פסקי דין על דיב מוחמד הייב |

4086/07 רעפ     13/06/2007




רעפ 4086/07 דיב מוחמד הייב נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק רע"פ 4086/07

בבית המשפט העליון


רע"פ 4086/07



בפני
:

כבוד השופט ס' ג'ובראן


המבקש:
דיב מוחמד הייב



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 10.4.07 בע"פ 1027/06 ו-1020/07 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ז' הווארי, ג' דה-ליאו לוי וא' הלמן


בשם המבקש:
עו"ד דוד דרעי

בשם המשיבה:
עו"ד אוהד גורדון

החלטה


כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בנצרת כתב אישום (ת.פ 3829/05), המייחס לו עבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א)(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין)
; עבירה של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413(ה) לחוק העונשין; עבירה של אי ציות, לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן:
התקנות), בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]
, תשכ"א-1961 וכן עבירה של נהיגה בניגוד לכיוון התנועה, לפי תקנה 37 לתקנות.


בכתב האישום נטען כנגד המבקש, כי בתאריך 29.1.04, גנב הוא רכב מסוג סובארו – מס' רישוי 75-576-03, השייך לעמרי הדר (להלן:
המתלונן
) מקיבוץ מחניים, ונהג בו מהקיבוץ עד צומת ראש פינה. בנסיבות אלה גרם המבקש נזקים שונים לרכבו של המתלונן. בהמשך לאמור לעיל, ניהלה המשטרה מרדף במטרה ללכוד את המבקש בעוד זה האחרון עובר עבירות תנועה שונות לרבות אי ציות לרמזור עצור, פניית פרסה בניגוד לכיוון התנועה תוך כדי נסיעה במהירות בלתי סבירה לנוכח תנאי הדרך.


ביום 19.9.05 הרשיע בית-משפט השלום בנצרת (כבוד סגן-הנשיא
ש' סרחאן
) את המבקש בעבירות המיוחסות לו לאחר שהודה בהן במסגרת הסדר טיעון. במסגרת ההסדר צירף המבקש תיק נוסף (ת.פ 3856/05) ובו הורשע גם כן. ביום 7.12.05 גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ש"ח; מאסר על-תנאי למשך 12 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה נוספת מסוג פשע ויורשע בה בתקופת התנאי או לאחריה; מאסר על-תנאי של שישה חודשים והתנאי הוא שלא יעבור בתוך תקופה של שלוש שנים עבירה נוספת מסוג עוון ויורשע בה בתקופת התנאי או לאחריה ולבסוף נקבע שהמבקש יפצה שוטר בסך של 500 ש"ח.


בעת מתן גזר-הדין היו תלויים ועומדים כנגד המבקש שני מאסרים מותנים שהוטלו עליו על-ידי בית-משפט השלום בצפת: ביום 29.9.02, במסגרת ת.פ 2116/02, נגזר על המבקש מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים, והתנאי הוא שלא יבצע בתוך שלוש שנים עבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין. בנוסף, ביום 3.5.04, במסגרת ת.פ 1345/03, נגזר על המבקש מאסר של חמישה חודשים על תנאי שלא יבצע בתוך שלוש שנים עבירה של איומים והעלבת עובד ציבור. ואולם בשל טעות לא ביקשה המשיבה להפעיל עונשים אלה במעמד הטיעונים לעונש בת.פ 3829/05 ובת.פ 3856/05 הנזכרים לעיל.


המשיבה ערערה על פסק הדין מיום 7.12.05 בפני
בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 1027/06. או-אז התברר לה, כי חלה טעות בכך שלא ביקשה להפעיל את המאסרים המותנים. אי לכך פנתה המשיבה במקביל לבית-משפט השלום בנצרת, בהתאם לתקנה 3 לתקנות העונשין (מאסר על תנאי), תשמ"ה-1985, בבקשה להפעיל את המאסרים המותנים (להלן: הבקשה). בית המשפט המחוזי עיכב אפוא את הדיון בערעור, עד שתתקבל הכרעה בבקשה.


בין לבין, ביום 19.10.06 נגזר דינו של המבקש בת.פ 3639/04 בבית-משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת
י' שטרית
) לאחר שהוא הורשע, לפי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אשר בוצעה בחודש ינואר 2004. בגזר הדין קבע בית-משפט השלום בנצרת, כי עונש המאסר המותנה הראשון, בן ארבעת החודשים,
שהוטל על המבקש בת.פ 2116/02, יוארך בשנתיים נוספות.


ביום 17.12.06 קיבל בית-משפט השלום בנצרת את הבקשה והורה על הפעלת שני המאסרים המותנים במצטבר, כך שעל המבקש יהא לרצות תשעה חודשי מאסר בפועל. באשר לפסק הדין מיום 19.10.06, שהאריך את העונש המותנה הראשון, קבע בית המשפט כי אין בו כדי למנוע את הפעלת העונשים המותנים בהליך דנן; ראשית משום שהעבירה בה הורשע המבקש באותו פסק-דין לא הייתה כזו שיש בה כדי להפעיל את העונש המותנה, כך שעצם ההיזקקות שם לעונש הייתה מוטעית ושנית משום שהארכת מאסר על תנאי בגין העבירה שבוצעה בתקופת התנאי אינה מונעת את הפעלתו בגין עבירה אחרת שבוצעה בתוך התקופה.


