פסקי דין על צ'רנוב ולרי

8381/06 פ     27/10/2008




פ 8381/06 מדינת ישראל נ' צ'רנוב ולרי




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט מחוזי באר שבע
פ
008381/06


בפני
:
כב' השופטת רחל ברקאי
תאריך:
27/10/2008




בעניין
:
מדינת ישראל






המאשימה


נ
ג
ד


צ'רנוב ולרי






הנאשם


נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד ואדים סיגל
הנאשם ובא כוחו
עו"ד שמעון מזרחי

הכרעת דין

1.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) בצירוף סעיף 39 א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), עבירה של סטייה מנתיב הנסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה ועבירה של חובת חגירה של חגורות בטיחות לפי תקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה בצירוף סעף 68 לפקודת התעבורה .

2.
כתב האישום מיחס לנאשם כי ביום 16/9/06 בשעה 05:40, או בסמוך לכך, נהג ברכב מסוג אלפא רומאו מ.ר 7971919 (להלן:" הרכב") ברח' בני ברית באשדוד מכיוון צפון לדרום, כשהוא שיכור ובדמו אלכוהול בריכוז של 110 מ"ג לכל 100 מ"ל של דם. באותה עת הסיע הנאשם את אנה בולשקוב ז"ל (להלן: "המנוחה") ואת אולגה גולובב (להלן: "אולגה"), במושב האחורי של הרכב, מבלי שהן חגורות בחגורות בטיחות. בהתקרב הנאשם אל צומת הרחובות בני ברית –ז'בוטניסקי, בקטע הכביש בו קיימת עקומה ימינה, נהג הנאשם ברכבו במהירות מופרזת, של 100 קמ"ש לפחות, למרות שהמהירות המותרת בקטע כביש זה הנה 70 קמ"ש בלבד ולמרות שמהירות זו לא התאימה לתנאי הכביש במקום.
בשלב זה סטה הנאשם עם רכבו ימינה בחדות וכתוצאה מכך נזרק הרכב
ימינה, חצה את נתיב הנסיעה האמצעי והימני, עלה על שטח ההפרדה, עשוי כורכר שנמצא מצידו הימני של הכביש, התהפך על הגג והחליק אל תוך הצומת עד שפגע באי תנועה שנמצא במרכז רח' ז'בוטינסקי והתהפך שוב על גלגליו. כתוצאה מהתאונה הועפו שתי הנוסעות שישבו ברכב במושב האחורי אל מחוץ לרכב - אנה מצאה את מותה ולאולגה נגרמו חבלות חמורות (פגיעה קשה בפני
ם) והיא אושפזה למשך 10 ימים בבית חולים. הנאשם והנוסע הנוסף ברכבו נחבלו חבלות קלות. לרכב נגרם נזק כבד.
טענה המאשימה כי הנאשם גרם לתאונה והביא למותה של המנוחה, לחבלה חמורה באולגה, לפציעתו של הנוסע הנוסף ולפציעתו שלו עצמו והכל עקב נהיגתו הפזיזה בכך שנהג ברכבו ביודעו כי הוא שיכור, כי הוא נוהג במהירות של 100 קמ"ש, שהנה מהירות העולה על המותר בקטע הכביש הרלוונטי ואשר אינה מתאימה לתנאי הכביש, בכך שהסיע את הנוסעות מאחור כאשר אינן חגורות, בכך שסטה ימינה עם רכבו שלא בבטחה ובאופן שיש בו הפרעה וסיכון, כשהוא יודע כי כתוצאה מכך הוא צפוי לגרום לתאונה שבה יקופחו חיי אדם ויפגעו אחרים.

3.
במענה
לכתב האישום
הודה הנאשם כי ביום 16/9/06 בשעה 05:40 נהג ברכב, ברחוב בני ברית באשדוד מכיוון צפון לדרום וכי במהלך נסיעה זו הן אולגה והן המנוחה ישבו במושב האחורי כשהן אינן חגורות בחגורות בטיחות.
כן הודה בתוצאה של חבלה חמורה שנגרמה לאולגה כתוצאה מהתאונה וכן הודה כי מותה של המנוחה נגרם עקב החבלות שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת, כפר כי התרשל בנהיגתו או כי נהג בפזיזות.

הנאשם כפר בטענה כי היה
שרוי במצב של שכרות עת נהג ברכבו וכן כפר בטענה כי נסע במהירות מופרזת או מעל המותר. בהתאם טען כי אין לראות בו אחראי לתוצאות התאונה, לא לחבלות אשר נגרמו לאולגה ולא למותה של המנוחה.
הנאשם טען כי כשלים מכאניים ברכב גרמו לו לאבד שליטה ברכב באופן בו נגרמה התאונה.

4.
השאלות השנויות במחלוקת
:
א.
האם הנאשם נהג בהיותו שיכור והאם שכרותו הינה הסיבה להתרחשות התאונה?
ב.
האם נהג הנאשם במהירות מופרזת ובכך גרם לתאונה?
ג.
האם היו כשלים ברכב אשר היוו את הגורם לתאונה כטענת הנאשם?
ד.
האם הוכחו יסודות עבירת ההריגה?
ה.
האם הוכחו יסודות יתר העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום?

