פסקי דין על עבדל קאדר מוחמד סאלח מנסור | פסקי דין על חסן מוחמד סאלח מנסור | פסקי דין על כמנה מוחמד סאלח מנסור ואח' | פסקי דין על זיאד מוחמד מנסור | פסקי דין על נעימה מוחמד עוידה | פסקי דין על מוסא עבדאלטיף עאסי ואח' |

2223/98 א     09/06/2005




א 2223/98 עבדל קאדר מוחמד סאלח מנסור, חסן מוחמד סאלח מנסור, כמנה מוחמד סאלח מנסור ואח' נ' זיאד מוחמד מנסור, נעימה מוחמד עוידה, מוסא עבדאלטיף עאסי ואח'




בעניין:

1




בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א
002223/98


בפני
:
כב' השופטת גדות שרה
תאריך:
09/06/2005



בעניין
:
1.
עבדל קאדר מוחמד סאלח מנסור

2.
חסן מוחמד סאלח מנסור

3.
כמנה מוחמד סאלח מנסור

4.
אמנה אסמעיל מנסור

5.
עמאד סעיד מוחמד מנסור

6.
ריאד סעיד מוחמד מנסור

7.
אייאד סעיד מוחמד מנסור

8.
סובחיה סעיד מוחמד (מנסור) נצאר

9.
מוחמד סעיד מוחמד מנסור

10.
סמייה סעיד מוחמד מנסור

11.
סלווה סעיד מוחמד מנסור

12.
וופא (אחמד) סעיד מוחמד מנסור

13.
פואד סעיד מוחמד מנסור

14.
נדא (סולאפה) סעיד מוחמד מנסור

15.
גאמאלת סעיד מוחמד מנסור

16.
מחמוד (אלקנאס) סעיד מוחמד מנסור

17.
עזבון המנוח סעיד מוחמד סאלח מנסור ז"ל
התובעים;


נ ג ד


1.
זיאד מוחמד מנסור

2.
נעימה מוחמד עוידה

3.
מוסא עבדאלטיף עאסי

4.
פואד מוסא עאסי

5.
פהד מוסא עאסי

6.
פטין מוסא עאסי

7.
היאם מוסא עאסי

8.
אמאל מוסא עאסי

9.
פאתן מוסא עאסי

10.
אבתיסאם מוסא עאסי

11.
אנעאם מוסא עאסי

12.
חנאן מוסא עאסי

13.
מנאל מוסא עאסי
הנתבעים



בשם התובעים: עוה"ד ברוך שוגול ועדנה שבתאי

בשם הנתבעים: עו"ד גור בן-ציון

פסק-דין


עניינו של

פסק דין
זה הוא במחלוקת על הזכות במקרקעין הידועים כגוש 7765 חלקה 3; גוש 7767 חלקה 23; גוש 7767 חלקה 24; גוש 7767 חלקה 46; גוש 7769 חלקה 95; גוש 7773 חלקה 14; גוש 7773 חלקה 28; גוש 7773 חלקה 32; גוש 7773 חלקה 36; גוש 7773 חלקה 41; גוש 7773 חלקה 45; גוש 7783 חלקה 21; חלק מחלקה 16 בגוש 7764 (להלן:"המקרקעין").

העובדות
1.
מוחמד סאלח מנסור ז"ל (להלן:"המנוח") היה הבעלים הרשום של המקרקעין הנ"ל, למעט חלק מחלקה 16 בגוש 7764, אשר היה רשום על שם אשתו, חדרה אחמד מנסור אל עקל ז"ל (להלן: "חדרה" ו"חלקת חדרה").

המנוח נפטר בשנת 1957 וחדרה נפטרה בשנת 1986.

2.
למנוח ולחדרה היו שלושה בנים –
עבדל קאדר מוחמד סאלח מנסור
(תובע

1), חסן מוחמד סאלח מנסור
(תובע 2) וסעיד מוחמד סאלח מנסור ז"ל (להלן:"עבדל קאדר", "חסן" ו "סעיד", או "האחים") ושתי בנות – אמנה מנסור בת מוחמד ז"ל וכמנה מוחמד סאלח מנסור (תובעת 3), (להלן:"אמנה" ו "כמנה").

3.
תובעים 4-16 הינם יורשיו של סעיד ז"ל – אשתו וילדיו.

הנתבעים 1-2 הינם ילדיה של אמנה ז"ל.

נתבע 3 הינו בעלה ויורשה של וופיקה מוחמד עאסי ז"ל, בתה של אמנה ז"ל, אשר נפטרה אף היא.

נתבעים 4-13 הינם ילדיה של וופיקה ז"ל.

4.
ביום 1.7.96 ניתן על ידי בית הדין השרעי צו ירושה על נכסי המנוח, לפיו יורשיו הם חמשת ילדיו ואשתו.

צו הירושה פרט את חלוקת הירושה הן לפי הדין השרעי והן לפי הדין האינתיקאלי (נספח א' לתצהיר נתבע 3).

באותו יום ניתן גם על ידי בית הדין השרעי צו ירושה על נכסי וופיקה ז"ל (נספח ד' לתצהירו).

ביום 1.8.96 ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב שני צווי ירושה. האחד על עזבון חדרה ז"ל (תיק עז' 4806/96) והשני על עזבון אמנה ז"ל (תיק עז' 4807/96) (נספחים ב' ו- ג' לתצהיר נתבע מס' 3).

צווי הירושה הוצאו על פי בקשתם של הנתבעים.

5.
בהסתמך על צווי הירושה פנו הנתבעים ללשכת רישום המקרקעין בנתניה וביקשו לרשום את המקרקעין על פי צווי הירושה.
המקרקעין נרשמו, אכן, על פי צווי הירושה.

6.
ביום 26.11.97 הוגשה על ידי הנתבעים בתיק זה תביעה בבית משפט השלום בכפר סבא כנגד התובעים בתיק זה ונתבעים נוספים (תיק אזרחי 6858/97).

בכתב התביעה התבקש בית משפט השלום להורות על סלוק יד ועל פירוק השיתוף של התובעים והנתבעים במקרקעין, כמפורט בכתב התביעה.

ביום 4.6.98 הוגש כתב התביעה נשוא

פסק דין
זה ע"י התובעים.

עפ"י החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא עוכב הדיון בתובענה שם עד למתן

פסק דין
בתובענה.

7.
בסכסוך נשוא תיק זה ניצבים שני פלגים במשפחת המנוח וחדרה: מן הצד האחד עומדים התובעים, בניו של המנוח- עבדל קאדר, חסן ויורשי הבן השלישי סעיד- הטוענים כי המקרקעין שייכים להם בשלמות כשאליהם מצטרפת אחותם, (התובעת מס' 3), כמנה.

מן הצד השני עומדים הנתבעים – יורשיה של האחות אמנה ז"ל – הטוענים כי גם להם חלק במקרקעין, כפי שרשום כיום בלשכת רשם המקרעין.

8.
אי לכך עותרים התובעים לסעד הצהרתי, לפיו האחים הם הבעלים של המקרקעין, ולצו עשה אשר על פיו יתוקן הרשום בלשכת רשם המקרקעין באופן שהזכויות במקרקעין תרשמנה במלואן על שם האחים בלבד.

המחלוקת בין הצדדים
9.
לטענת התובעים, הרישום שבוצע בלשכת רישום המקרקעין הינו מוטעה ואינו משקף את מצב הזכויות האמיתי במקרקעין, והוא רישום כוזב.

לטענתם, המקרקעין חולקו בין 3 האחים עוד בשנות ה- 50, כאשר המנוח עוד היה בחיים (להלן:"החלוקה"). חלוקה זו לבנים כללה גם את חלקה של אמם, חדרה ז"ל, שהסכימה וויתרה לטובתם על החלקה.

לטענת התובעים, מאחר והמקרקעין חולקו עוד בחייו של המנוח הם לא נכללו בעזבונו, ומשום כך לא היתה אשת המנוח זכאית להירשם כבעלת רבע מן המקרקעין.

לטענתם, גם אם היתה זכאית לכך, הרי שבהתאם להוראות הדין המוסלמי החל על המנוח ועל חדרה, חלקה של חדרה במקרקעין היה שמינית בלבד.

