פסקי דין על אברהם פישר | פסקי דין על אורה פישר | פסקי דין על ישראל סופר | פסקי דין על רחל סופר |

354/61 עא     26/02/1962




עא 354/61 אברהם פישר, אורה פישר נ' ישראל סופר, רחל סופר




(פ"ד טז(1) 410)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 354/61

השופטים: כבוד הנשיא אולשן
,
כבוד השופט ברנזון
,
כבוד השופט ויתקון
המערערים: 1. אברהם פישר

2. אורה פישר

ע"י ב"כ עו"ד א' ארנשטיין
נגד

המשיבים: 1. ישראל סופר

2. רחל סופר

ע"י ב"כ עו"ד ב' קורוט
ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטים י. גביזון, ע. יורן, י. רווה), מיום 15.3.61, ב-ע"א 539/60, לפיו בוטל פסק-דינה של שופטת השלום, תל-אביב-יפו, מיום 7.10.60, ב-תי"א 2440/60, והמערערים נצטוו לסלק את מיכלי הגז על כל אביזריהם שהתקינום על קיר דירתם של המשיבים בתוך ארגז מיוחד לכך, וכן נדחתה תביעתם הנגדית של המערערים לפיצויי נזק.


פ ס ק - ד י ן

השופט ברנזון
: המערערים והמשיבים הם שני זוגות התופסים כל אחד דירה בבית משותף גדול הנמצא בקרן הרחובות פרידמן-רילף בתל אביב. לבית צורת ד' בערך והוא מורכב משני אגפים צמודים, שחזיתו של האחד פונה מערבה לעבר רחוב פרידמן וחזיתו של השני פונה דרומה לעבר רחוב רילף. דירת המערערים נמצאת בקומה ד' של האגף הדרומי ודירת המשיבים נמצאת בקומה א' של האגף המערבי. הבית הוא נכס משותף וכל אחד מבעלי הדירות מחזיק בדירתו, אך בעת הגשת התובענה לא היה הבית רשום לפי חוק בתים משותפים.

המערערים והמשיבים נסתכסכו בקשר למיקומם של מיכלי הגז של המערערים. בתחילה החזיקו המערערים את מיתקן הגז שלהם במרפסת דירתם. משסגרו את המרפסת ולא הותר להם מטעמי בטיחות להשאיר שם את הגז, הם חיפשו ומצאו מקום פנוי בחצר ליד קיר דירתם של המשיבים, לא הרחק מחלון חדר השינה שלהם, והעמידוהו שם על אפם ועל חמתם של המשיבים. מיתקן המיכלים חובר אל הקיר והגז מועבר אל דירת המערערים באמצעות צינור שחלק ממנו עובר על קיר המשיבים. משלא הועילה התנגדותם של אלה האחרונים למעשה, עשה המשיב מס' 1 דין לעצמו, שבר את מנעול המיתקן וחתך את צינור הגז היוצא מהמיכלים בכוונה למנוע מהמערערים את זרימת הגז. הוא הובא בפלילים, הורשע ונקנס. לאחר מכן הגישו המשיבים את התובענה הנוכחית לחיוב המערערים לסלק את מיכלי הגז ולהסיר את הצינור המחובר אל הקיר בטענה שהם מהווים מטרד והסגת גבול. המערערים הגישו תובענה נגדית על סך 20 ל"י להטבת הנזק שנגרם להם על-ידי פגיעתו של המשיב מס' 1 ברכושם.

בית-משפט השלום דחה את התביעה על שתי עילותיה וקיבל את התביעה הנגדית בסך 17.15 ל"י. בית המשפט המחוזי אישר את דחיית עילת המטרד, אך הפך את הקערה ביחס להסגת גבול ולתביעה הנגדית. כעת באים המערערים לפנינו וטוענים שיש להשיב את פסק הדין של בית-משפט השלום על כנו.

עיקר העובדות, כפי שנקבעו על-ידי שופטת השלום המלומדת, הנוגעות לענין הסגת הגבול, שהוא היחידי העומד לבירור לפנינו, הן:

א) מיתקן מיכלי הגז נשען על קיר הבית, אבל לא על הקיר השייך לדירת המשיבים, כי אם אל אותו חלק של הקיר המהווה מסד, כלומר אל המשכו של קיר הדירה הנמצא מתחת למפלס רצפת הדירה.

ב) הבית כולו על שני אגפיו הוא בית אחד משותף והמסד שאליו הוסמך מיתקן הגז של המערערים הוא רכוש משותף שכל בעלי הדירות שותפים בו.

ג) צינור הגז עובר על פני הקיר החיצון של דירת המשיבים, אך על-ידי כך לא נגרם להם כל נזק ממשי.

