פסקי דין על יזיד סרחאן | פסקי דין על בוקאעי מוסא | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

807/03 א     22/09/2008




א 807/03 יזיד סרחאן נ' בוקאעי מוסא, כלל חברה לביטוח בע"מ





תובעים
1. יזיד סרחאן
נגד
נתבעים
1. בוקאעי מוסא
2. כלל חברה לביטוח בע"מ
החלטה

1. המחלוקת בתיק זה נוגעת לשאלה, האם הלכת "אטינגר", שקבעה את הזכאות לפיצוי נזקי בגין הפסדי השתכרות ב-"שנים האבודות", משפיעה על מערכת היחסים בין הצדדים בתיק זה.

2. בהלכת "אטינגר" (ע"א 140/00, פד"י נ"ח (4) ע' 486), הוכרה הזכות של נפגע מעוולה נזיקית, להפסדי אובדן כושר השתכרות, גם עבור אותם שנות השתכרות שנמנעו ממנו, בגין קיצור תוחלת חייו. אותם השנים הוגדרו בתור "השנים האבודות".

3. בפס"ד "רז" (ע"א 8022/00), נקבע שהלכת "אטינגר" תחול גם על נפגעים, על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים.
4. בפס"ד "סולל ובונה" (ע"א 8925/04), נקבע שהלכת "אטינגר" תחול על כל הליך תלוי ועומד, שטרם הוכרע סופית, באופן פרוספקטיבי וכן באופן רטרופרספקטיבי.

5. התובע נפגע בת"ד ביום 4.12.93, בהיותו בן 8. בגין התאונה, נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 100% . בהליכים שהתנהלו בעניינו, בת.א 22/94 (מחוזי חיפה), הצדדים הגיעו להסכמות שקבלו תוקף של פס"ד, ביום 16.9.97 .

6. הסכם הפשרה כולל הסכמות כדלקמן :

א. תשלומים חד פעמיים בגין הוצאות דיור, מכשור ואביזרים רפואיים (ס' 1 א' ו- ב' להסכם) .

ב. תשלום עיתי, חודשי, צמוד, בתנאים שפורטו, מהמועד שהתובע יוצא מבית חולים הסיעודי ועובר לביתו (ס' 1 (ג) עד 2 (ג) להסכם).

ג. בס' 3 להסכם הובהר שההסדר הנ"ל מסלק את תביעת התובע ומטיבים בגין כל ההוצאות הרפואיות שהתובע נזקק להם, פרט לסייגים שצויינו.

ד. בסעיף 5, הובהר שההסדר הושג על בסיס ההנחה שהתובע אכן מוגבל באופן מוחלט וזקוק לטיפול וסיעוד מלאים, בכל שעות היממה.

ה. בס' 6 (ב) ו-6 (ג) להסכם, הוסכם שהתובע לא יהיה זכאי לבקש שינוי של התשלום העיתי עד הגיעו לגיל 18.

ו. בס' 6 (ד) להסכם, הוסכם:

"אחרי מלאת לתובע 18 שנה- יוכל כל אחד מן הצדדים להגיש תביעה או בקשה לשינוי גובה התשלומים העיתי וזאת במגבלות כדלקמן:

(1) התובע, להגדלת התשלום העיתי אך ורק בגין הפסד השתכרות.

(2) הנתבעת -להקטנת התשלום העיתי אך ורק בגין ניכויי קצבאות המל"ל שהתובע יקבל ו/או יהיה זכאי לקבל בהגיעו לגיל 18. "

7. התביעה שבפני
י הוגשה ע"י התובע ביום 25.12.03, משהגיע התובע ביום 18.9.03 לגיל 18 ועל פי הוראות ס' 6 (ד) להסכם הפשרה/פסה"ד, הנ"ל. התובע עותר להגדלת הפיצוי העיתי, בגין נזקי הפסד השתכרותו, משהגיע לגיל 18. ההליכים בתיק טרם הסתיימו.