10.
עוד טענו התובעים כי האחיות ויתרו על חלקן בירושת אביהן לטובת 3 האחים עוד כאשר היו הוריהם בחיים, כתוצאה ממערכת יחסים חמה בין האחים לבין האחיות ובני משפחותיהם.
לטענתם, על מנת ליתן ביטוי בכתב לוויתור שניתן בעל פה שנים רבות קודם לכן חתמו האחיות, בטביעת אצבען, ביום 10.4.81 על יפוי כח בלתי חוזר בו הן מייפות את כוחם של אחיהן עבדל קאדר ו/או של עו"ד מרים חרמון לפעול בשמן, כמפורט ביפוי הכוח, על מנת להעביר את חלקיהן בנכסים המפורטים ביפוי הכח על שם שלושת האחים. (העתק של ייפוי הכח צורף כנספח א' לתצהיר עו"ד מרים חרמון).


עוד צירפו התובעים תצהירים של כמנה ושל אמנה ז"ל מיום 10.4.81 בהם מצהירה כל אחת מהן כי ויתרה על חלקה בירושת אביהן מהמקרקעין המפורטים ביפוי הכח הבלתי חוזר, וזאת ללא כל תמורה ובמתנה (צורפו כנספחים ב' ו- ג' לתצהיר עו"ד מרים חרמון).

גם על תצהירים אלה מוטבעות, על כל אחד בהתאמה, טביעות אצבעותיהן של האחיות.

לבית המשפט הוגש גם תצהיר של שלושת האחים (ת/1), גם הוא מיום 10.4.1981, בו הם מצהירים כי קיבלו מאחיותיהם במתנה ובלי כל תמורה את חלקן בירושת אביהם, כמפורט ביפוי הכח.

11.
לטענת התובעים, לאור הוראת החלוקה של האב, ויתור חדרה וויתור האחיות על חלקן בירושת קרקעות המנוח, היתה חלוקת כל המקרקעין צריכה להירשם באופן שלפיו המקרקעין מחולקים רק בין שלושת האחים באופן שווה.

12.
התובעים מוסיפים כי לאורך תקופה ארוכה, מאז שנות החמישים, רק האחים ובני משפחותיהם בנו את בתיהם ועבדו את אדמותיהם בתחומי המקרקעין ונהגו בהם מנהג בעלים, תוך שהם משקיעים כספים רבים לצורך בניית הבתים והקמת התשתיות לעבוד מקרקעין והשקייתם.
13.
לעומתם, מכחישים הנתבעים כי המנוח חילק את המקרקעין בחייו.

עוד טוענים הם כי הוא לא חילק ולא רשאי היה לחלק את חלקת חדרה שלא היתה רשומה על שמו.

באשר ליפוי הכח עליו חתומות אמנה ז"ל וכמנה, טוענים הנתבעים כי בעת שהוטבעה אצבעה של אמנה על יפוי הכח והתצהיר היא היתה משותקת וחולה, היתה רתוקה למיטתה ונשלל ממנה רצונה החופשי.

עוד טוענים הם כי ויתורה של אמנה הושג ע"י התובעים במרמה, מבלי שהבינה את טיבם ומשמעותם של המסמכים עליהם הוחתמה, ומבלי שתעשה זאת מרצונה החופשי, תוך שהיא תלויה באחיה.

הוראת החלוקה של המנוח, וויתורה של חדרה
14.
התובעים טוענים, כאמור, כי המנוח – שנפטר בשנת 1957 – חילק את המקרקעין עוד בחייו בין האחים וביניהם בלבד.

עוד טוענים הם לעניין זה, כי אשת המנוח ח'דרה נתנה את הסכמתה לחלוקה זו, הן לעניין ויתור על חלקהּ שלה בירושת המנוח, והן לעניין זכויותיה בחלקה 16 בגוש 7764, שהיו, כאמור, רשומות על-שמה.

15.
בתיק זה עותרים התובעים לזכות במקרקעין ועליהם להוכיח את תביעתם בראיות משכנעות, וכאשר תביעתם זו באה לזכות אותם בקניין מדי בעלים רשום אחר, כפי שהדבר בענייננו, הנטל המוטל עליהם הוא כבד אף יותר.
בחינת חומר הראיות מביא למסקנה כי הוראת החלוקה, כמו גם הסכמתה של ח'דרה להוראה זו, לא הוכחו כראוי וכנדרש.

16.
לעניין ויתורה של חדרה על חלקה בירושת המנוח, זולת אזכור לאקוני
של הטענה בתצהירים (ובחקירה נגדית על התצהירים), לא הצליחו התובעים לתמוך טענה זו בראיה אוביקטיבית או ראיה משכנעת.
אשר לזכויותיה של ח'דרה בחלקה 16 בגוש 7764 (שהיו רשומות, כאמור, על-שמה ולא על שם המנוח), הרי שגם לעניין זה לא הובאה כל תשתית ראייתית המעידה, במידת ההוכחה הנדרשת, על העברת החלקה לאחים במעמד הוראת החלוקה הנטענת.
בנוסף על כך, לא הוכח – ולמעשה אף לא נטען בכתב התביעה – כי ח'דרה העבירה
בעצמה
את זכויותיה באותה חלקה לאחים באותו מעמד. כל שנטען הוא, כי ח'דרה נתנה את הסכמתה להקניית החלקה לאחים
על-ידי המנוח
. אלא שבהינתן העובדה שהחלקה היתה רשומה על שמה של ח'דרה ולא על שמו של המנוח, לא היה כלל בכוחו של המנוח עצמו להעביר חלקה זו לאחים.

עולה מהמקובץ, כי התובעים לא הוכיחו במידה הראויה את הטענה בדבר הסכמתה של ח'דרה להוראת החלוקה לעניין החלקה שהיתה רשומה על שמה, והוא הדין לעניין הטענה בדבר ויתורה של ח'דרה על זכויותיה בירושת המנוח לטובת האחים.

כאמור, מדובר בטענת ויתור על זכויות במקרקעין במסגרת תביעה כנגד זכויות רשומות במקרקעין.
אין די בעדויות לאקוניות במסגרת תצהירים ו/או חקירה נגדית כדי להוכיח טענה זו.

17.
גם בעניין הוראת החלוקה שמייחסים התובעים למנוח עצמו, לא ניתן להגיע למסקנה על בסיס חומר הראיות בתיק, כי המנוח אכן חילק את המקרקעין לאחים והתובעים לא הוכיחו את טענתם זו במידת ההוכחה הנדרשת.
ראשית, תצהירו ועדותו של מוחמד בנקודה זו אינם יכולים להתקבל.
מוחמד הוא נכדו של המנוח, ועדותו על הוראת החלוקה אינה אלא עדות מפי השמועה, שב"כ הנתבעים התנגד לה, ובצדק.
שנית, התובעים נמנעו מלהעיד את עבדל קאדר, בנו הבכור של המנוח, אשר יכול היה להעיד על הדברים מידיעה אישית ואולי לחזק ולבסס את ראיות התובעים וטענותיהם בעדות מפורטת ומשכנעת יותר.
אי הבאת עד חיוני, בהעדר הסבר מניח את הדעת לכך, פועל כנגד אותו צד.
שלישית, עדותה של פהימה, לפיה המנוח "השאיר אדמות וחילק את זה לבנים שלו" (עמ' 20 ש' 10) – אף בה אין כדי להועיל לתובעים, באשר פהימה לא הסבירה על מה מתבססת טענתה זו. עדותה על המנהג הרווח במגזר עליו נמנים הצדדים, לפיו "לנשים, אצלנו, אין אדמות" (עמ' 21 ש' 13) – אין בה די.
רביעית, חסן אמנם הצהיר והעיד, לכאורה, ממקור ראשון בעניין הוראת החלוקה. עדותו זו, כשהיא אינה נתמכת בכל ראיה אוביקטיבית או משכנעת נוספת, אינה מספיקה כדי להוכיח את הוראת החלוקה.

18.
מחומר הראיות שהוצג עולה כי כאשר רצה המנוח להעביר לבניו את הבעלות ברכושו, ידע לעשות כן באופן רשמי, ולעגן פעולה משפטית זו ברישום מוסדר בלשכת רישום המקרקעין.
כך עולה מנסח מקרקעין בענין חלקה 31 בגוש 7771, שנרשמה בחלקים שווים בין שלושת האחים עוד בשנת 1937 (נ/3).
חלקה זו אינה נמנית על החלקות נשוא המחלוקת בתיק זה, הגם שהיא מופיעה ומוזכרת בייפוי הכוח, אך צודקים הנתבעים כי יש ברישומה על שם האחים כדי לעורר ספק בטענת התובעים לפיה גם חלקות אחרות שלא נרשמו על-שם האחים בלבד, ניתנו להם על-ידי המנוח עוד בחייו.

