, ושיקוליה היו שיקולים מקצועיים גרידא.
באשר לאירוע מיום 31.1.2000 - המתלונן נחקר על-ידי המשטרה והוזהר (ת/16), וכך פעלה המשטרה
בנוגע לתלונה נוספת שהוגשה נגדו על-ידי נאשם 1 (נ/2).




באשר לטענת האליבי.
107.

הנאשמים, אשר כפרו בעובדות שיוחסו להם בכתב-האישום, התגוננו בטענה שהיו במקום אחר - בירושלים - בעת שהתרחשה התקיפה.
לטענת התביעה, הטענה באשר לנסיעה לירושלים בשעות הלילה אינה אמת, אין בה היגיון ומדובר בניסיון של הנאשמים ליצור לעצמם אליבי.
עֵדי האליבי עליהם הסתמכו הנאשמים לא תמכו בעדויותיהם בטענת האליבי של הנאשמים, לפיה בעת האירוע היו בירושלים. מעדויותיהם עולה בבירור כי הם הבחינו בנאשמים לכל המוקדם בשעה 05:00, ואפילו מאוחר יותר.
לטענת הסניגור, מעדותם של עֵדי האליבי, אסף שמח וניסים מועלם, עולה כי הם אינם זוכרים את השעה המדוייקת בה פגשו את הנאשמים. אסף שמח הביע בעדותו סברה לפיה פגש את הנאשמים בין השעות 04:00 ל-06:00 לפנות בוקר, לאחר האירוע, וכי לא ראה אותם בכניסתם אלא רק כאשר התפללו במקום.
נטען כי בעדוּת זו יש כדי להטיל ספק בגירסת התביעה לפיה הנאשמים היו יכולים לבצע את מעשה התקיפה המיוחס להם בכתב-האישום, ולהספיק להגיע ל"תפילת הנץ" בירושלים.
אני דוחה טענה זו של הסניגור, כפי שפורט בהמשך, הטענה דנן מושתתת על נתונים לא מדוייקים.
בהודעתו במשטרה ת/44, מסר אסף שמח כי ראה את נאשם 2 בכותל "בשעה 5:00 או 6:00 בתפילת הנץ" (עמ' 1, ש' 18).
בעדותו בבית-המשפט, אמנם בתחילה נתן תשובה כללית ואמר כי פגש את נאשם 2 בין השעות 04:00 ל-06:00 לפנות בוקר, אולם בהמשך אישר את דבריו בהודעתו במשטרה: "אם השמש זרחה בשש וחצי בבוקר, אז ראיתי אותו בערך חצי שעה קודם לכן" (עמ' 111, ש' 17). דהיינו, לדברי אסף שמח שעת המפגש הייתה 06:00 בבוקר, ולא כפי שטען הסניגור בין 04:00 ל-06:00 בבוקר.
זאת ועוד, הגירסה הנ"ל אותה מעלה הסניגור בסיכומיו, לפיה אסף שמח לא ראה אותם בכניסתם למקום, הועלתה בחקירתו-הנגדית של העד, והעד שלל אותה לחלוטין (עמ' 112, ש' 6-5):
"ש.
...אבל לא ראית אותם מגיעים לשם, הם היו שם כשראית אותם.
ת.
לא. אני הגעתי ואחר כך הם הגיעו. הייתי בתפילה אחר-כך הם נכנסו ואני ראיתי. הם נכנסו לתוך המערה, לא יודע איפה הם היו קודם לכן."