8. לא יכולה להיות מחלוקת שאילו היה מדובר בהליך שנדון, כהליך "ראשון", בגין אירוע תאונתי, התובע היה זכאי על פי הלכת "אטינגר" לעתור לפסיקת פיצוי בגין הפסדי השתכרות עבור כל שנות ההשתכרות שנגרעו ממנו, עד לגיל "הפרישה" המקובל, כל זאת בגין אם התאונה גרמה לו לקיצור תוחלת חיים ובין אם לאו (אם כי דרך חישוב גובה הפיצוי עבור ה"שנים האבודות", הינה שונה מדרך חישוב גובה הפיצוי עבור אובדן השתכרות, בשנות חייו).

9. לטענת התובע, הגשמת הזכות שהוקנתה לו בס' 6 (ד) (1) להסכם, לתבוע עתה את הפסדי השתכרותו, כוללת בתוכה את הזכות שהפיצוי ייקבע על פי ההלכה שהינה בתוקף היום. מאחר ומדובר בהסדר של תשלומים עתיים, התובע מבקש מביהמ"ש להצהיר שלאחר פטירת התובע, באם הוא ילך לעולמו (חס ושלום) בטרם עת ובטרם הגיעו לגיל הפרישה, תעמוד ליורשיו ו/או לעזבונו הזכות לקבל פיצוי חד פעמי בגין הפסדי השתכרותו, עבור אותן "השנים האבודות".

10. הנתבעים מתנגדים בתוקף לבקשת התובע ולפרשנות הנ"ל של ההסכם. לטענתם, משהוסכם בהסכם הפשרה על פיצוי באמצעות תשלומים עתיים, שייפסקו עם מותו של התובע (ס' 6 (א)להסכם) וככל שההסכם קיבל תוקף של פסה"ד ביום 16.9.97, הרי שמדובר בהליך שהסתיים, בטרם פסיקת הלכת אטינגר. מכיוון שכך, על פי הלכת "סולל ובונה", אין להלכת "אטינגר" תחולה על מערכת היחסים שבין הצדדים בתיק זה. בנוסף ולחלופין טוענים הנתבעים שבכל מקרה, אין כל נפקות להלכת "אטינגר", בשעה שהפיצוי מוסדר באמצעות המסלול הסטטוטורי החליפי של , ביצוע תשלומים עיתיים.

11. צודק ב"כ הנתבעים שבהלכת "סולל ובונה" בהמ"ש הבהיר שהתחולה הרטרוספקטיבית של הלכת אטינגר , אין בה כדי להשפיע על הליכים שהסתיימו ופשרות סופיות שהושגו, בטרם פסיקת הלכת "אטינגר".

12. מאידך, הנני סבורה שבמקרה דנן, העקרונות שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון בפס"ד "סולל ובונה", מובילות אותנו לתוצאה הפוכה מהתוצאה של פס"ד סולל ובונה, בגין השוני העובדתי שבין התיקים. ביהמ"ש העליון הבהיר בפס"ד סולל ובונה שהסכמה סופית שהוגשה בין הצדדים באשר לגובה הפיצוי, לפני פסיקת הלכת אטינגר, יהווה סוף פסוק. כך הדבר לגבי הניזוק החי וכך הדבר לגבי תביעת עיזבון או תלויים. ביהמ"ש גם הבהיר שבעת כריתת ההסכם הסופי באשר לגובה הפיצוי, הצדדים לא יכלו לצפות את השינוי העתידי של ההלכה הפסוקה, אולם, משנסתיימה המחלוקת באמצעות קביעת גובה פיצוי סופי ומוסכם, אין לאפשר למי מהצדדים, להשתחרר מההסכמה האמורה, עקב הלכת אטינגר (המאוחרת יותר), על פיה הוגדל גובה הפיצוי שהניזוק זכאי לו בגין הפסדי השתכרותו, באמצעות הרחבת שנות הזכאות והכללת ה"שנים האבודות", בתוכן.
הצד השני של אותו המטבע הינו שצדדים שכרתו הסכם, על פיו שאלת גובה סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין אובדן השתכרותו תוכרע ביניהם בעתיד, הסכימו ליטול על עצמם את הסיכונים הכרוכים בעובדה , שההכרעה העתידית תבוצע, על פי ההלכה שתהיה בתוקף, באותו מועד עתידי,שבו הסוגיה תידון בביהמ"ש.

