פסקי דין על שולמית את אברהם ברדה חברה לבנין בע"מ | פסקי דין על יוסף (בידרמן) בירן

4018/05 בשא     20/06/2005




בשא 4018/05 שולמית את אברהם ברדה חברה לבנין בע"מ נ' יוסף (בידרמן) בירן




בעניין:

2



בתי המשפט



בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא004018/05
בשא 7193/05

לפני:
כב' הרשם ש. ברוך
תאריך:
20/06/2005




בעניין:
שולמית את אברהם ברדה חברה לבנין בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד
אלון צדוק
המבקשת

נ
ג
ד


יוסף (בידרמן) בירן


ע"י ב"כ עו"ד
רונן מוזסון
המשיב

החלטה


בין המבקשת לבין חברת א.מ.י.א אחזקות בע"מ (להלן: "החברה") התנהלו הליכי בוררות.
במסגרת אותם הליכי בוררות, הוטלו בשנת 2001, עיקולים זמניים כאלה ואחרים, על נכסי המבקשת.
הליך הבוררות, במסגרתו עתרה החברה לחיוב המבקשת בתשלום סכומים העולים על שני מיליון ש"ח, הסתיים בכך שניתן פסק בורר, לפיו חויבה, בסופו של דבר, המבקשת בתשלום סכום השווה ל- 1,500 דולר.
אין ספק, שמדובר בפער עצום, בין הסכום שנקבע על ידי החברה, לבין הסכום שבו זכתה בסופו של דבר.
המבקשת הגישה בקשה (בש"א 4019/05), בה עתרה לחיוב החברה וכן המשיב דכאן, שערב לחיוביה על פי צו העיקול, עד לסך של 600,000 ש"ח, בתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם עקב הטלת העיקול הזמני.
במקביל להגשת הבקשה לחיוב בפיצויים כאמור,
הוגשה בקשה להטלת עיקולים.
לאחר עיון בבקשה, ניתן על ידי צו עיקול זמני, כשבהמשך הדרך, התבקש ביטול הצו האמור, ונקבע דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון, שהתקיים ביום 30.5.05, הסכימו הצדדים לסכם בכתב בכל הנוגע לשאלת הסרת העיקולים, ובהתאם להסכמה האמורה, אכן הגישו סיכומים בכתב.
בעוד שהמבקשת סברה ועודנה סבורה, יש מקום להותרת העיקול הזמני על כנו, הרי שהמשיב מחזיק בעמדתו לפיה, יש לבטל את צו העיקול הזמני.
ראשית, יש להסיר מהדרך טענה שנטענה לפיה, למן הרגע בו חויבה המבקשת ולו בסכום כלשהו במסגרת הליך הבוררות, הרי אין לראותה כמי שנדחתה התביעה בעניינה, באופן שמזכה אותה בתשלום פיצויים, ככל שיוכחו נזקים.
אין ספק, כך גם קובעת ההלכה הפסוקה, כי אם מוגשת תביעה בסכום של 2.3 מיליון ש"ח ויותר, ונקבע חיוב בסך 7,000 ש"ח, וגם אם בסופו של דבר, יש בכך כדי קבלה חלקית של התובענה, הרי שאם אגב ניהול ההליכים מוטל עיקול בגין מלוא סכום התביעה, ועיקול זה מסב נזק, עומדת לניזוק עילת תביעה.
המסקנה שהתבקשה על ידי המשיב, לפיה בנסיבות שכאלה, אין למבקשת עילה לתבוע ממנו נזקים, אינה הגיונית, ויש בה כדי לעודד הגשת בקשות סרק להטלת עיקולים, מתוך מחשבה שגם אם תתקבל התביעה באופן חלקי ביותר, עד כדי פסיקת סכום זעום ביותר מתוכה לטובת מבקשת צו העיקול, יהיה בכך כדי להוות חסינות מפני נקיטת הליכים, בגין צו העיקול.
כאמור, אין לקבל גישה שכזו, והעמדה כפי שהובעה על ידי המבקשת בסיכומיה, כפי שניתן היה ללמוד עליה מע"א 690/69 בן יהודה נ' רוז ואח',
פ"ד כד(2) 540, יפה וישימה גם כיום.
השאלות שיש לבחון במסגרת ההחלטה הנוכחית, הן שתיים:
האם נגרמו למבקשת, על פני הדברים, נזקים כנטען על ידה, בסך של 296,396 ש"ח?
האם מתקיימים התנאים, להטלת עיקול זמני, עד להכרעה בשאלת אחריות המשיב (כמו גם החברה) לתשלום הסכומים הללו?
השאלה הראשונה, מעלה תהיות לא מבוטלות.
הנזקים הנטענים על ידי המבקשת מורכבים ממספר סכומים.
גריעת הכנסה בסך 410,000 דולר מחשבון המבקשת, תוך שסכום זה, יוצר ריבית חובה בשיעור של 85,516 ש"ח. הוצאות מימון חריגות בשווי 30,000 ש"ח, עקב עיקול כספי פיקדון לתקופה של 5 חודשים. ירידת שווי הדירה שעוקלה, בין יתר העיקולים, בשיעור של 40,000 דולר והוצאות משפט שהוטלו במסגרת הליך העיקולים.
הכללת אותו רכיב של הוצאות משפט, שהוא אמנם זניח מבחינת סכומו, יש בה כדי להעיד על גישתה של המבקשת, המנסה להאדיר את נזקיה הנטענים.

