פסקי דין על בוקסבאום מנחם | פסקי דין על אבידר משה

1113/01 עא     11/06/2003




עא 1113/01 בוקסבאום מנחם נ' אבידר משה




1

עא 001113/01
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
11/06/2003

בפני
:
כב' השופט יהושע גרוס
סגן נשיא -אב"ד
כב' השופטת אסתר קובו

כב' השופטת מיכל רובינשטיין


בוקסבאום מנחם

הפנר שבתאי
בעניין:
המערערים
נ ג ד
אבידר משה
המשיב
פסק דין
1. מבוא :

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט פיינשטיין) מיום 29.11.00 (ת.א. 2382/92 אשר אוחד עם ת.א. 1719/96) על פיו חויבו המערערים לשלם למשיב פיצוי כספי, כאמור בפסק הדין, בשל העובדה כי לא סיימו את מלאכת המדידה לה התחייבו במועד המוסכם והפרתם זו גרמה למשיב נזק.

2. העובדות :

עמותת נאות עידן (להלן: "העמותה") התארגנה לשם הקמת שכונה בעיר יבנה (להלן: "השכונה הצבאית"). העמותה שכרה את שירותיו של עו"ד אבידר משה
(המשיב) על מנת שיטפל בכל העבודות הנחוצות לאישור הפרצלציה של השכונה ובסופו של דבר לרישום חברי העמותה בלשכת רישום המקרקעין כבעלי הנכסים בשכונה הצבאית.

העמותה נזקקה לסיוע משפטי בשני שלבים: שלב א'- ביצוע מדידה לכל חלקה בנפרד ורישומה בלשכת המקרקעין, דהיינו, מלאכת הפרצלציה עצמה. שלב ב'- רישום הבעלות בנכסים על שם חברי העמותה.

לצורך ביצוע מלאכת הפרצלציה והשגת כל האישורים הדרושים מרשויות המדינה התקשר המשיב עם המערערים שהינם מודדים ומהנדסים במקצועם. בהסכם המדידה (להלן: "ההסכם") התחייבו המערערים: "לבצע מדידות כנדרש לצורכי הכנת מפות והכנת התוכניות לצורכי רישום, הגשת התוכניות לוועדות השונות...לבצע כל תיקון ודרישה במדידה ובתוכניות אשר ידרש על ידי כל אחד מהמוסדות המאשרים את התוכניות...".

בסעיף 14 להסכם קבעו הצדדים מנגנון פיצוי מוסכם. בסעיף זה הגדירו מה ייחשב כהפרה יסודית של ההסכם וכן את שיעור הפיצוי המוסכם, כ- 10,000$ לבד מההוצאות הישירות והעקיפות הנובעות מן ההפרה.

ההסכם נחתם ביום 21.1.88. בסעיף 3 ו' להסכם קיבלו על עצמם המערערים לסיים את עבודות המיפוי והמדידה ואת כל יתר העבודות, לכל המאוחר תוך 12 חודשים. המערערים לא עמדו בהתחייבותם זו ועבודתם הסתיימה רק בספטמבר 1992.

3. פסק הדין של בית משפט השלום :

א) בשאלה מי מהצדדים הפר את ההסכם - טען המשיב כי השלמת העבודה בספטמבר מהווה הפרה יסודית של ההסכם שבגינה נגרמו לו נזקים רבים ביניהם, אובדן רווחים, תשלום אגרות עקב העיכוב ותשלום עבור עבודתם של בעלי מקצוע שונים, שאלמלא העיכוב לא היה צורך בעבודתם. המערערים טענו מנגד כי המשיב הסכים בעל פה כל פעם מחדש להארכה של ההסכם (הסדר חדש דרך קיבול בהתנהגות) ולכן אין בעיכוב האמור משום הפרה. באשר לתשלום האגרה הנוספת ידע המשיב מלכתחילה כי יצטרך לשלם סכומים נוספים לאגף המדידות וביחס לעבודות בעלי מקצוע אחרים, לא היה צורך לשוכרם והם מעולם לא הסכימו להעסקתם. זאת ועוד, המשיב הוא שהפר את ההסכם שכן, העבודה הושלמה אך התמורה בגינה לא שולמה במלואה כמתחייב מסעיף 4 א' להסכם.

