פסקי דין על שמואל דוידוביץ | פסקי דין על מירומית מפעלי מתכת אשקלון | פסקי דין על דוודי שמש |

364/74 עא     09/01/1975




עא 364/74 שמואל דוידוביץ נ' מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ, דוודי שמש בע"מ




(פ"ד כט (1) 703)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 364/74

השופטים: כבוד השופט ברנזון
,
כבוד השופט ח' כהן
,
כבוד השופט מני
המערער: שמואל דוידוביץ

ע"י ב"כ עו"ד א' כספי


נ ג ד

המשיבות: 1. מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ

2. דוודי שמש בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א' ש' שמרון
ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט א' מני
), מיום 29.5.74, ב-המ' 3845/74 (המרצת-פתיחה 2459/74).

פסק-דין

השופט ברנזון
: בערעור זה מתעוררת השאלה הבאה בתחום סימני
המסחר, המתפצלת לשתיים: מה דינה של רשות להשתמש בסימן מסחר שלא נרשמה לפי פקודת סימני
המסחר, ומה דינו של הסכם הרשות כשזו לא נרשמה? אומר מיד את דעתי ובמידת הצורך אוסיף להסבירה לאחר מכן. רשות להשתמש בסימן מסחר אינה מקבלת תוקף חוקי, אלא אם נרשמה כחוק (סעיף 50 (ב) בנוסח החדש של הפקודה משנת תשל"ב), כלומר, גם אם ההסכם המעניק את הרשות הוא חוקי והוא קובע את המועד לתחילת תקפה, אין היא נכנסת בתוקף אלא בשעת רישומה, אם היא נרשמת. אם אינה נרשמת מפני שהצדדים לא ביקשו לרשמה, או שהם ביקשו לרשמה ומפני שלא הניחה את דעת הרשם הוא סירב או נמנע מלרשמה, אין הרשות תופסת ואין לה כל תוקף או נפקות משפטית. לא כן הדבר ביחס להסכם רשות שלא נרשמה, שאינו בהכרח חסר תוקף. זה תלוי בתוכן ההסכם ובכוונה שנתלוותה לעשייתו. אם הצדדים אל התכוונו לעבור על החוק ולא לרשום את הרשות, בשל כך בלבד שלאחר מכן לא נרשמה הרשות ולא קיבלה תוקף, אין ההסכם מאבד את תקפו, אלא אם הוא פסול מסיבה אחרת. למשל, אם לפי תכנו, הוא נוגד את תקנת הציבור או עשוי להזיק לציבור או להטעותו. אם לעומת זאת כוונת הצדדים היתה מלכתחילה להשתמש ברשות מבלי לרשמה כדין, לא רק הרשות אין לה תוקף חוקי, אלא ההסכם כולו נגוע באי-חוקיות. המחוקק, כשהתיר לבעל סימן רשום להרשות לאחר את השימוש בו, סייג את ההיתר בכך שהרשות תירשם כחוק (סעיף 50 (א) (ב)). מטרת הרישום היא להבטיח את כשרות הרשות שתתאים לדרישות שונות המנויות בסעיף 51 (א) ושתניח את דעת הרשם שהשימוש אינו נוגד את תקנת הציבור ואין בו כדי להטעות (סעיף 50 (ד)). הסכם רשות, הנעשה בכוונה שלא לעמוד בדרישות אלה של החוק, הוא בלתי-חוקי, ואין לאכפו או לבסס עליו עילת תביעה כל-שהיא. אבל, במקרה רגיל של הענקת רשות בכוונה לרשמה כחוק, אלא שלאחר מכן מתברר שאינה ניתנת לרישום, הסכם הרשות אינו בהכרח בטל מלכתחילה, והכל תלוי כאמור בנסיבות המקרה. מכאן אמירתו של המחבר המלומד זליגסון בספרו דיני סימני
מסחר ודינים הקרובים להם, בע' 112:

"המורשה הבלתי רשום..... איננו בעל רשות כלל, כל עוד לא נרשם. ל'מורשה' הבלתי רשום יש רק זכויות חוזיות כלפי בעל הסימן אם קיבל את הרשות לשימוש על-פי חוזה, הן מפורשות או מכללא."

למשל, אם בעל הסימן מסרב לחתום על בקשת רישום, יכול בעל רשות לתבוע ממנו, על-סמך התחייבות חוזית בענין זה, לקיים את התחייבותו. אם הרשות לא נרשמה מסיבה שאינה נובעת מאי-חוקיות ההסכם, ובעל הרשות נתן תמורה לבעל הסימן בעד הרשות מבלי שהשתמש בה ומבלי שיוכל להשתמש בה בשל העדר רישום, אינני רואה מדוע לא יוכל לתבוע את החזרת התמורה בשל כשלונה המוחלט. כיוצא-בזה ניתן במקרה כזה לקבל כל סעד אחר על-פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, לרבות צו-אכיפה, כדי להשיג או לבצע את התכלית שלמענה נעשה ההסכם.