דהיינו - העד היה במקום לפניהם ואף ראה אותם בכניסתם.
באשר לניסים מועלם, עֵד זה העיד כי ב-6.2.2000 ראה את נאשם 2
ב"תפילת הנץ" ליד הכותל (עמ' 89, ש' 16).
משצִיֵין בא-כוח התביעה כי הזריחה בתאריך דנן הייתה בשעה 06:31 (ת/50), אמר העד כי זמנה של "תפילת הנץ" הוא "בערך כשעה לפני הזריחה" (עמ' 89 ש' 28; עמ' 90 ש' 5); דהיינו - לדברי העד הוא ראה את נאשם 2 לכל המוקדם בשעה 05:30 בבוקר.
בעניין זה העידה רפ"ק ניר סיני בבית-המשפט (עמ' 96, ש' 9-1):
"ש.
מה ההבדל אם עֵדי האליבי אומרים שראו את רפאל שרגא והנאשמים בין חמש לשש בבוקר, לבין הגירסה של שרגא שהוא ראה את "יהודה" בשעה ארבע בבוקר?
ת.
ההבדל הוא מהותי ביותר, מאחר ומשחק השעות בהגעת החשודים לירושלים על-פי טענת האליבי או על-פי טענת החשודים היא למעשה שעת המעשה עצמו...
מבחינתי אין בעייתיות אם ראו אותם בחמש בבוקר, אלא יש בעייתיות אם ראו אותם בארבע בבוקר.
מאחר וזמן הנסיעה לירושלים לפנות בוקר בשעות אלו, אני אומרת במרווח נשימה גדול, שעה או ארבעים דקות, שעה זה המון זמן, לכן לא הייתה לי בעיה לגבי השעה חמש מקום האירוע זה בדיוק חמש דקות נסיעה לכיווּן היציאה לכביש גהה... ואני מכירה את המקום".


אף נאשם 2, בעדותו בבית-המשפט, הודה כי שעת המפגש עם עֵדי האליבי הייתה בחמש בבוקר:
"ש.
אני אומר לך שפגשת את אסף שמח וניסים מועלם בסביבות חמש וחצי לפנות בוקר.

ת.
זה היה בשעה חמש בבוקר."
(עמ' 150, ש' 26-25)
.

וכן, כשנשאל על-ידי בא-כוח התביעה "מי אמור לספר שראה אותך בארבע לפנות בוקר?", השיב: " אני אמרתי שמישהו אמור?".
נאשם 3 העיד: "אסף שמח שפגש אותנו בכותל... בחמש וחצי או עשרים לשש לפני התפילה..." (עמ' 167, ש' 20).

108.

סיכומו של דבר, אין בעדותם של העדים אסף שמח וניסים מועלם כדי להפריך את גירסת התביעה לפיה הנאשמים ביצעו את מעשה התקיפה המיוחס להם בכתב-האישום, כטענת הסניגור, או להטיל בה ספק סביר, שהרי בהתאם לדברי עֵד אחד, נפגשו בשעה 06:00 בבוקר; ולדברי השני בשעה 05:30 בבוקר.
העובדה כי עֵדי האליבי ראו את הנאשמים בשעות אלו כלל אינה מסייעת לנאשמים בהגנתם, מכיוַון שניתן בנקל לצאת בשעה 04:00 מתל-אביב ולהגיע לכותל בירושלים כעבור שעה וחצי ואפילו הרבה קודם לכן.
אשר על כן, אני דוחה את טענת הנאשמים כי במועד האירוע הם שהו בירושלים ולא בזירת האירוע.

109.

