פסקי דין על דוד סניור | פסקי דין על יעקב מועלם | פסקי דין על משה משיח ואח' |

3750/00 א     02/02/2004




א 3750/00 דוד סניור נ' יעקב מועלם, משה משיח ואח'




בעניין:

1



בתי משפט


בבית משפט השלום בפתח תקוה
א
003750/00


בפני
:
כב' השופט
ישעיהו שנלר

תאריך:
02/02/2004



התובע
:
דוד סניור



ע"י ב"כ עו"ד
אהרונוסון

נתבע שכנגד


נ ג ד


הנתבעים:
1. יעקב מועלם


ע"י ב"כ עו"ד נפתלי

2. משה משיח
3. משה דבוש
שניהם ע"י ב"כ עו"ד כרמי

התובע שכנגד/שולח ההודעה לצדדים שלישיים


נתבעים בתביעה שכנגד וצדדים שלישיים






פסק דין

רקע
:


1
.
בשלהי שנת 1993 פנה אל התובע (להלן – "סניור") שרון גינזבורסקי (להלן –"שרון") והתעניין אם מוצעים שטחים חקלאיים למכירה באזור לוד. סניור שמע מהנתבע 2 (להלן - "משיח") ומהנתבע 3 (להלן – "דבוש") כי דודו של דבוש רפאל דבוש (להלן – "רפאל דבוש" או "הדוד") מעונין למכור את זכויותיו על פי חוזה שכירות חקלאי עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן – "המינהל") בשטח של כ-54 דונם, הסמוכים למושב זיתן (להלן – "המקרקעין).



ביום 1.12.93 נחתם זכרון דברים בין דבוש כמיופה כח
דודו לבין שרון למכירת המקרקעין תמורת 340,000 דולר, כששרון חותם גם בשם כל חברה שיהיה שותף בה.

בזכרון הדברים הצהיר דבוש כי יעשה כל שיידרש על מנת "לקבל חוזה חכירה ל-49 שנה". מועדי התשלום 10,000 $ ב-5.12.93; 170,000 $ במעמד חתימת החוזה עד 16.12.93 והיתרה ביום העברת הזכויות במקרקעין ע"ש הקונה במינהל.
בהתאם, אף שולם סך של 10,000 דולר על החשבון ביום 5.12.93.

מי שאמור היה לרכוש את המקרקעין מטעם שרון, עזרא דנגור (להלן – "דנגור"), אזרח ותושב אנגליה, הוזמן לבוא ארצה וכשנציגו בארץ הינו יעקב שהרבני (להלן – "שהרבני").

2
.
במסגרת המו"מ מחד הובהר, כי תנאי לעיסקה שאכן ייחתם הסכם חכירה לתקופה של 49 שנים בין הדוד למינהל (להלן - הסכם החכירה). מאידך, כי משיח דבוש וסניור או רק השניים הראשונים, דורשים כי הם יקבלו 170,000 דולר, לטענת דבוש בגין מאמציהם להסדיר את הסכם החכירה, ואילו הדוד יקבל את המחצית השניה כתמורה עבור הזכויות.

3
.
ביום 16.12.03 התקיימה פגישה במשרד עו"ד קורן לביצוע העיסקה.
אין חולק כי בתחילת הפגישה דבוש ודודו לא היו נוכחים. לטענת דבוש, הוא המתין עד שמשיח יודיעו כי קיבל לידיו את הסכום של 170,000 דולר הואיל ורק אם כך, אזי יסור עם הדוד לחתום על חוזה המכר.


אולם, לטענת משיח, בפגישה עמדו דנגור ונציגיו כי סכום זה יועבר ל"מתווכים" רק לאחר שאכן ייכרת הסכם החכירה. עם זאת, הסכים דנגור לתת על החשבון סכום של 20,000 דולר ואילו ביחס ליתרה בסך 150,000 דולר, להפקיד שיק בנקאי לפקודת משיח (להלן – "השיק הבנקאי", או ה"שיק" או ה"המחאה"), בנאמנות.
הנתבע 1 (להלן- "מועלם") אשר הוזמן לפגישה כמתורגמן התבקש להיות הנאמן ונחתם מסמך נאמנות, המופנה לעו"ד יעקב קורן:
"אני הח"מ מועלם יעקב ... מאשר בזאת כי הנני מחזיק בנאמנות מסמכים אשר ישמרו אצלי עד קבלת אשור ממך כי חוזה חכירה מהוון ל-49 שנה ... נחתם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין רפאל דבוש... עם קבלת אישורך אעביר המעטפה למשה משיח. המסמכים הנ"ל ישארו ברשותי עד יום 16.3.94. אם עד יום זה לא אקבל ממך אשור כנ"ל, יוחזרו המסמכים למר יעקב שהרבני".


לאחר חתימתו של מועלם "אני הח"מ יצחק משיח ... וסניור דוד ... ערבים בזאת ביחד ולחוד להתחייבות הנאמן הנ"ל" (יצחק משיח הוא בנו של משה משיח, אולם אין חולק שאכן משיח הוא החתום) וחתימת משיח וסניור (להלן – "מסמך הנאמנות").

4
.
לאחר מכן סרו דבוש והדוד ונחתם חוזה המכירה.

אין חולק כי ה-20,000 דולר שמשו לחלוקת דמי תווך בין כל המעורבים.

5
.
כעבור מספר ימים, הועבר השיק הבנקאי ממועלם למשיח, וזה הפקידו בחשבונו. הצדדים חלוקים אודות נסיבות מסירת השיק הבנקאי למשיח. לגירסת מועלם, פנה אליו משיח וטען, כי הם מבקשים לבדוק אם השיק אכן תקין, ולאחר אישור של שהרבני אכן מסר את השיק. אולם, משיח במקום להחזיר את השיק הפקידו.
לטענת משיח ודבוש, לאחר שדבוש גילה את דבר הנאמנות, וכי למעשה אשר דרש כתנאי לעיסקה, אינו בידי משיח, איים כי יבטל את כל העיסקה הואיל והוא זכאי לקבל כספים אלו ללא תנאי. אזי שרון ושהרבני אישרו למועלם למסור את השיק למשיח.

6
.
שהרבני טוען כי משגילה את דבר מסירת השיק, דרש כי הכספים יוחזרו.
במקביל, דאג שהרבני לקבל ממועלם הצהרה מיום 10.4.95:
"ביום 16.12.93 קיבלתי לידי המחאה בנקאית על סך 150,000 $ לפקודת משיח משה.
ההמחאה ניתנה לי בכפוף לכתב הנאמנות שלי לעו"ד יעקב קורן.
זמן קצר לאחר קבלת ההמחאה לידי פנו אלי משיח משה, דבוש משה וסניור דוד וביקשו כי אתן לידם את ההמחאה למספר שעות, וזאת כדי לבדוק אם ההמחאה אמיתית – ההמחאה נמסרה לידם.
– לידי משיח משה (התוספת האחרונה בכתב יד – י.ש.) ההמחאה לא הוחזרה לידי עד היום.
מאוחר יותר הוברר לי כי הנ"ל הציגו ההמחאה לפרעון בניגוד למוסכם בכתב הנאמנות וקיבלו לידם את הסך של 150,000 $ (
להלן – "הצהרת מועלם").



בנוסף, חתם מועלם על שולי מסמך הנאמנות על אשר הוסף בכתב יד "הנני להצהיר כי תוכן "המעטפה" וה"מסמכים" כפי שמצויין במסמך לעיל הינו צ'ק בנקאי ע"ס 150,000 $ לפקודת משיח משה".
בנוסף, אישר מועלם את האמור על צילום ההמחאה.

