פסקי דין על ברוך מהגר | פסקי דין על רויטל לוי

3426/98 עב     08/06/2003




עב 3426/98 ברוך מהגר נ' רויטל לוי




1
בתי הדין לעבודה
עב 003426/98
בית דין א.לעבודה ת"א
08/06/2003

כבוד השופט מאיר נחתומי

בפני
:

ברוך מהגר

בעניין:
התובע/הנתבע שכנגד
ג. היכל

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
רויטל לוי


הנתבעת/התובעת שכנגד
דר' מ. קניאל
ע"י ב"כ עו"ד

נ.צ. גב' ר. גילן (ע)
נ.צ. מר ש. שילוח (מע)
פסק דין
מראשית ישיבת ההוכחות, ב- 5.3.02, לקראת סוף הדיונים/עדויות, עמ' 124 לסטנוגרמה, נרשמו כפי שנרשמו חילופי הדברים: "כב' השופט: אני מבין ממך שאין דרך לגמור את העניין, מה? עו"ד היכל: לא. כב' השופט: לא. עו"ד היכל: יש דרך, ב

פסק דין
. כב' השופט: בשביל זה אנחנו משתדלים להימנע, השאלה למה אי אפשר לגמור את העניין ברוח הדברים שנאמרו בסוף הישיבה הקודמת? עו"ד היכל: אדוני, מרשי מאמין בצדקתו והוא מאמין שבית הדין ידע לשפוט נכון. אין לי יותר מה להגיד. כב' השופט: לא שהיינו אופטימים כל כך אבל בכל אופן צריך היה לברר איתך אם עשית משהו או לא."

הרקע למחלוקת:

התובע הינו בעל עסק/מספרה ברח' חנקין 5 רעננה.
ביום 26.5.92 נכרת בינו ובין הנתבעת הסכם עבודה לפיו תועסק הנתבעת אצל התובע בתפקיד ספרית.
יחסי העבודה נמשכו עד יום 31.12.94, יום בו הפסיקה הנתבעת את עבודתה אצל התובע והחל מיום 1.1.95 פתחה עסק/מספרה משל עצמה ברח' בורוכוב 6 רעננה (סמוך למקום העסק של התובע).
לטענת התובע הפרה הנתבעת, במעשיה אלה, התחייבויות מפורשות בהסכם העבודה שביניהם, לפיו התחייבה כדלקמן:

א.בתום תקופת העסקתה ולמשך שנתיים לא לעסוק או להשתתף בבית עסק כל שהוא מסוג מספרה או בעסק מתחרה לזה של התובע בתחום של 20 ק"מ מהמקום בו ממוקם כיום בית העסק. ב.במשך שנתיים מיום העסקתה לא תפנה התובעת ללקוחות המספרה של התובע ולא תקבל מלקוחות המספרה כל תפקיד, הזמנה הצעת עבודה או עסק......
מאוחר יותר הוכנס סעיף נוסף להסכם הקובע כי במקרה של פיטורים ההגבלות הנ"ל בטלות. בגין כל האמור לעיל תבע התובע מהנתבעת פיצוי בסך 30.000 דולר ארה"ב בשקלים (נכון למועד הגשת התביעה ב-8.11.98 - 108,000 ₪).
מנגד, הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה כי הצטרפה לעסקו של התובע לאחר נסיון מקצועי של 6-7 שנים ולאחר שהתובע ביקש לפתח במספרתו את תחום ספרות הנשים.
התובעת טענה בכתב ההגנה, כמו גם במהלך הדיונים, מצג/מצב לפיו היתה קרבן להטרדה מינית מתמשכת מצד התובע. במצב עניינים זה לא נותרה בידי הנתבעת כל ברירה אלא לקום ולהתפטר מעבודתה אצל התובע מאחר שנוצרו נסיבות שלא איפשרו את המשך העבודה ביניהם.

כמו כן, טענה כי עקב מערכת יחסים זו קטנו הכנסות המספרה ומאחר שמשכורתה היתה מבוססת גם היא על הכנסות מהעבודה הרי חלה הפחתה ניכרת בהכנסתה היא.בנסיבות אלה יש, לטענתה, לראות את התפטרותה כהתפטרות בדין מפוטר ולפיכך גם לא היתה מניעה מפתיחת עסק עצמאי, גם אם היא מתחרה לעסקו של התובע.
כל זאת בנוסף לטענה כי התובע, במעשיו כלפי הנתבעת, היפר יסודית את תנאי ההתקשרות הבסיסיים ביניהם ומשהיפר תנאים אלה התבטל הסכם העבודה ביניהם וממילא התבטלו גם סעיפי הגבלת העיסוק.