5.
שכרות הנאשם
סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה מגדיר עבירה כללית של נהיגה בשכרות. תקנה 169 ב' (ג) לתקנות התעבורה קובעת:
"לעניין סעיפים 62(3)

א

ו 64


ב' לפקודה יראו זה אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה".

המידה הקבועה הוגדרה בתקנה 169 א' לתקנות התעבורה כאחת מאלה:
" (1) 50 מ"ג של אלכוהול ב-100 מ"ל של דם.
(2) ריכוז אלכוהול באוויר נשוף שוות ערך לריכוז האמור בפיסקה (1),
או 240 מיקרו גרם אלכוהול בליטר 1 בדוגמה של אוויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה".

אין חולק כי במקרה דנן, כ-3 שעות לאחר התאונה נלקחה מהנאשם בדיקת דם. (בדיקת הדם נעשתה ביום 16.9.06 בשעה 08:20 – ראה ת/1).
על פי
חוות דעת המומחה ד"ר גופר, שהוגשה בהסכמה, ולא נטענה לגביה כל טענה, עולה כי בדגימת הדם נמצא ריכוז אלכוהול של 110 מ"ג ב-100 מ"ל של דם. דהיינו, פי שניים מעל המידה הקבועה בתקנות. לציין, כי מן המפורסמות הוא שריכוז האלכוהול בדם יורד בחלוף הזמן.

המידה הקבועה בתקנות יוצרת מעין חזקה של שכרות ומי שריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה יראו אותו כשיכור. (ראה בר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ (4) 463 – מפי כב' הנשיא דאז השופט שמגר הקובע:
"מי שאחוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה, אינו יכול לטעון כי אינו מושפע מן המשקה המשכר, וכי הלכה למעשה אין למשקה שליטה כלשהי על נהיגתו או על התנהגותו. מכח תקנה 169 א' נקבעה מידה, שהיא מידת הגבול שאסור לעברה ומי שעובר אותה אין מערערים עוד אחרי ההשפעות הלכה למעשה של השכרות כי זוהי הוכחה קונקלוסיבית של השכרות שאין אחריה ולא כלום".

מכאן לכאורה שיש לראות את הנאשם כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות. אולם, אין בכך די ויש לבחון את השאלה האם הנהיגה במצב של שכרות יש בה כדי לבסס את הלך הנפש הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הריגה.

עוד קודם אדרש לבחינת הלך הנפש בו היה הנאשם בזמן האירוע טען הוא כנגד הראיה גופה – ממצא האלכוהול בגופו- וטען לדבר פסלותה של הראיה לנוכח העובדה כי לא קיבל כל הסבר אודות זכויותיו, עת התבקש ליתן דגימת דם ולחילופין טען כי אין ליתן לה כל משקל לנוכח נסיבות קיומה.

בדיקת הדם - האם התקיים במקרה דנן ההסדר הנורמטיבי של ביצוע החיפוש בגופו של הנאשם - הליך בדיקת הדם:
לעניין בדיקת הדם שנלקחה מהנאשם העיד ישראל נחמיאס בוחן התנועה

(

להלן:

"נחמיאס")

אשר ציין כי גבה את הודעת הנאשם הראשונה בבית החולים קפלן וציין כי לא נעשתה כל בדיקת מאפיינים לנאשם וכי ביקש מהרופאה בבית החולים כי תיטול דגימת דם מהנאשם. (עמ' 18 לפרוטוקול).
לשאלה אם הזהיר את הנאשם בטרם בדיקת הדם שנערכה לו כי יש לו זכות לסרב

ואת המשמעויות של סירוב זה השיב

"אני משער שכן.. אני שאלתי אותו אם הוא מוכן לתת בדיקת דם...לא אמרתי לו שיש לו זכות לא למסור דגימה. אם הוא היה מסרב הייתי מסביר לו את המשמעויות. הוא הסכים, הוא הסכים גם בפני
הרופאה והיא רשמה את זה. אני התרשמתי ממנו שהיה צלול."

(עמ' 19 לפרוטוקול).
ד"ר שלי שומילוב (להלן:

"ד"ר שומילוב"),

העובדת כרופאה בחדר מיון בבית חולים קפלן, העידה מעל דוכן העדים כי טיפלה בפצועי התאונה בהגיעם לבית החולים וכי בין השאר בדקה את הנאשם. לדבריה התבקשה על ידי השוטר שהגיע למקום ליטול בדיקת דם מהנאשם וכי לפני שעשתה כן שאלה את הנאשם אם הוא מסכים לבדיקה והוא השיב בחיוב. כדבריה: "

לפני שלקחתי מהנהג את בדיקת הדם שאלתי אותו אם הוא מסכים לבדיקה, הוא לא סרב ורק אז עשיתי את הבדיקה."