שופטת-השלום המלומדת הוסיפה ואמרה, שגם לוא הוכחה עילה של הסגת גבול, לא היתה נענית למשיבים ומושיטה להם את הסעד המבוקש לפי סעיף 59(1)(ב) לפקודת הנזיקים האזרחיים: "בדברים של מה בכך אין בתי המשפט מושיטים סעד של צווי עשה".

בית המשפט המחוזי הטיל ספק בכך אם אמנם לא הוּשענו המיכלים על הקיר החיצון השייך לדירת המשיבים, הואיל ולא היה ברור לו "אם מה שמתחת למפלס הרצפה איננו מהווה חלק מאותו קיר". לדעתי, אין מקום לספק בנדון זה. כאמור, הבית נועד אמנם להירשם כבית משותף לפי חוק בתים משותפים, אך כשהוגשה התביעה טרם נעשה הרישום. לפיכך, לא חל חוק זה, אלא חלות הוראות המג'לה על שותפות ברכוש ועל חלוקת ההנאה בו בין השותפים. הכלל בנוגע לזכות השותפים ברכוש המשותף הוא בסעיף 1075 הקובע לאמור:

"בשותפות ברכוש כל אחד השותפים הרי הוא בבחינת זר לגבי חלקו של האחר, ואין האחד מורשהו של השני.

לפיכך אין האחד רשאי לשלוט בחלקו של השני שלא מדעתו.

אבל תשמישים שהדירה תלויה בהם, כגון זכות כניסה ויציאה בבית השותפים, רואים אותה כרכוש היחיד המוחלט של כל אחד ואחד."

השותפים רשאים להתנות ביניהם אחרת ואזי השליטה ברכוש היא כפי שהתנו ביניהם, לרבות האפשרות שהשותפים ינהגו ברכוש "כשם שהיחיד שולט ברכוש המיוחד לו כטוב בעיניו" (סעיף 1069). כן רשאים השותפים לחלק ביניהם את ההנאה ברכוש, היינו את התשמיש בו, וחלוקה כזאת יכולה להיות לפי מקום, כגון "שידור האחד בחלק אחד של הבית והשני בחצי האחר" (סעיפים 1174, 1176 חלק שני).

במקרה דנן, נבנה הבית על-ידי חברת "שיכון" אשר ממנה רכש כל אחד את דירתו והוא גר ומחזיק בה עד שיירשם הבית כבית משותף לפי החוק. הדירה של כל אחד היא רשות היחיד שלו, אך כל מה שאינו כלול בדירות הוא רכוש משותף השייך לכל בעלי הדירות יחד. לפיכך צדקה שופטת השלום המלומדת באָמרה שלגבי המסד, שאינו חלק מקיר הדירה של המשיבים, אין לאלה זכות עדיפות על זכות המערערים. ברם, משתמע מדבריה הנוספים של השופטת המלומדת שכאילו קיים הסכם בלתי כתוב או נוהג מקובל בין הדיירים בבתי דירות כאלה שהתקנת גז בשביל כל הדירות בכל הקומות נעשית בחצר, ושעל כן חייבים גם המשיבים להרכין ראש ולהשלים עם התקנת הגז בשביל המערערים, אף כשהיא פוגעת בדירה שלהם. בזה לא צדקה. גם אם מן המפורסמות הוא שלרוב מסתדרים הדברים בין הדיירים בבתי דירות כפי שתיארה אותם, וגם אם החצר הנדונה, כפי שקבעה על יסוד מראה עיניה, "מלאה בלונים וגם בלונים של התובעים נמצאים בחצר", הכי כל עוד שלא הוכח קיומו של הסכם או נוהג מקובל על הכל בבית הנדון - והוכחה כזאת לא היתה - אין לחייב את המשיבים להיכנע למערערים במה שנוגע לדירה שלהם השייכת להם בלבד ומוחזקת באופן בלעדי על-ידיהם.