7
.
במקביל משיח מתחייב במכתב בכתב יד לדנגור "להחזיר לך על חשבון עסקה שבוטלה סך של – 150,000 $ ... הסך הנ"ל הינו החזר הסך שהופקד אצלי ושנתן על ידך. לבטחון התחייבות זו הנני מפקיד בידך המחאה משוכה על בנק לאומי ... על סך 450,000 ₪". ואכן ניתן שיק כאמור
בו צויין "לבטחון בלבד" ו-ז.פ. 10.4.95. לא למותר לציין, כי לאחר שהשיק
הופקד, השיק לא כובד.


ביום 27.9.95 נערכה תרשומת מפגישה בה השתתפו דנגור, שהרבני, משיח ודבוש וכשצויין:
"החוב המוסכם הוא 170,000 $ +10,000 $ של דבוש" "החל מתאריך 1.11.95 חל על החוב ריבית חודשית בגובה 1%" "משיח ישעבד או יעביר חוזה מכר על הקרקע שיקבל במושב לדנגור משק 57 מושב גינתון" "חברת דמס תעביר לדנגור מכתב שישלח גם לחייבים של החברה להעביר לדנגור את דמי התווך המגיע לחברה" "סה"כ החשבון יסתיים תוך 9 חודשים מהיום".



ואכן, הופנתה הוראה בלתי חוזרת לאשד-אילון יזום השקעות ובניה בע"מ, לפיה יש להעביר את כספי העמלות המגיעים לאותה חברת דמס לדנגור באמצעות מיופה כוחו, שהרבני, וכשההוראה מוגבלת עד לסכום של 130,000 דולר. על ההוראה שמות וחתימות של דבוש ומשיח וכן של חברת ד.מ.ס. – ממסד יזום והשקעות בע"מ (להלן – "חב' דמס" או "דמס").

חב' דמס, נוסדה בסמוך למועד כריתת העיסקה ביחס למקרקעין וכשבעלי מניותיה ומנהליה, סניור, משיח ודבוש.

8
.
ביום 26.5.99 מגיש דנגור תביעה על סך מיליון ₪ כנגד הצדדים דנן וכן כנגד יצחק משיח והדוד, תוך הטלת עיקולים על נכסים של סניור כולל על פקדון כספי על סך 400,000 ₪, וכן המשק החקלאי ועוד (להלן – "תביעת דנגור").

סניור טען כי כלל לא ידע אודות השיק והפקדתו במסגרת הנאמנות עליה חתם וכי סבר כי מדובר בנאמנות ביחס למסמכים בלבד.

משכך, אף הגיש בקשה לביטול העיקולים. אולם, הבקשה נדחתה וכשלמעשה ולצרכי אותה בקשה, כבוד הרשם (כתוארו אז) אדלשטיין אינו מקבל את גרסתו של סניור.

9
.
עוד טרם שמיעת ההוכחות, הגיע סניור לפשרה עם דנגור ולפיה שילם לדנגור ביום 6.6.00, 289,030 ₪, סך השווה ל-70,000 דולר וכן לטענת סניור היו לו הוצאות בגין ערבות בנקאית בסך של
2,449 ₪.

מיד לאחר מכן, אף משיח הגיע לפשרה על סכום זהה עם דנגור ואילו מועלם התפשר על סך השווה ל-12,000 דולר.

לאחר שהוברר שלמעשה אין עילה כנגד יצחק משיח וכנגד הדוד, נוהלו ההוכחות אך ורק מול דבוש, אשר תוך כדי מהלך הדיונים בחר לייצג את עצמו.

ביום 24.7.00 ניתן פסק הדין (כב' השופט שטרסמן – כתוארו אז) אשר מן הראוי להביא מפסק הדין כדלקמן:
א.
שאכן התמונה שהציג דבוש כאילו ניתן להתרשם מסיפור העובדות, כי מדובר בחבורת רמאים ונוכלים, אכן זו תמונה נכונה, אם כי בית המשפט מציין כי אינו בוחר באותן מילים, הואיל שהמשפט נגד הנתבעים האחרים, שם, לא התנהל, שכן בחרו להגיע לפשרה. ביחס לאותה פשרה, הרי עצם ההסכמה לפשרה מצביעה כי המתפשרים חשו חבים, לדנגור. האמור גם בהתייחס לסניור.

ב.
בית המשפט דוחה את גרסתו של דבוש כאילו הגיעו לו הכספים דהיינו ה-170,000 $, ללא תנאי, ללא תלות אם הושג הסכם חכירה וללא תלות אם העיסקה יצאה לפועל. אין זה סביר, כי מתווך יקבל את שכרו בשעור של מחצית משווי העסקה, וכן אין זה מתקבל כאילו יהיה זכאי דבוש לסכום זה אך ורק בגין מאמצים על מנת שיכרת הסכם החכירה ואף אם לא נכרת שכזה.

ג.
דבוש אינו מכחיש כי הכספים הגיעו לידיו.

ד.
אין חולק כי העיסקה לא יצאה לפועל ולא הושג הסכם החכירה.

ה.
גרסת התובע שם, דנגור, היא המתקבלת ולא גירסת דבוש.

בנסיבות אלו חייב בית המשפט את דבוש לשלם לדנגור את סכום התביעה בניכוי הסכומים ששלמו המתפשרים. ערעור
שהגיש דבוש, נדחה.

התביעה דנן

10
.
סניור הגיש ביום 11.6.00 את התביעה דנן, על סך של
291,470 ₪ הכוללת את סכום הפשרה ששילם לדנגור ואת ההוצאות הבנקאיות, וכשעתה הגירסה שבכתב התביעה אינה כוללת את אשר טען סניור בהגנתו דלעיל.


סניור טוען, כי לא היה מעורב כלל בכל הקשור להוצאת השיק הבנקאי ממועלם וכי לא קיבל מהכספים שנפדו מהשיק.
כלפי מועלם טוען סניור, כי מועלם הפר את הנאמנות וכי מעת שסניור חתם כערב לנאמנות ולאחר מכן, שילם בגין כך, זכאי הוא לחזור ולהפרע ממועלם.
ביחס לדבוש ולמשיח, הם אלו שפעלו להוצאת השיק ופדייתו והם אלו שקיבלו את הכספים.

11
.
מועלם טוען כי פעל בתום לב, כלל לא היה מעורב בעיסקה ורק ביקשו ממנו לשמש נאמן. עוד טען, כי השיק ניתן למשיח גם לפי בקשת סניור וכי סניור אף ידע על הפקדתו ואישר זאת בפני
ו. כן הודה סניור, כי קיבל חלק מהכספים. בנוסף, כי לאור זאת שטרם מסירת השיק, אישר שהרבני את מסירתו למשיח, הרי הוא מופטר.


מועלם הגיש תביעה שכנגד הן כנגד סניור והן כנגד משיח ודבוש, וזאת על סך 71,900 ₪. הסכום מורכב מאשר שילם לדנגור במסגרת הפשרה עמו וכן הוצאות משפטיות.

בנוסף, שלח הודעה לצד שלישי כנגד משיח ודבוש.

12
.
דבוש ומשיח חוזרים למעשה על אשר נטען בתביעה הקודמת, כמו-כן כי סניור לא דרש החזרת השיק משך השנים, כי לא היה מקום שיתפשר וכי סניור רשלן, מסתכן מרצון, מפר חובות חקוקות וכי הוא זה שגרם לכל הנזקים. עוד נטען כי נגרמו להם נזקים באשר חוייבו או התפשרו וכן הוצאות משפטיות ועוגמת נפש.