19.
זאת ועוד. טענת התובעים בענין הוראת החלוקה נסתרת אף מתוך לשונם של מסמכי הויתור משנת 1981, ובפרט ייפוי הכוח הנוטריוני עליו חתמו האחיות.
בסעיף 2 לייפוי הכוח נאמר כדלקמן:
"ומאחר ואנו שנינו הסכמנו לוותר על חלקינו
בירושת אבינו המנוח
הנ"ל לטובת שלשת אחינו הנזכרים למטה וזה במתנה וללא תמורה וזה בכל הקשור בחלקינו בנכסים המפורטים למטה"
;
בסעיף 3 לייפוי נאמר:
"ומאחר וחלקינו
בירושת אבינו המנוח
הם ברשימת הנכסים הבאים ..."
(ההדגשות אינן במקור – ש' ג').
ייפוי הכוח עושה שימוש בטרמינולוגיה של ויתור על ירושה. במילים אחרות, הפירוש המתקבל על הדעת העולה מתוך ניסוחו זה של ייפוי הכוח הינו כי האחיות, שהיו זכאיות כיורשות לחלקן במקרקעי המנוח לאחר מותו, מוותרות על אותו חלק לטובת האחים.
ניסוח מעין זה מכשיל את הטענה בדבר הוראת החלוקה. שהרי, אילו הורה המנוח, בעודו בחייו, על חלוקת המקרקעין כטענת הנתבעים – היו המקרקעין יוצאים מכלל עיזבונו של המנוח לעת מותו, ולא היה מתעורר כל צורך משפטי בויתור על ירושה שאינה כוללת כלל את אותם מקרקעין.
אם אכן כל מטרתו של ייפוי הכוח היתה, כטענת התובעים, ליתן להוראת החלוקה ולויתור האחיות עוד משנות החמישים ביטוי בכתובים – לשם מה היה צורך לנסח את ייפוי הכוח באופן של ויתור על ירושה דווקא?
עו"ד חרמון, אשר העידה כי מסמכי הויתור הוכנו במשותף על-ידה ועל-ידי הנוטריון שבירו (עמ' 24 ש' 17 לעדותה), נשאלה בחקירתה מדוע נוסחו המסמכים כפי שנוסחו, והיא העידה, כי
"אמרו לי שיש אחיות שרוצות לוותר על חלקם
[כך!]
בירושה לאחים שלהם היות והם מתגוררות אצל האם ושם דואגים להם"
(עמ' 27 ש' 5-6). כן העידה עו"ד חרמון, כשנשאלה אם לא נהוג לעשות צוואה במקרה כזה, כי היא אינה יודעת, וכי "
לא ביקשו צוואה ... ייתכן ויש יותר צורות לעשות את זה, כך עשינו"
(שם, בש' 10 ובש'
13-14).

הטענה בדבר הוראת החלוקה לא הוכחה, וניסוחם של מסמכי הויתור מחלישים עוד יותר את הטענה לחלוקה.

בסיכומיו טען ב"כ התובעים כי "למעשה, מסמכי הויתור הינם מעין תצהיר הסתלקות של האחיות מחלקן בירושת המקרקעין לטובת אחיהן" (פסקה 60 לסיכומי התובעים). דהיינו, לשיטתם של התובעים עצמם, הסתלקו הבנות מחלקן במקרקעי המנוח לאחר פטירתו ועובדה זו גם היא מחלישה את גירסת התובעים.

20.
מכל האמור ניתן לקבוע, כי טענת התובעים בדבר הוראת החלוקה לא הוכחה.

מכאן שהמקרקעין, שהיו בעת מותו רשומים על שם המנוח, נכללו בגדר עיזבונו של המנוח ולא הוצאו ממנו קודם למותו.

מסמכי הויתור
21.
הנתבעים תוקפים את תוקפם של מסמכי הויתור בכמה מישורים:
א.
לטענתם, אמנה לא חתמה על מסמכי הויתור מרצונה החופשי ובדעה צלולה.
לטענתם, בעת שחתמה על המסמכים סבלה משיתוק עקב שבץ מוחי בו לקתה מס' שנים קודם לכן, והיתה מרותקת למזרונה.
לאור עובדה זו, כך טוענים הנתבעים נשלל רצונה החופשי והבלתי תלוי באחיה.
ב.
התצהיר וייפוי הכח שנחתמו ב- 10.4.81 התיישנו עד למועד הגשת העתירה.
ג.
ייפוי הכח והתצהיר לוקים במס' פגמים, אשר פוגמים בתקפם ומביאים לבטלותם, כפי שיפורט בהמשך.

ויתורה של האחות כמנה
22.

ויתורה של האחות כמנה אינו שנוי, למעשה, במחלוקת. הוא עולה במפורש
מהתצהיר שמסרה, ממסמכי הויתור, ומעדותה שנגבתה כעדות מוקדמת ותועדה גם בוידאו
(במ/1).
מצפיה בקלטת ניתן להתרשם כי כמנה אכן ויתרה מרצונה ותוך הבנה גמורה על זכויותיה במקרקעין לטובת שלושת אחיה.

בענין זה העידה כדלקמן:

"אני לא משקרת, אני עשיתי חאג' (עליה לרגל) ואני לא משקרת. אני זוכרת לפני כמה שנים, חתמתי לאחים שלי כי הם שווים את זה"

(עדותה, כפי שתומללה והוקלדה לאחר מכן לפרוטוקול בית המשפט, בעמ' 4 ש' 20-21; וראו עוד: עדותה
שם
, בש' 2; בעמ' 5 ש' 22-25; בעמ' 7 ש' 9; בעמ' 8 ש' 15 וש' 24; בעמ' 9 ש' 24; ועוד).

בהמשך הוסיפה באותה הרוח:

"... אני יודעת על מה אני חותמת וויתרנו להם שיהיה להם לברכה"
(עדותה בעמ' 7 ש' 13).
ובהמשך:

"אפילו אם היה מיבשה עד ים אנחנו לא נקבל אפילו חרוז. חתמנו להם. אפילו היה לנו מיבשה עד ים, לא נקבל. כי ויתרנו."
(עדותה בעמ' 10 ש' 2-3).

23.
העובדה כי ויתורה של כמנה בא, בין השאר, גם על רקע פרקטיקה מקובלת
המכונה "החלפה" או "נישואי חליפין", כטענת הנתבעים, אינה משנה מסקנה זו, אינה גורעת מתוקפו של הויתור, ולמעשה, הנתבעים מתקשים לחלוק על עצם הויתור של האחות כמנה.

ויתורה של האחות אמנה
24.
האחות השנייה, אמנה, אף היא חתומה על מסמכי הויתור באמצעות טביעת אצבע.
בין הצדדים נטושה מחלוקת על נסיבות עריכתם של המסמכים, ובמיוחד אמורים הדברים בנסיבות החתמתה של אמנה על ייפוי הכוח ועל תצהיר הויתור מטעמה. לטענת הנתבעים, השפיעו התובעים השפעה בלתי הוגנת על אמנה בעת החתימה על מסמכי הויתור וניצלו את מצבה הנפשי, אשר, לטענתם, לא איפשר לה להבין אל-נכון על מה היא חותמת.

25.
נטל השכנוע העיקרי בתיק זה מוטל על התובעים.
במסגרת נטל זה עליהם להוכיח את טענתם כי הרישום שנעשה בלשכת רישום המקרקעין הינו מוטעה, ואינו משקף את זכויות יורשיו של המנוח.

יחד עם זה, מאחר וחתימתה של אמנה מופיעה על מסמכי הויתור, ומאחר ומחומר הראיות עולה לכאורה, כפי שיפורט בהמשך, כי אמנה חתמה על מסמכי הויתור תוך הבנה ומתוך רצונה החופשי, יצאו התובעים ידי חובת נטל השכנוע, ונטל הבאת הראיה עובר לנתבעים.

הנתבעים אינם יכולים להסתפק בהעלאת טענות מרמה ו/או השפעה בלתי הוגנת וטענות דומות אלא עליהם להניח תשתית ראייתית להוכחת טענות מעין אלו.

הנתבעים
לא עמדו בנטל זה, כפי שיפורט בהמשך, ודין טענותיהם להדחות.