בנוסף, הגישה הנתבעת גם כתב תביעה שכנגד בו תבעה את זכויותיה כמפוטרת (מתפטר בדין מפוטר), דהיינו פיצויי פיטורים בסך 13,000 ₪. בנוסף נתבע התובע/הנתבע שכנגד לשלם לנתבעת/התובעת שכנגד גם תשלומים שונים שלא שולמו לה במהלך עבודתה אצלו: א.הפרשי שכר בסך 40,500 ₪. ב. פדיון ימי חופשה בסך 6,000 ₪.ג. תשלום דמי הבראה בסך 2,700 ₪.
כמו כן, תבעה הנתבעת/התובעת שכנגד מהתובע/הנתבע שכנגד פיצויים בסך 20,000 ₪ בשל עגמת הנפש, הסבל והטרדה שנגרמו לה בשל הטרדותיו המיניות.
התובע/הנתבע שכנגד הכחיש מכל וכל את הטענות לגבי ההטרדות המיניות, שלא היו ולכן לא גרמו לכך שהנתבעת תסיים עבודתה בעסקו. כמו כן טען ששכרה שולם לה כפי שסוכם אף כי הודה כי היה אמור להשלים את שכרה ל40% מהכנסותיה ולא כתוספת לשכרה וכי תשלום זה שולם לה במזומן כאשר היא, מצידה, היתה אמורה להוציא חשבוניות וקבלות כדין בגין סכומים אלה. באשר לתביעתה לדמי חופשה טען שהנתבעת/התובעת שכנגד ויתרה על תשלום זה בהסכם העבודה ביניהם, מה עוד שניצלה ימי חופשה רבים. כמו כן הוכחשה זכאותה לתשלום דמי הבראה.

השאלות המחייבות בתשובה:

1.האם התפטרותה של הנתבעת מעבודתה אצל התובע היתה בבחינת התפטרות בדין מפוטר?2.האם יש תוקף משפטי לסעיפי הגבלת העיסוק המופיעים בהסכם העבודה בין הצדדים במקרה של התפטרות?3. האם מגיע לנתבעת/התובעת שכנגד תשלומים בגין הסכם ושכר שלא שולמו לה במשך תקופת עבודתה אצל התובע/הנתבע שכנגד?4.האם מגיעים לנתבעת/התובעת שכנגד תשלומים בגין פדיון ימי חופשה או שמא יש תוקף לסעיף בהסכם העבודה הקובע שאיננה זכאית לכך או לחילופין - האם ניצלה הנתבעת/התובעת שכנגד ימי חופשה כטענתו של התובע/הנתבע שכנגד?5.האם מגיעים לנתבעת/התובעת שכנגד תשלומים עבור ימי הבראה?6.האם מגיעים לנתבעת/התובעת שכנגד פיצויים בגין עגמת נפש, סבל והטרדה מינית כטענתה?

מכאן - לעמדתנו/החלטתנו, לאחר עיון חוזר במהלכו של התיק, הבלתי שיגרתי, שנתמשך כפי
שנתמשך, למרות מאמצי ביה"ד לחיסול המחלוקת -

1. רוב זמנו של הדיון בתיק התמקד בשאלה הנוגעת להטרדה המינית לה טענה הנתבעת/התובע שכנגד מצד התובע (הנתבע שכנגד). הטרדה זו היתה אמורה, במקרה של הוכחה שאכן התקיימה, ליתן את הגושפנקא לה זקוקה היתה הנתבעת כדי להוכיח שהתפטרותה היתה כדין מפוטרת ולכן לא חלות עליה הגבלות העיסוק שבהסכם העבודה. כמו כן, התפטרות בנסיבות אלה גם מזכה אותה בפיצויי פיטורים כחוק.
לאחר ששמענו ממושכות הן את התובע/הנתבע שכנגד שכנגד והן את הנתבעת/התובעת שכנגד והעדות מטעמה הגב' לימור בן יוסף והגב' לימור בר - נצטיירה לפנינו תמונה עגומה ביותר, מערכת יחסים קשה ביותר בין הצדדים לתיק זה.
השתכנענו כי אכן התובע (הנתבע שכנגד) בהתנהגותו כלפי הנתבעת (התובעת שכנגד) יצר מצב בלתי נסבל של הטרדות חוזרות ונשנות (רובן על רקע מיני) אשר יצרו נסיבות שלא איפשרו לנתבעת/התובעת שכנגד להמשיך ולעבוד במחיצתו.
אנו ערים לכך שהתקופה בה התקיימו יחסים כאלה, כגרסת הנתבעת, היתה ממושכת למדי וכי סביר/יתכן שאדם אחר היה שם להם קץ מוקדם יותר; אולם, אנו מייחסים זאת למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת, לגילה הצעיר ולתקווה כי אכן הדברים ישתנו. הנתבעת,סביר להניח, חששה ממהלך חפוז של התפטרות אשר ישאירה חסרת כל וללא משענת כלכלית. אולם עיכוב זה איננו מקהה ולו לרגע את תחושתנו כי אכן היתה קורבן להטרדה מינית אשר גרמה לה, בסופו של דבר, לסיים את עבודתה אצל התובע/הנתבע שכנגד.
לפיכך אנו מחליטים כי התפטרותה של הנתבעת/התובעת שכנגד היתה בנסיבות העניין בדין מפוטר ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים כחוק.כמו כן, אין היא מנועה, לכן, מפתיחת עסק מתחרה לזה של מעסיקה לשעבר למרות האמור בהסכם העבודה.