(עמ' 2 לפרוטוקול). ראה גם את תעודת עובד הציבור עליה חתומה ד"ר שומילוב (ת/1) בה מתועדת הסכמת הנאשם לבדיקת הדם.
הנאשם בעדותו אישר כי הסכים לביצוע הבדיקה אך טען כי לא הסבירו לו את זכויותיו ולא הציעו לו את האפשרות לסרב. כדבריו:

"נכון, אני הסכמתי אבל הוא לא הציע בפני
את האפשרות לסרב". (עמ' 26 לפרוטוקול).
הנאשם נשאל האם יודע מה משמעות הסירוב והשיב בשלילה.
ב"כ הנאשם
בסיכומיו טען לכשלים במהלך נטילת בדיקת הדם מהנאשם, לשיטתו מעדותם של ד"ר שומילוב והשוטר נחמיאס עולה כי לא העמידו את הנאשם באשר לזכותו לסרב ליתן דגימת דם או על זכותו להיוועץ עם עורך דין באם לבצע את הבדיקה הנדרשת וכי רק בהודעתו השנייה במשטרה, כיומיים לאחר התאונה, נמסר לנאשם כי ניתנת לו האפשרות להיוועץ עם עורך דין לפני מסירת עדותו זו.
טענה נוספת אותה העלה ב"כ הנאשם כנגד קבילות הראיה נוגעת לעובדה כי מי שהורה על ביצוע בדיקת הדם היה שוטר ולא קצין משטרה כנדרש בתקנות.
על בסיס דברים אלו טען לפסלות הראיה ולחילופין לאיון משקלה.
אין חולק עוד כי נטילת דוגמת דם מגופו של אדם לצורך עריכתה של בדיקת שכרות, היא מטבעה פעולת חיפוש בגופו של אדם, במובן של חיפוש פנימי בגופו של אדם,
ואין חולק כי ההסדר לבדיקת שכרות על פי דיני התעבורה, לשם נטילת דם מגופו של אדם, חלף מן העולם עם חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) התשנ"ו – 1996 (להלן:"חוק החיפוש") ויוסיפו להתקיים רק התקנות בפקודת התעבורה שאינן מהוות חלק מהסדר החיפוש בגופו של אדם, כגון בדיקת הנשיפה.

אחד מהעקרונות המנחים שבחוק החיפוש הוא שנדרשת הסכמתו של החשוד לעריכת החיפוש, לאחר שמוסברת לו מטרת החיפוש הפנימי, על ידי קצין משטרה. חשוד המסרב לעריכתו של חיפוש ישמש הדבר כנגדו, היינו, כי עשוי לחזק את משקלן של ראיות התביעה. כן מותנה החיפוש הפנימי בקבלת אישור של רופא כי אין מניעה בריאותית לבצע את הבדיקה וכן נדרש הרופא להסביר לחשוד את מהות הבדיקה וישאל להסכמתו. עוד מודגש כי פגישת הרופא את החשוד תעשה ללא נוכחות שוטר.
(ראה סעיף 4 לחוק החיפוש וכן ע"פ 1641/04

לאוניד לוין נ' מדינת ישראל
,

פ"ד נט(3) 785)

משמע הברירה הנתונה בידי הנאשם בין אם להסכים ובין אם לסרב לבדיקה, או אז אם יבחר באחרונה יהווה הסירוב חיזוק לראיות התביעה.

אמנם, הוכח בפני
כי הנאשם נתן הסכמתו לביצוע בדיקת הדם אולם, בהסכמת הנאשם לחיפוש אין די מאחר וחוק החיפוש מונה שורה של פעולות נלוות אשר בחלקן נוכחתי כי לא נתקיימו בעניינו של הנאשם. כך, אין בפני
ראיות לכך שאת ההחלטה לערוך בדיקת דם קיבל קצין משטרה ולא שוטר מן השורה, לנאשם לא הוסברה זכותו שלא להסכים לחיפוש ותוצאות סירובו, לא הוכח כי נבחנה אפשרות להסתפק בחיפוש פחות חודרני, למשל בדיקת נשיפה ובדיקת שתן.
השאלה היא אפוא האם יש בכשלים אלה כדי לפסול את תוצאת הבדיקה כראייה, או לאיין את משקלה.
כידוע, הפסיקה בישראל לא אימצה כלל פסילה גורף האוסר על התביעה לעשות שימוש בראיות אשר נאספו בידיה כתוצאה ממעשה לא חוקי; ("תורת העץ המורעל") (ראה ע"פ 1302/92

מדינת ישראל
נ' נחמיאס

,

פ"ד מט (3), 309, 334). להיפך, לבית המשפט ניתן שיקול דעת להתחשב במהותו ומשקלו של כל פגם ובנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מאותו פגם ובהתאם לקבוע מהו המשקל שינתן לראיה. ככל שיקבע שהדרך בה הושגה הראיה
פסולה באופן חריג ומיוחד ניתן יהיה לקבוע כי משקל הראיה נשחק עד עפר. (ראה ע"פ 559/77

מאירי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב (2), 180). אולם, גם אז אין מדובר בעניין של קבילות כי אם בעניין של משקל על אף שבאופן מעשי התוצאה זהה. (ראה ע"פ 1641/04

לאוניד לוין נ' מדינת ישראל
,

פ"ד נט(3) 785)