26.
עדותה של כמנה היא עדות חשובה בתיק זה הן משום שאף היא נטלה חלק במעמד החתימה על מסמכי הויתור והן משום שאמנה היא אחותה ושתיהן היו שותפות לאקט המשפטי הגלום במסמכי הויתור.
עדותה של כמנה מגלה עמדה נחרצת בכל הקשור בויתורה שלה ובויתורה של אמנה.
כמנה העידה בהקשר זה:
"ויתרנו האמא של זיאד
[קרי: אמנה – ש' ג']
גם חתמה בגלל שטיפלו בה"
(עמ' 5 ש' 11). ובהמשך, הוסיפה והעידה:
"... אנחנו ויתרנו להם"
(עמ' 7 ש' 9);
"... וויתרנו להם שיהיה להם לברכה"
(
שם
, בש' 13). לאחר מכן נשאלה כמנה האם זה נכון כי לאחר מותו של המנוח, המשיכו אחיה לתת מהיבול של האדמה לה ולאחותה אמנה. כמנה השיבה לשאלה זו בחיוב תוך שהיא מטעימה:
"חתמנו להם ... הכל על חשבונם ... וחתמנו להם ברצון ... הם טיפלו בה
[קרי: באמנה – ש' ג']
. האדמה שלהם הם טיפלו בה"
(בעמ' 8 ש' 20-26).

27.
הנתבעים טוענים כי אמנה ז"ל לא חתמה על מסמכי הויתור מרצונה החופשי ובדעה צלולה, וכי אחיה ניצלו את מצבה הגופני והנפשי בעת החתימה על מסמכי הויתור.

לטענתם, במועד החתימה 10.4.81 היתה אמנה מרותקת למיטתה, לאחר שלקתה
בשבץ מוחי מס' שנים לפני מועד החתימה, בשנת 1978.

לעומתם, טוענים התובעים, כי אמנה לקתה בשבץ מוחי לאחר מועד החתימה על מסמכי הויתור, בשנת 1986.

לטענתם, אמנה ז"ל חתמה על מסמכי הויתור בדעה צלולה וברצון, וכי מצבה הבריאותי בעת החתימה על המסמכים היה טוב.

בענין המועד בו לקתה אמנה בשבץ מוחי מופיעות מספר גרסאות בראיות התביעה. בכתב התביעה ובתצהיר כמנה (ס' 21) נטען כי לקתה בשיתוק בשנת 1988. בתצהיר חסן (ס' 12), תצהיר סומייה (ס' 9) ובתצהיר מוחמד (בנו של סעיד (ס' 9) נאמר כי לקתה בשיתוק בשנת 1984 ובתצהיר העו"ס (ס' 5) נאמר כי לקתה בשיתוק בשנת 1986. בסיכומיהם טוענים התובעים כי לקתה בשיתוק בשנת 1986.

כך או כך, לטענת התובעים, אמנה חתמה על מסמכי הויתור לפני שלקתה בשבץ.

28.
עו"ד חרמון, אשר החתימה ביחד עם עו"ד שבירו, את אמנה ז"ל וכמנה על יפוי הכח והתצהיר, העידה כי אמנה היתה במצב בריאותי ונפשי טוב, כשהגיעה למקום מגורי האחיות והאחים בטירה על מנת להחתימם:


"
ש. צריכה להיות סיבה מיוחדת כדי לנסוע אליו הביתה ... מה הסיבה המיוחדת?

ת.
היתה סיבה שהם אמרו לי לנסוע לטירה. אני לא זוכרת. היה מדובר בשתי נשים מבוגרות שלא יצאו מהבית. הם היו בסדר ולא נראו חולות מאוד אבל ביקשו מאיתנו לבוא להחתים אותם על תצהיר
".
(עמ' 25, 6-14).
ובהמשך העידה:



"ת.
אני לא רופאה ולא פסיכיאטרית ואני לא צריכה להתרשם. ראיתי שהם היו בסדר. התפלאתי מדוע הזמינו אותנו לטירה כי התעקשו שנבוא לטירה. אני ראיתי את הנשים והם הלכו והיו בסדר, דיברו בסדר, השתתפו בכל. לא הבנתי במה השתתפו או מה אמרו אבל הן דיברו והכל היה בסדר על פני הדברים."
(עמ' 25, ש' 23 – עמ' 26, ש' 3).

29.
פהימה מחמוד מנסור, אשתו של חסן, העידה כי החתימה על מסמכי הויתור נערכה בביתו של עבדל – קאדר, וכי אמנה הלכה לשם ברגל:


"... הם הלכו ביחד ברגל, לא ברכב, הן הלכו ברגליים. הן אמרו שהן רוצות לוותר, והם באו ואמרו את זה."
(עמ' 25, ש' 10 בפרוטוקול המוקלט).
30.
לעומת זאת, על פי עדות מוחמד זיאד מנסור, נכדה של אמנה, לקתה אמנה בשיתוק בשנת 1978:


"ש. מתי סבתא שלך שותקה.

ת. כשהיתי ילד בן 12,13 היא היתה חולה. היא היתה משותקת והרימו אותה והכניסו אותה לשירותים. זה היה בשנת 78 או 79".
(עמ' 44 לפרוטוקול).

בתחילת חקירתו הנגדית העיד הנכד, כי נולד בשנת 1965.


בחקירתו הנגדית ענה הנכד לשאלת ב"כ התובעים באשר למצבה של אמנה בשנת 81:

"
סבתא שלי היתה משותקת. היתה ישנה כל הזמן על מזרנים..."
(עמ' 44 לפרוטוקול).
31.
גם מעדותה של סומייה מנסור עולה כי אמנה ז"ל חלתה לפני מועד החתימה על מסמכי הויתור, אולם לא ברור עד כמה חמור היה מצבה בעת שחתמה על המסמכים:


"
ת.
סיימתי בי"ס, חזרתי הביתה וסבתא שלי התחילה לקרוא לי והיא בכתה. אני היתי בת 18... שאלתי אותה מה קרה וראיתי שדודה שלי על הרצפה וקיבלה שיתוק. זרקתי את התיק ורצתי לרופא והוא בא לראות את דודה שלי והוא אמר שצריך לקחת אותה לבי"ח מאיר... מצב היה בסדר. לפעמים היא היתה חולה מאוד ולפעמים היתה בסדר וקמה.

ש.
השיתוק נשאר.

ת.
השיתוק פעם היה "חפיף" ופעם בא חזק. כשהיא עברה אלינו לבית החדש השיתוק היה חזק".
(עמ' 20 ש' 1-10).
ובהמשך:

"ש.
המצב שלה היה לפני שעברה אליכם הביתה במצב קשה כמה זמן זה היה.
ת.
היה לה שיתוק קל והיא היתה קמה ומסדרת לה ולאמא שלה והיתה מטפלת בה."
(עמ' 20 ש' 20-21).
מעדותה של כמנה בחקירה החוזרת, שנגבתה בעדות מוקדמת והוקלטה וצולמה במצלמת וידאו, עולה כי בעת החתימה על מסמכי הויתור היתה אמנה מצב פיזי לא טוב:

"
ש.
מה היה מצבה הנפשי של אמנה ב- 1981 כאשר חתמה על כתב הויתור והאם הבינה מה היא עושה?
...
ת.
פיזית לא תפקדה, אבל הבינה בדיוק על מה היא חותמת ומרצון..."
( עמ' 12 ש' 17-23).

32.
מכלל העדויות שנשמעו אני מעדיפה את עדותה של עו"ד מ. חרמון על פני שאר העדויות ולטעמי עדותה היא עדות אוביקטיבית ומהימנה.
מעדותה של עו"ד חרמון עולה כי בעת החתימה על מסמכי הויתור היתה אמנה צלולה בדעתה, ללא פחד, והיא חתמה על המסמכים מרצונה הטוב והחופשי.

33.
עו"ד חרמון מונתה, כאמור, במסגרת ייפוי הכוח לצורך הוצאתו מן הכוח אל הפועל, והיא גם היתה נוכחת בעצמה (לצד הנוטריון שבירו שנפטר לאחר מכן) בעת החתמת האחיות על ייפוי הכוח ועל תצהירי הויתור.
בתצהירה טענה עו"ד חרמון, כי במעמד החתמתן של האחיות על מסמכי הויתור הקריא הנוטריון שבירו לאחיות את נוסח המסמכים, תוך שהוא מתרגם את תוכנם לערבית, ולאחר מכן חתמו האחיות עליהם באמצעות הטבעת אצבען במקום שיועד לכך (פסקאות 6-7).


כמו כן הדגישה עו"ד חרמון, כי:

"במעמד החתימה הנ"ל, כמו גם לאורך כל שהותנו בטירה, "נראו האחיות כשהן בריאות וצלולות בדעתן לחלוטין, וללא שמץ של פחד, וניכר בהן כי הן אכן הסכימו לויתור על ירושת המקרקעין של אביהם המנוח לטובת אחיהן מרצונן החופשי, וללא שום הכרח או כפיה ע"י גורם כלשהו. למותר לציין כי לו היה לי ולו ספק קל שבקלים כי האחיות אינן מסכימות לכך מרצונן החופשי, לא הייתי מסכימה לשום מעורבות מצידי בעניין זה." (פסקה 8 לתצהיר).