13. במקרה דנן, ההחלטה על תשלום הפיצוי, בתשלומים עיתיים, לא "הונחתה" ע"י ביהמ"ש, על פי הוראות תקנות הפיצויים לנפגע תאונת דרכים (תשלומים עיתיים) התשל"ח- 1978, בפסיקת פיצוי בתשלומים עיתיים סטטוטוריים, אלא התקבלה, בהסכמת הצדדים, על פי הסדר פרטני שהושג ביניהם. ההסכמות שבהסדר הפרטני, כללו נטילת סיכויים וסיכונים, על ידי כל אחד מהצדדים.

14. לדוגמא, התובע ויתר על ה"זכות" שהייתה הקנויה לו, אילו היה מדובר בהסדר תשלום עיתי סטטוטורי, לפנות לביהמ"ש בתביעה להגדלת התשלום העיתי (ראה תקנה 2 ). הוא התחייב שלא לעשות כן, עד הגיעו לגיל 18, כאשר באותו מועד התביעה להגדלתו תהיה, בגין רכיב הפסדי השתכרותו, בלבד.

15. התובע גם נטל על עצמו סיכון, שאם (חס ושלום), הוא לא יאריך ימים עד לגיל 18, הוא יפסיד את זכאותו להפסדי ההשתכרות שנגרמו לו בגין התאונה, על אף שהצדדים לא קבעו בהסכם כל "ממצא" מוסכם של קיצור תוחלת חייו, על כן, באופן תיאורטי, הזכות לפיצוי בגין הפסדי אבדן השתכרותו, עמדה לו, כבר באותו מועד.

16. הנתבעת, מצידה הסכימה שלאחר הגיע התובע לגיל 18, תעמוד לתובע הזכות לתבוע את רכיב הפסדי השתכרותו, אשר ישולם לידיו, באמצעות הגדלת התשלומים העתיים.

17. במילים אחרות, הצדדים הסכימו לדחות את ההכרעה באשר לפיצוי שהתובע יקבל בגין הפסדי השתכרותו וקבעו שסוגיה זו תבחן ותובהר בעתיד, לאחר הגיע התובע לגיל 18. הצדדים לא יכלו לדעת ולנבא, באותו מועד, איזה הוראות דין והלכות יחולו, במועד העתידי שבו תידון תביעתו של התובע לקביעת גובה הפיצוי שהינו זכאי לו, בגין הפסדי השתכרותו, אולם ברור הדבר, שכל אחד מהצדדים נטל על עצמו את הסיכון הכרוך בכך.

18. משהחליטו הצדדים "שלא להחליט" ולדחות את המועד של קביעת גובה הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות של התובע למועד עתידי, הרי שיש לבצע את ההערכה של הפסדי השתכרותו, על פי ההלכה שבתוקף, במועד הכרעת הסוגיה.

19. הלכת "אטינגר" (ששינתה את הלכת " גבריאלי" ) לא יצרה כל "אב נזק" חדש, מבחינת "יש מאין". פס"ד אטינגר, כולל שתי הלכות חדשות בסיסיות. ראשית, חישוב גובה הפיצוי של נפגע הסובל מקיצור תוחלת חיים בגין תאונה, יכלול סכומי פיצוי גם עבור "השנים האבודות". שנית, הזכות לתשלום עבור רכיב זה של פיצוי, בגין אבדן כושר השתכרות בשנים האבודות, "שורדת" את מותו של הנפגע, באם היא לא נוצלה בחייו, ועוברת לתלויים (באם ישנם כאלה) ו/או לעזבונו.