במקרה דנן, בחינתם של הפגמים מלמדת כי לא היו כרוכים בהם פגיעה מהותית בהגנת הנאשם או עיוות דין שכזה אשר יביא לאיפוס משקלה של אותה ראיה. הוכח, בראש ובראשונה כי הייתה עילה לביצוע בדיקת הדם, הואיל והנאשם היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, בה סטה באופן בלתי ברור ומוסבר מנתיב נסיעתו כשברכבו נמצא בקבוק וודקה בחציו ריק, בנסיבות אשר עוררו את החשד כי הנאשם נהג תחת השפעת אלכוהול.
הוכח גם כי,
הנאשם נתן את הסכמתו לבדיקת הדם ואף ידע את מטרת הבדיקה. כפי שהסביר כדבריו: "

לבדוק האם יש לי אלכוהול בדם

.."(עמ' 26 לפרוטוקול).
באשר לעצם הליך נטילת הדם, אין חולק כי את נטילת הדם ביצעה רופאה ומן הסתם יש להניח כי אם הייתה סבורה שיש בפעולה פשוטה זו
כדי לסכן את בריאותו של
הנאשם הייתה נמנעת מלתת ידה לכך.
אמנם, אינני מקלה ראש בעובדה כי נטילת הדם לא נעשתה בהתאם להוראות הדווקניות של החוק אולם, בנסיבותיו של מקרה זה, אין להפריז בכשלים אלו, הואיל והחלק העיקרי של העקרונות אותם נועד להבטיח חוק החיפוש התקיימו, קיומה של עילת חיפוש, קבלת הסכמה מדעת של הנאשם מראש לביצוע הבדיקה, לאחר שידע מה מטרתה, ועל אף שלא הוסברה לו זכותו שלא להסכים לחיפוש, ועריכת הבדיקה על ידי בעל מקצוע תוך שמירה על כבוד האדם על פרטיותו ועל בריאותו.
העובדה כי לא הוסברה לו זכותו שלא להסכים לחיפוש אינה מהותית בנסיבות העניין שכן אי הסכמתו הייתה מהווה ראיה כנגדו.
מכלל האמור לעיל, על אף הכשלים האמורים אינני סבורה כי מדובר בכשלים מהותיים אשר יש בהם כדי לפגוע במשקל שיש ליתן לראיה עצמה והיא בדיקת הדם, אשר בעצם תוצאתה והממצא שבה לא כפר הנאשם, לא בשרשרת הבדיקה ולא בתוצאת הבדיקה על פי חוות הדעת של ד"ר גופר.

לאור דברים אלו יש לבחון את השאלה האם לאור ממצא עובדתי זה של נהיגה במצב של שכרות יש כדי לבסס את
הקביעה כי הנאשם נהג בפזיזות באופן המבסס הרשעתו בעבירה של הריגה.

6.
עבירת הריגה :
סעיף 298 לחוק העונשין

מגדיר את עבירת ההריגה באלו המילים:
"הגורם למעשה או במחדל אסורים למותו של אדם יואשם בהריגה,
ודינו מאסר 20 שנה".

עבירת הריגה היא עבירה של מחשבה פלילית לפי סעיף 20 לחוק העונשין הקובע :
"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה ולעניין התוצאות גם אחת מאלה:
(1)
כוונה- במטרה לגרום לאותן תוצאות.
(2)
פזיזות שבאחת מאלה:
(א)
אדישות- בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות.
(ב)
קלות דעת-בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות אמורות מתוך תקווה להצליח למונען.

היסוד העובדתי של עבירת ההריגה בנהיגה במצב של שכרות מורכב מן הפרטים הבאים: נהיגה בכלי רכב כאשר הנוהג שיכור, כלומר: בצורה או בתנאים שיש בהם כדי לסכן אחרים (מעשה ונסיבות), וגרימת מותו של אחר כתוצאה מכך (תוצאה) ואילו היסוד הנפשי דורש מודעות בפועל לשני המרכיבים הראשונים של היסוד העובדתי – הנהיגה בכלי רכב כאמור – ולאפשרות הממשית של התרחשות התוצאה הקטלנית, כאשר כלפי רכיב התוצאה צריך שתתקיים גם 'פזיזות', לצד המודעות כלפי האפשרות הממשית של התרחשותה ובנוסף לה. זאת, כאשר לעניין עבירת ההריגה די במודעות לאפשרות ממשית של פגיעה בגופו של אדם ואין נדרשת מודעות לאפשרות ממשית של תוצאה קטלנית דווקא. (ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 225, 237 ).
(ראה גם

דברי כב' השופט גולדברג בע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל
פ"ד מז (3) 635 וכן דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בע"פ 5910/94 ברקוביץ נ' מ"י, פ"ד מט (5) 353).