בחקירתה הנגדית חזרה עו"ד חרמון על דבריה בתצהיר. היא נשאלה כיצד יכולה היתה להתרשם שהאחיות חתמו על המסמכים מרצון, אם אין היא דוברת את שפתן. היא השיבה לעניין זה:

"… בגלל זה הבאתי את עו"ד שבירו. עו"ד שבירו דיבר ערבית מהבית ובשביל זה הבאתי אותו … שתי המצהירות לא דיברו עברית …
…
אני הייתי ביחד עם עו"ד שבירו, ישבנו בחצר על כיסאות ושמעתי איך הוא קרא את התצהיר ואיך ענו ואיך עשו סימנים עם הראש ולא היה לי שום ספק היות ואף פעם לא ראיתי סימן כלשהו הכי קל שהן מתנגדות למה שהוא אומר." (עדות עו"ד חרמון, בעמ' 28 ש' 18-26).

עו"ד חרמון, אינה יודעת ערבית, אולם בתשובה לשאלת בית המשפט, הוסיפה והבהירה העדה:

"לשאלת ביהמ"ש: האם היה משהו בהתנהגות עו"ד שבירו או בדיבורו של עו"ד שבירו שמהם יכולת להבין שהם חתמו מרצונן הטוב והחופשי.
ת. עו"ד שבירו תרגם למצהירות שורה בשורה ושמעתי מעט את התשובה, שלא הבנתי את תוכנה, אבל כל תשובה היה גם איך שהם עונים עם הראשו ועם הידיים שזה כן."
(עדותה בעמ' 29 ש' 12-16; וראו גם עדותה בעמ' 25 ש' 23-24).

עדותה של עו"ד חרמון היא, כאמור, עדות אובייקטיבית ומהימנה אשר לא נסתרה חרף נסיונותיהם של הנתבעים לערער את עדותה.
עו"ד חרמון העידה, כפי שצויין לעיל, כי מדובר בשתי נשים מבוגרות שלא יצאו מהבית והוסיפה:

"
הם נראו בסדר ולא נראו חולות מאוד אבל ביקשו מאיתנו לבוא להחתים אותן על תצהיר. זה היה מקרה חד פעמי שנסעתי..."
(עמ' 25 ש' 8-10).

מחומר הראיות ובמיוחד מעדותה של עו"ד חרמון הגעתי למסקנה כי חתימת אמנה נעשתה מרצונה, תוך שהבינה על מה חתמה, ומבלי שהופעל עליה לחץ או השפעה בלתי הוגנת.

34
.

הנתבעים

מבקשים להסיק מהעובדה כי אמנה סבלה משיתוק והיתה מרותקת למיטתה, לטענתם, בעת שחתמה על מסמכי הויתור, כי נשלל רצונה החופשי וכי היא לא חתמה על המסמכים בדעה צלולה.

עובדות אלה לא הוכחו כנדרש. יחד עם זה, גם אילו הוכח כי אמנה סבלה משיתוק והיתה מרותקת למיטתה בעת שחתמה על מסמכי הויתור, לא היה בכך כדי להועיל. מסמכי הויתור אינם צוואה אלא הסתלקות מהעזבון ו/או מתנה.
על מסמכים אלה חל חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973) אשר סעיף 18 שבו מתיחס לעושק.
על פי סעיף זה מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, רשאי לבטל את החוזה.
בענייננו, הוכח כי גם כמנה ויתרה על חלקה במקרקעין, והנתבעים לא הוכיחו כי תנאי החוזה (הויתור) גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. משום כך, אין מקום לבטל את החוזה היינו את מסמכי הויתור על בסיס טענה של עושק.

יתרה מכך – לא די בעובדה, כטענת הנתבעים, כי אמנה ז"ל סבלה משיתוק בעת שחתמה על מסמכי הויתור כדי לקבוע כי קמה החזקה לפיה התלות היא כה יסודית ומקיפה עד כי ניתן להניח כי נשלל ממנה רצונה החופשי.
הנתבעים לא הצליחו להוכיח, במסגרת הראיות בתיק זה, כי נשלל רצונה החופשי של אמנה כתוצאה מתלותה באחיה.

35.

מחמד זיאד מנסור, נכדה של אמנה ז"ל, העיד כי מאז שהוא זוכר את סבתו היא סבלה מדכאונות ופחדים, סבלה משכחה והיתה מפוזרת. וכך העיד הנכד בסע' 7 לתצהירו:

"7. סבתה
(כך במקור – ש.ג.)
שלי אמנה ז"ל, היתה אישה שסבלה הרבה מדכאונות ופחדים, והיה קל לשכנע אותה והיא טופלה ע"י אמה שלה חדרה ז"ל. עוד כשהייתי ילד בן
8-10 אני זוכר שסבתה היתה שכחנית ומפוזרת וכל פעם היתה שואלת על כל אחד, שהיתה נתקלת בו, מי זה ואמה שלה חדרה היתה עונה לה, וכעבור מספר דקות היא הייתה שואלת שוב אותה שאלה לגבי אותו אדם ושוב אמה שלה חדרה היתה עונה לה".

בחקירתו הנגדית הודה הנכד כי המידע באשר לפחדים ולדכאונות מהם סבלה אמנה הגיע לו מפי השמועה.

מחמד סמרה, העובדה הסוציאלי אשר טיפל באמנה, העיד בתצהירו כי אמנה היתה מדוכאת בשל הניתוק מילדיה, אולם זאת לקראת סוף ימיה.
לא ניתן להסיק מכך על מצבה הנפשי בעת החתימה על מסמכי הויתור ועל השפעת הדכאון, אם היה כזה, על צלילות דעתה בעת שחתמה על מסמכי הויתור.

מאידך, העידה אחותה כמנה כי אמנה ידעה על מה היא חותמת ועו"ד חרמון, אשר נכחה בעת החתימה, העידה כי על אף שלא הבינה את השיחה בין עו"ד שבירו לבין האחיות, אשר התנהלה בערבית, התרשמה כי השתיים חותמות על המסמכים מרצונן החופשי.
ראוי לציין כי עו"ד שבירו, הנוטריון, אשר הבין את השפה הערבית ציין בחתימתו על יפוי הכוח ומסמכי הויתור כי אמנה חתמה על המסמכים מרצונה הטוב והחופשי.
עו"ד שבירו נפטר לאחר מכן ומשום כך לא יכול היה להעיד.

36.
לפיכך גם בעניין הטענה לפיה נשלל רצונה החופשי של אמנה לא הוכחה תלות של אמנה באחיה, שהיא כה מקיפה ויסודית עד כי ניתן להניח כי נשלל רצונה החופשי בעת שחתמה על מסמכי הויתור.

37.
אשר על כן ולסיכום המסקנה היא כי אמנה חתמה על מסמכי הויתור מרצונה הטוב והחופשי, בדעה צלולה ומבלי שהופעל עליה לחץ או השפעה בלתי הוגנת.

היקף המקרקעין נשוא ויתור האחיות
38.
רשימת החלקות הנזכרת בייפוי הכוח אינה חופפת במלואה לחלקות המקרקעין נשוא התובענה.
כך למשל, מייפוי הכוח
נעדרות
חלקה 46 בגוש 7767; חלקה 95 בגוש 7769.
מאידך, ייפוי הכוח כולל חלקות
נוספות
שאינן נכללות כלל בתובענה (חלקה 31 בגוש 7771; חלקה 8 בגוש 7767; חלקה 15 בגוש 7769; וחלקה 21 בגוש 7713).
לאור עובדה זו, ולנוכח המסקנה לפיה הוראת החלוקה ביחס לחלקות נשוא התובענה לא הוכחה, דנים אנו במקרקעין
שהוקנו לאחים מכוח ויתור האחיות , על פי ייפוי הכוח, וממנו בלבד.

39
.

הנתבעים הצביעו על כך שבמסמכי הויתור מודגש כי האחיות ויתרו על החלקות הנזכרות בייפוי הכוח רק בכל הקשור
לירושת אביהן
, ולא על חלקן בירושת אמן ח'דרה, ירושה שכללה חלק מעיזבון המנוח וכן את החלקה שהיתה רשומה על שמה, היא חלקה 16 בגוש 7764.

מסמכי הויתור, אכן, מתיחסים לירושתו של המנוח, ולא לירושתה של אשתו ח'דרה, ובענין זה הצדק עם הנתבעים.