השופט המלומד קיבל את גרסת המשיב וקבע כי המערערים לא עמדו בלוח הזמנים ובנוסף לא היו מקצועיים וביצעו עבודה רשלנית, ולפיכך החליט המשיב לנתק את קשריו החוזיים עמם. התרשמותו היא כי המערערים לקחו על עצמם מעמסה גדולה מדי ולו בשל הזמן הקצר בו התחייבו לסיים את מלאכתם, וכל התירוצים שנטענו על ידם אינם מתקבלים על הדעת (טענות כמו: חודש מילואים, חודש חורפי, מלחמת המפרץ וכו').

ב) בשאלת ביטול ההסכם - המשיב שלח ביום 28.7.91 למערערים מכתב המודיע על ביטול ההסכם על כל המשתמע מכך, לטענתו, עקב התרעותיו בפני
המערערים על כך שעליהם לעמוד בהתחייבותם ולסיים את המוטל עליהם. המערערים טענו כי המשיב מעולם לא ביטל את ההסכם וכחיזוק לטענתם הם טענו כי השלמת העבודה על ידם, אחרי מועד הביטול מעידה על אי קיומו של הביטול.
השופט המלומד קבע כי המשיב ביטל מפורשות את ההסכם עם המערערים ובזמן סביר לאחר שחלפה ההזדמנות אותה נתן להם להשלים את ההסכם, אך חזר בו מהביטול בהודעה מחודשת שנשלחה למערערים ביום 14.1.92 בה העביר להם מסר כי הוא מצפה להשלמת העבודה ובהתנהגותו זו השיב את ההסכם המקורי לתוקפו. יש לציין, שאכן העבודה הושלמה.

ג) לעניין הנזק - המשיב טען כי אי העמידה בלוח הזמנים והרשלנות גרמו לו לשם רע ולהתערערות היחסים בקרב ועד הנהלת העמותה. מנגד, טענו המשיבים כי האשם לנתק שנוצר בין העמותה למשיב רובץ על כתפיו בלבד. השופט המלומד בחן האם מתקיימת סיבתיות בין התנהגות המערערים לנזק לו טוען המשיב וקבע כי הראיות אותן הציג המשיב ונסיבות המקרה מדברות בעד עצמן, וכי ללא העיכוב הקיצוני שנגרם על ידי המערערים בביצוע העבודות לא היו עולים יחסי התובע והעמותה על שרטון. המערערים היו צריכים להיות מודעים לכך שעיכוב של למעלה מ-3.5 שנים יגרום לכעס, להתמרמרות ולחוסר אמון משמעותי בין חברי העמותה למשיב ועקב כך גם אבדן לקוחות פוטנציאליים עתידיים. המשיב הוכיח את קיום הנזק והוא זכאי לפיצוי.

ד) הפיצוי- המשיב לא הרים את נטל ההוכחה לעניין שיעור נזקיו ולכך שעשה את שביכולתו להקטנת הנזק. לבית משפט קמא לא הייתה כל ראייה אובייקטיבית מבוססת כי אכן 80-90 אחוז מחברי העמותה היו מתקשרים עמו ולא אחוז אחר. המשיב טען כי יכול היה להרוויח קרוב ל-400,000 ₪ נוספים מיתר חברי העמותה, אם כן, כיצד סיכן סכום כסף נכבד כל כך בתיתו את עבודת המיסוי והמדידה למודדים כל כך לא אמינים ומקצועיים? לאור כל אלו קבע השופט הנכבד את שיעור הנזק בדרך של אומדנה בסך של 90,720 ₪. סכום זה מהווה 20% מהנזק אותו תבע המשיב בשל אובדן רווחיו.
באשר לתביעה שכנגד- כיוון שעבודת המערערים הושלמה וההסכם לא בוטל כאמור, התביעה שכנגד התקבלה בחלקה והשופט המלומד ניכה מהפיצוי 15,000 ₪ (יתרת התשלום עבור סיום העבודה).

לסיכום, התוצאה הייתה כי המערערים חוייבו לשלם סכום של 75,720 ₪ (סכום האומדנה פחות קיזוזים) בצירוף ריבית והצמדה מיום 2.9.92 ועד ליום התשלום המלא בפועל. בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 24,000 ₪, וחצי מהאגרה.