לכן, במידה שהתקנת הגז לדירת המערערים אינה מסיגה את גבול המשיבים ואינה פוגעת בהם באופן אחר והיא נעשית רק על-ידי שימוש סביר בחלקי הבית שאינם ברשות היחיד, הריהי מותרת ולגיטימית והמשיבים אינם יכולים להלין עליה. אך כאמור, חלק מצינור הגז חובר אל הקיר החיצוני של דירת המשיבים והשאלה העומדת בפני
נו כעת היא אם בשל הסגת גבול זו זכאים הם לצו מניעה לסילוק הצינור. מר ארנשטיין ביקש לשכנענו, כי יש ללמוד גזירה שווה מחוק בתים משותפים הכולל את הקירות החיצוניים של בית משותף הרשום לפי חוק זה ברכוש המשותף שנועד לשרת את הדיירים, וכי בהתאם לכך עלינו לפסוק שגם לפני רישומו של הבית צריך לראות בקירות החיצוניים של הדירות לא רכושם הפרטי והבלעדי של בעלי הדירות אלא רכוש משותף במובן האמור בחוק בתים משותפים; ובאופן כזה העברת הצינור על הקיר החיצון של דירת המשיבים אינה מהווה הסגת גבול. אין צורך להרבות דברים כדי להראות שטענה זו אינה יכולה להתקבל. חוק בתים משותפים הוא חוק מיוחד שתכליתו להסדיר את היחסים בין בעלי דירות ועסקים בבית משותף ואת אופן הנהלת הבית ולקבוע את זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות על בסיס מיוחד השונה מדיני השותפות הרגילים במקרקעין. ברם, תנאי לתחולתו של החוק הוא שהבית יהיה רשום לפיו ועד שלא ניתן צו רישום סופי כמשמעותו בסעיף 25(ב) לחוק חלים עליו דיני השותפות הרגילים. לפי דינים אלה, אין לי ספק שהקירות החיצוניים של דירה הם חלק ממנה והם שייכים לבעל הדירה כמו חלקיה האחרים, וכל פגיעה ישירה בהם שלא כדין מהווה הסגת גבול. הנה כי כן, חוזרת השאלה לישנה: האם נסיבות המקרה מצדיקות מתן צו מניעה?

סעיף 59(1), תנאי (ב), לפקודת הנזיקים האזרחיים, קובע לאמור:

"לא יינתן שום צו מניעה אם, לדעת בית המשפט -
(i) הפגיעה או הנזק שנגרמו לתבוע הם קטנים, והם ניתנים להיאמד בכסף, ואפשר לפצות עליהם במידה מספקת על-ידי תשלום כסף, וכן
(ii) מתן צו מניעה יהיה בו משום עושק לנתבע."

וסעיף קטן (2) מבהיר כי -

"(2) הוראותיו של סעיף קטן זה באות להוסיף על, ולא לגרוע מן, סמכויות כל שהן שבהם רשאי בית המשפט להשתמש לגבי צווי מניעה, לפי הוראות דבר המלך במועצה או פקודה כל שהם."

תנאי (ב) הנ"ל קובע באיזו נסיבות לא יוכל בית המשפט לתת צו מניעה, אך הוא אינו מורה באורח חיובי אימתי יש לתת צו כזה. כמו כן, לאור סעיף קטן (2) ברור, שגם במקרה שלא נתקיימו כל יסודות התנאי (ב) הנ"ל, עדיין חפשי בית המשפט, לפי שיקול הדעת הכללי שיש לו, להחליט אם לתת או לסרב לתת את הצו.

תמים דעים אני עם שופטת השלום המלומדת, כי נסיבות המקרה שלפנינו הן כאלו שאין מקום למתן צו המניעה המבוקש. המשיבים לא טענו ולא הוכיחו שנגרם להם נזק ממון או שנפגעו פגיעה של ממש הניתנת להערכה בכסף, עובדה היא שהם לא תבעו פיצוי כספי כל שהוא אלא צו מניעה בלבד. הפגיעה בהם היתה קטנה ביותר, או כדברי השופטת המלומדת "דבר של מה בכך". הסבל שייגרם למערערים על-ידי מניעת הנחת הצינור על קיר המשיבים וסיכול האפשרות להשתמש בגז, גדול לאין שיעור מאי הנוחות העלולה להיגרם למשיבים על-ידי השארת הצינור במקומו. אלה נהנים ואלה אינם מפסידים מאומה.

אשר למיכלי הגז, נקבע שאינם מהווים מטרד וכאמור אין גם בהעמדתם במקום שהועמדו משום הסגת גבול המשיבים, ולפי דעת שופטת השלום המלומדת הם גם אינם גורמים אי נוחות או טרחה מוחשית למשיבים. היא לא נתרשמה מדברי המשיב מס' 1 ובתו, שכאילו הבלונים "מטרידים, מזיקים, מפריעים, מסכנים את הבריאות והבטיחות", ולא האמינה להם. בית המשפט המחוזי, שחשב אחרת, ביסס את דעתו על טעות שבעובדה ביחס למקום שבו הושמו ועומדים המיכלים. הוא יצא מתוך הנחה שהמיכלים הושמו ישר מתחת לחלון חדר השינה של המשיבים, ולכן די בריח הגז הנודף מהם ונכנס ישר לחדר השינה כדי להוות הפרעה והטרדה להם. ברם, מחומר העדויות עולה ברורות, כי המיכלים לא הושמו ממש מתחת לחלון חדר השינה, אלא הוסטו הצידה מרחק של 80-90 ס"מ ממנו, כך שגם אם יש לעתים דליפה של גז אין היא גורם מפריע רציני. בקרבת מקום נמצא גם מיתקן הגז של המשיבים עצמם, וכשם שזה אינו מפריע כך גם לא מפריע זה של המערערים.