העובדה שחלקת ח'דרה נזכרת בייפוי הכוח במפורש אינה משנה מסקנה זו. התובעים לא הביאו ראיות כלשהן, זולת טענות בעלמא, כי ח'דרה ויתרה עבורם על החלק שהגיע לה מעזבון בעלה המנוח, וכי ויתרה עבורם על חלקתה היא, וכי זו עברה לנכסי עזבון המנוח.

40.
בנוסף, מתוך אותן חלקות המוזכרות בייפוי הכוח, יוצאת גם חלקה 14 בגוש 7773, שעל-פי גרסת התובעים עצמם נמכרה בשנת 1996 לאחד בשם פאהד חוסן בשארה.

41.
היוצא מהאמור לעיל הוא, כי חרף קבלת טענת התובעים בדבר ויתור האחיות מכוח מסמכי הויתור שנחתמו בשנת 1981, לא
כל
המקרקעין נשוא התובענה הוקנו מכוחם של מסמכים אלו לאחים.
מתוך כלל המקרקעין נשוא התביעה, יכול היה ייפוי הכוח להקנות לאחים זכויות רק בחלקות הנזכרות במפורש בייפוי הכוח, זולת חלקת ח'דרה (חלקה 16 בגוש 7764); זולת חלקה 14 בגוש 7773 (שנמכרה); וזולת חלקות אשר אינן כלולות כלל בגדר התובענה דנן הגם שהן מוזכרות בייפוי הכוח. זכויות האחים במקרקעין הן רק בחלקים מירושת המנוח שעברו לחמשת ילדיו, כפי שנקבע בצו הירושה של המנוח, אך לא בחלקיה של ח'דרה באותו עיזבון.

42.

סיכומו של דבר,
ניתן לקבוע כי מכוח מסמכי הויתור הוקנו לשלשת האחים ובעקבות זאת לתובעים שכאן (למעט כמנה שהיא תובעת מס' 3), זכויות בעלות במקרקעין כדלקמן:
מלוא חלקם של
חמשת
ילדי המנוח
בעיזבון המנוח,
כמפורט בצו ירושה של המנוח מיום 1.7.1996, ב-8 חלקות המקרקעין הבאות:

·
חלקה 3 בגוש 7765;
·
חלקה 23 בגוש 7767;
·
חלקה 24 בגוש 7767;
·
חלקה 28 בגוש 7773;
·
חלקה 32 בגוש 7773;
·
חלקה 36 בגוש 7773;
·
חלקה 41 בגוש 7773;
·
וחלקה 45 בגוש 7773.

כמו כן זכאים שלשת האחים, ביחד עם שאר היורשים לחלקים בחלקה של ח'דרה (חלקה 16 בגוש 7764), ובשאר זכויותיה במקרקעין בעזבון המנוח מכח צו ירושת המנוח מיום 1.7.1996 וכמפורט בצו הירושה של ח'דרה מיום 1.8.1996.



הטענות המשפטיות בענין תוקפם של מסמכי הויתור
43.
הנתבעים העלו טענות משפטיות כנגד תוקפם של מסמכי הויתור, אותן
ראיתי כולן לדחות.

44.

טענות במישור דיני המתנה:
הצדדים ייחדו חלק מהדיון במסמכי הויתור לדיני המתנה. טוענים בהקשר זה התובעים, כי מדובר במתנה מוגמרת עוד משנת 1981, שנותנותיה – שתי אחיות – לא חזרו בהן מעולם ממנה, ואף לא יכולות היו לחזור בהן נוכח הסתמכות האחים על המתנה ושינוי מצבם לרעה.
לעניין זה מסתמכים התובעים על העובדה, כי בעת החתימה על מסמכי הויתור לא היו האחיות הבעלים הרשומים של המקרקעין, ועל כן כל שהיה ברשותן הן זכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין נשוא הויתור.
המתנה בזכויות כאלו, כך ממשיכים הם וטוענים, עברה לידי האחים במועד חתימת ייפוי הכוח

ומסירת מסמכי הויתור, ללא צורך בשכלול הרישום, ולעניין זה מסתמכים התובעים על הוראת סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן –
חוק המתנה
), הקובעת בזו הלשון:

"הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו ... והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון."

התובעים מודעים להוראת סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, לפיה "כל עוד העסקה לא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה", אולם הם מדגישים כי אין לסעיף זה תחולה בענייננו, משדבר המתנה בו מדובר הוא, כאמור, זכויות אובליגטוריות, ולא זכויות קנייניות.
הנתבעים חולקים על הנחות אלו. הם טוענים כי המתנה נשוא ייפוי הכוח יכולה היתה להשתכלל רק עם רישום הזכויות על-שם התובעים, ומשלא נרשמה המתנה על-שם התובעים הרי שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה בעתיד, ממנה רשאי הנותן לחזור בו על-פי סעיף 5 לחוק המתנה.
לטענת הנתבעים, ויתורן של האחיות בוטל או התיישן בשל חוסר מעש מצד התובעים, המלמד כי התובעים לא הסתמכו על מסמכי הויתור ולא שינו את מצבם לרעה.

דין טענת הנתבעים בהקשר זה להידחות, אף מבלי להידרש לשאלת ההסתמכות. בפסיקה אכן מוכרת האבחנה בין
"זכות במקרקעין"
לבין
"זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין"
. בעוד שהמתנה ב
"זכות במקרקעין"
אינה משתכללת עד אשר תירשם הזכות על שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין, הרי לצורך שכלולה של מתנה ב-
"זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין"
, די בהעברת זכות זו למקבל (ע"א 1284/92
רתם נ' רתם
, פ"ד מט(5) 257; להלן –
פרשת רתם
).
אין מחלוקת כי בעת חתימתם של מסמכי הויתור, לא היו האחיות כמנה ואמנה רשומות כבעליהן של הקרקע נשוא מסמכי הויתור, ומכאן שכל שהיה בידיהן הן זכויות אובליגטוריות ביחס לקרקע.

פנייה לנוסחם של מסמכי הויתור ועיון בעדותה של כמנה, מוליכים שניהם למסקנה, כי כוונת האחיות היתה ליתן לאחים מתנה לאלתר בזכויותיהן בירושת המנוח. כוונה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מלשונו של סעיף 2 לייפוי הכוח, בו נאמר:

"ומאחר ואנו שנינו הסכמנו לוותר על חלקינו בירושת אבינו המנוח הנ"ל לטובת שלשת אחינו הנזכרים למטרה וזה במתנה וללא תמורה, וזה בכל הקשור בחלקינו בנכסים המפורטים מטה."

הוראה דומה חוזרת על עצמה בתצהירי הויתור של האחיות, וכאמור, גם עדותה של כמנה תומכת באותה מסקנה.
מכאן, שנשוא המתנה לא היה זכות קניינית במקרקעין, אלא זכות אובליגטורית הנגזרת מחלקן של האחיות בירושת אביהן המנוח, ואשר הוקנתה לאחים במעמד החתימה על מסמכי הויתור.
במצב עניינים כזה, צודקים התובעים בטענתם כי הזכויות האובליגטוריות בהן החזיקו באותה עת האחיות עברו לידי האחים.

45.

טענות במישור דרישת הכתב:
טענה נוספת שבפי הנתבעים היא כי תצהירי הויתור של האחיות אינם עונים לדרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, המחייב שעסקה במקרקעין תיעשה במסמך בכתב, באשר אין בהם פירוט מינימלי של המקרקעין.
גם טענה זו דינה להידחות.
הדרישה ל"מסמך בכתב" מתקיימת בייפוי הכוח, שהוא מסמך בכתב, וזה כאמור, נוקב במפורש במספרי החלקות והגושים, ועונה על דרישות ס' 8 לחוק המקרקעין.

46.

התיישנות מסמכי הויתור
:
הנתבעים טוענים כי מסמכי הויתור התיישנו.

העילה מתגבשת עם חלוקת העזבון.

העזבון חולק בשנת 1996,
עם הוצאת צו הירושה על שם המנוח, ועם רישום המקרקעין על שם יורשיו.
התביעה הוגשה בשנת 1998.
ראה: ע"א 2215/00
ג'ורי נ' דנגור, פד"י נו(3) 932, 940, שם נקבע
כי מועד עשיית המסמך אינו רלבנטי לחישוב תקופת ההתיישנות, המתחילה להמנות מיום התגבשות העילה.
העילה בענייננו, היא ממועד הפרת האמור ביפוי הכח.
ביפוי הכח ויתרה, כאמור, אמנה ז"ל, על חלקה בירושת אביה במקרקעין המפורטים ביפוי הכח.
מרוץ ההתיישנות חל, אם כן, החל עם הוצאת צווי הירושה, היינו, עם חלוקת עזבון המנוח, בשנת 1996 ומשהוגשה התביעה בשנת 1998
דין טענת ההתיישנות להידחות.