לא ברור לי, כיצד זה סבורה המבקשת שהיא זכאית לקבל סכום כסף שנפסק כהוצאות משפט, בהליך שההחלטה בו הפכה לחלוטה לפני שנים. למבקשת פתרונים בעניין זה.
אך גם לגבי יתר הסכומים המשמעותיים יותר, אין מצבה של המבקשת טוב במיוחד.
ראשית, הוברר שהמבקשת הסתירה נתונים, בכל הנוגע לנזקים. מסתבר, שהמבקשת הסתירה את הדירה לכל אורך התקופה, מעת שהסתיימה הבניה ועד לסיום הליך הבוררות, באופן שהניב לה הכנסה חודשית לא מבוטלת, הכנסה עליה לא סיפרה בתצהירה, ולמעשה, הנתון ביחס אליה, עלה רק במענה לשאלה שלי, במהלך הדיון.
אינני יודע מה הסכומים שבהם זכתה המבקשת כתוצאה מאותו הסכם שכירות, אך מדובר בנתון שהינו חיוני, באשר יש בו כדי להפחית את הנזקים הנטענים. אינני מקבל את הטענה לפיה, אין מדובר בנתון שיש לקחת אותו בחשבון. המבקשת הלינה בבקשתה להטלת עיקולים, על הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאי מכירת הדירה. אותה אי מכירה, שהותירה את הדירה בחזקתה - לשיטתה, כנגד רצונה - אפשרה לה להשכיר את הדירה, ולקבל בגין אותה השכרה, סכומי
כסף. משכך, אין ספק שכל סכום שזכתה בו המבקשת כתוצאה מההשכרה, צריך להיות מופחת מכל נזק נטען שהוא.
מעבר לכך, גם יתר הסכומים להם נטען, לא הוכחו אפילו בריחוק.
חלק מהנזקים לגביהם נטען, שנגרמו למבקשת כתוצאה מצו העיקול, אינם מוכחים אפילו לכאורה.
נטען לנזק של 85,516 ש"ח בגין יתרות חובה "בהתאם לאישור רואה חשבון", בפועל, צריך לקרוא את אותו "אישור" שמפנה לרשימה שלא צורפה, כדי להבין, עד כמה הטענה מופרכת, באשר האישור מדבר על יתרות חובה
בסכומים לא ידועים, ואין בו כדי ללמד על כך, שיתרות החובה (ככל שהיו כאלה), נגרמו כתוצאה מאי מכירת הדירה.
אין גם כל הצהרה של רואה החשבון לגבי סכום הנזק, ומשכך, הנייר שעליו נכתבה אותה הערכה, אינו שווה הרבה.
דומים פני הדברים, גם בכל הנוגע לפיקדון והנזק הנגרם.
ראשית, אין באישור רואה החשבון, כדי לתמוך בטענה לנזק, אם בכלל, ההיפך הוא הנכון. רואה החשבון, מפנה לאמירה של המבקשת בעניין זה (ראה סעיף 2 לנספח ו'),
ואין הוא מצביע על כל מקור לאמירה הסתמית, לפיה נגרמו "הוצאות מימון חריגות", בסך של 30,000 ש"ח. מדובר באמירה בעלמא, ללא כל גיבוי, וללא כל ראיה.
הרכיב היחידי שיש לו משמעות כלשהי, הוא רכיב ירידת הערך של הדירה. מדובר ברכיב שעל פי חוות דעת השמאי, שצורפה כנספח ז'