על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת שם אוחד הדיון עם ערעור המדינה (ע"פ 1027/06 וע"פ 1020/07) אשר הוקפא עד להכרעת בית-משפט השלום בעניין.


בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים
ז' הווארי, ג' (דה-ליאו) לוי, א' הלמן
) דחה את ערעור המבקש על חומרת העונש וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש, בקובעו כי גזר-הדין שהוטל על המבקש מלכתחילה לא שיקף כראוי את מדיניות הענישה הראויה במקרה זה. העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות המסכנות חיי אדם ויש בהן כדי להעיד על זלזול בשלטון החוק. בית המשפט המחוזי קיבל פסיקתו של בית משפט השלום באשר לעניין הארכת התנאי במסגרת ת.פ 3639/04 ותלה זאת בשני הנימוקים הבאים: האחד משום שהעבירה בה הורשע בתיק זה לא הייתה עבירה שאמורה הייתה להביא להפעלת התנאי. הנימוק השני מקורו בהלכה לפיה אין בהארכת התנאי בתיק פלילי אחד כדי לשלול את אפשרות הפעלתו בתיק אחר (ראו ע"פ 10/71

מדינת ישראל
נ' פלח
, פ"ד כה(1), 589; ע"פ 564/88
אדרי נ' מדינת ישראל

, פ"ד מד(1) 304).


מכאן בקשת רשות הערעור שבפני
בגדרה טוען בא-כוח המבקש כי לא ניתן להפעיל, מבחינה משפטית, מאסר מותנה שערכאה אחרת, דהיינו בית-משפט השלום בנצרת בת.פ 3639/04, החליט על הארכתו, כאשר לא נעברה כל עבירה בין החלטת ההארכה לבין החלטת ההפעלה. לא זו אף זו; המשיבה מנועה ומושתקת מלעתור להפעלתו של מאסר מותנה שהיא עצמה הסכימה, במסגרת ת.פ 3639/04, שאין להפעילו, אלא להאריכו כאשר לא חל כל שינוי נסיבות בעניין.


מנגד, טוען בא-כוח המשיבה כי השאלה המתעוררת לפנינו בנוגע להפעלת עונש המאסר המותנה נדונה בפסיקתו של בית משפט זה בעבר. ברע"פ 7108/04
ראש נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) סוכמה ההלכה בענין זה ונפסק כי מ"שהנידון עובר יותר מעבירה אחת בניגוד לתנאי, נסתמת בפני
בית המשפט האפשרות להיזקק לסמכות הארכת תקופת התנאי... ואין זה משנה אם העבירות נדונו בנפרד או במשפט אחד". עוד סבורה המשיבה כי טענת המניעות דינה להידחות, מקום שטענה זו לא הועלתה בפני
בתי המשפט קמא ושעה שההסכמה במסגרת ת.פ 3639/04 לא לוותה בהתחייבות שלא לטעון להפעלת העונש בתיקים אחרים.


לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.


הלכה היא, כי רשות ערעור בפני
ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית (ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123). עניינו של המבקש נדון בפני
שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני
ערכאה שלישית. השאלה המשפטית המתעוררת לפנינו איננה חדשה והעסיקה את קודמנו, אשר קבעו את הכלל המשפטי הבא: "בהארכת תקופת התנאי אין משום ביטול תקופת התנאי המקורית ואם יובא הנידון לדין ויורשע בגין עבירה שביצע בניגוד לתנאי, קודם להארכה, יהא דינו כדין מי שעבר יותר מעבירה אחת בניגוד לתנאי והרשעתו תביא לביטולה של ההארכה והפעלת המאסר-על-תנאי" (ראו ע"פ 10/71 הנ"ל, עמ' 593-594). בעניינינו, העבירה נשוא ת.פ. 3639/04 שבעקבותיה הוארך התנאי, בוצעה בחודש ינואר 2004. תקופת התנאי החלה כאמור ביום 29.9.02, ומועד הארכתה היה ביום 19.10.06. ביום 29.1.04, קרי קודם להארכת התנאי, ביצע המבקש עבירה נוספת, עבירה נשוא ת.פ. 3829/05, שהביאה בסופו של יום להפעלת עונש המאסר המותנה. לאור ההלכה שצוטטה לעיל, ומאחר שבוצעה עבירה נוספת בניגוד לתנאי עובר להארכתו, איני רואה כל פגם בהחלטה להפעיל את התנאי.


יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני
בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97
רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); רע"פ 7201/97
בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(לא פורסם)).


אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.


ניתנה היום, כ"ז בסיון תשס"ז (13.6.2007).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

07040860_h02.doc
/צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






רעפ בית המשפט העליון 4086/07 דיב מוחמד הייב נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 13/06/2007)