כן טענו כי סניור נהנה מהכספים וזאת במסגרת חב' דמס שהיתה משותפת לשלושתם.

13
.
לאור אשר נטען ע"י הצדדים, ולרבות טענותיו של סניור, כי הממצאים שבפסק הדין בהליך הקודם מהווים השתק פלוגתא, הוצע על ידי בית המשפט:
"א.
בכל הקשור לנושא טענת התיווך וטענותיו של הנתבע 3, יחול האמור בפסקי הדין.
ב.
בכל הקשור לסכסוך שבין התובע לבין הנתבעים 2 ו-3 ידרש בית המשפט לשאלה אחת שהינה, האם התובע קיבל, בין במישרין ובין בעקיפין, את כספי ההמחאה או בחלקם.
ג.
אם יקבע כי התובע לא קיבלם, אזי, יהיה זכאי התובע לאשר הוא עותר בכל אשר שילם לתובע בתיק האחר, תוך שיערוך הסכומים וכולל ההוצאות שציין. מאידך, אם יקבע כי קיבל את הכספים או חלקם, הרי יהיה זכאי לאותו הפרש אשר לא קיבל ואשר שילם לתובע בתיק אחר.
ד.
באופן שכזה, המחלוקות יצטמצמו באופן משמעותי.
ה.
בכל הקשור לתביעה כנגד הנתבע 1, הרי כל שיהיה לברר, אם הנתבע 1 פעל כדין מכוח סיבה זו או אחרת, אם לאו. כמובן שגם ביחס לכך ניתן להסכים בכל הקשור למפורט לעיל ואשר משפיע, ככל שמשפיע, על חבותו, ככל שקיימת, של הנתבע 1".

14
.
התובע הסכים למוצע תוך הוספה "יחד עם זאת אני מבקש להדגיש, מה שפתוח לדיון האם התובע קיבל באיזה שהוא אופן כספים. בנקודה זו יש השתק פלוגתא חלקי לגמרי ... אין לי התנגדות שהדבר ידון בשלב ההוכחות...".

ב"כ משיח ודבוש "עלינו גם מקובל האמור בסעיף 2 להחלטה האמורה (ההצעה דלעיל – י.ש.), תוך שאציין כי אנו עומדים על הטענה של אשם תורם הואיל ולא היה עליו לקבל את הפשרה".

ב"כ מועלם הצטרף אף הוא לאמור מפי ב"כ הנתבעים האחרים.


עוד נוסיף כי במסגרת תשובת דבוש ומשיח לבקשת סניור למחוק סעיפים מתצהירי עדות הראשית בגין השתק פלוגתא, הסיק בית המשפט בהחלטה בענין זה:
"מתשובת ב"כ דבוש ומשיח... עולה, כי הטענות של המשיבים בהליך דנן אינן באות לסתור את אשר נקבע בהליך הקודם, אלא שטוענים הם כי המבקש התנדב לשלם, הוא זה שתרם לפסק הדין, הוא זה שידע על המעשים ולא מנעם, המבקש עצמו קיבל חלקו, וכן טענות קיזוז".

במסגרת ניהול ההוכחות התנגד ב"כ סניור לכל שינוי חזית ואכן ניתנה החלטה כי לא יותר שכזה.

15
.
הנה כי כן, יהיה עלינו להיזקק אך ורק לאותן שאלות שהוסכם, כי הן השאלות שיהיה צורך להכריע בהן ולא מעבר לכך, תוך שהממצאים שנקבעו בפסק הדין בהליך הקודם מהווים השתק פלוגתא ביחס לדבוש מכח הדין וכן הסכמתו ומכח ההסכמה ביחס לנתבעים האחרים.
עם זאת, לצורך ההכרעה הנצרכת, יכול ונזקק להתייחס לטיעונים ועדויות באותם נושאים שנקבעו ממצאים עובדתיים ביחס אליהם, בהליך קודם.

האם התובע קיבל את כספי ההמחאה

16
.
בהתאם להסדר הדיוני, בכל הקשור לסכסוך שבין סניור למשיח ודבוש, יידרש בית המשפט לשאלה אחת בלבד שעניינה, האם סניור קיבל, בין במישרין ובין בעקיפין, את כספי ההמחאה, כולם או חלקם.

ממכלול חומר הראיות עולה, כי הטענות של משיח ודבוש מתייחסות לקבלת כספים מעסקאות תיווך אלו או אחרות, וכן בהקשר של עסקת רכישת זכויות בחברה העוסקת בשיש, היא חברת תבור.

17
.
לגרסת נתבעים אלו, רכשה חברת דמס זכויות בחברת תבור, וכנגדם שילמה את סכום ההמחאה. אולם, עסקה זו כשלה, וכנגד אשר הועבר לאותה חברה, ניתנו שיקים נגדיים, לפי אחת הגרסאות, שלושה שיקים, כל אחד על סך 150,000 ₪, דהיינו סך הכל 450,000 ₪, ולפי גרסה שניה, התקבלו ארבעה שיקים כאמור ,דהיינו סך כולל של 600,000 ₪.

אין חולק כי שיקים אלו לא כובדו.


לטענת משיח ודבוש, סניור היה מעורב בעסקה זו, ומכל מקום, העסקה בוצעה על ידי חברה בה היה שותף, ועל כן גם אם היו מחליטים שניים מהשלושה, דהיינו משיח ודבוש לבדם להתקשר בעסקה זו, אזי הדבר מחייב את החברה, ובאופן עקיף גם את סניור.

סניור מתכחש מכל וכל לעסקה זו, וכאילו היה קשור אליה, וטוען כי העסקה, ככל שנערכה, הינה עסקה שבין דבוש ומשיח לבין אותה חברת שיש.

18.

מעת שמשיח ודבוש טוענים כי סניור נהנה אף הוא מכספי ההמחאה, ועל כן אין הם חייבים לשפותו בגין אשר שילם לדנגור, עליהם לשכנע את בית המשפט שאכן כך הדבר.

לכאורה, מדובר בעסקה בסכומים משמעותיים ומצופה כי יוצג תיעוד מלא להוכחת הנטען על ידם.
יתר על כן, מצופה כי ימסרו נתונים מדוייקים ומלאים בכל הקשור לעיסקה זו.
אם נבחן את המפורט בתצהירו של משיח (נ/8) בנושא עיסקה זו, נמצא כי בסעיף
40 לתצהיר, צויין כדלקמן:
"יצויין כי זמן מה לאחר שהפקדתי את השיק שמסר לי מועלם, כאמור לעיל, בחשבון בבנק לאומי לישראל החלטנו אני ודבוש מבלי שסניור התנגד להכנס לעסקת שיש עם חב' תבור. בהתאם, נמשכו מהחשבון הכספים והועברו לחברה... עם ביצוע עיסקת השיש, קיבלנו 4 שיקים ע"ס 150,000
שהוכנסו לחשבון החברה...

בהמשך בסעיף 41 "השיקים של חב' תבור חוללו, וחשבון החברה עמד בחובה".

דבוש בתצהירו (נ/9) בסעיף 27 מתאר את העיסקה כדלקמן:
"בהמשך קיבלנו עיסקה מעניינת מחב' תבור תעשיות בע"מ לרכישת מניות. אני ומשיח רצינו לבצע העיסקה והודענו על כך לסניור שהביע הסתייגות אך לא התנגד, ועל כן קנינו 4.75% מניות בחב' תבור ב-500,000 ₪. הכספים שולמו מכספי העיסקה... "

בהמשך בסעיף 28:
"לאחר זמן מה התברר לנו כי המצגים שהוצגו בפני
נו אינם תואמים את המציאות ולכן בסדרת פגישות במשרדו של עו"ד יוסי שטבהולץ בנוכחות מנכ"ל תבור תעשיות צביקה, הוחזרו לנו בשיקים דחויים של החב', ארבעה במספר שיקים כל אחד בסך 150,000 ₪, סך 600,000 ₪. השיקים הנ"ל הופקדו בחשבון החברה בבנק לאומי בלוד, והכל בנוכחות משיח וסניור.