4. הערעור :

בפני
נו טוענים המערערים, כי טעה בית משפט השלום בקביעותיו על קיום קשר סיבתי בין התנהגות המערערים ואיבוד לקוחות פוטנציאליים של המשיב. המשיב לא הוכיח כי לו היו המערערים עומדים בביצוע ההסכם, חברי העמותה היו מתקשרים עמו. לפיכך, אין נזק. לחילופין נטען כי הערכת שיעור הנזק כ 20% אף היא מוטעית ביסודה ולא מוכחת, וגם החישוב של ה - 20% אינו נכון. עוד נטען על ידי המערערים, כי חובו של המשיב נותר על סך של 18,000$ ולא על 15,000 ש"ח כפי שנפסק והתנהגות המשיב היא זו שגרמה לאבדן רווחיו.

אשר לתביעה שכנגד, בית משפט השלום לא התייחס לטענות המערערים כי העיכובים אשר כתוצאה מהם הופר ההסכם נגרמו על ידי גורמים אובייקטיביים ואף המשיב הכשילם בכוונה ובידיעה: הביצוע בשטח לא תאם את ה- ת.ב.ע. ויצר עיכוב, אישור התכנית במחלקת המדידות עוכב שלא באשמתם ובשליטתם. בשל העובדה כי המשיב ידע כי האיחור בבצוע מלאכתם אינו נעוץ בהתנהגותם, כן הסכימו כי יבצעו את המלאכה עד תומה, כפי שאכן בוצעה בפועל. עוד טוענים המערערים כי סיימו את עבודתם בפברואר 1990, וכי העיכוב נבע ממחלקת המדידות ולא מהם, אשר על כן, לא היה מקום לקבוע שהייתה מצדם הפרה ולחייבם.
כן נטען כי טעה בית המשפט כאשר לא פסק למערערים פיצוי מוסכם בשל הפרת המשיב את ההסכם.

המשיב בערעור שכנגד טוען מאידך, כי המערערים עשו עבודה רשלנית ובלתי מקצועית בכך שהגישו לרשויות, פעם אחר פעם, תוכניות בלתי גמורות ובלתי ראויות להגשה. כתוצאה מעיכוב ביצוע ההסכם, נוצר מצב לפיו הפר המשיב את התחייבותו כלפי העמותה אשר ראתה בו את האחראי הבלעדי כלפיה ואף הורתה לחברי העמותה שלא להתקשר עמו. גם בנושא בחירת המערערים לביצוע עבודות התכנון, טעה בית המשפט קמא בקובעו, כי המשיב התרשל בבחירתם. המערערים הינם מודדים מוסמכים על פי דין ובעלי ותק רב שנים, ולמשיב לא הייתה סיבה לחשוד שלא יעלה בידם לבצע את המשימות המוטלות, ולא היה לו כל מידע קודם אשר יכול היה לשמש לו אות אזהרה בטרם נקשר עמם בחוזה.

עוד נטען, כי טעה בית המשפט, בקובעו כי המשיב התרשל בכך שמשך את הקשר עם המערערים למרות שהתגלו כבלתי מקצועיים וגרם להגדלת נזקיו. המשיב פנה למודד אחר שתשובתו הייתה כי אם לא יקבל מהמערערים את החומר הדרוש (שסירבו להעביר) לא יוכל לבצע את העבודה בזמן קצר ובעלות נמוכה ויאלץ לבצע את העבודה מההתחלה דבר הכרוך בעלות כספית גבוהה. לא היה למשיב כל אשם תורם בהתנהגותו והיה על בית המשפט קמא לפסוק לזכותו את מלוא הסכום ולא רק 20%.