20. איני סבורה שיש מקום לקבל את טענת הנתבעת שעצם הסכמת הצדדים, בהסכם שנכרת ביניהם, שהפיצוי ישולם באמצעות תשלומים עיתיים עד למותו של התובע "בלבד" יש בה כדי לשלול את החלת הלכת אטינגר על המערכת החוזית שבין הצדדים, מאחר ואין בהסכמה האמורה כדי לשלול את זכותו של התובע לגובה הפיצוי הכולל שהינו זכאי לקבל מהנתבעים, בגין הפסדי השתכרותו, עוד בחייו, על פי כללי הלכת אטינגר והפסיקה שיצאה בעקבותיה, נכון להיום.
21. איני גם סבורה שיש מקום לקבל את טענת הנתבעת שהלכת "אטינגר", אינה תקפה בעניינו של התובע בגין העובדה שסוכם בין הצדדים הסדר לפיצוי, בדרך של תשלומים עיתיים.

יש להבחין היטב בין גובה הפיצוי שהניזוק החי זכאי לקבל, לבין הדרך
שנקבע לתשלומו. אין בעובדה שהצדדים בחרו בתשלום הפיצוי באמצאות תשלומים עיתיים (בהסכם פרטני ושונה מההסדר הסטטוטורי המפורט בתקנות), כדי להוות סוף פסוק, בשעה שרכיב הפיצוי שהתובע זכאי לו בגין הפסדי השתכרותו, טרם הוכרע והמועד להכרעתו נדחה בהסכמת הצדדים,לעתיד לבוא. אכן ההסכם קבע שהתשלום העיתי יבוצע עד למותו
של התובע בלבד, אולם אין בהסכמה זו, באשר לדרך של פריסת תשלום
הפיצוי, כדי להוות הסכמה או מעשה בית דין באשר לגובה הפיצוי (שיש לצרף לתשלומים העיתיים), ממועד הגעת התובע לגיל 18, בעתיד, בגין הפסדי השתכרותו, הכל כפי שייקבע, באותו הליך עתידי.

22. בפס"ד "מנורה " (ע"א 6425/03) , אליו מפנה ב"כ הנתבעים, כב' השופט ריבלין הבהיר שהמסלול הסטטוטורי, של קביעת תשלום הפיצוי ע"י ביהמ"ש בתשלומים עיתיים, כבר לקח בחשבון חלק מהעקרוניות של הלכת "אטינגר", עוד לפני פסיקת הלכת "אטינגר".

23. בנוסף לאמור, כב' השופט ריבלין המשיך והבהיר שבמקום שביהמ"ש יפעיל את שיקול דעתו בעתיד לפסיקת תשלומים עתיים (על פי ההסדר הסטטוטורי), ביהמ"ש בוודאי ייקח בחשבון את הלכת "אטינגר" ואת רכיב הפיצוי בגין "השנים האבודות", בבואו לקבוע את גובה הפיצוי העיתי שיש לשלם לנפגע,
בגין רכיב הפסדי השתכרותו וכן בהוראות שיינתנו ע"י ביהמ"ש, באשר למיצוי זכויות, לאחר מות הנפגע.

24. במילים אחרות, ביהמ"ש העליון קבע שכל פסיקה שתינתן היום, על פי
החלופה של תשלומים עתיים, תבוצע על רקע העקרונות של הלכת "אטינגר", ליצירת הרמוניה שיפוטית. המסלול של תשלום עתי סטטוטורי , נותר גם
היום, כמסלול חלופי לתשלום חד פעמי, אך על מסלול זה, יחולו הוראות
הספיקה שבתוקף. לאור האמור, מסלול זה אינו גורע מהנפגע, את הזכות העקרונית לקבלת פיצוי בגין הפסדי השתכרותו גם עבור השנים האבודות, במסגרת קביעת גובה התשלום העיתי.

25. על הקושי ליישם את הלכת "אטינגר" בעת פסיקת תשלום הפיצוי בתשלומים עתיים, עמד כב' השופט ריבלין בפסק-דינו הנ"ל . הוא הציע מספר חלופות אפשריות, תוך כדי הצבעה על הקשיים הטמונים בכל אחד מהם, בשעה שדנים "בניזוק החי".