19
.
לא בכדי התקשה משיח בחקירתו הנגדית להסביר פשר הסתירות שבין תצהירו כעדות ראשית בתיק דנן, לבין אשר הצהיר במסגרת ההליך הקודם וכדלקמן:

(א)
בהליך הקודם נטען על ידי משיח ודבוש ואף נקבע כממצא, שאכן משיח פדה את השיק, ולאחר מכן העביר את כספי הפדיון לדבוש.

מאידך, בתצהיר עדותו הראשית (נ/8), מצהיר
משיח, כי השיק הופקד בחשבון בבנק לאומי באותו סניף שבו נוהל חשבון חברת דמס, וכי מחשבון זה הועברו הכספים לחברת השיש.

בחקירתו הנגדית בעמ' 76 (המספור הוסף בכתב יד באדום), נשאל משיח ביחס לסתירה זו, ותשובתו: "לא יודע אם זה לא אמת, כי זה לא משנה".
ובעמ' 77: "אני ומשה ודוד, בעקבות העסקה הזאתי הקמנו חברה וכשאני אומר נתתי למשה או הוא נתן לי או נתתי לדוד, זה היה אותו דבר בשבילי, אני לא ...".
(ב)
אין לו הסבר הכיצד עתה הוא מציין כי דבוש נכנס יחד עימו לעסקה, בעוד שבהליך הקודם הוא מעיד כי בתחילה נכנס לבדו לעסקת השיש, ורק לאחר מכן הצטרף דבוש (82).

20
.
משיח מעיד בעמ' 77 כי: "זה הכל ידוע, יש גם חשבונות שאפשר להביא אותם, שיצאו משם הכספים".

אם כך היכן אותם חשבונות ואותו תיעוד.


כך גם ביחס לגרסה החדשה של משיח בעמ' 80 לפיה, כספי הפדיון נסגרו למחצית השנה, וכן שניתנו בין 10 ל-11 שיקים ובשלבים לחברת תבור, וכשבעמ' 81: "הכספים נמשכו מהחשבון שלי".

היכן התיעוד ביחס לכל האמור.


גם דבוש בעמודים 101-100, מסביר את מהות העסקה, וכשעתה מדובר על עסקה משותפת עם אדם בשם ברוך ידיד, שעמד בחזית, וכשבעמ' 102 הוא מעיד: "אתה רוצה מסמכים? בוא נלך לפירוק של החברה, נוציא את כל המסמכים בפירוק של החברה".


שניהם נאלצים, בסופו של יום, להסכים כי העסקה תועדה במסמכים בכתב, וכשאף הועד כי דמס באמצעותם היתה צד לעסקה.

לבסוף, לדבריהם, היו מעורבים בעסקה עוה"ד מטעם תבור וכן הפועלים מטעמה.

21
.
הנה כי כן, אם אכן נכונה גרסת משיח ודבוש, כי אכן נכרתה עסקה בענין השיש וכשחברת דמס צד לעסקה, וכן כי כספי הפדיון של השיק הם אלו ששימשו לרכישת הזכויות, אין כל הסבר מדוע נמנעו מלהציג בבית המשפט את כל התיעוד - אם אכן קיים שכזה - להוכחת הנטען הן בנושאים הכספיים כעותקי שיקים, דפי בנק וכדומה, והן התיעוד והצגת המסמכים הקשורים

לעסקה עצמה.


כאמור לעיל, הם עצמם מאשרים כי לא היתה כל מניעה מלאתר ולהציג את אותם מסמכים.

חמור מכך, מדוע לא הוזמנו לעדות אותם אלו שנזכרו, דהיינו, ברוך ידיד, ועוה"ד, ואף אותם אלו שלא הוזכרו, דהיינו, אותם אנשי חברת תבור, שהיו קשורים לעסקה.

אין זאת אלא שיש להסיק מסקנות לאי העדתם ומאי הצגת אותם מסמכים.

במיוחד כשמדובר בעיסקה בסדרי גודל הנטענים.

22
.
גם אם נבחן את הגיונם של דברים, נמצא למדים שקשה לקבל את הגרסה עצמה.

אם אכן, העסקה הינה במסגרת החברה, הכיצד הכספים למימונה מועברים שלא במסגרת חברת דמס, אלא כביכול בהעברה ישירה מחשבונו של משיח או מדבוש לאותה חברת תבור.

מאידך, מדוע מופקדים השיקים הנגדיים בחשבון החברה, ומי יתקע לידנו שאכן מקורם באותה עסקה נטענת.

בנוסף, תמוה הוא הכיצד משיח לא מזכיר את הסתייגותו של סניור מהתקשרות בעסקה שכזו, בעוד דבוש מזכיר זאת.

אמנם, דבוש ומשיח סברו כי די בכך שחתימת שניים מהשלושה מחייבת את חברת דמס, אולם מדבריהם הם, אין כל פרוטוקול המאשר בכלל כניסת החברה להתקשרות שכזו, ועל כן, גם אם לכאורה היינו מקבלים את עמדתם כי הם החליטו להתקשר בעסקה בשם החברה, לא די בכך.

23
.
לכאורה, העסקה נכרתה במחצית הראשונה של שנת 1994, וכשניתן להסיק זאת הן מזמני הפרעון של השיקים הנגדיים שהינם 12.8.94 ולאחר מכן, והן מעדותו של משיח, כי נזקקו להלוואות למימון התשלום בגין העסקה עד שחרור הפקדון של כספי השיק, כשהפקדון הינו למחצית השנה.

והנה, מהמסמכים המפורטים בסעיף 7 לעיל, עולה כי ב-10.4.95 או בסמוך לכך , התחייב משיח לדנגור להחזיר 450,000 ₪, וכשביום 27.9.95, נערכת תרשומת מפגישה בה השתתפו דנגור, שהרבני, משיח ודבוש, וכשבמסגרת זו נערך סיכום ביחס ליתרת החוב באופן החזרתו.

בכל אותם מסמכים, אין זכר לסניור, וכשעולה גם מעדותם של העדים האחרים שלמעשה כל המגעים ביחס להחזרת החוב, טרם הגשת תביעת דנגור, בוצעו בהקשר למשיח ודבוש, וכשלכאורה לא מועלם ואף לא סניור מעורבים בכך, למעט הקשור לבוררות נטענת אצל בן אריה וכשבמסגרתה הסכים סניור "לתרום", כלשונו 15,000 דולר ואף זאת בתשלומים ובכפוף לקבלת הפטר מכל הנוגעים בדבר.

אם אכן, כגרסתם, הרי אין מקום להבחין בין הדבקים דהיינו בין משיח ודבוש מצד אחד לבין סניור מצד שני.

אם אכן, עסקת השיש בוצעה במסגרת חברת דמס וכשבסופו של יום ירדו הכספים לטמיון, הרי חבותו של סניור זהה לחבותם של דבוש ומשיח.

כלום לא סביר, שבמקרה שכזה, היה אמור להיות סניור צד לכל אותם משאים ומתנים, ובמיוחד הסכמות בדבר גובה החוב וכדומה.