המשיב ביטל את ההסכם כדין אולם מכיוון שראה כי המערערים נמנעים מלהשיב לו את הכספים שקיבלו, לא נותרה לו ברירה אלא להמשיך את הקשר עמם, שכן לא הייתה אפשרות מעשית להתקשר עם מודדים אחרים. המערערים התעלמו בהפגנתיות מהודעת הביטול של המשיב והשלימו את ביצוע העבודה לצורך צמצום נזקים. עקב כך אין הם זכאים עוד לקבלת התמורה החוזית בגין עבודתם שנעשתה לאחר ביטול ההסכם.
המערערים לא הוכיחו מה גובה השכר הראוי בגין יתרת העבודה שנעשתה על ידם ואשר בגינה לא שולם להם שכ"ט ולפיכך הם אינם זכאים לפיצוי כלשהו מהמשיב.
5. 5. דיון :

לגישתנו, יש להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום. נהיר, כי מסקנתנו זו חייבה אותנו להתערב בקביעות עובדתיות ומשפטיות של בית המשפט קמא. הגם שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה, הרי שלעתים הדבר מתבקש ומתחייב (ראו לאחרונה: ע"א 3842/00 רוט נ' אלישיוב (טרם פורסם) פסק הדין מיום 5.5.03 שם בסעיף 2 לפסק הדין ). ונפרט: -

א. ערעור המשיב - (הערעור שכנגד) :

השאלה הבסיסית, אשר נבחנה, כמתבקש, גם על ידי בית משפט השלום (שם, בסעיף 5 לפסק הדין), היתה - האם הרים המשיב את נטל ההוכחה לעניין נזקו, שהרי בהיעדר קשר סיבתי בין התנהגות המערערים לבין הנזק לו טען המשיב, הוא אינו זכאי לפיצוי.

הכלל הוא כי "חובת ההוכחה במישור האזרחי" כוללת את "נטל השכנוע" ואת "חובת הראיה", כאשר "נטל השכנוע" מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן, התובע נושא ב"נטל השכנוע" לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. "חובת הראיה" היא היא החובה העיקרית במשפט. כאשר המדובר בתובע הנושא ב"נטל השכנוע" משמעותה של "חובת הראיה" היא: הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה, במידה הדרושה לביסוס פסק הדין לזכותו (ראו: י. קדמי "על הראיות", חלק שלישי, תשנ"ט - 1999, ע' 1273 - 1274, 1302).

ולעניננו : - צדק בית המשפט בציינו כי המשיב כלל לא ציין באיזה ערוץ הוא מבקש לתקוף את התקשרותו עם המערערים (ערוץ חוזי או ערוץ נזיקי). אולם, נראה כי שגה בית המשפט הנכבד בקביעתו, כי עלה בידי המשיב להרים את נטל ההוכחה, לפיו בעניין דנן קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התנהגות המערערים לבין הנתק שנוצר בין המשיב לבין העמותה, על תוצאותיו. לגישתנו, המשיב לא הוכיח כי חברי העמותה היו מתקשרים עמו בהעדר כל עיכוב בעבודת המערערים. בהעדרו של קשר סיבתי שכזה לא ניתן לדבר בקיומו של נזק שנגרם בשל התנהגות המערערים, ואין הם נושאים באחריות כלשהי כלפי המשיב.

בית המשפט הדגיש, כי לצורך בחינת הסיבתיות במישור העובדתי יש להפעיל את מבחן הסיבה בלעדיה אין ומייד אחר כך מציין כי -
"הראיות אותן הציג התובע (המשיב - כאן) ונסיבות המקרה מדברות בעד עצמן. אין ספק כי ללא העיכוב הקיצוני, אשר נגרם על ידי הנתבעים (המערערים - כאן) בעבודות המדידה והמיפוי לא היו עולים יחסי התובע והעמותה על שרטון".
(סעיף 5ד לפסק הדין קמא) (ההערות בשוליים שלי - מ. ר.).

לטעמנו, נתפס בית המשפט הנכבד בקביעותיו אלה לכלל טעות, שכן בפסק דינו אין את אותה מידת דיות ראייתית העולה לכאורה מדבריו. לשון אחר, השופט המלומד נמנע מלפרט ומלקבוע ממצאים מפורטים באשר לאותן הראיות, לכאורה, אליהן הוא מתייחס. יותר מכך, נראה כי דווקא מסקנה הפוכה היא שנלמדת מפסק הדין.