26. מקובלים עליי דבריו, שאם ביהמ"ש יתבקש, בהליך שכזה, לגלם את מלוא הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסדי השתכרותו, בתשלומים עתיים, יהיה מוטל
על ביהמ"ש להעריך ולקבוע את תוחלת חייו הצפויה של התובע, על מנת לחשב את מלוא הפיצוי הכולל המגיע לידיו (על פי כללי חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות שנקבעו בהלכות "אבו חנה" ו-"פינץ"). בשלב הבא, יהיה על
ביהמ"ש לחלק את הפיצוי הכולל לאותם התשלומים העתיים, כך שהסכום
שלהם ייקבע, על פי אותו ה"צפי", לתוחלת חייו האמורה של הניזוק. ברור
הדבר שמדובר במדע לא מדויק ואף לאחר שיוצגו מלוא הראיות שניתן להציגן בנדון, הרי שפסיקה שכזו לא תוכל להבטיח לאף אחד מהצדדים שהתרחשויות העתיד, "יתאימו את עצמם", לפסיקה שניתנה. ברור גם שאין בקשיים
האמורים, כדי לשחרר את ביהמ"ש, מלבצע את המלאכה הקשה האמורה.

27. מנגד, מקובלת עליי טענות הנתבעת שהיעתרות לבקשת התובע למתן הכרעה שיפוטית שהעזבון של התובע,יהיה זכאי לתבוע, בעתיד, פיצוי בגין הרכיב של הפסדי ההשתכרות של התובע שלא "נוצל", מכח הלכת "השנים האבודות", אינו בסמכותי.
קביעה שכזו, אכן חורגת מההסכם המקורי שנחתם בין הצדדים.

בנוסף לאמור, הבקשה לקביעה שכזו, הינה בעצם בקשה שבית המשפט ייתן הכרעה בשאלה תיאורטית ואקדמית, בקשר "לזכות ערטילאית עתידית", שטרם נולדה לעולם ולא ברור, כי תיוולד כלל. התובע הינו הניזוק החי וכל עוד הינו כזה (שייבדל לחיים ארוכים), עיזבון, אין. באם התובע יאריך ימים (עד
לגיל הפרישה), לא תקום כל זכות לעיזבונו, בנדון. ספק רב בעיניי באם קיים אדם שניתן להגדירו כבעל זכות של "תלוי", בקשר לתובע שבפני
י. מכל מקום, הזכות של "תלויים" (להבדיל מהזכות של העיזבון), הינה זכות פרטנית עצמאית, שאינה זכות המוענקת ע"י התובע באופן ישיר, לעיזבונו, בהורשה.

28. אם לא די באמור, הרי שעצם הזכות של תלויים ו/או עיזבון לפיצויים, בגין אבדן ההשתכרות של הניזוק עבור ה-"שנים האבודות", להבדיל מזכותו של הניזוק החי, אינו נקי מספקות. על כך הרחיב ביהמ"ש בפס"ד "אטינגר" ואין צורך לחזור על הדברים . קיימות דעות משפטיות ושיטות משפטיות שונות וסותרות בסוגיה זו. יש מי שסובר שמדובר בזכות שיש להעניק "לניזוק החי", בלבד. יש מי שסובר שמדובר בזכות שמן הראוי שתשרוד את מותו של הניזוק, אך ורק לטובת עזבונו. אחרים סבורים, שמן הראוי שהזכות תוכר לאחר מות הניזוק, רק כהטבה לתלויים. בהצעת הקודקס של דיני הממונות, מוצע לקבוע רשימת זכאים שונה, מקבוצת הזכאים שהוכרה ב

פסק דין
אטינגר.

לסיכום,על אף שהיום קיימת הלכה חדשה שקבלה בתוקף, יש בסיס לסברה שטרם נאמרה "המילה האחרונה" בסוגיה זו, של הגדרת רשימת הזכאים לפיצוי עבור הפסדי השתכרות הניזוק, בגין השנים האבודות. בנסיבות המתוארות, אין כל מקום שביהמ"ש יכריע היום, בתיק זה, את התוצאה המשפטית של עילת תביעה עתידית, שטרם נולדה לעולם ולא ברור אם תיוולד, כל זאת בשעה שאין כל דרך לנחש איזה דין יחול ויהיה בתוקף באותו מועד, עתידי.