לא שמענו על מעורבות של סניור בכל אותם מגעים למעט אשר פורט לעיל.

24
.
(א)
נוסף למפורט לעיל, ישנן סתירות נוספות בגרסאות השונות, הן
בהשוואת עדויות דבוש לעדויות משיח, והן סתירות בעדויות עצמן.
כך בכל הקשור לשאלה בדבר מועד מתן השיקים הנגדיים על ידי תבור, כך בכל הקשור לסכומי השיקים. שוני נוסף בשאלה - אם סניור הסתייג מהעסקה ולבסוף מחלוקת בשאלה למה יועדה ההלוואה של 120 אלף ₪ שהשיקים הנגדיים שמשו כבטחונות לאותה הלוואה. מחד, משיח טוען כי מדובר על הלוואה שנדרשה לצורכי טיפול רפואי שלו ומאידך, דבוש מצהיר כי 20 אלף ₪ מסכום ההלוואה נועד לסניור, והיתרה לצורכי החברה.

(ב)
לא בכדי התעלמנו עד כה, מאשר צוטט לעיל מתצהירי עדות הראשית, הן של דבוש, והן של משיח בכל הקשור לעסקה הנטענת. דומה כי די בעיון באשר צוטט על מנת להבחין כי רב הנסתר על הגלוי, ולמעשה אין כל פירוט של אופן ביצוע העסקה.
אם היה לנו ספק בכך, באה עדותו של דבוש בביהמ"ש וכששם מתגלות עובדות חדשות אשר לא בא זכרן בתצהיר עדות ראשית, כולל נושא מעורבותו של ברוך ידיד, שכאילו הוא עמד בחזית, וכן התייחסות לקשור לחב' דמס.

(ג)
בהתאם לגירסת דבוש עצמו הוא ומשיח היו מעוניינים בעיסקה ובין אם סניור התנגד אם לאו, לא הוכח כאילו סניור היה מעורב בעיסקה.

25.

לא התעלמנו מהתהייה מדוע סניור לא מצא לנכון לברר את מקורם של אותם שיקים מעותדים שהופקדו בחשבון החברה וכשעל סמך שיקים אלו ניתנה ההלוואה
של 120 אלף ₪.

אולם, עדיין אין בכך להפוך את סניור כמעורב וכמסכים לעסקת השיש, כביכול, אם אכן הייתה שכזו .

אין מנוס מלציין את התרשמותינו הלא חיובית, אם להתבטא בלשון המעטה, הן מעדותו של משיח והן מעדותו של דבוש, בכל הקשור לעסקת השיש הנטענת ומאידך, מקבלים אנו את גרסתו הבסיסית של סניור, לפיה לא נטל חלק מכל הקשור לעסקת השיש ובכל מקרה לא היה מעורב בצורה זו או אחרת בנושא כספי פדיון השיק.

מסקנתנו אפוא, כי דבוש ומשיח ניסו להציג מצג כאילו נערכה עסקה בה היה מעורב סניור וכשהמימון לה מכספי השיק וכשהעסקה בשם חב' דמס. אולם, אין בפני
נו כל תעוד וכל עדות, למעט עדות של בעלי דין שקשה ליתן אמון בגרסתם בנושא זה .

26
.
(א)
כאמור, בכל הקשור לעסקאות אחרות או כספים שהתקבלו על ידי
סניור, אכן אין חולק כי מתוך ה-20,000 דולר קיבל סניור כספים על חשבון דמי התיווך, אולם, השאלה דנן עניינה בכספי השיק עצמו ולא מעבר לכך.

(ב)
ביחס לשאר עיסקאות התיווך, גם אם אכן סניור קיבל חלקו רובן ככולן לא נצרכו להשקעה ושוב לא הוכח כל קשר בינן לכספי פדיון השיק.

27
.
לבסוף נציין, כי ההתבססות על טיעון כאילו
סניור יחד עם האחרים "בזבז" את כספי השיק בקזינו בטורקיה, אין לו כל מקום.
טיעון זה מתבסס אך ורק על עדויות שמיעה, ומאידך, משיח עצמו בעדותו עמ' 96, מבהיר באופן חד משמעי ביחס לשאלה אם סניור הפסיד כספים בקזינו "לא, הוא לא משחק" וכשדבוש לא היה כלל בנסיעה לקזינו וכשהוא עצמו הפסיד רק 4,000 דולר.

האם מועלם פעל כדין

28
.
על מנת לבחון את השאלה הקשורה לחבותו של מועלם, אם בכלל, יש להידרש להרחבת היריעה במקצת.
אם אכן סניור הוא זה שאישר מראש למועלם להעביר את השיק למשיח, הרי אין לסניור להלין אלא על עצמו.
יתר על כן משהוברר שלמעשה מועלם לא נהנה מכספי השיק הרי בניגוד לנטען כלפי משיח ודבוש, מעמדו של מועלם שונה.
כן יהיה עלינו לבחון את גרסת מועלם בכל הקשור לאופן ונסיבות מתן השיק למשיח.

29.

אכן, לכאורה מועלם אינו קשור כלל לעסקה וכביכול תפקידו הצטמצם לתרגום וכשרק לאחר מכן הוצע כי הוא ישמש כנאמן. משכך, ברור מדוע נרעש מועלם נוכח הדרישות שהופנו אליו בזמנו על ידי דנגור ועתה על ידי סניור.

30.

לאור אשר נפסק בהליך הקודם ולאור ההסכמה הדיונית אין צורך להיזקק עתה לגרסאות השונות אלא בכל הקשור לענייננו.
לטענת משיח ודבוש, במסגרת ארוחה משותפת של כל המעורבים לאחר חתימת הסכם המכירה דרש דבוש כי שהרבני ושרון יאשרו למועלם להעביר את השיק מיידית למשיח, ואלו אכן הסכימו לכך ונתנו את ההוראה למועלם.
אם אכן כך היו הדברים, לא היתה כל סיבה שמועלם לא יידרש לגרסה זו ואף יטען כגרסה זו גם בהליך הקודם ומדוע יזקק לאותה גרסה כי משיח פנה אליו בתואנה, כי ברצונם לבדוק את תקינות השיק, ורק כתוספת טען כי פנה לקבל אישורו של שהרבני.
יתר על כן לא בכדי משיח אינו נזקק להרחיב את הדיבור אודות אופן קבלת השיק ממועלם, נושא שנצרך היה לאור ההליך הקודם ואשר נטען בו ולפחות מבחינת משיח עצמו.
מכל מקום דומה כי ניתן לקבוע גם לאור הראיות שבפני
נו שאכן משיח פנה למועלם בתואנה דלעיל.
לדידי ניתן גם להסביר את פשר ארועים אלו וזאת במסגרת היחסים שבין משיח
ודבוש.
אם
אכן נצא מהנחה שדבוש עמד על כך שרק לאחר קבלת ה-170,000 דולר תחתם העסקה עצמה, אז ברור ומובן כי דבוש התרעם על עצם הנאמנות וזאת כלפי משיח אשר הוא זה שנשלח, טרם לכן, לקבל את הכספים האמורים ולאשר זאת לדבוש.
משכך, אכן נקל להבין פשר פנייתו של משיח למועלם במטרה לקבל את השיק "ולהרגיע" את דבוש ולהוכיח לו שאכן עמד בדיבורו.
גם בהקשר אחר, נושא התחייבות משיח לדבוש, מוצאים אנו פחד של משיח מדבוש.
נדרשנו לאמור הואיל ובכך יש גם להשפיע על השאלה אם סניור היה מעורב בעצם הפניה למשיח.

