פסקי דין על גלית עיני (דיאס) | פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל | פסקי דין על עו"ד מיכל סיני |

2101/08 עא     28/10/2008




עא 2101/08 גלית עיני (דיאס) נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, עו"ד מיכל סיני




בעניין:


5



בבית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2101/08

לפני
כבוד השופט צבי זילברטל
כבוד השופט יצחק ענבר
כבוד השופטת רות שטרנברג-אליעז


29/10/2008



בעניין:
גלית עיני (דיאס)





המערערת



- נ
ג
ד -



1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

2. עו"ד מיכל סיני

ע"י עו"ד אלי מימון




המשיבות

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 1341/07 שניתן ביום 12.2.08 על-ידי כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס.


פסק דין

1.
תחילתו של הליך זה בכתב תביעה שהגישה המערערת ביום 27.12.06 לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בת.ק. 5061/06. התובענה הועברה לבית משפט השלום לאחר שנקבע כי בית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לדון בה (בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה נדחתה בבר"ע 3031/07). בפסק הדין נשוא ערעור זה התקבלה טענת המשיבות לפיה דין התובענה האמורה להידחות על הסף מחמת התיישנות. מכאן הערעור.

2.
בכתב התביעה העמידה המערערת את תביעתה על סך שקל אחד בלבד והוסיפה, כי "בכוונתה להגיש במועד הרלוונטי תביעת נזיקין גורפת כנגד הנתבעות בתביעה זו, מתוך כך התובעת תובעת במסגרת תביעתה זו פיצוי נזיקין בסכום סמלי של 1 ש"ח שמהותו עלול לשמש בעתיד הוכחה מכרעת שאכן התובעת הוכרה בהליך שיפוטי כמי שנפגעה מהתעללות מילולית מטעם הנתבעות בתביעה זו". לאמיתו של דבר, כפי שגם נאמר בהחלטה בבר"ע 3031/07, מדובר למעשה בתביעה לסעד הצהרתי, במסגרתה מבקשת המערערת מבית המשפט לקבוע, כי המשיבות ביצעו כלפיה עוולות שונות. כתב התביעה מתייחס למעשים שונים שנעשו, כנטען, על ידי המשיבות בשנת 1998, עת הן "התעללו" במערערת "בשיטות מן הזוועתיות ביותר". נטען, כי המשיבות נטפלו למערערת, סימנו אותה כמי שלוקה במשברים קשים ועשו שימוש לרעה בפרטיה האישיים, כש"סיפחו" את המערערת ל

פסק דין
"ממוחזר ופיקטיבי" שניתן בת"א 2086/98 של בית משפט השלום בירושלים. לכתב התביעה צורפה אזהרה שנשלחה למערערת על פתיחת תיק בלשכת ההוצאה לפועל נגדה, על יסוד פסק הדין שניתן בת"א 2086/98 הנ"ל, ביום 27.8.98.

3.
המשיבות הגישו לבית משפט קמא בקשה לדחיית התביעה על הסף, שהתבססה על מספר טענות – נטען, כי המערערת מצויה בהליכי פשיטת רגל ועל נכסיה מונה כונס נכסים (במסגרת תיק פש"ר 2201/05 של בית משפט זה) ועל כן אין היא רשאית להגיש בעצמה תביעה ללא אישור בית המשפט; נטען, כי המערערת, וכן אביה שטוען בשמה בהליכים שונים, הגישו כנגד המשיבות תביעות קודמות, שכולן עסקו באותו עניין, וקיים מעשה בית-דין המונע להגיש את התביעה דנן; עוד נטען, כי מאחר שהתביעה מתייחסת למעשים שלכאורה בוצעו בשנת 1998, דינה להידחות על הסף מחמת התיישנות. המשיבות גם צירפו לבקשה הנ"ל הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים, בו מוותרת המערערת על טענותיה נגד המשיבות, אלא שהסכם זה מתייחס בעיקרו להליכים שהתנהלו בת"א 20051/98 של בית משפט השלום ולפיכך נראה כי לא ניתן להסתמך עליו בענייננו.

4.
בית משפט השלום פסק, כי מאחר שהמעשים המיוחסים למשיבות התרחשו לכל המאוחר בשנת 1998, ומכיוון שחלפו למעלה משבע שנים ממועד מתן פסק הדין בת"א 2086/98 וממועד משלוח האזהרה בתיק ההוצאה לפועל, התיישנה תביעת המערערת. עוד נפסק, כי המערערת לא עשתה דבר שבכוחו לעצור את מרוץ ההתיישנות, וההליכים השונים שבהם נקטה התייחסו לפסק הדין שניתן בת"א 20051/98 ולא בת"א 2086/98. תביעת המערערת נדחתה על הסף והיא חויבה בתשלום הוצאות בסך 2,000 ש"ח.
יצוין, כי בית משפט השלום דחה את טענת המשיבות בדבר קיומו של מעשה בית-דין ולא התייחס לטענה לפיה המערערת מנועה מהגשת התביעה בשל היותה פושטת רגל.

5.
ביום 22.5.08 הוחלט, כי הצדדים יסכמו בכתב את טענותיהם בערעור. לאחר קבלת סיכומי הצדדים ומכיוון שהמשיבות חזרו על הטענה כי המערערת אינה יכולה לפתוח בהליכים משפטיים עקב הכרזתה כפושטת רגל, התבקשו הצדדים לנמק מדוע לא יימחק הערעור מטעם זה. גם הנאמן על נכסיה של המערערת (עו"ד גבריאל דנון) והכנ"ר התבקשו להתייחס לסוגיה זו, אלא שעמדתם לא הוגשה לבית המשפט עד היום. המשיבות חזרו על טענתן האמורה והמערערת ביקשה שערעורה יתקבל, גם מכיוון שהכנ"ר והנאמן נמנעו מלהגיב להחלטת בית המשפט. לטענתה, על אף שהמשיבות ניסו להטיל על המערערת "עוצר משפטי" בשל היותה מוכרזת כפושטת רגל, יש לקבל את טענת המערערת כי ההליכים בהם נקטה הינם על-פי כל דין והיא היתה מחויבת לנקוט בהם "מתוקף חוק מניעת פשעים".