במקרה דנן נעשו שני הסכמים: האחד הסכם הרשאה למערער להשתמש בסימן מסחר של המשיבות (להלן - ההסכם הראשון), והשני הסכם בין המערער והמשיבה הראשונה לביצוע עבודות מסויימות עבורו. בהמרצת-פתיחה, שהוגשה על-ידי המערער, הוא ביקש להצהיר "כי שני ההסכמים הנ"ל קיימים ותקפים עד ליום 21.5.59 ועד ליום 31.12.1975 כסידרם". המשיבות ביקשו לדחות על-הסף את המרצת-הפתיחה, והשופט המלומד בבית-המשפט המחוזי נענה להן. מכאן הערעור שלפנינו.

עיקר העובדים וכמה מהמסקנות המשפטיות הנובעת מהן פורטו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ואביא אותן כלשונן (המערער כאן מופיע שם כמשיב והמשיבות כאן מופיעות שם כמבקשות, שביקשו לדחות על-הסף את המרצת-הפתיחה):

"ההסכם הראשון..... נקשר לתקופה של חמש שנים, החל מ-1.7.69, עם אופציה למשיב להאריכו לתקופה נוספת, לפי בחירתו מדי-פעם, על-ידי הודעה במכתב רשום של ששה חדשים לפני תום התקופה.
ההסכם השני..... היה אמור להישאר בתוקף עד ליום 31.12.75, אולם תנאי עשו הצדדים, שהוא יפוג לפני התאריך הנ"ל, בין היתר במקרה פקיעתו של ההסכם הראשון.
בסעיף 15 (א) להסכם הראשון, התחייבו הצדדים לחתום על כל המסמכים, על-פי בקשה ראשונה של צד מרעהו, כדי לרשום כדין את הרשות המוענקת על-פיו לגבי הסימן המסחרי.
פרט להוראות הסעיף הנ"ל, כפי שיוסבר להלן, מסתבר שהצדדים פעלו בהתאם להסכמים במרוצת הזמן שעבר מאז חתימתם, אם כי לא הכל הלך למישרין. ואכן, ב-18.2.74, שיגרה המבקשת, באמצעות פרקליטה, הודעה למשיב..... כי היא רואה את תוקף ההסכם הראשון כפוקע מאליו, החל מ-30.6.74, וזאת משום שההסכם לא הוארך על-ידי מתן הודעה מוקדמת של ששה חדשים.
במכתב מאוחר יותר, מיום 7.3.74..... הודיעו המבקשות למשיב, כי הן נאלצות לבטל לאלתר את ההסכם הראשון, וזאת בשל 'הפרות יסודיות חוזרות ונישנות' מצד המשיב, 'על-אף התחייבות מחודשת בכתב להימנע מהן, ועל-אף אזהרות מרובות וכו'.'
בנימוקי הבקשה, בהמרצת-הפתיחה, טען בא-כוח המשיב, כי המבקשת הסכימה מכללא, להאריך את הסכם ההרשאה לתקופה נוספת של חמש שנים, הכחיש את טענת המבקשת כי הפר התחייבויותיו, וטען לחלופין, כי אפילו היו הפרות כאלה, הן נמחלו לו על-ידי המבקשות בפעולותיהן ובמעשיהן.
. . . . . . . . . . . .
טענתו המהותית של בא-כוח המבקשת היא, שאין תוקף להסכם ההרשאה, שיחד עמו עומד או נופל ההסכם השני, וטעם לכך, שהרשות לשימוש בסימן שהוא נושא ההסכם לא נרשמה לפי הוראות סעיף 50 לפקודת סימני
המסחר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, וחוששני שהדין עמו.
אין חולק, שעד עצם היום הזה, לא נרשמה הרשות אצל רשם סימני
המסחר. אמנם בעקבות סעיף 15 (א) להסכם ההרשאה, הגישו הצדדים בקשה לרישום בעל רשות לרשם, וזו נתקבלה במשרדו ביום 13.8.70; אלא שבמכתב הרשם מיום 13.11.70 גילה הרשם פגמים בהסכם, שלא איפשרו לו לרשום את ההרשאה.
. . . . . . . . . . . .
סעיף 50 הנ"ל, מורה, כאמור, כי לא יהיה תוקף לרשות, אלא אם נרשמה לפי הוראות הסעיף. מהי משמעותן של המילים: לא יהיה תוקף לרשות? בא-כוח המשיבים נאחז בהערת מחברת הספר 'דיני סימני
מסחר ודינים הקרובים להם', בע' 112, כי 'למורשה הבלתי רשום, יש רק זכויות חוזיות כלפי בעל הסימן, אם קבל את הרשות לשמוש על-פי החוזה'. זוהי, לפי דעתי, הערה כללית, ואין להסיק ממנה שהצדדים רשאים לפעול בהתאם לרשות, כל עוד לא נרשמה על-אף קביעת המחוקק כי הוא משוללת תוקף. בל נשכח, שהמדובר ברשום הרשות בשיקולים של תקנת הציבור ומני
עת הטעיה. משמע, שרשות שלא זכתה לרשום לפי סעיף 50 או כל עוד לא זכתה לרשום, אין בה כל ערובה שאין היא נוגדת את תקנת הציבור, ובוודאי יש בה כדי להטעות את ציבור הלקוחות להאמין כי המוצר הנמכר להם הוא של בעל הסימן או של בעל רשות רשומה ומבוקרת.
אם למשיב נשארות זכויות חוזיות כלפי בעל הסימן, יש למוצאן בדרכים הפתוחות לפניו מכוח החוזה, להביא את הרשות לרישום, או לראות את ההסכם כמחייב על תנאי שהרשות תירשם, ולחכות להפעלתן עד לרישום הרשות. חוששני, שבמקרה דנא, השגת רישום הרשות תלויה בשינוי תנאי הסכם ההרשאה - דבר המצריך הסכמת הצדדים מחדש.
. . . . . . . . . . . .
בסיכום, אין לומר שההסכם הנדונים קיימים ותקפים, ואפילו היה עדיין מקום ליתן להם תוקף על-ידי רישום הרשות, אין לדעת מתי הדבר ייעשה, והסכסוך הנוכחי גם שולל סיכוי זה בעתיד."