2. הגם שהאמור בסעיף 1 לעיל נותן גם מענה לגבי זכאותה של הנתבעת/התובעת שכנגד לפתוח עסק מתחרה לזה של מעסיקה לשעבר, יש לציין כי לסעיף כדוגמת זה, המצוי בהסכם העבודה שבין הצדדים, סעיף המגביל את עיסוקה של הנתבעת - אין כל תוקף משפטי, נוכח הפסיקה, ולפיכך גם אם היינו קובעים כי התפטרותה של הנתבעת לא היתה בדין מפוטר הרי לא היינו כופים את סעיף הגבלת העיסוק שבהסכם וגם לא מפצים את התובע/הנתבע שכנגד על הפרתו.

3. מקובלת עלינו פרשנותה של הנתבעת/התובעת שכנגד לפיה משכורתה היתה אמורה להיות מחושבת לפי שכר הבסיס המוסכם (750 ₪ לחצי משרה ו-1,500 ₪ למשרה מלאה) ובנוסף 40% מההכנסות בגין עבודתה היא - זו הפרשנות הנכונה המשתמעת מהסכם העבודה (סעיף 6) ולא פרשנות התובע/הנתבע שכנגד כאילו די היה בהשלמת משכורתה לכדי 40% מהכנסותיה במספרה.
יחד עם זאת - שני הצדדים העדיפו לנהל את ענייניהם כך שכל התשלומים בגין ההכנסות שולמו בדרך בלתי ליגלית, כך שקשה כיום להוכיח מה היתה משכורתה וכמה שולם לה בפועל. לפיכך - אין מקום לפסוק, במקרה זה, חיוב בגין הפרשי שכר.

4. ממכלול הראיות/עובדות שבפני
נו שוכנענו כי הנתבעת/התובעת שכנגד היתה זכאית לדמי חופשה במהלך תקופת עבודתה כמו גם לפדיון חופשה משלא קיבלה חופשה בתקופת עבודתה.

הלכה היא, כי ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית הינה התיישנות דיונית (ראה: דב"ע נה/3-193 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ, עבודה ארצי, כט (1), 141; דב"ע לא/3-25 דינה סלם - שלמה הולצמן, פד"ע ג', 326). התובע/הנתבע שכנגד לא טען/העלה בכתב התשובה לתביעה שכנגד כמו גם במוסכמות/פלוגתות את טענת ההתיישנות - אי לכך, יש מקום לקבל את טענת הנתבעת/תובעת שכנגד גם לעניין רכיב זה.

אשר לטענת התובע/הנתבע שכנגד כי ימי החופשה נוצלו בפועל, בגירסתה הנתבעת/תובעת שכנגד מכחישהאת דיווח בעל המספרה - טענתו של התובע/נתבע שכנגד איננה מקובלת עלינו מאחר שחובתו כמובהר בחוק היתה לנהל פנקס חופשות וכך בדרך זו להוכיח את עובדת ניצול ימי החופשה על ידי הנתבעת/התובעת שכנגד, אולם אין בפני
נו פנקס חופשה.

כידוע, סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951, קובע כי חובת המעביד היא לנהל פנקס חופשה. כפועל יוצא מכך, על המעביד להוכיח מתי יצא העובד לחופשה:
"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26" (ראה דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215; דב"ע נז/ 7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584).

מעביד הטוען כי העובד אינו זכאי לדמי חופשה או פדיון חופשה מאחר וניצל את מלוא ימי חופשה ואף מעבר למכסה המגיעה לו - עליו נטל השכנוע להוכיח את טענותיו, כאשר אי עמידה בנטל, כאמור לעיל, משמעותה דחיית הטענות. לצורך עמידה בנטל השכנוע על המעביד להביא עדות מספקת להוכחת טענתו.
בדרך כלל, מוכיח המעביד את טענותיו באמצעות פנקס החופשה, אולם הוא רשאי להוכיחן גם בראיות אחרות [ראה דב"ע שן/68-3 חמאד מחמוד אבו קביטה נ' אברהם מזרחי עבודה ארצי א(1) 794].

מקום שמעביד אינו מנהל את הפנקס, רשאי הוא להוכיח כי העובד יצא לחופשה, גם בדרכים אחרות. אולם, מובן כי במקרה כזה הנטל המוטל עליו הוא כבד יותר [ראה דב"ע נו/39-3 רוני שפירא - צילומית מכונות משרד בע"מ, עבודה ארצי כרך כט(2), 303].