בהתייחס לדרך הוכחת היסוד הנפשי הנדרש, נפסק כי מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור וגורם למותו של אדם, מוחזק כמי שמתקיימים אצלו רכיבי היסוד הנפשי להרשעתו בעבירת הריגה שכן מודע הוא לעובדה כי נוהג הוא ברכב כשהוא שיכור וכן מודע הוא לסיכונים הכרוכים בנהיגתו בשל שכרותו ולאפשרות הממשית כי יגרום בשל כך לפגיעה בגופו של אחר, כשהוא מגלה פזיזות כלפי אפשרות זו. (ע"פ 2163/07 רזי סעת נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 17.10.07) ; ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(4) 151, 163 – 164; ע"פ 1641/04 לוין נ' מדינת ישראל
, פ"ד
נט(3) 785, 805; ע"פ 10332/03 בלייכר נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 25.3.04))

מן המקובץ לעיל עולה כי ריכוז אלכוהול בדמו של נאשם העולה על "המידה הקבועה" מקים חזקה חלוטה של שכרות שזו מקימה חזקה שבעובדה כי הנאשם היה בהלך רוח של פזיזות עובר למעשה. במילים אחרות, צריכת אלכוהול במידה העולה על המידה הקבועה מקימה חזקה לפיה תפקודו הפיזי והנפשי של צורך האלכוהול נפגעה. כמובן, ובדומה לכל חזקה שבעובדה, ניתנת היא לסתירה על ידי הנאשם ודי כי הנאשם יעורר את הספק בדבר חזקת הפזיזות המיוחסת לו, כדי שזו לא תחול.

במקרה דנן, טען הנאשם כנגד חזקת הפזיזות שיוחסה לו וטען כי צרך אלכוהול בכמות מועטה
שעות ארוכות קודם לאירוע התאונה, בשעה 17:00 לערך של אותו יום וכי בהמשך אותו ערב לא צרך כל אלכוהול וכי בפועל לא היו אצלו כל סממנים של שכרות בזמן התאונה וגם לא לאחריה. לטענתו לא השוטר ולא הרופאה שפגשו בו זמן קצר לאחר האירוע אבחנו בו התנהגות המעידה כי היה שיכור וכן כי לא הובאו ראיות לנהיגתו בצורה המאפיינת נהג אשר איבד שליטה. מכך, ביקש להסיק את המסקנה כי היה צלול בדעתו בעת שנהג, למרות ריכוז האלכוהול בדמו וכי לכל היותר יש ליחס לו רשלנות רגילה.

המאשימה ביקשה לדחות טענה זו על הסף כבלתי סבירה ובלתי מהימנה. לטענתה יש לדחות את גרסת הנאשם כי לא צרך אלכוהול בסמוך לפני האירוע כבלתי סבירה לאור הממצא האוביקטיבי של רמת האלכוהול הגבוהה שנמצאה בגופו, שעות ארוכות לאחר האירוע וכחיזוק לטענתה זו אף הצביעה על סתירות בגרסתו לענין צריכת האלכוהול וכן הצביעה על ראיה חיצונית בדמות בקבוק וודקה שבחציו היה ריק, אשר נמצא ברכבו של הנאשם.
עוד טענה לגבי אופן נהיגתו של הנאשם, כי נהג במהירות גבוהה ובלתי סבירה באופן המלמד כי איבד שליטה מחמת פזיזותו הנובעת משכרותו ולא מחמת רשלנות גרידא.

מכאן שיש לבחון את גרסתו העובדתית של הנאשם לעניין מצב שכרותו בעת האירוע.
באמרתו הראשונה במשטרה מיום 16/9/06
(ת/17) טען הנאשם
כי ביום האירוע הגיע לביתו מהעבודה בסביבות השעה 17:00, ישן כשעתיים ויצא לבילוי בתל אביב עם חברו פיטר בסביבות השעה 21:30. לשאלה האם שתה משקה אלכוהולי במהלך אותו ערב השיב בשלילה מוחלטת. (ת/17 עמ' 1 שורה 22).
באמרתו השנייה במשטרה, מיום 18/9/06 (ת/18), נשאל הנאשם למי שייך בקבוק הוודקה אשר נמצא ברכבו וזה השיב כי אין לו מושג. כמו כן נשאל הנאשם האם נטל סמים במהלך הבילוי או שתה משקה אלכוהולי וזה השיב בשלילה מוחלטת כשהוא מצביע על חברו פיטר כמי ששתה משקה אלכוהולי במהלך הבילוי. (שורה 31- 43 עמ' 4 ל-ת/18).
בעדותו בבית המשפט, מעל דוכן העדים, כאשר התבקש הנאשם להתייחס לכמות האלכוהול שנמצאה בגופו, מסר לראשונה גרסה חדשה ובה אמר כי : "אני שתיתי רק בבית שזה היה בסביבות השעה 17:00 ל-17:30, אני אכלתי ושתית כמה כוסות של רד בול עם וודקה ואחר כך נחתי, עליתי לרכב בשעה 22:00 כשאני צלול לגמרי".
לשאלה כמה כוסות וודקה שתה בדיוק השיב "אני לא יכול להגיד באחוזים. שתיתי רבע כוס וודקה בתוך כוס רגילה של רד בול. שתי כוסות בלבד ולאחר מכן לא שתיתי כלום. ...אכלתי ארוחת ערב שתיתי וישנתי כמה שעות".
בהמשך הודה כי במועדון, אליו יצא לשם בילוי שתה מיץ תפוזים ורד בול. (עמ' 24 לפרוטוקול).
כאשר נשאל לגבי בקבוק הוודקה שנמצא ברכבו, השיב הנאשם כי לא ידע דבר על דבר הימצאו של הבקבוק ברכב וכי הדבר נודע לו רק לאחר קרות התאונה כאשר בוחן התנועה הציג בפני
ו את הבקבוק. כאשר עומת עם גרסת חברו פיטר לפיה כל החבר'ה שתו מבקבוק הוודקה השיב כי הוא באופן אישי לא שתה ולא ראה שפיטר לוקח את בקבוק הוודקה ושם אותו ברכב. (ראה עמ' 27 לפרוטוקול).