29. בהתחשב בדברים האמורים בס' 26 לעיל והקושי הרב שתואר (שלא ניתן יהיה להימלט ממנו בהליך זה) , בבואנו ליישם את הסכמת הצדדים "דאז", על פי ההלכה שבתוקף היום, איני שוללת את ההיגיון הבסיסי שבהצעת התובע (להבדיל מבקשתו לקביעה שיפוטית), שהצדדים יגיעו בעצמם לידי הסכמה נוספת דהיום, באשר לגובה הפסדי ההשתכרות החודשיים של התובע, לצורך התשלומים העתיים, בהתעלם מסוגיית שאלת קיצור תוחלת חייו, ויסכימו (כפי שעשו בעבר), שאם התובע ילך לעולמו בטרם הגיעו לגיל הפרישה, עזבונו (או "תלוייו", באם ישנם כאלה, המוכרים בדין), לא יהיו מנועים, עקב ההליכים שהתנהלו בתיק זה, לעתור בעתיד, להשלמת הפיצוי בגין רכיב אבדן ההשתכרות של התובע, עבור "השנים האבודות", הכל על פי הוראות הדין והפסיקה שיהיו בתוקף, באותו מועד. אפשרות אחרת הינה באמצעות קניית סיכונים מראש ע"י הצדדים, בהסכמה תחילה, באשר לדרך חישוב גובה
הפיצוי שישולם לעיזבונו של התובע בעתיד (שטרם שולם עד למותו), בגין אבדן השתכרותו באותן ה-"שנים האבודות". הסכמה שכזו יכולה להתבסס, לדוגמא, על החישוב שנקבע בהלכת "פינץ", שהינה ההלכה שבתוקף, דהיום (30%).

30. מאחר ואין ביכולתי לכפות על הצדדים הסדר, כפי שהוצע לעיל, הנני יכולה רק להביע את דעתי, שאימוץ הסדר משלים כזה על ידם, יאפשר הכרעה פשוטה יחסית של ההליכים בתיק זה ויקטין את הסיכונים הטמונים בהפעלת עקרונות הלכת "אטינגר", לצורך קביעת גובה הפיצוי שיש להוסיף לתשלומים העתיים של התובע, כבר היום. סיכונים אלה קיימים היום, עקב הצורך ליישם את הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים וקיבל תוקף של

פסק דין
בעבר, על פי כללי ההלכה שהינם בתוקף היום, אשר השתנו, מאז כריתת אותו הסכם מסגרת.
31. בנסיבות המתוארות, יהיה בהסכמה המשלימה המוצעת, כדי לחסוך מהצדדים התדיינות מורכבת בתיק זה, בו בשעה שלא ניתן להבטיח שההכרעה (הקשה לביצוע), שתינתן באשר לשאלת קיצור תוחלת חיי התובע (לצורך קביעת גובה ושיעור הפיצוי העיתי), "תוכיח" את עצמה, בדיעבד.

32. משהצגנו דבריי דלעיל, הצדדים מתבקשים לחדש את המגעים שנוהלו ביניהם בעבר לסיום ההליכים בתיק זה, בהסכמה, ככל שניתן .

33. התיק ייקבע לק"מ נוסף ליום 15.12.08 שעה 10:00.

ניתן היום, כ"ב אלול תשס"ח, 22 ספטמבר 2008, בהעדר הצדדים.
עיריה מרדכי
,שופטת

הוקלד על ידי ........

בית משפט השלום בבית שאן
ת"א 03-807 יזיד סרחאן
נ' בוקאעי 22 ספטמבר 2008
מוסא ואח'
עמוד 11 מתוך 11
בית משפט השלום בבית שאן
ת"א 03-807 יזיד סרחאן
נ' בוקאעי 22 ספטמבר 2008
מוסא ואח'

בפני
כב' השופטת עיריה מרדכי
עמוד 1 מתוך 11









א בית משפט שלום 807/03 יזיד סרחאן נ' בוקאעי מוסא, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/09/2008)