הלכה היא, כאמור, כי לשם עמידה בחובת ההוכחה במישור האזרחי היה על המשיב לעמוד בנטל השכנוע - החובה להוכיח את שנטען כלפי המערערים, ובחובת הראיה - החובה להביא ראיות לעמידה בנטל העיקרי - נטל השכנוע. אי עמידה בחובת השכנוע משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי על הראיות הנ"ל ע' 1273).

לגישתנו, לא הובאה כל הוכחה של ממש לכך שלמשיב נגרם הנזק לו הוא טוען דווקא בשל אחריותם של המערערים.
בנקודה זו מצאנו להעיר כי לא שוכנענו כי האחריות הבלעדית לאיחור רובצת לפתחם של המערערים, ולו רק עניין זה היה נתון לערעור היינו מחזירים את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שידון בטענות המערערים בנקודה זו.

יותר מכך, אף אם נצא מנקודת הנחה כי המשיב צלח בהוכחת הקשר הסיבתי עדיין לא עלה בידו להוכיח את גובה הנזק. בלשונו של בית המשפט קמא, אשר צדק בקובעו כי המשיב לא יצא ידי חובתו בעניין הוכחת שיעור הנזק:

"התובע לא הרים את נטל ההוכחה לעניין שיעור נזקיו. לבית המשפט אין ראיה אובייקטיבית מבוססת כי אכן 80 - 90 אחוז מחברי העמותה היו מתקשרים עימו, ולא למשל, 92 אחוז או שמא 38.9 אחוז מכלל חברי העמותה.
עדותם של עדי התביעה אינה מחזקת גירסה זו ואף בחוזר אותו הוציא ועד הנהלת העמותה לחבריו (מסמך נ/1) לא קיים ביסוס לטענה האמורה."
(סעיף 6ד לפסק הדין קמא)

אכן הלכה היא כי אין די בהוכחת הנזק כשלעצמו (אשר, כאמור, ספק רב אם הוכח) על המשיב היה להוכיח אף את שיעורו של הנזק הנתבע. לעניין זה יפים דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) ע' 800, 808:

"בדומה להתפתחות בדיני הנזיקין, גם בדיני החוזים התגבשו במשך השנים מבחני משנה... אשר יש בהם כדי לסייע בקביעת ערכו הכספי של הפיצוי. לעניין הפעלתם של מבחנים אלה חייב הנפגע 'להוכיח את הנתונים העובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים' (א' ידין, בספרו הנ"ל, בעמ' 104). כך, למשל, במקום שהפיצוי נקבע על-פי מבחן ההוצאות לתיקונו של הנזק, יש להוכיח הוצאות אלה. לא די לו לנפגע, כי יוכיח, שבשל הפרת החוזה נגרם לו נזק (כגון, שקיבל מוצר מקולקל), אלא עליו גם להוכיח, מהו סכום ההוצאה, שעליו להוציא - אם זהו המבחן, שיופעל במקרה קונקרטי - כדי להסיר את הקלקול. הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט".

אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לגבי שיעור הנזק, נקבע כי רמת הוכחת שיעור הנזק בדיני הנזיקין היא רמת הוכחה סבירה:
"תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין".
(לעיל, עניין אניסימוב, בע' 809).

הסבירות תיקבע על פי הנסיבות. במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה, יקל ברמת ההוכחה הנדרשת. ראו: ע"א 294/92 חיה דרוק ו8- אח' נ' אליאסיאן אהרון ו2- אח', פ"ד מז(3) 23, 34:

"יצויין עוד, כי בהקשר הנדון אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, ובין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ר' למשל: ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פ"ד ל(3) 281). השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה. (ר' למשל: ע"א 427/82 'השתיל' נ' אגן יצרני כימיקלים, פ"ד מ(4) 309)".

בענייננו לא נראה כי היתה זו משימה בלתי אפשרית לנסות ולהוכיח את הנזק הנטען.

בהעדר הוכחת שיעור הנזק לא היה מקום לקבל את תביעת המשיב. בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות בנקודה זו עת קבע את שיעור הנזק על דרך "אומדנא דדייני" (ראו לעניין זה דרוק לעיל). נסיבות המקרה דנן לא היו כאלה אשר הצדיקו כי בית המשפט יעמיד עצמו במקום התובע ויקבע את נזקו בהעדר כל ראיה מטעם המשיב בעניין זה. שהרי הלכה היא, כאמור, כי הטוען לנזק חייב להוכיח את נזקו (ראו עוד: ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל ואח', פ"ד מז (5) 333, 348 והדברים יפים לענייננו בשינויים המתאימים).