פיטר, חברו של הנאשם, העיד אף הוא מעל דוכן העדים ומסר גרסתו לאירוע. לטענתו בערב הבילוי לא הבחין בנאשם כשהוא שותה משקה אלכוהולי. (עמ' 30 לפרוטוקול).
לעניין בקבוק הוודקה שנמצא ברכבו של הנאשם הסביר פיטר כי: "..היה שם קבוצה של אנשים שאני מכיר, הם שתו ליד המועדון, הם סיימו ורצו לעזוב, הם הציעו לי את הבקבוק של שתייה חריפה, זה היה משקה מסוג וודקה, ואני הסכמתי, לקחתי את זה ושמתי באוטו. מהבקבוק הזה אף אחד לא שתה. גם ולרי לא שתה ממנו. ולרי לא ידע על קיומו של הבקבוק, הוא דיבר עם אנשים אחרים ולא היינו ביחד ליד המועדון. את הבקבוק הנחתי מתחת לכסא במושב הקדמי איפה שאני ישבתי..." (עמ' 31 לפרוטוקול) .

גרסאותיו של הנאשם מדברות בעד עצמן ולא ראיתי לנכון ליתן כל אמון בגרסאות הנאשם. כפי שגרסתו הראשונה (ת/17 ות/18) לפיה טען כי לא צרך כלל אלכוהול באותו יום נמצאה בלתי נכונה, בלשון המעטה, כך גם גרסתו הכבושה, אשר נשמעה לראשונה מעל דוכן העדים, בה הסביר כי צרך מעט אלכוהול בשעות אחר הצהרים של אותו יום, לא נמצאה מהימנה עלי.
גרסתו המאוחרת של הנאשם באה לאחר שעומת עם תוצאות בדיקת הדם, אשר לימדו לכאורה על כי היה במצב של שכרות, בדיקה אשר נערכה כ-3 שעות לאחר התאונה, ולאחר שהבין כי הסברו הקודם אינו יכול לעמוד לנוכח הממצא האובייקטיבי של בדיקת הדם.
כך, גם אינני רואה לנכון לקבל את גרסתו כי צרך אלכוהול רק בשעות אחר הצהריים וכי שתה רק שתי כוסות של רד בול עם וודקה בכמות זעירה כפי שטען. אם כך היו פני הדברים לא היה ממצא הרפואי מלמד על רמת אלכוהול כה גבוהה בדמו, זמן רב לאחר האירוע. אין זאת כי אם הנאשם אינו דובר אמת.
ולא רק הנאשם אינו דובר אמת, אלא גם חברו פיטר אשר ניסה בכל כוחו להוציא את חברו מן הסבך אליו נקלע ונתן הסבר מאולץ לפשר הימצאותו של בקבוק הוודקה ברכבם כשבחציו הינו ריק.

התנהגותו של הנאשם לאחר התאונה:
עדין עומדת לדיון השאלה האם סתר הנאשם את חזקת הפזיזות המיוחסת לו לנוכח מצב שכרותו? טען בא כוח הנאשם כי התנהגותו של הנאשם לאחר התאונה, במפגש שהיה לו עם אנשי המשטרה ועם אנשי הרפואה אשר נטלו ממנו בדיקת דם, מלמדת על כי לא אובחנה אצלו התנהגות חריגה המלמדת כי אינו שולט במציאות ובכך ביקש לסתור את חזקת הפזיזות המיוחסת לו עקב מצב השכרות.

אכן העידה ד"ר שומילוב (עמ' 2 לפרוטוקול), אשר נטלה דגימת דם מגופו של הנאשם, כי כאשר ביקשה את הסכמת הנאשם לנטילת דגימת הדם הוא הסכים לכך מבלי שהיא מציינת בעדותה או בתעודת עובד הציבור שכתבה (ת/1) כי מפיו של הנאשם נדף ריח אלכוהול או כי התנהגותו היתה תוקפנית או כי דיבר לא לעניין או כי הופעתו היתה מרושלת או כל סממן חיצוני אחר היכול ללמד כי מולה עומד אדם המצוי תחת השפעת אלכוהול.
גם הבוחן המשטרתי השוטר נחמיאס העיד כי עת פגש בנאשם התרשמותו היתה כי מדובר באדם צלול המבין את הקורה ולכן גם גבה ממנו עדות. עד זה גם לא ראה לנכון לציין בשום מקום
דבר אודות סממנים חיצוניים על הנאשם המלמדים כי נמצא הוא תחת השפעת משקאות משכרים.

אומנם, על פניו יש בעדויות אלו של איש המשטרה ואיש הרפואה כדי להקים את הספק באשר למצב השכרות בו היה הנאשם עובר לתאונה. אולם, כפי שאפרט להלן הצליחה התביעה בסופו של יום להסיר ספק זה מסדר היום לאור מכלול הנסיבות אותן הוכיחה במקרה הנדון.