6.
לאחר עיון בכל החומר שלפנינו, באנו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות. ראשית, יש מקום לקבל את טענת המשיבות, לפיה המערערת אינה יכולה לנקוט בהליך משפטי ללא אישור בית המשפט של פשיטת רגל וללא ייצוגה על-ידי הנאמן, לנוכח הכרזתה כפושטת רגל, ראו: רע"א 8402/05 ישי בית און, עו"ד, נאמן ממונה מטעם ביהמ"ש המחוזי בתל אביב נ' עיריית תל אביב (סעיף 8 להחלטת כב' השופט גרוניס מיום 2.8.06).
המערערת לא העלתה כל טענה של ממש נגד העקרון האמור ועצם העובדה שהכנ"ר והנאמן לא הגיבו להחלטת בית המשפט (וגם אין אישור שזו התקבלה אצלם), אינה מחייבת לדחות את טענת המשיבות בנדון, מה גם שמדובר בעניין ששומה על בית המשפט להעלות ביוזמתו.

שנית, לגופו של ענין, לא מצאנו כי נפלה טעות במסקנת בית משפט קמא לפיה התובענה התיישנה מאחר שהיא מתייחסת לאירועים שהתרחשו לכל המאוחר בשנת 1998 והוגשה למעלה משבע שנים לאחר המועד האמור.
המערערת טוענת, כי מרוץ ההתיישנות החל רק ביום 29.1.02, כאשר ניתנה החלטה בבש"א 1806/02 (במסגרת ת"א 20051/98), החלטה שדחתה את בקשת המערערת ואביה לבטל את פסק הדין בתיק הנ"ל. בהחלטה זו צויין, כי יתכן שבפי המערערת טענות שעשויות לשמש בסיס להגשת תביעה לביטול אותו

פסק דין
. לטענת המערערת, היא גילתה את מעשי התרמית המיוחסים למשיבות רק במועד זה. מאותו מועד ואילך פעלה המערערת, לטענתה, להעמדת המשיבות לדין פלילי, ומשלא צלח הדבר, הגישה את התביעה האמורה. המערערת גם מוסיפה, בסעיף 5(ג) לכתב הערעור, כי "לא היתה כשרה ... עקב ליקוי נפשי" להבחין בביצוע התרמית.
אין לקבל טענה זו. הטענה כלל לא נטענה בבית משפט קמא וגם לגופה אין לקבלה, שכן בהחלטתו מיום 29.1.02 לא קבע בית משפט השלום דבר לגבי מעשיהן הלכאוריים של המשיבות ופשיטא, שהחלטה זו ניתנה בעקבות טענות המערערת שנטענו לפי המועד האמור, מה שמצביע על כך, כי המערערת היתה מודעת לעובדות המהוות בסיס, לכאורה, לתביעתה. גם מדברי המערערת עצמה עולה, כי היתה מודעת לתרמית הלכאורית ולעובדות המהוות את עילת התביעה עוד קודם למועד הנ"ל. בסיכומי הטענות של המערערת נכתב, כי לאור מצבה הנפשי "העדיפה להימנע מלחשוף את הפשעים שהמשיבות ביצעו בה הן בשל חסרון כיס והן בשל חיסרון ידע משפטי ....", וכי "בתחילת שנת 2001 המבקשת אינה יכולה לשאת עוד את הפשעים הנוראים שהמשיבות המשיכו לבצע בה ..." (עמ' 2, סעיף 2 לפרק השני לסיכומי המערערת). כלומר, המערערת מעידה על עצמה, שהעובדות היו ידועות לה עוד לפני שניתנה החלטתו הנ"ל של בית המשפט, ומסיבות שונות לא נקטה בהליך משפטי.
ואכן, טענתה האחרת של המערערת היא, כי בשל ליקוי נפשי לא היתה כשרה להבין את המעשים שנעשו כלפיה, על-פי הנטען. על טענה זו לא חזרה המערערת באופן מפורט בסיכומיה והיא גם לא נטענה בפני
בית משפט קמא. זאת ועוד, הטענה אינה יכולה להטען בעלמא ועל המערערת היה להוכיחה בפני
בית המשפט, באמצעות ראיה שבכוחה להוכיח עניינים שברפואה, הן לענין קיומו של ליקוי נפשי במועדים הרלוונטיים והן לענין קיומו של קשר סיבתי בין ליקוי כאמור, לבין יכולתה להיות מודעת לעובדות הרלוונטיות לתביעתה. ממילא, כאמור, נטען על-ידי המערערת, כי נמנעה מהגשת התובענה בשל חסרון כיס וידע משפטי ולא משום שמצבה הנפשי לא אפשר לה להבין את העובדות.

7.
הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיבות בסך 3,000 ש"ח להיום. המזכירות תעביר לידי בא כוח המשיבות את הסכום האמור מתוך הפיקדון שהפקידה המערערת והיתרה תוחזר למערערת.

המזכירות
תמציא העתק פסק הדין למערערת ולב"כ המשיבות.
ניתן היום כ"ט בתשרי, תשס"ט (28 באוקטובר 2008) במעמד הצדדים


ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש
ו פ ט ת









עא בית משפט מחוזי 2101/08 גלית עיני (דיאס) נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, עו"ד מיכל סיני (פורסם ב-ֽ 28/10/2008)