עוד טוען בא-כוח התביעה כי הואיל והנאשמים קשרו עצמם בדבריהם באמרותיהם במשטרה ובעדותם בבית-המשפט למעשיו של נאשם 1 במועד האירוע - אזי כל ראיה המצביעה על כך שנאשם 1 נכח במקום התקיפה במועד האירוע (עדותם של המתלונן, לוי, אלון וחוּדיר),- תומכת ומאששת את זיהוי הנאשמים על-ידי המתלונן; פועלת כנגדם; מסייעת להוכיח את נוכחותם במקום האירוע ומפריכה את טענת האליבי שלהם.
לטענת הסניגור, התביעה לא הצליחה להוכיח שנאשם 1 נכח במקום, ואף אם יקבע בית-המשפט כממצא עובדתי שנאשם 1 נכח במקום, אין זה משליך על הנאשמים. לוּ חפצה התביעה לבסס הרשעת הנאשמים על-סמך קביעת ממצא מרשיע לגבי מי שאינו נאשם - שומה היה עליה לכל הפחות לזַמנוֹ כעֵד-תביעה, לאפשר את חקירתו ולקבל תגובתו למסכת האירועים.
כן טוען הסניגור כי המשטרה לא עשתה כל מאמץ לאתר עֵד-אליבי נוסף - "יהודה".
סבורני כי יש ממש בטענת התביעה.
העובדה שהנאשמים הודו כי נאשם 1 היה איתם בליל האירוע ובשעה שבה בוצעה התקיפה, כאשר מראיות התביעה הוּכח כי נאשם 1 היה במקום האירוע בשעת האירוע, קושרת את הנאשמים קשר בל ינתק לאירוע התקיפה.





ב-ע"פ 611/85, משה חחיחאשוילי ואח'
נ' מדינת ישראל, פד"י מ"א(1) 337, בעמ' 345-344, נפסק :
"אם בוצעה עבירה על-ידי שני אנשים, עצם ביצוע העבירה הוּכח, אחד מהשניים זוהה בוודאות כמבצע העבירה, מצויות ראיות כי בכל המועדים הרלוונטיים לביצוע העבירה היו השניים יחדיו; במצב עובדתי כזה הזיהוי של האחד, המוכיח את השתתפותו של זה במעשה העבירה, בתוספת העובדה, שהשניים היו יחדיו בכל אותם מועדים, תספיק להרשעתו של האחר".

לעניין איתורו של עֵד-האליבי "יהודה" - על פעולות המשטרה לאיתורו העידה רפ"ק ניר סיני (עמ' 95, ש' 17-1), ולפיכך אין ממש בטענת הסניגור לפיה המשטרה לא עשתה מאמץ לאתר עֵד-אליבי זה.

ט.

המצב המשפטי.
110.


לנאשמים מיוחסת בכתב-האישום עבירה על-פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:
"העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים:
(1)
פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין;..."

לעניין המעשה הפלילי
,- ממכלול הראיות שהובאו בפני
בית-המשפט, הוּכח המעשה הפלילי כמפורט בכתב-האישום מעבר לכל ספק סביר, דהיינו - הוּכח שהנאשמים גרמו למתלונן "חבלה חמורה", כהגדרתה ב סעיף 34כ"ד לחוק העונשין.

לעניין הכוונה הפלילית
,- בסעיף זה נדרשת קיומה של "מחשבה פלילית" ברמה של "כוונה מיוחדת". היינו, על התביעה להוכיח "חזות מראש" של התוצאה האסורה וחפץ באותה תוצאה דווקא - במקרה דנן, חפץ לגרום לתוצאה של חבלה חמוּרה.
אין ספק שבמקרה שלפנינו מתקיימת דרישת הכוונה הפלילית. מדובר במעשה שתוכנן מראש, הנאשמים הצטיידו בפטישים, ארבו למתלונן ותקפו אותו, בכך שהיכו בפטישים בראשו מכות נמרצות.
111.

לאור האמור לעיל, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים 2 ו-3, יחד עם
נאשם 1 ואחֵר, קשרו קשר לתקוף את המתלונן ולגרום לו חבלה חמורה, ואכן גרמו לו חבלות ופציעות בראשו.

י.

סיכום.
112.


אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב-האישום - קשירת קשר לביצוע פשע, וחבלה בכוונה מחמירה.


ניתנה והוּדעה בפומבי, בנוכחות התובעת, הנאשמים וסניגוריהם, היום, 08.07.2002.



מרים סוקולוב
, שופטת







פ בית משפט מחוזי 40041/00 מ ד י נ ת י ש ר א ל נ' רפאל בן אליהו שרגא, שמואל-שרון בן אליהו שרגא ואח' (פורסם ב-ֽ 08/07/2002)