במה דברים אמורים: כבר עתה אציין כי מהירות נסיעתו של הנאשם בזירת האירוע, הסטייה הפתאומית אותה ביצע מן הנתיב השמאלי במסלול הנסיעה ועד לנתיב הימני, כשבמסלול הנסיעה שלושה נתיבים, והעדר כל כשל מכאני ברכב, טענה עליה ויתר ב"כ הנאשם בסיכומי טענותיו ועצם הימצאותו של בקבוק וודקה ברכבו של הנאשם, כשההסבר שהוא נותן לכך הינו דחוק ובלתי סביר מטה את הכף בחזרה לטובת המאשימה באופן בו יש לקבוע כי הוכח מעל לכל ספק סביר דבר היות הנאשם במצב נפשי של פזיזות בעת התאונה, בין אם כתוצאה ממצב שכרותו ובין אם כתוצאה מפזיזותו גרידא עת נהג במהירות גבוהה באופן בו איבד שליטה על רכבו.

אפרט:
מהירות הנסיעה:
התביעה ביקשה לבסס את הטענה כי הנאשם נהג בזירת האירוע במהירות מופרזת, של כ-100 קמ"ש וטענה כי יש בכך כדי לבסס את טענת ההתרשלות הרבתית של הנאשם בעת ביצוע התאונה במשמע כי יש לייחס לו מצב נפשי של פזיזות ולא רשלנות רגילה.
להוכחת טענה זו באה בפני
עדות של בוחן תנועה
אשר הגיש לעיוני תשריטים של זירת האירוע (ת/12 ו-ת/13), דו"ח בוחן תנועה (ת/14) וכן חישובים של מהירות הנסיעה של הנאשם, אותם גזר מן הנתונים בזירת האירוע (ת/15).
מנתונים אלו ביקש העד, בוחן התנועה, להסיק את המסקנה כי הנאשם נהג ברכבו במהירות של לפחות 100 קמ"ש, שהינה מהירות מופרזת במקום התאונה ולנוכח תוואי השטח הקיימים,
וכי בשלב מסויים איבד שליטה ברכב וגרם לתאונה.
בוחן התנועה תאר את זירת האירוע בסימני הבלימה על הכביש מתוכם ניתן היה לגזור את המסקנה כי בכיוון הנסיעה של הנאשם היו שלושה מסלולים כאשר הנאשם נסע במסלול השמאלי, המרוחק מהמדרכה וכי באופן פתאומי סטה ימינה כשהוא חוצה שלושה מסלולים מתנגש במדרכה הנמצאת בצד ימין המרוחק, עולה על המדרכה ומתהפך. עוד ציין בוחן התנועה כי מדובר בכביש המתעקל ימינה וכי התאונה ארעה בקצה העיקול.
הבוחן גם הוסיף והסביר בעדותו כי לצורך חישוב המהירות נעזר בנוסחה אותה לקח מחומר מקצועי המצוי בפני
ו וכי מדד את הקשת ממנה הפיק את הנתון ביחס למהירות על סמך מדידת נקודת התחלה, נקודת סיום, מיתר וגובה. (עמ' 14 שורה 1 לפרוטוקול).
הבוחן עמד איתן בעמדתו לפיה, הדרך בה נקט כדי לחשב את המהירות בה נהג הנאשם בזמן התאונה, הינה דרך מקובלת לחישוב שכזה והוסיף והסביר, לשאלות ב"כ הנאשם, כי ניתן לחשב את המהירות גם על פי תחשיב מרכז כובד של הרכב אולם, ניתן גם לבצע את המדידה על פי השיטה בה נקט.
הבוחן אף ציין כי לו היה משתמש בשיטה אותה הציע ב"כ הנאשם
היתה תוצאת המהירות גבוהה יותר מזו אליה הגיע בדרך השיטה בה נקט. (ראה עמ' 14 שורות 28-23 ועמ' 16 שורות 2-3 לפרוטוקול).
לשאלה אודות מקדם החיכוך שבו השתמש לצורך תחשיביו הסביר הבוחן בפירוט רב כי השתמש בנתון של 0.7 שהינו נתון ממוצע בנסיבות דנן וזאת לנוכח העובדה כי ככל שהרכב נדחף וסוטה ימינה מקו נסיעתו מקדם החיכוך גדל בצורה משמעותית.
(הסבר לכך ראה עמ' 16-17 לפרוטוקול).
לציין כי עדותו של בוחן התנועה נמצאה מקצועית ומהימנה כשהוא מסתמך על ספרות מקצועית ועל ניסיון רב שנים.
מנגד לא באה בפני
כל חוות דעת מקצועית מטעם הנאשם ולא היה בחקירתו הנגדית של בא כוחו כדי לקעקע עדות מקצועית זאת של בוחן התנועה.
לאור כל האמור לעיל, אין לי אלא לקבל את חוות הדעת של בוחן התנועה ולקבוע כי הנאשם נהג בזמן התאונה במהירות מינימלית של 100 קמ"ש שהינה מהירות גבוהה ומופרזת לזירת האירוע.