נעיר, כי עצם העלאתה של טענה בדבר נזק מוערך אינה מהווה תחליף לממצא של ממש בעניין גובה הנזק בייחוד במקרה כמו זה שלפנינו.

בשולי הדברים יוער, כי קיים חשש סביר כי אם תוכר אחריות לנזק שאין לגביו כל ראיה מלבד מילת הכבוד של המשיב והערכותיו, יהא בכך משום פתח לעקיפת הדין. מה גם שהכל יודעים כי בכל הנוגע לנזק ושיעורו רואים את אלה כדבר השנוי במחלוקת בכל תביעה אזרחית דבר שמצריך על אחת כמה וכמה ראיות ישירות, מקסימליסטיות וברורות.

לענין טענת הפרת החוזה, הרי שגם בנושא זה דעתנו היא כי בנסיבות הענין לא הוכחה הפרה מצד המערערים , ועל כן אין לזכות את המשיב בפיצוי מוסכם ו/או אחר בענין זה.

ב. ערעור המערערים :

אשר לנטען על ידי המערערים, בעניין זה, כאמור, פסק בית משפט קמא למערערים סכום של 15,000 ₪ (אשר קוזז מן הסכום שנפסק למשיב) וזאת בגין התמורה לעבודתם אשר בסופו של יום הושלמה.
המערערים מצדם לא הוכיחו, ואף לא ניסו להוכיח, מהו גובה השכר הראוי בגין יתרת העבודה שנעשתה על ידם ואשר בגינה לא שולם להם שכר הטרחה (אין מחלוקת כי עיקר שכרם שולם להם על ידי המשיב - לפחות 70%). והרי הלכה היא כי -

"קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך הדין תיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקבעו על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו בפני
ו".

(ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מז (5) 114, 125). והדברים יפים לענייננו.

כן ראו ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' יעקב הורשפלד ואח', פ"ד מג (1) 160, 165:

"בערעור טענה דנו, כטענה חלופית, כי אף אם אין היא זכאית לתמורה שהובטחה לה בחוזה, הרי זכאית היא לשכר הראוי בעד העבודות שביצעה. במישור העקרוני של הטענה האמורה אין אני מחווה כל דעה, שכן לפני בית המשפט המחוזי לא הונחה כל תשתית, המאפשרת לפסוק בה שכר ראוי. לא זו בלבד שטענה זו לא נכללה בכתב התביעה, אלא שדנו אף לא הביאה ראיות בדבר שוויין של העבודות שביצעה. בטענה הסתמית והלאקונית שהועלתה בעניין זה בסיכומים שהוגשו מטעם דנו בבית המשפט המחוזי (עמ' 5), שבה השאירה את קביעת השכר הראוי לשיקול-דעתו של בית המשפט, לא סגי, שכן עניין לנו בעובדות הטעונות ראיות, ששיקול-דעתו של בית המשפט לא יכול להוות להן תחליף".

והדברים יפים לענייננו בשינויים המתאימים. היינו המערערים לא הוכיחו בפני
בית המשפט קמא את שיעור השכר הראוי בעניינם ובנסיבות המיוחדות של המקרה דנן.

סיכום :

סיכומו של דבר, התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור ככל שהוא מתייחס לחיוב הכספי של המערערים כלפי המשיב (לרבות ההוצאות שנפסקו בערכאה דלמטה).
הערעור שכנגד נדחה בזאת.

המשיב ישלם למערערים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום.

הערבון שהופקד בתיק יוחזר למערערים.

ניתן היום 11.06.2003 בהעדר.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
______________ ________________ ____________________
יהושע גרוס
, שופט אסתר קובו
, שופטת מיכל רובינשטיין
, שופטת
אב"ד








עא בית משפט מחוזי 1113/01 בוקסבאום מנחם נ' אבידר משה (פורסם ב-ֽ 11/06/2003)