שופטת השלום המלומדת ראתה ושמעה את העדים ונתרשמה מהם כפי שנתרשמה. היא גם נתרשמה ממראה עיניה בביקורה במקום ויכלה לשפוט מהי מידת האמת בטענות המשיבים על ההטרדה, ההפרעה והסכנה שבבלונים, וכאמור היתה בדעה שאלו היו מוגזמות ביותר. במקרה כמו זה אין לנו אלא לסמוך על השכל הישר וכוח שיפוטו של בית המשפט היושב לדין, ובדרך כלל לא תראה ערכאת ערעור צידוק לעצמה להתערב במסקנתו אלא אם יתברר לה שהיא מבוססת על טעות בדבר הלכה, או על טעות גסה ובולטת שבעובדה או שבהערכת המצב לאמיתו. אף אחד מהדברים האלה לא אירע במקרה שלפנינו.

נכון הדבר, שהמערערים הסיגו את גבול המשיבים ביודעין ועשו זאת ביד תקיפה על אף התנגדותם ומחאתם של המשיבים. מאידך, הפגיעה הממשית במשיבים וברכושם היא זעומה מאד. אילו היה בכוחו של בית המשפט לפסוק פיצויים נומינליים ודאי שהיה זה מקרה מתאים לכך. אך דבר זה הוא מן הנמנע בתוקף התנאי לסעיף 41(1) לפקודת הנזיקים האזרחיים, הקובע מפורשות, שאין לפסוק לתובע פיצויים על הסגת גבול בנכס דלא ניידי, אלא אם סבל נזק ממון על-ידי כך. במקרה זה לא הוכיחו המשיבים ואף לא תבעו נזק כזה. גם לסעד של צו מניעה אינם ראויים מהסיבה האמורה, שהפגיעה בהם היא קטנה יחסית ופחותת ערך, ואין להפעיל מכשיר אדיר כוח כזה במקרה כה פעוט. ראה דברי השופט cozens-hardy בענין llandudno urban district council v. woods; (1899), 2 ch. 705, 710; 68 l.j. ch. 623; 81 l.t. 170; 63 j.p. 775; 48 w.r. 43; 43 sol. jo. 689.

כנימוק נוסף לאי מתן צו מניעה במקרה זה יכולה לשמש העובדה, שזכותם הבלעדית של המשיבים בקירות החיצוניים של דירתם לא תאריך עוד ימים והיא עשויה להסתיים בקרוב (אם טרם נסתיימה למעשה) עם רישומו של הבית לפי חוק בתים משותפים בעקבות הבקשה לרישום כזה שהוגשה עוד לפני המשפט. אחרי הרישום לא יהיו עוד הקירות החיצוניים רכושם הפרטי של בעלי הדירות אלא חלק מהרכוש המשותף, מלבד אם קבעו בעלי הדירות בהסכם אחרת (סעיף 23(ג) לחוק) ועל כך לא באה ראָיה לפנינו. ממילא לא יהיו אז העברת צינור גז או קיומו על קיר הדירה של המשיבים מותנים בהסכמתם.

נשאר עוד ענין התובענה הנגדית שהוכרה על-ידי בית-משפט השלום ונדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בנימוק שלא היה שימוש בכוח מופרז מצד המשיבים כנגד מעשה של הסגת גבול. נוכח החלטתנו הנ"ל שהסגת הגבול היחידה שהיתה מצד המערערים היתה זו של חיבור הצינור לקיר המשיבים והמיכלים לא היו מעורבים בה, ברור שפגיעת המשיבים במיכלים היתה שלא כדין ונימוקו של בית המשפט המחוזי על שימוש בכוח סביר לסילוק מסיג גבול שוב אין לו על מה לעמוד. לפיכך, נראה לנו שגם בנקודה זו צדקה שופטת השלום המלומדת.

הנשיא (אולשן
): אני מסכים.

השופט ויתקון
: מסכים אני לקבלת הערעור להשבת פסק-דינה של שופטת השלום המלומדת על כנו, אך הגעתי למסקנה זו לא רק על סמך הסעיף 59 לפקודת הנזיקים אלא גם על סמך יתר הנימוקים שטען בא-כוח המערערים.