כאמור לעיל, הנאשם זנח את טענתו בסיכומי טענותיו בדבר כשל מכאני ברכבו ולפיכך אינני רואה לנכון להתייחס לטענה זו.

האם הוכחו יסודות עבירת ההריגה?
מכל האמור לעיל עולה כי הספק אותו העלה הנאשם בדבר האפשרות כי לא היה שיכור ברמה כזו אשר יש בה כדי לבסס את דבר פזיזותו, התפוגג כלא היה. הן לנוכח קביעותי לעיל והן לנוכח הממצא העובדתי כי הנאשם נסע במהירות מופרזת בזמן האירוע.
מהירות מופרזת זו הינה תולדה של שכרותו של הנאשם אשר אלמלא מצב שכרותו היה בוודאי מקפיד על המהירות המותרת בפרט כאשר מדובר בתוואי דרך שהינו עקומה בכביש הסוטה ימינה. נהיגה במהירות כזו בשעת לילה מאוחרת ובתנאי דרך אלו מהווה רשלנות רבתית (ראה ע"פ 3289/90 מדינת ישראל
נ' בראונר, פ"ד מה (1) 397 – שם אומר בית המשפט כי:

"במהירות אשר כזאת בסיבוב או בעיקול, לוקח הנהג על עצמו סיכון ברור כי לא
יהא בידו לשלוט על הרכב ולהתגבר על סכנות ומכשולים שיעמדו בפני
ו מקרוב
תוך כדי נהיגה".

.

גם אם ייאמר שמדובר במהירות נסיעה גבולית שאינה מבססת רמת רשלנות ברמה של רשלנות רבתית דהיינו, פזיזות הרי שמצטרפת לדבר נהיגתו המהירה של הנאשם החזקה החלוטה של דבר שכרותו אשר בסופו של יום מטה את הכף לחובתו.

בהינתן כל אלה, יאמר כי נהיגתו הפזיזה של הנאשם כפי שתוארה לעיל, בצירוף העובדה שבדמו של הנאשם נמצא אלכוהול המבסס את הקביעה כי היה במצב של שכרות, מבססים כל אלה את הקביעה כי נהיגתו היתה מאופיינת בפזיזות אשר יש בה כדי לבסס את עבירת ההריגה על יסודותיה האובייקטיבית והסובייקטיבים וכן את העבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין כשאליהם מצטרפת ההרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות.
ההרשעה בעבירה של חבלה חמורה נוגעת לתוצאת החבלות הקשות אותן ספגה הנוסעת אולגה כתוצאה מהתאונה.

7.
חובת חגירה של חגורות בטיחות לפי תקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה.
אין חולק כי זוהי אחריותו המוחלטת של נהג ברכב כי הוא והנוסעים ברכבו יהיו חגורים בחגורות בטיחות כך מורה תקנה 83 ב' (א) לתקנות התעבורה. אין חולק כי בנסיבות דנן לפחות שתי הנוסעות ברכב המנוחה והנוסעת הנוספת שנפצעה ישבו מאחור כשהן אינן חגורות עם חגורות בטיחות. הנאשם הודה כי הנוסעות מאחור לא היו חגורות בחגורות בטיחות והודה כי ייתכן ולא וידא בטרם החל בנסיעה כי אכן כל הנוסעים חגורים בחגורות אולם בסופו של יום טען לאשם תורם של אותן נוסעות מקום שמדובר בבגירים אחראים למעשיהם.
סוגייה זו של אשם תורם אינה מענייננו זה שכן מדובר בהוראה קטגורית המקימה אחריות מוחלטת על הנהג. סוגיית האשם התורם, אם קיימת, קיימת בהליך אזרחי ולא כאן. לפיכך, יש נכון להרשיע את הנאשם גם בעבירה זו שכן משנקט המחוקק בלשון כי: "לא ינהג אדם ברכב, אלא אם כן הוא עצמו והנוסעים חגורים בחגורות בטיחות". היה זה מחובתו לוודא כי כל הנוסעים ברכב חגורים בחגורות בטיחות בטרם החל בנסיעה. לא עשה כן יידרש לתת את הדין על כך.

8.
עבירה של סטייה מנתיב נסיעה:
הוכח כי רכבו של הנאשם סטה ממסלול הנסיעה השמאלי קיצוני של הנתיב, באופן חד ימינה, סטייה בלתי סבירה שאין אלא להסביר אותה כנובעת מן השילוב שבין שכרותו של הנאשם לבין המהירות המופרזת והבלתי מתאימה בה נהג בעת האירוע.

9.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אין מנוס כי אם להרשיע את הנאשם בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וכן עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) בצירוף סעיף 39 א לפקודת התעבורה, עבירה של סטייה מנתיב הנסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה ועבירה של חובת חגירה של חגורות בטיחות לפי תקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה .


ניתן היום כ"ח בתשרי, תשס"ט (27 באוקטובר 2008) במעמד הצדדים


רחל ברקאי
, שופטת

008381/06פ
055 בת שבע אביגל






פ בית משפט מחוזי 8381/06 מדינת ישראל נ' צ'רנוב ולרי (פורסם ב-ֽ 27/10/2008)