31
.
ראשית, נבחן את הצהרות ועדויות מועלם עצמו בכל הקשור לנסיבות מתן השיק.
בהצהרת מועלם מיום 10.4.95 הוא אכן מציין מפורשות כי זמן קצר לאחר קבלת ההמחאה "פנו אלי משיח משה, דבוש משה וסניור דוד וביקשו כי אתן לידם את ההמחאה..." ובהמשך "ההמחאה נמסה לידם".
כפי שעולה מעדותו של מועלם עצמו, הרי נוסח זה הוכן והוכתב וכשהוא לא נדרש בפרוטרוט לכתוב בו למעט את אשר לא ניתן להותיר על כנו, דהיינו שפיזית השיק נמסר רק למשיח. דבר זה אף עולה מת/11 דהיינו התמליל של השיחה בין מועלם לסניור.

מכאן נדרש לתצהירים שניתנו על ידי מועלם בהליכים השונים.
בהליך הקודם בסעיף 7 לתצהירו הצהיר מועלם "הנתבע 4 (משיח - י.ש.) פנה אלי בבקשה לבדוק את השיק עם הבנק שלו והתחייב שלא להפקידו... טרם מסירת השיק לידי הנתבע 4, התייעצתי עם שהרבני, נציג התובע (דנגור - י.ש.) והאחרון אמר לי כי אין מניעה למסור את השיק לבדיקה... לאור הכרותי רבת השנים עם הנתבע 4 ודברי מר
שהרבני... לאור הבטחתו כי יבדוק את השיק בלבד וכל זאת בידיעה ואישור הנתבעים 3 ו-5 (סניור ודבוש- י.ש.)."
הנה כי כן בניגוד לאשר ייחס לשהרבני כי פנה אליו וקיבל אישורו אין הוא מצהיר כאילו שוחח עם דבוש או סניור, אלא ניתן להבין מהאמור כי משיח הוא זה שציין בפני
ו כי הבקשה הינה על דעתם ובאישורם של סניור ודבוש.
יתר על כן רק בהמשך התצהיר הוא מעיד על פנייתו באותו ערב לסניור וכשלדבריו סניור אמר לו "אני יודע אל תדאג". אם אכן מראש סניור נתן אישורו אין כל הסבר לפנייה לסניור ובמיוחד לתשובתו.
הדברים עולים אף מתוכן התמלילים ת/11 ות/12 וכשמהם עולה שמועלם ראה את דבוש ומשיח כמי שהונו אותו והצליחו להוציא ממנו את השיק בתואנות שוא. אין הוא מתריס כלפי סניור שהוא עצמו נתן אישור להוצאת השיק מידיו של מועלם ומה לו כי ילין.
אם נתבונן בנ/7 תצהיר עדותו הראשית של מועלם בהליך דנן, ניוכח כי הגרסה שם זהה לכאורה לגרסה שנתנה בהליך הקודם וכשגם כאן עולה כי לכאורה מפי משיח "לבקשתם ובאישורם של סניור ושל דבוש" ניתן השיק לצורך בדיקה בלבד.
בניגוד לאמור בתצהירים, בישיבת קדם המשפט ביום 29.11.01 מעיד מועלם ולראשונה כאילו "אחרי פרק זמן התקשרו אלי משיח סניור ודבוש ואמרו לי שהעסקה עומדת להסתיים, שהם רוצים לבדוק את הצ'ק בבנק אם הוא בסדר...". אם אכן כך הדברים מדוע אותה התקשרות של כל השלושה לא באה לידי ביטוי בתצהירים מטעמו של מועלם.
כבר עתה נציין כי עדותו של מועלם הותירה רושם עגום, וכשמועלם מנסה להוסיף פרטים שלא בא זיכרם, הכל על מנת לנסות ולהצדיק פעולתו. כך באותה ישיבה הוא מוסיף כי לאחר שנודע לו ממשיח שהשיק הופקד הוא טילפן אף לדנגור עצמו וזה אישר שאין בכך בעייה זאת או אחרת.
כך גם בכתב ההגנה, מועלם מציין כי משיח פנה אליו בשמו ובשם דבוש וסניור ולא כאילו נערכה פנייה ישירה של שניים אחרונים אלו אליו. עוד הוא מציין בכתב ההגנה כי רק על סמך אותה היכרות רבת שנים עם משיח סמך על דבריו של משיח כי השיק הינו רק לבדיקה וכן שאכן בקשתו של משיח הינה בידיעת ובאישור סניור ודבוש.
כך גם בע' 54 מסביר מועלם כי סניור רימה אותו "עצם העובדה שהוא ביקש ממני לתת את השיק למשה משיח לבדיקה ואחרי זה הוא אמר לי - אין לך מה לדאוג" אם לא די באמור מנסה מועלם להרחיק עדותו וכשעתה בע' 56 הוא כבר מסביר לא רק שסניור טילפן ודיבר עמו, אלא סניור הגיע ואמר לי - תן את השיק למשיח לבדיקה...". לא למותר להפנות להמשך חקירתו של מועלם בע' 64 ואילך בהם לא מצליח מועלם להסביר הכיצד לא בא בטרוניה גם כלפי סניור בשיחה שהוקלטה, אם אכן סניור נתן את האישור מלכתחילה כשותף יחד עם דבוש ומשיח.

32.

למעשה, למעט עדותו של מועלם עצמו אין כל עדות אחרת כאילו סניור היה מעורב בהוצאת השיק ממועלם והעברתו למשיח, טרם הוצאת השיק.
מנגד וכפי שהוסבר לעיל דומה שאכן הוצאת השיק נעשתה בהתאם לדרישתו של דבוש וכי כל הוצאתו בוצעה ע"י משיח ועל מנת, כאמור, להרגיע את דבוש.

33.

טיעון נוסף של מועלם כי קיבל את אישורו של שהרבני ועל כן, מסר כדין את השיק למשיח. טיעון זה מתבסס על כך ששהרבני היה למעשה נציגו של דנגור ועל כן, די היה באישורו על מנת להפטיר את מועלם מכל טענה ביחס להעברת השיק למשיח.

אכן, אין חולק, כי שהרבני היה נציגו של דנגור בארץ, וכשאנו מוצאים תימוכין לאמור, גם במסמך הנאמנות עצמו אשר לפיו אמור מועלם להעביר את המסמכים כולל השיק לשהרבני, אם עד למועד הקובע לא יתקבל אישורו של עו"ד קורן.

יתר על כן, מועלם מוצא חיזוק לגרסתו בדרישה שנדרש בעת החתימה על הסדר הפשרה עם דנגור, לפיה לא יהיו לו טענות גם כלפי שהרבני.

34
.
למעשה העדות היחידה בנושא אשורו של שהרבני, הינה עדותו של מועלם, והיא בלבד, וכעדות של בעל דין,
על כל המשתמע מכך.

אך גם ללא נתון זה, קשה לקבל כי אכן שהרבני הוא זה שנתן את האישור המוקדם למועלם, להעביר את השיק למשיח. משך כל השנים, אין אנו רואים כל פניה של מועלם לשהרבני, כאילו בגין אישורו ולאור אישורו ניתן השיק, למשיח. חמור מכך, גם הצהרת מועלם, גם אם הוכנה ע"י שהרבני, אין בה מאומה ואין לאחריה מאומה, בכל הקשור לפעולותיו של שהרבני.
עוד נוסיף, כי בתמליל מלין מועלם על דבוש ועל משיח ואין אנו מוצאים כי הוא מלין על שהרבני.
לבסוף, אין להתעלם מכך שמועלם לא מצא לנכון לשלוח הודעה לצד ג', במסגרת ההליך הקודם, כנגד שהרבני, אם אכן כדבריו.

