פסקי דין על איתן בן אפרים | פסקי דין על ברוך ליברטי

8151/02 עב     25/02/2003




עב 8151/02 איתן בן אפרים נ' ברוך ליברטי





בתי הדין לעבודה
עב 008151/02

בית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו
כבוד השופטת שרה מאירי

נ.צ. מר ד. אברהם
נ.צ. מר י. הכהן
בפני
:

איתן בן אפרים

בעניין:
המערער
נ ג ד
המשיב
ברוך ליברטי

פסק דין


1. ביום 30.9.02 הגיש המערער כתב ערעור כנגד החלטת ועדת תעסוקה מ- 9.9.02 לפיה פיטרה חברת "מאפה מעולה בע"מ" (להלן: "המעסיק") את מר ליברטי ברוך (להלן: "העובד") במועד האסור עפ"י החוק ובשל שירות המילואים (שסיים והצפוי) וחייבה אותו בפיצוי בסך 2.5 חודשי שכר (סך 8,200 ₪) (להלן: "הועדה").


טוען המערער, מנהל המעסיק, כי העובד החל לעבוד אצל המעסיק ב- 26.12.01, התגלו בתפקודו בעיות רציניות וכי התנהגותו וסרובו לעבוד בצורה מתאימה לעסק – הביאו לפיטוריו, שלא היו על רקע שרותו במילואים אלא על רקע מקצועי בלבד.

נטען כי לו הפיטורים היו על רקע המילואים – היה מפוטר ב- 26.4.02 ולא ב- 15.5.02, מה גם שבועדה הוסבר לו שאסור לפטר עובד שחזר משרות מילואים אלא לאחר 21 יום, והעובד פוטר לאחר 20 יום. למעסיק עובדים נוספים שמשרתים במילואים.
מדובר ב"פרס" וניצול ציני של המערכת.

2. הערעור במקורו הוגש "כנגד ועדת התעסוקה" (המדינה) ובהתאם, ביום 5.11.02 הגישה ב"כ המדינה בקשה לסילוק על הסף. טענת המדינה מתבססת על כך כי הערעור הוגש לפי סעיף 21 ולא 41 א (ב) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949 (להלן: "החוק") – ומשכך, הועדה אינה צד להליך; הרציו לקביעה זו נעוץ בכך כי הועדה בפעולתה הנדונה היא גוף מעין שיפוטי.
ב"כ המדינה הפנתה להכרעות שניתנו בבתי הדין האזוריים (עב 1660/01 נצרת; עב 1804/01 ב"ש; עב 2992/01 חיפה).

3. ביום 5.11.02 (כמתחייב מהוראת סעיף 23 ב (ב1)) נמחקה המדינה והמערער ביקש לתקן הערעור כך שהעובד יהיה המשיב.
ביום 11.11.02 הודיע המערער על כתובת העובד, והדיון נקבע ל- 3.12.02.
לבקשת העובד נדחה הדיון, ביום 21.1.03 הגיש העובד כתב תשובה בו טען כי אף שחלפו 30 יום מהחלטת הועדה לא העביר המערער הסכום שנקבע, ובלא שביקש עיכוב תשלום.

נטען כי עד לפני מספר ימים לא ידע המשיב על הערעור.
פנייתו (של העובד) לועדה נעשתה שכן פוטר סמוך לשובו משרות מילואים, במכתב בו נרשם "עקב צמצום בכ"א" ואחרי כשבועיים פרסם המערער מודעה המחפשת קונדיטור אחר.

טענת המעסיק כי מחד ביקש כי העובד ישמש כמנהל מחלקה וכי הוא אדם נעים הליכות ובעל מקצוע מעולה אינה מתיישבת עם טענת הפיטורין על רקע מקצועי. הועדה קבעה כי פוטר בשל שרות המילואים.

4. ביום 19.2.03 חזרו הצדדים על טענותיהם.
המערער טען כי לו המתין יום אחד היה חוסך את הקנס, וכי עובד אצלו מנהל מפעל שעושה כ-30 יום מילואים בשנה ומנהל ייצור שעושה כ-40 יום בשנה ואף אחד לא מפוטר בגלל שרות מילואים.

העובד טען כי פוטר אחרי 20 יום, לא בגלל נדיבות, אלא בשל לחץ לקראת חג השבועות.


5. לאחר עיון בחומר שבפני
נו – להלן הכרעתנו:
א. הבסיס המשפטי להליך שבפני
נו מצוי בסעיפי החוק, כדלקמן:
סעיף 41 א (א1):
"לא יפטר בעל מפעל עובד בשל שירותו במילואים, קריאתו לשירות מילואים או שירותי הצפוי בשירות מילואים, לרבות בשל תדירותו או משכו (בחוק זה – פיטורים בשל שירות מילואים), ואם פיטרו – בטלים הפיטורים.
(ב) לא יפטר בעל מפעל עובד בתקופת היותו בשירות מילואים אלא בהיתר מאת ועדת התעסוקה ולענין שירות מילואים העולה על יומיים רצופים, לא יפטרו בלא היתר כאמור גם בתקופה של עשרים ואחד ימים לאחר תום שירות המילואים; לא תיתן
הועדה היתר לפי סעיף קטן זה אלא אם כן יוכיח בעל המפעל כי הפיטורים המבוקשים אינם בשל שירות המילואים; הועדה תיתן את החלטתה, ככל הניתן, לאחר שתובא לפניה תגובת העובד." (ההדגשה הוספה).