לבקשה, מלמד על נזק אפשרי בשיעור של 40,000 דולר.
אולם גם כאן, אין הסבר בפי המבקשת, אם אכן נגרמו לה נזקים כה גדולים לשיטתה, מדוע לא פעלה להמרת העיקול בעיקול על תמורת הדירה, באופן שהיה מאפשר מכירתה בסכום הגבוה, שלו היא טוענת במסגרת הבקשה.
כאן גם באה לידי ביטוי בצורה משמעותית, אותה עובדה, עליה עמדתי לעיל, לפיה לכל אורך התקופה (או לפחות חלקים ממנה, לא ברור בדיוק למשך כמה זמן הושכרה הדירה, המבקשת כאמור, לא ממש פירטה את הנתונים בעניין זה), הייתה הדירה מושכרת, באופן שהניב למבקשת הכנסות, שאותן יש לזקוף כנגד ירידת הערך הנטענת של הדירה.
לכך יש להוסיף את העובדה, שהיא בעייתית ביותר מבחינת המבקשת, לפיה ביצעה המבקשת פיצול של אותה דירה, לשתי דירות נפרדות, וזאת בניגוד להיתר הבניה, באופן שמחד, היה בו כדי להניב לה הכנסות נאות יותר, על דרך של השכרת שתי דירות, ומנגד, היה בו כדי למנוע את המכירה, שהרי היא לא הייתה מסוגלת להציג היתר בניה כחוק, לכל מי שהיה מבקש לרכוש איזה מאותן שתי דירות, שנוצרו כתוצאה מהפיצול, שבוצע בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה (ראה עמ' 4, לחוות דעת השמאי, ירון ספקטור, נספח ז' לבקשה).
דומני כי די באמור לעיל, כדי להצדיק דחיית הבקשה וביטול צו העיקול הזמני.
אולם, מעבר לקביעה כי לא הונחה תשתית, בשלב הנוכחי, לקביעה כי נגרם למבקשת נזק כספי כתוצאה מצו העיקול, הרי שקשה ללמוד גם על אותה הכבדה נטענת, על אפשרות ביצוע פסק הדין, אם וכאשר תתקבל הבקשה לחיוב המשיב בנזקי המבקשת.
המבקשת אמנם טענה, כי המשיב מבריח רכוש מזה תקופה ארוכה, אולם בפועל, לא הוצגה תשתית ראייתית די הצורך, כדי הקביעה הזו, ואין בהימנעות המשיב מלהגיב על הטענות, כדי ליצוק תוכן שלא קיים, לתצהיר מנהל המבקשת.
נוכח כל אלה, אני מורה על ביטול צו העיקול הזמני, כפי שהוטל על ידי ביום 7.2.05.






אני קובע את הוצאות הבקשה, בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, לפי תוצאות הדיון בבש"א 4019/05.
ניתנה היום י"ג בסיון, תשס"ה (20 ביוני 2005) במעמד ____________________________.




ש. ברוך
, שופט

רשם בית המשפט המחוזי


תל-אביב-יפו















בשא בית משפט מחוזי 4018/05 שולמית את אברהם ברדה חברה לבנין בע"מ נ' יוסף (בידרמן) בירן (פורסם ב-ֽ 20/06/2005)