35.

גם הגיונם של דברים מוביל למסקנה
שאכן שהרבני לא היה מעורב ולא נתן אישור למועלם להעביר את השיק למשיח. כאמור, מקובל עלי שלמעשה כל "התרגיל" של הוצאת השיק הינו תרגיל של משיח אשר נועד לרצות את דבוש וכששניהם נהנים לאחר מכן מתוצאות תרגיל זה.

משיח נסמך על אותה הכרות רבת שנים בינו לבין מועלם, וכשלמעשה מועלם אף מובא לעסקה כמתורגמן ע"י משיח, ועל כן ניתן להבין שהאמין למשיח שכל כוונתו לבדוק אם אכן השיק תקין ולא מעבר לכך.

בנסיבות אלו, לא היה כל מקום כי מועלם יפנה לשהרבני ע"מ לקבל את אישורו להוצאת השיק. מדובר ביחסי אמון ששררו בין מועלם לבין משיח, תוך שמועלם סמוך ובטוח שתוך מספר שעות יקבל את השיק בחזרה, ואין כל סיבה שיפנה לשהרבני ע"מ לקבל
אישור. דווקא גרסתו כאילו שהרבני ברר אם מועלם עצמו נותן אמון בהם, מוכיחה כי קשה לקבל את גרסתו של מועלם בנושא זה.

יתר על כן, מדוע ששהרבני יסכים לסכן סכום שכזה, הכל על סמך אותו אמון שמועלם נותן או לא נותן במשיח אשר פנה אליו.

36.

אולם, גם אם היה שהרבני מאשר את מתן השיק למשיח,
עדיין ספק אם בכך פעל מועלם כדין. הוראות הנאמנות, חד משמעיות וברורות ולפיהן לא היה רשאי מועלם להוציא את השיק תחת ידיו - בתקופה הרלבנטית - אלא אם יקבל את אישורו של עו"ד יעקב קורן ולא אישור של מאן דהוא אחר.

יתר על כן, מועלם ידע גם ידע, כי משמש הוא כנאמן דהיינו עבור שני הצדדים, משיח , דבוש וסניור מצד אחד ודנגור מצד שני, וברור שאין הוא רשאי, לכאורה, בהתייחס לדנגור להוציא את השיק מתחת ידיו.

אכן, אלמלא אשר יפורט להלן, לכאורה היה מקום כי סניור יטען כלפי מועלם את אשר הוא טוען.

37.

אולם, סניור עצמו עוד בישיבת קדם המשפט מעיד כדלקמן: "לגבי נתינת הצ'ק שמעתי את זה הרבה זמן אחרי שהצ'ק נמסר, אחרי יומיים שלושה, שאלתי למה הצ'ק ניתן, מועלם אמר לי שהצ'ק ניתן למשה משיח לראות אם הצ'ק טוב או לא. טלפנתי למשיח והוא אמר שהוא שם את הצ'ק בנאמנות באיזה חשבון. אמרתי למועלם שהצ'ק בנאמנות באיזה חשבון. היתה לי בעיה עם זה. לא במיוחד... לא היתה לי בעיה. באותה תקופה היה לי אמון מלא במשיח. את משה דבוש לא הכרתי. ידעתי שהוא צריך לקבל כסף" (עמ' 3 מיום 29.11.01).

לכאורה, לית מאן דפליג שאם אכן היה פונה מועלם לסניור טרם העברת השיק למשיח והיה מקבל את אישורו של סניור, הרי לפחות במישור ההתדיינות שבין סניור למועלם, פעל מועלם כדין.

בנושא זה יש לבחון את השאלה אם מועלם "פעל כדין" בשני מישורים נפרדים. אין חולק כי גם אם סניור היה נותן אישורו מלכתחילה הרי כלפי דנגור מועלם פעל שלא כדין. אולם, במישור היחסים שבין סניור לבין מועלם עצם מתן האישור מכשיר את הפעולה, ובחינת יחסים אלו פעולת מועלם היתה "כדין".

38.

השאלה, האם דבריו של סניור עצמו כפי שצוטטו לעיל, יש בהם משום הכשר וכעין "אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה", אם נזקק לדיני השליחות.

דומה כי בנסיבות דנן התשובה לכך חיובית ודוק, לאור גרסתו של סניור בכתב התביעה דנן כי ידע על השיק, וכי חתם ערבות לנאמן ביחס לשיק, לא יכולה להיות משמעות לדבריו אלה, אלא שאכן אישר את הפעולה והסכים לה.

סניור אף מסביר כי גם לו היה אמון מלא במשיח ועל כן לא ראה כל קושי וכל בעיה ואף לא היה לו כל חשש, מעת שמשיח ציין בפני
ו כי השיק "בנאמנות באיזה חשבון".

יתר על כן, סניור אינו מסתפק בתשובת משיח אליו אלא, חוזר ופונה למועלם ולמעשה מרגיעו. אם לא כך הדברים, מדוע סניור לא דורש ממועלם כי יפעל מיידית להשבת השיק או הכספים ואף לא מביע כל טרוניה כלפי מועלם.

עצם הפניה של מועלם לסניור - גם אם לאחר ביצוע הפעולה - נועדה לבחון, בין השאר, את התייחסות "הערב" השני לפעולתו של הערב הראשון. והנה, ערב זה מאשר למעשה את הפעולה.

אכן, דומה כי הן מועלם והן סניור נפלו קרבן לאמון הבלתי מסוייג שנתנו במשיח. וכך אף יש להסביר את המנעות סניור מכל פעולה שהיא, משך שנים עד להגשת התביעה כנגדו.

אז ורק אז, אכן חשש ויתכן וחששו היה יותר מהנושא הפלילי כעולה מהתמליל, וכשהכוונה למעשה התרמית המיוחס לו, כנוטל חלק מראש בהוצאת השיק ממועלם בתואנות שוא. לא בכדי גם הרגעת מועלם מתייחסת לאמור.

מסקנתנו איפוא, כי במסגרת היחסים שבין סניור למועלם, הפעולה היתה כדין ואין לסניור להלין על מועלם.

למעלה מהנצרך, נציין כי תוצאה זו נראית אף כצודקת בנסיבות הענין.

טענות נוספות

39
.
כל הנתבעים טוענים כי סניור הביא את הרעה על עצמו בכך שהתפשר עם דנגור, וכי לא היה עליו להתפשר אלא להמשיך בהליך כנגדו, ובמיוחד היה עליו לתמוך בגרסתם של דבוש ומשיח ולא להעיד עדויות שקר.

40
.
אכן,
גרסתו של סניור אינה נקיה מספקות וזאת אם היינו נדרשים מעבר לאשר אנו נדרשים בהליך דנן. לא ניתן להתעלם מכך שגרסתו של סניור אשר אף נתמכה בתצהירו בהליך הקודם, שלא ידע כלל כי הנאמנות כוללת בחובה את השיק, אלא סבר שמדובר במסמכים בלבד, וללא השיק וכאילו האחרים הוליכו אותו שולל בכך שכללו את השיק באותה מעטפה שנמסרה למועלם.

לאור גירסה זו, טען סניור כי אינו חב מאומה לדנגור, הואיל ולא היה נאמן ולא חתם כערב לנאמן בכל הקשור לנושא השיק.

מאידך, בתביעה דנן משנה סניור פניו ולמעשה דבק בגרסתו של דנגור עצמו, בהליך הקודם, בכל הקשור הן לנאמנות והן לנסיבות מסירת השיק ממועלם למשיח.