סעיף 20 (ג):
"מצאה ועדת תעסוקה שבעל מפעל לא קיים חובה המוטלת עליו כלפי התובע לפי חוק זה (בחוק זה – הנתבע), תיתן אחד מאלה:

(2) צו המורה לנתבע לשלם לתובע, במועד שתקבע, פיצויים בסכום השווה לחמש פעמים השכר שהתובע קיבל או שהיה זכאי לקבל בעבור חודש העבודה שבסמוך לפני הפרת זכותו; ואולם רשאית הועדה להחליט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שתקבע; לענין חישוב השכר לפי פסקה זו יחולו הוראות סעיף 13ב והתקנות שלפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג–1963 (בחוק זה – צו לפיצויים).


סעיף 23 קובע את זכות הערעור:

"על כל החלטה ועל כל צו של ועדת תעסוקה אפשר לערער לפני בית-דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 (להלן בית דין אזורי) תוך עשרים ימים מיום מסירת ההודעה על ההחלטה או הצו לתובע ולנתבע."

סעיף 24 קובע את סמכות ביה"ד:

"בית-דין אזורי רשאי לדחות את הערעור, או לבטל את ההחלטה או את הצו שעליו מערערים ולהחליט כל החלטה ולתת כל צו שועדת תעסוקה מוסמכת להם."
ב. יצויין, למען הסר ספק, כי התייחסותנו לערעור היא כאילו הוגש ע"י המעסיק, אף כי ההליך נפתח כך שמנכ"ל המעסיק – הוא המערער.
משאין חולק כי העובד הועסק אצל המעסיק וכי זה פיטרו – עסקינן בחיוב המעסיק ולא המערער.


ג. עסקינן אכן בגוף מעין שיפוטי.
הערעור יבחן איפוא אם ועד כמה נפלה טעות בהחלטת הועדה, או בשיקול דעתה.
יצויין כי הוראת החוק לא קבעה, כהוראה בחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 – כי זכות הערעור נתונה אך בשאלה משפטית.
בכך, יכול ביה"ד, כך לטעמנו, לבחון את קביעת הועדה, שיקול דעתה וסבירות החלטתה.


ד. איננו רואים פגם, וכך אף לא ראתה הועדה – באופיו הטוב של העובד או במקצועיותו ("בעל מקצוע מעולה"; ראה מכתב המעסיק לועדה מ- 18.7.02).

הצדדים לא הגישו את ערעורו של העובד לועדה; ממילא, אין ביה"ד, יכול לבחון אם ועד כמה מדובר היה "ברצון ציני של העובד לנצל המצב ולקבל פיצוי כספי שלא מגיע לו".

כך או כך, אף אם עסקינן במצב בו מבקש העובד "לנצל" – מבקש הוא לנצל זכות מגן שניתנה לו בדין, ובדרך הראויה לכך, ואין בכך מְתוֹם.


ה. הועדה קבעה עפ"י הראיות שבפני
ה כי העובד פוטר בשל שרותו במילואים (זה שסיים סמוך לפיטוריו ואף זה שצפוי היה לצאת).

החוק ביקש להגן על העובד המשרת במילואים, כך שזכויותיו כעובד לא תפגענה, שהרי אין מדובר במעשה או מחדל (שרות המלואים) שב"אשמו" של העובד.
כך – אין נפגעת הרציפות בעבודתו אצל המעסיק, וכך תקופת שרותו (ו-21 יום לאחר תום השרות) אינם נכנסים גדר תקופת ההודעה המוקדמת.
כך גם הטיל המחוקק על המעסיק את נטל הראייה, להוכיח כי לא פוטר העובד בשל שרותו במילואים (סעיף 41 א (ד)). גם בסמכויות שניתנו לועדה הביע המחוקק החשיבות הרבה שרואה הוא להגנה על העובד המשרת במילואים.

המחוקק ביקש בקביעתו להדגיש החשיבות שרואה הוא בהגנה על העובד המשרת במילואים, הגנה מעדיפה, עד כי נתווספה ההוראה הקובעת את הפיצויים (ואף את ההוצאות) שפסקה ועדה, כדין שכר עבודה לענין דין קדימה בפרוק ופשט"ר.
כוונה זו של המחוקק הובעה בתיקון שהוסף לסעיף 41 א' הקובע איסור פיטורין גם בתקופה של 21 יום שלאחר תום השירות (ראה הצ"ח 3036 29.8.01 י' באלול התשס"א).