כפי שכבר הודגש, לא הגיש התובע/נתבע שכנגד פנקס חופשה, לכן עובדה זו עומדת לחובת התובע/נתבע שכנגד, אשר לא השכיל להביא בפני
נו אסמכתאות נוספות ולשפוך מעט אור על המחלוקת בין הצדדים על מנת להרים את הנטל - ודי בכך כדי שטענתו תידחה ותתקבל תביעת התובעת שכנגד.

מהעובדות שבפני
נו, כנ"ל, הגענו למסקנה כי התובע/נתבע שכנגד לא הרים את נטל ההוכחה, משמע התובע/נתבע שכנגד לא סתר את טענות הנתבעת/תובעת שכנגד ביחס לזכאותה לפדיון חופשה, ברור ומודגש בפסיקה כי חובת ההוכחה ביחס לרכיב זה של התביעה מוטל על המעביד, לכן הנתבעת/תובעת שכנגד זכאית לפדיון החופשה.

לעמדתנו, יש לזכות את הנתבעת/תובעת שכנגד בפדיון מלוא ימי החופשה אותם היא תבעה בכתב התביעה, דהיינו, 6,000 ש"ח.

עוד נציין, כי התובע/נתבע שכנגד לא חלק על הסכומים הנתבעים ולא הגיש חישובים אחרים ומשכך, אין מניעה מלזכות ולהעתר, לפי חישובי הנתבעת/תובעת שכנגד.
5. הנתבעת/התובעת שכנגד עבדה אצל התובע/הנתבע שכנגד במשך שנתיים ושבעה חודשים. על כן היתה זכאית לתשלום דמי הבראה. התובע/הנתבע שכנגד איננו טוען ששילם לה דמי הבראה הגם שמכחיש את התביעה. לא נותר אלא לקבוע את זכאותה של הנתבעת/התובעת שכנגד לדמי הבראה. עם זאת, על פי ההסכם הקיבוצי הכללי וצו ההרחבה, במקרה בו לא שולמו דמי הבראה משך תקופת העבודה, זכאי העובד לתשלומם לאחר ניתוק יחסי העבודה רק בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. על כן, תהא הנתבעת/התובעת שכנגד זכאית לתשלום דמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות לעבודתה.

6. הגם שאנו סבורים שאכן הנתבעת עברה במשך עבודתה אצל התובע מסכת השפלות והטרדות , אשר, כגרסתה, הניעו אותה להביא קץ ליחסי העבודה שביניהם - אין אנו סבורים כי בידינו לקבוע לה פיצוי בגין עגמת נפש עבור סבל והטרדה מינית כגרסתה. לא ניתן להתעלם מכך, כי לא הוגשה תלונה מטעמה למשטרה וממילא התלונה לא נחקרה/נתבררה.
אנו סבורים כי למרות האמור לעיל אין מקום לפסוק לנתבעת/התובעת שכנגד פיצויים בגין עגמת הנפש, שאכן נגרמה לה, כדרישתה.

סוף דבר:

1. התובע/הנתבע שכנגד ישלם לנתבעת/התובעת שכנגד פיצויי פיטורים כחוק. מאחר שלא ניתן לקבוע מהי משכורתה האחרונה של הנתבעת/התובעת שכנגד לצורך חישוב הפיצויים הרי לצורך

פסק דין
, יקבע שכר המינימום המשולם ביום מתן

פסק דין
זה כשכר הקובע לפיצויי פיטורים.
לפיכך - על הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד פיצויי פיטורים עבור 7 חודשי עבודה במשרה חלקית ועוד שנתיים במשרה מלאה - סה"כ - 7,643 ₪.

2. התובע/נתבע שכנגד ישלם לנתבעת/תובעת שכנגד כנגד פדיון חופשה בסך של 6,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
3. התובע ישלם לנתבעת תשלום בגין דמי ההבראה שהיה אמור לשלם לה בתקופת עבודתה ולא עשה כן, גם כאן יקבע סכום החיוב לפי שיעור דמי ההבראה שבצו הרחבה נכון למועד

פסק דין
זה עבור שנתיים בלבד - סה"כ - 12 ימים x 301 ₪ = 3,612 ₪.

4. בנסיבות כנ"ל ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 4,000 ₪ כולל, לתשלום תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.
ניתן היום, 8.6.03, בהעדר הצדדים.

____________ ______________ _______________
נ.צ. גב' ר. גילן (ע) נ.צ. מר ש. שילוח (מע) מ. נחתומי, שופט








עב בית דין אזורי לעבודה 3426/98 ברוך מהגר נ' רויטל לוי (פורסם ב-ֽ 08/06/2003)