נוסיף על האמור, כי בעדותו בביהמ"ש מצאנו כי סניור עצמו בעדות בע"פ, חוזר למעשה למקורות וחוזר וטוען כאילו לא ידע שמדובר על השיק.

41
.
כאמור, אין עלינו להיזקק לשאלה זו, אלא בהיבט אחד בלבד, שעניינו האם אכן היה מקום לסניור להתפשר או שמא היה עליו להמשיך את ההליך.

42
.
קשה לשמוע טענה שכזו כשהיא יוצאת דווקא מפי הנתבעים דנן.

ראשית, אם דבוש טוען את האמור הרי ניסה יומו בביהמ"ש, והתוצאה ידועה גם ידועה. כלום סובר הוא שגם על סניור היה להמשיך ולנהל הוכחות ולחשוף עצמו לאותה תוצאה כפי שנקבע בפסה"ד בעניינו של דבוש.

ככל שהדברים יוצאים ממשיח, מה לו למשיח כי ילין על סניור אם משיח עצמו התפשר אף הוא באותו סכום שהתפשר בו סניור. חמור מכך, הכיצד משיח שגרם בפועל לתביעה דנן, בא בטרוניות
לאחרים.

לבסוף, גם מועלם עצמו מצא לנכון להתפשר.

בנסיבות אלו, טוענים למעשה הנתבעים טענה שאין לה כל ביסוס, כאילו אלמלא התפשר סניור התוצאה במשפט היתה שונה, סתמו ולא פרשו ולא בכדי.


יתר על כן אין לנתבעים להלין כאילו היה על סניור ליתן גירסה זו או אחרת בביהמ"ש, ובמיוחד לאחר שביהמ"ש בהליך הקודם דחה מכל וכל את גרסתם של דבוש ומשיח.

43.
למעלה מכך נציין כי לגיטימי שנתבע יתפשר בתביעתו תוך בחינת סיכון מול סיכוי, לרבות תוך התחשבות באשר יחשף, במיוחד מול מצבם הכלכלי
של נתבעים אחרים.

במקרה דנן, בהליך הקודם חשוף היה סניור לתשלום של מעל מליון ₪, תוך שחשש כי הסכום רובו ככולו יגבה ממנו, לרבות לאור העיקולים, וכשיקשה עליו להיפרע מהאחרים.

יתר על כן, לאחר קביעת כב' הרשם (כתוארו אז) אשר לא מצא לנכון לקבל לשם ההכרעה בבקשה לביטול עיקול את גירסת סניור כי לא קיבל כלל נאמנות בעניין השיק, לגיטימי הוא שסניור יחליט להתפשר.

לא הוכח ולא נטען כאילו במהלך הדיון בהליך הקודם עשה סניור יד אחת עם דנגור כנגד מי מהנתבעים.

מכל הנימוקים האמורים יש לדחות את טענות הנתבעים בכל הקשור לנושא הסיכון העצמי, אשם תורם או כל הטענות האחרות אשר ניסו הנתבעים או מי מהם
להשליך על סניור, הכל בגין הפשרה.

לא למותר להוסיף, כי אם אכן, בסופו של יום, היה מנהל סניור את ההוכחות, לכאורה, מול תביעת דנגור, היה מוצא את עצמו חייב ודווקא לאור פסה"ד בהליך הקודם. לכאורה די היה לדחות את הטענה כי לא ידע על השיק, על מנת לחייבו.

44.

לאור מסקתנו דלעיל, אין צורך להזקק לטענת תום הלב, וזאת בכל הקשור ליחסים שבין מועלם וסניור. מאידך, צודק מועלם בתביעתו הנגדית כנגד דבוש ומשיח.

אכן דומה כי משיח ניצל בצורה מחפירה את היחסים שבינו לבין מועלם, ותוך ניצול האמון שנתן מועלם בו, הצליח להוציא את השיק מתחת ידיו של מועלם, הכל ביודעו כי מועלם נחשף בגין כך לטענות אלו או אחרות בגין הפרת הנאמנות.

יתר על כן, אלמלא פעולותיו של משיח ברור שמועלם לא היה נחשף לתביעת דנגור. בנוסף, אם אכן לא היו מוציאים דבוש ומשיח
את הכספים ניתן היה להחזירם לדנגור. אף כאן ניצל משיח את אמון סניור בו.

בלשון אחרת, אין מנוס מלקבוע שהאחראים הישירים לכל עוללות השיק הבנקאי, תביעתו של דנגור והתביעה דנן, הינם דבוש ומשיח אשר אף נהנו מהכספים שנלקחו שלא כדין.

בגין כך, זכאי סניור להיפרע מהם, אולם גם מועלם זכאי לקבל שיפוי מהם בגין אשר שילם לדנגור.

ודוק, עצם אישורו של סניור אין בו כדי להקים עילה למועלם כנגד סניור, אלא רק כטענת הגנה וכפי שפורט לעיל.

הנה כי כן, דין תביעת סניור כנגד מועלם להדחות ודינה להתקבל רק כנגד משיח ודבוש. לאור האמור אין צורך להדרש להודעה לצד שלישי ששלח מועלם. הגם שכך צדק מועלם בעצם משלוח ההודעה הואיל ואם אכן בית המשפט היה מקבל את תביעת סניור כנגדו, היה זכאי לשיפוי מדבוש וממשיח. האמור בהתייחס לפסיקת ההוצאות.
בכל הקשור לפסיקת הוצאות ביחסים שבין סניור ומועלם, עם דחיית התביעות ההדדיות אין מקום לפסיקת הוצאות.

סיכומם של דברים

45.
אם נחזור עתה להסדר הדיוני, הרי משקבענו כי סניור לא קיבל כספים מכספי השיק - ההמחאה - הרי כפי שהוסכם זכאי סניור לאשר הוא תובע מדבוש ומשיח.
כמובן שהאמור לאחר שנדחו גם הטענות האחרות של דבוש ומשיח.

לאחר שקבענו כי מועלם - לפחות בכל הקשור לסניור - פעל כדין, אין מקום לחייבו בתשלום לסניור.

46.
אשר על כן אני מורה כדלקמן:
(א)
אני מחייב את הנתבעים 2 ו-3 יחד ולחוד, לשלם לתובע 291,479 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.6.00, מועד הגשת התביעה, ועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן, אני מחייב את הנתבעים 2 ו- 3 לשלם לתובע את הוצאות המשפט כולל האגרות, כולל ההקלטות וכולל התמלולים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ההוצאה ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪, בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

(ב)
התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית, אולם בנסיבות הענין ללא צו להוצאות.

(ג)
ההודעה לצד שלישי נדחית, וכשכל צד ישא בהוצאותיו ובהוצאות שכ"ט עורך דינו.


(ד)
אני מחייב את הנתבעים 2 ו-3 ביחד ולחוד לשלם לנתבע 1,
71,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.9.00 ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות המשפט בגין התביעה שכנגד דהיינו האגרות, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ההוצאה ועד התשלום בפועל.

(ה)
אני מחייב את הנתבעים 2 ו- 3 יחד ולחוד, לשלם לנתבע 1 שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

(ו)
התביעה שכנגד, כנגד התובע נדחית, אולם ללא צו להוצאות.

47
.
פס"ד זה ניתן בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד- 1984.

48
.
המזכירות תמציא העתק מפסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתנה היום י' בשבט, תשס"ד (2 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים.



י. שנלר, שופט








א בית משפט מחוזי 3750/00 דוד סניור נ' יעקב מועלם, משה משיח ואח' (פורסם ב-ֽ 02/02/2004)