איננו רואים חשיבות בעובדה כי בענייננו הפיטורין נעשו יום קודם, מול מצב בו פוטר עובד יומיים-שלושה, לפני תום 21 היום שנקבעו. המחוקק קבע איסור ועל המעסיק לכבדו ככזה. אין בפער של "יום" כדי להקנות הזכות או להקל עת לא כובדה.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי דוחים אנו טענת המערער (בערעור לביה"ד) כי לו רצה לפטרו כתוצאה משרות המילואים, היה ממתין יום אחד.
די בעמדת המערער לפיה נודע לו הדבר אך מהועדה עצמה – כדי לדחות טענתו, שהיא בבחינת "המקדים את המאוחר".

נסיבה כאמור ? לכל היותר, יכול שתהא בה "נסיבה מקלה" אך אין בה כדי פטור מהחובה, מהחבות המוטלת על המעסיק.

העובדה כי בעסק יש עובדים אחרים המשרתים במילואים איננה ראייה לסתור, משאנו עוסקים בנסיבות המסויימות של הליך זה. כך גם, וממַטֶריה דומה (בהגנה שנותן המחוקק) – בעובדה כי מועסקות נשים ולדניות – אין כדי להוכיח כי פיטורי עובדת מסויימת לא נעשו בשל הריונה.

ו. בחנו החלטת הועדה ולא מצאנו בה פגם המצדיק התערבותנו.
הועדה הייתה ערה לטיעוני הצדדים,להוראות הדין ולחשיבות שהקנה הדין להגנה המוענקת לעובד בהקשר זה.

אין נהירה אף הטענה ביחס לחג השבועות – שהרי העובד פוטר ב- 15.5.02 וחג השבועות נחוג בשנת התשס"ב ב-17-16 לחודש. ודאי נדרשה עבודתו גם לערב החג. פיטורי עובד הנעדר מעבודתו ללא הסבר או אישור המעסיק ולאחר שהעובד הותרה מספר פעמים בענין – הם בהחלט הנמקה לפיטורין – אך מה בינם לבין פיטורין בשל "שיקולים כלכליים" (פניית המערער לועדה) או "צמצומים בכח אדם" (מכתב הפיטורין).

ערים אנו לכך כי המעסיק שילם לתובע חלף הודעה מוקדמת וכי יפה נהג עת לא ביקש לפגוע בעובד במכתב הפסקת העבודה – אך הנמקה ראויה ונכונה, ראוי כי תנתן ולו במכתב נפרד. ובאשר לטענה העולה מפניית המערער לועדה, ביחס לנהול מחלקה – ניתן להתרשם אכן מפניית המערער כי גם ענין זה הביא לפיטורין, אך אין בכך די. כך או כך, משוני זה יכלה הועדה ללמוד כי הפיטורים היו בשל שרות המילואים – ודאי כשהמערער העיד בעצמו כי העובד הוא בעל אופי חיובי ומקצועיות מעולה.

בעניין זה הנטל כאמור על המעסיק. הועדה שקלה הראיות שהונחו בפני
ה, ולא שוכנעה כי הפיטורין לא נעשו בשל שירות המילואים.


כאן המקום להזכיר כי בפועל קבעה הועדה כי המעסיק פעל בנגוד לדין, בשניים: הן בפיטורין במועד שלא הותר והן בפיטורין בשל השרות. בראשון – אין חולק כי אכן כך ארע, ובשני ? הנטל על המעסיק, וזה לא הורם.

לאור כל האמור, משביססה הועדה קביעתה על ענין העיתוי לפיטורין, ובנוסף לכך, על כך כי לא שוכנעה שהפיטורים היו בשל טעמים אחרים משרות המילואים – אין פגם בקביעתה.


ז. ומעבר לנדרש – הערעור בפני
נו לא התייחס לפיצוי שנקבע, אך רואים אנו להתייחס אף לענין זה.
המחוקק קבע את ערך הפיצויים, כאחד הסעדים שבסמכות הועדה להורות.

הועדה, מכוח סמכותה, לא ראתה להטיל הפיצויים שנקבעו בחוק (5 פעמים השכר) ואת טעמיה המיוחדים (כמתחייב מהחוק) לשיעור הפיצוי שקבעה (2.5 משכורות), ביססה בתקופת העבודה הקצרה (5 חודשים) שעבד העובד אצל המערער.
בקביעה ואף בהנמקה – איננו רואים כל פגם ונכון, לטעמנו, פעלה הועדה בשוקלה כך הסעד שנקבע.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי יש טעם בטרוניית העובד על כי המעסיק עשה דין לעצמו ולא שילם הפיצוי שנקבע, במועד, ואף לא עתר לעכוב ביצוע התשלום.

ח. לאור כל האמור – נדחה הערעור.
המעסיק ישלם לעובד הפיצוי שנקבע, ובצרוף ה"ה וריבית כחוק כפי שנקבע.

בנסיבות ההליך – לא ראינו לקבוע הוצאות.
ניתן היום כ"ג באדר א' תשס"ג (25.2.03) בהעדר הצדדים.
ש. מאירי – שופטת, אב"ד

נ.צ. מר י. הכהן
נ.צ. מר א. דוד









עב בית דין אזורי לעבודה 8151/02 איתן בן אפרים נ' ברוך ליברטי (פורסם ב-ֽ 25/02/2003)