סבור אני כי אין הקיר החיצוני שעל יד דירתו של דייר כלשהו בחינת רשות היחיד לגבי אותו דייר. הקיר החיצוני - כך נראה לי - אינו שייך יותר לכל דירה שבבית מאשר המסד, הגג או בית המדרגות. אילו היה הבית רשום כבית משותף, לית מאן דפליג שהקיר החיצוני היה רכוש משותף של כל בעלי הדירות. אולם הבית לא היה רשום, אם כי עתיד היה להירשם. מה איפוא דינו של הקיר החיצוני? ודאי שלא רכשו המשיבים זכות בעלות בקיר החיצוני. אמנם אין צורך בזכות-בעלות כדי להגיש תביעה אזרחית על הסגת גבול לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקים. די לצורך כך בהחזקה בנכס דלא-ניד. כלום ניתן לומר שהמשיבים מחזיקים בקיר החיצוני שעל יד דירתם? שאלה דומה עמדה לפני בית-משפט זה בענין תיק נגד היועץ המשפטי, ע"פ 182/58 - בנימין תיק נגד היועץ המשפטי לממשלה: פד"י, כרך יג\ תשי"ט/תש"ך-1959, ע' 1080, 1081; פי"ם, כרך מ, תשי"ט-1958, ע' 535, ואם כי היה זה מקרה של הסגת גבול פלילית לפי סעיף 286 לפקודת החוק הפלילי, 1936, מוצא אני בדברי השופטים סמוכין לסברה, שהקיר החיצוני, שלא כחלקים אחרים המשמשים אמצעי כניסה, כגון דלת או חלון, אינו בחזקת הדייר, והמגע בו אינו משמש איפוא עילה לתלונה לפי הסעיף האמור. נאמר בפסק-דין זה מפי הנשיא, השופט אולשן
, שם, ב-ע' 1081: "האם אין להבדיל בין דלת או חלון לבין קיר חיצוני, שהרי דלת וחלון הינם חלקים של אמצעי הכניסה לרכוש ושדרכם יכולה 'לחדור ההקנטה'"; ואילו קיר חיצוני שאין בינו ובין אמצעי הכניסה ולא כלום, אינו נופל במסגרת הרישה של סעיף 286, אלא אם כן נעשית על-ידי הנאשם בקיר החיצוני פעולה כזו שיש לה תוצאה של חדירה לפנים". רצוי, לדעתי, שאותה הלכה תחול אף לגבי מקרה של הסגת גבול אזרחי.

הסתייגותי השניה מדברי חברי הנכבד השופט ברנזון
היא בקשר לשאלה, אם לא היה כאן הסכם מכללא בין דיירי הבית להשלים באופן הדדי עם העמדת מיכלי הגז על אדמת המגרש והעברת הצינורות על קירותיו החיצוניים של הבית. סבור אני כי לפחות במקרה דנן לא ייתכן ספק בקיום הסכם הדדי כזה, מכיון שאף המשיבים עצמם נהגו באותה דרך. אין זה מקרה שכולם מחזיקים את המיכלים במרפסות ורק אחד או אחדים מהם הם פורצי גדר ומעלים בה את זעם יתר הדיירים הרואים, אולי, בהוצאת המיכלים החוצה פגם אסתטי או כיוצא בזה. נדמה לי שעצם המגורים בצוותא בבית שיכון קובע סדר מסויים בין המשתכנים, ודבר טפל ותפל כהעברת צינור הגז מעל הקיר החיצוני של הבית היה דבר מובן מאליו, שלא היה צריך להסכם מפורש.

התוצאה היא, שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומשיבים על כנו את פסק הדין של בית-משפט השלום. מבחינת יחסי שכנות מקובלים נהגו המשיבים בצורה קטנונית וקנטרנית וגרמו לכל ההתדיינות הארוכה הזאת על דבר של מה בכך שבקצת רצון טוב מצדם אפשר היה להסדירו מחוץ לכתלי בית המשפט. לפיכך, נראה לנו כי עליהם לשאת במלוא הוצאות המשפט של המערערים כאן ובבית המשפט המחוזי, ובכללן שכר טרחת עורך דין בשתי הדרגות בסכום כולל של -.300 (שלוש מאות) ל"י.

ניתן היום, כ"ב באדר א' תשכ"ב (26.2.1962).








עא בית המשפט העליון 354/61 אברהם פישר, אורה פישר נ' ישראל סופר, רחל סופר, [ פ"ד: טז 1 410 ] (פורסם ב-ֽ 26/02/1962)