47.

טענות במישור דיני המס ודיני הנוטריונים:
הנתבעים מעלים בנוסף טענות המבקשות לאיין את תוקפם המשפטי של מסמכי הויתור (ובפרט ייפוי הכוח) על רקע דיני המס ודיני האתיקה. בהקשר זה מצביעים הנתבעים על שלושה פגמים עיקריים הדבקים לטענתם במסמכים אלו ובפעילותם של הנוטריון שבירו ועו"ד חרמון בקשר אליהם:
ראשית
הם מצביעים על העובדה, לפיה עסקת המתנה הגלומה בייפוי הכוח לא דווחה לרשויות המס.
עו"ד חרמון הודתה בכך במפורש בחקירתה, תוך שהיא טוענת כי הלקוח לא הסכים לדיווח וכי "אצל ערבים לא מעבירים בטבו" (עדותה בעמ' 28 ש' 3-5). על רקע זה, טוענים הנתבעים, כי אין לייפוי הכוח כל תוקף, והם מצביעים בהקשר זה על הוראת סעיף 16א(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן –
חוק מיסוי מקרקעין
), שלפיה תקפה של מכירת זכות במקרקעין החייבת במס מותנה בדיווח ובתשלום המס החל עליה. כן מצביעים הנתבעים על הוראת סעיף 16(ב) לאותו חוק, הקובע כי "לא יהיה תוקף למכירת זכות במקרקעין ... אלא אם בנוסף להוראת סעיף קטן (א), הופקד יפוי-הכוח – או העתק ממנו שאושר על ידי נוטריון ציבורי – אצל המנהל, במקום שנקבע בתקנות, תוך שבעה ימים מיום שניתן ...";

הפגם
השני
עליו מצביעים הנתבעים קשור בהתנהלותו של הנוטריון שבירו. לטענת הנתבעים, בעת שאמנה הוחתמה על ייפוי הכוח ועל תצהיר הויתור היא היתה משותקת ורתוקה למזרונה. חרף זאת, לא ביקש הנוטריון שבירו תעודה רפואית שחובה היה עליו לצרפה לייפוי הכוח על-פי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 (להלן –
תקנות הנוטריונים
). כמו כן הפר הנוטריון שבירו, לטענת הנתבעים, את הוראת תקנה 20 לתקנות הנוטריונים, המחייבת אותו להודיע למנהל מס שבח על כל ייפוי כוח שנחתם בפני
ו הנוגע לזכות במקרקעין.
המשמעות המשפטית של הפרות נטענות אלו של דיני הנוטריונים, כך ממשיכים הנתבעים וגורסים, הינה כי אין לייפוי הכוח כל תוקף, וזאת לאור הוראת סעיף 20 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן –
חוק הנוטריונים
). סעיף זה קובע, כי ייפוי כוח כללי וייפוי כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין לא יהיו בני-תוקף "אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על-פיו...";
שלישית
, לטענת הנתבעים מסמכי הויתור בטלים גם משום שהנוטריון הצהיר במסגרתם הצהרות שאינן אמת, ובכלל זה כי חותמי מסמכים הופיעו בפני
ו במשרדו וכי הוא מכיר אותם באופן אישי, וזאת אף-על-פי שאין מחלוקת שמסמכי הויתור נחתמו בטירה, וכי שבירו מעולם לא פגש את חותמי המסמכים קודם לכן. בנוסף לכך, טוענים הנתבעים כי פעילותם של הנוטריון שבירו ועורכת-הדין חרמון מנוגדת לכללי האתיקה המחייבים עורך-דין ליתן שירותים במשרדו בלבד.
טענות אלה הן הרחבת חזית, הן לא נטענו בכתב ההגנה ודינן להידחות.

שאלת תום הלב והתנהגות הנתבעים
48.
מוחמד, בנו של סעיד, העיד כי הוצאת צווי הירושה על-ידי הנתבעים בשנת 1996 ורישום המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין בנתניה, בהתבסס על אותם צווים, נעשו בסתר, מאחורי גבם של התובעים, וכי לתובעים נודע על כך רק עם הגשתה של התובענה לסילוק יד (פסקאות 28 ואילך לתצהיר מוחמד). כל זאת, חרף העובדה שהנתבעים ידעו היטב, לטענת מוחמד, על ויתור האחיות (עדות מוחמד, בעמ' 37-38).

49.
הנתבעים לא השכילו להתמודד עם טענה זו, ולמעשה הם נמנעו מלהכחישה. התכתובת היחידה שהוחלפה בין הצדדים בעניין זה היא מחודש אוקטובר 1996, דהיינו
לאחר
שהנתבעים הוציאו כבר את צווי הירושה מבית המשפט המחוזי ומבית הדין השרעי.
מדובר בשני מכתבים, האחד מיום 6.10.96 (נ/5) והשני מיום 8.10.96 (נ/9), ששלח ב"כ הנתבעים לתובעים, במסגרתם הוא מודיע להם על צווי הירושה של ח'דרה ושל המנוח ודורש מהם למסור לנתבעים את חלקיה של אמנה בירושת המנוח וח'דרה, שאם לא כן תוגש נגדם תביעה משפטית.
עו"ד חרמון השיבה בשם התובעים לב"כ הנתבעים, כי היא מבקשת לעיין בצו הירושה (נ/4), ואולם לא הוצגו מסמכים המעידים על כך כי ב"כ הנתבעים סיפק העתקים מצווי ירושה אלו.

מחומר הראיות עולה כי הנתבעים ביקשו והוציאו צווי ירושה, מבלי שהתובעים היו ערים לכך, ומבלי שאלה יוכלו להתנגד להוצאת צווי הירושה במתכונתם הנוכחית.
ניתן להניח, במידה רבה של סבירות, כי הנתבעים פעלו כך, מבלי להודיע על הגשת הבקשות לצווי הירושה, משום שידעו על כתב הויתור או משום שידעו כי התובעים מחזיקים במקרקעין ונוהגים בהם מנהג בעלים, ואלה עלולים להגיש התנגדות להוצאת צווי הירושה.
התנהגות זו של הנתבעים לוקה בחוסר תום לב והיא מהווה נימוק נוסף לביטול הרשום בלשכת רישום המקרקעין בחלקות שפורטו לעיל ורישומן על שם התובעים, כאמור ב

פסק דין
זה.

50
.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים כי הוצאתם של צווי הירושה בבית הדין השרעי ובבית המשפט המחוזי נעשתה על-ידי הנתבעים בדלית ברירה, נוכח הסחבת, לטענתו, בה נקטו התובעים ביחס לדרישות הנתבעים (פסקה 8 לסיכומי הנתבעים).
אין בטענה זו כדי לבטל את חוסר תום הלב הגלום בפני
יתם החד-צדדית של הנתבעים להוצאת צווי הירושה.
אם אכן הטעם לפנייה לבית הדין השרעי ולבית המשפט המחוזי נעוצה היתה בסחבת שנוקטים התובעים, ואם באמת ובתמים סברו הנתבעים כי זכויותיהם במקרקעין תקפות ומעוגנות בדין, היה עליהם לצרף להליכים אלו את התובעים.

51.
בהוצאתם של צווי הירושה, וכפועל יוצא מכך ברישום המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהתבצע לאחר מכן מכוחם של צווים אלו, פעלו הנתבעים באופן אשר אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב ומאחורי גבם של הנתבעים.

52.
תמיהה עולה גם לנוכח שתיקתם ארוכת השנים של הנתבעים אל מול אחיזתם הנמשכת של התובעים בקרקע.

מהעדויות עולה, כי הנתבעים נמנעו שנים ארוכות מלמחות כנגד מנהג הבעלים של האחים במקרקעין, הם גם נמנעו מלפעול בדרך כלשהי כנגד היתרי הבניה של עיריית טירה שהוצאו לצורך בניית חלק מבתים אלו (ההיתרים צורפו כנספח ב' לתצהיר חסן, ועותקים נאמנים למקור שלהם הוגשו לאחר מכן לתיק בית המשפט).
הנכד בעדותו לא הכחיש כי ידע על היתרי בניה אלו, אולם כאשר נשאל מדוע לא התנגד פלג המשפחה הקשור באמנה לאותם היתרי בניה לא היה בידו לספק תשובה עניינית או הגיונית, וכל שהיה לו לומר בעניין זה הוא כי
"לא התנגדנו כי אין לנו יד במועצה ואנחנו לא יכולים לעצור את הבניה"
(עמ'
43).

53.

על יסוד האמור לעיל המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבעים לא מחו כנגד התנהלות התובעים במקרקעין משום שהם ידעו על ויתור האחיות, ומכל מקום – על זכות התובעים בקרקע.
השתהותם ארוכת השנים – עד להגשת התובענה לסילוק יד בשנת 1997 – בתקיפתו של מנהג הבעלים בו נהגו האחים במקרקעין הנזכרים בייפוי הכוח מחזקת את גירסת התובעים.



צווי הירושה והדין השרעי
54.
התובעים העלו בסיכומיהם טענות כנגד תוקפם של צווי הירושה. הם טענו בהקשר זה, בין היתר בהתבסס על בג"ץ 2117/99
מנסור נ' בית הדין השרעי לאיזור התיכון-טייבה ואח'
, פ"ד נד(1) 211, כי צווי הירושה שהוצאו על-ידי הנתבעים (ובמיוחד צו הירושה שהוצא על-שם המנוח על-ידי בית הדין השרעי) הינם בטלים מעיקרם, הן מכיוון שהוצאו בחוסר סמכות של אותו בית-דין (בהיעדר הסכמת כלל הצדדים), והן מכיוון שהם לוקים במישור הדין המהותי, ובכלל זה דין הירושה השרעי.

טענות חוסר הסמכות לא נכללו בכתב התביעה והועלו לראשונה בשלב הסיכומים, הן מהוות הרחבת חזית ודינן להידחות.

יתרה מכך, הסעד העיקרי שנתבקש בגדר התובענה דנן מתייחס לאופן חלוקת המקרקעין ולא לאופן חלוקת הירושה של המנוח בצו הירושה.
כתב התביעה אינו כולל כל סעד הנוגע להצהרה על בטלותם של צווי הירושה, ועל-כן אין זה מן הראוי שפסק-דין זה ידון ויפסוק בעניינים הנוגעים לצווי הירושה אשר נתנו על ידי בית הדין השרעי, להבדיל משאלות הנוגעות למקרקעין העומדים לדיון.
גם משיקולים הנוגעים לכיבוד הערכאות, אין מקום להידרש לטענת חוסר הסמכות בענייננו, כאשר התובעים העלו טענה זו, כאמור, רק בשלב הסיכומים, מבלי שהנתבעים הסכימו להרחבת חזית זו, והם מתנגדים לה גם בסיכומיהם.

55.
התובעים טוענים כי חלוקת המקרקעין שנתבקשה בלשכת רישום המקרקעין אינה משקפת את חלוקת נכסי העזבון על פי הדת המוסלמית, והם טוענים גם כנגד תכנם של צווי הירושה במישור המהותי.
טענות אלה אינן יכולות להתקבל, ככל שמדובר בצווי ירושה שניתנו על-ידי בית הדין השרעי, מאחר והתובעים לא ביססו את טענותיהם בענין זה על חוות דעת של מומחה.

הדין הדתי (השרעי) הוא "מן המפורסמות", אולם חרף עובדה זו הרי שבמציאות הישראלית לא כל השופטים בקיאים בדין היהודי ולמיעוט יש גישה כלשהי לדינים דתיים אחרים (ת.פ. 140/83
מ"י נ' עמר
, פס"מ מ" חלק ב', 336).
משום כך, מן הראוי היה כי התובעים יוכיחו את טענותיהם בענין הדין השרעי באמצעות עד מומחה ו/או חוות דעת על מנת לתמוך בטענותיהם. במיוחד כך, כשהתובעים טוענים כנגד צווי ירושה אשר ניתנו ע"י בית הדין השרעי.

בעניין זה, של הסתמכות על מומחה ועל חוות-דעת להוכחת הדין השרעי, ראה גם ע"ש (ירושלים) 89/93
מוחמד נ' האפוטרופוס
, תק.מח 96(3), 1147, גם שם הוזמן מזכיר של ביה"ד השרעי וכן הוגשה חוות-דעת של הקאדי לעניין הוכחת הדין השרעי.


ולעניין הקושי של ייחוס ידיעה שיפוטית לבית המשפט על הדינים הדתיים ראה ספרו של פרופ' מ' שוואה: הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית מורחבת, כרך ראשון, עמ' 521-522, שם צויין כי ייחוס ידיעה שיפוטית לביהמ"ש על הדינים של כל העדות הדתיות השונות, יש בו כדי לעורר קשיים רבים מבחינה מעשית.


ראה גם תיק קיום צוואה 115/54 גרנזבורג נ' פולק ואח'

, פס"מ יב, 129, בעמ' 140, מפי כב' השופט עציוני:

"נראה לי שיהיה זה בלתי הגיוני לדרוש מכל שופט בית משפט אזרחי, שידע את כל אחד מעשרת המשפטים של עשר העדות הדתיות המוכרות בחוק הישראלי".


ובעמ' 136:


"לדעתי אין לדרוש משופט ארצישראלי לדעת את חוקי כל העדות הדתיות בו בזמן שבית משפט אנגלי איננו מחוייב להכיר את חוקי הקתולים הרומאים באנגליה".


ראה גם ת. אפ' 2542/62 חסן נ' בנימין ואח'

, פס"מ לה, 243, בעמ' 253, מפי כב' השופט קיסטר:


"אין לצפות משופטים של בתי המשפט האזרחיים כי הם יכירו את הדינים של העדות הדתיות שלפיהם עליהם לדון".



ראה עוד: ת.א. 685/50 סקורניק נ' סקורניק, פס"מ ה , 51, בעמ' 55, מפי כב' השופט ב. כהן:


"לבושתי, אין כוחי יפה לשחות על דעת עצמי במקורות ים הפוסקים, ועל כורחי נאלץ אני להסתפק בשאיבת ההלכה מכלי שני".


ראוי גם להפנות לאמור בעמ' 523 לספרו של פרופ' שוואה, שם צויין כי בהבדל מעדות של מומחה על דין זר, אין עדותו של המומחה לעניין הדין הדתי מאז שנת 1945, בגדר עדות על עובדות, אלא היא באה לעזור לביהמ"ש לרדת לעומקן של הבעיות הקשורות בדין הדתי.

אין זו עדות במובן הטכני, אלא אך חוות-דעת.


משום כך, ולאור כל האמור לעיל ובהעדר עדות של מומחה או חוות-דעת לעניין הדין השרעי, לא ראיתי מקום ואפשרות, על סמך טיעוני הצדדים בלבד, לקבל את טענות התובעים כנגד צווי הירושה אשר ניתנו על ידי ביה"ד השרעי ו/או כנגד הרישום בלשכת המקרקעין, על סמך טענות נטענות של הדין השרעי ו/או המוסלמי.

סיום
56.
על יסוד מכלול הטעמים שהובאו לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי.
ניתן בזאת צו הצהרתי שלפיו, כפוף לקבלת כל האישורים הנדרשים ותשלום המיסים ו/או האגרות, זכאים התובעים להירשם בלשכת רישום המקרקעין בנתניה (בחלוקה שתיקבע ביניהם) כבעלי הזכויות בחלקות המקרקעין כמפורט בסעיף 42 לעיל, והכל באופן ובהיקף המפורט באותו סעיף.

למען הסר ספק יודגש כי אין באמור בפסק-דין זה כדי לגרוע או לפגוע בתוקפם של צווי הירושה של המנוח, ח'דרה, וופיקה ואמנה.




הוצאות
57.
ב"כ התובעים ביקש לפסוק לתובעים, בנוסף להוצאות משפט, גם שכר-טרחת עו"ד על בסיס קבלות שצורפו לסיכומי התובעים, העומדות על סכום של כ- 130,000 ₪.
בנסיבות העניין, ולאור התוצאה אליה הגעתי ב

פסק דין
זה, לא מצאתי לקבל את בקשת התובעים.
אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום כולל של 25,000 ₪ + מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

58
.
המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לצדדים.

ניתנה היום, ב' בסיון, תשס"ה (9 ביוני 2005), במעמד הצדדים.


גדות שרה
, שופטת








א בית משפט מחוזי 2223/98 עבדל קאדר מוחמד סאלח מנסור, חסן מוחמד סאלח מנסור, כמנה מוחמד סאלח מנסור ואח' נ' זיאד מוחמד מנסור, נעימה מוחמד עוידה, מוסא עבדאלטיף עאסי ואח' (פורסם ב-ֽ 09/06/2005)