לאור הדברים האלה, שאני מסכים להם עם כל הכבוד, נותר לי מעט מאוד לעשות או לאמר. מאחר ואין ספק כי הרשות שניתנה למערער אין לה תוקף מחוסר רישום, נותרו שתי שאלות: האם ניתן עוד הדבר לתיקון, ואם לאו - מה עולה אז בגורלו של ההסכם הראשון: האם הוא תקף ואם לאו (ההסכם השני צמוד אליו וקם ונופל יחד אתו).

רשם סימני
המסחר, במכתב תשובה שלו לבקשת הרישום, הצביע על מספר פגמים בהסכם הראשון, על דברים מיותרים שאינם תואמים את דרישות החוק ועל דברים חסרים או בלתי-ברורים די הצורך העשויים להטעות את הציבור, וביקש להבהירם. על כך לא באה כל תגובה מצד בעלי ההסכם ועד היום הזה נשאר הענין כפי שהיה.

סעיף 50 (ב) לפקודת סימני
המסחר קובע לאמור:

"לא יהיה תוקף לרשות אלא אם נרשמה לפי הוראות סעיף זה, ורשאי הרשם לרשום אותה בכפוף לתנאים ולהגבלות שייראו לו."

נוכח הוראה זו הברורה בתכלית, לא יכול להיות כל ספק כי רשות השימוש שניתנה למערער, כיון שלא נרשמה, אין לה תוקף חוקי. טוען בא-כוח המערער, שההוראה הנ"ל לא באה אלא לשלול את ה"אופי הקנייני" של רשות שלא נרשמה כדין, ואז נפקותה מצטמצמת למישור היחסים שבין בעל הרשות וצדדים שלישיים ואינה נוגעת ליחסים שבין הצדדים להסכם לבין עצמם. לטענה זו אין כל יסוד. אין בפקודה דבר וחצי דבר המצביע על כך שבעל רשות רשומה רוכש זכויות קניניות בסימן מסחר. נהפוך הוא, אפילו זכות תביעה על פגיעה בזכות השימוש שלו, אין הפקודה מעניקה לו. זכות השימוש הניתנת לבעל הרשות נחשבת גם היא כשימוש ייחודי בידי בעל הסימן, ולכן הזכות לתבוע על הפרת הסימן הרשום נתונה לו, ולו בלבד, ראה סעיפים 50 (ג) ו-57(א) לפקודה. יתר-על-כן, סעיף 50 (א) הוא המאפשר הרשאה לשימוש בסימן, ובלעדיו היתה הרשאה כזאת אסורה. לפיכך משבא סעיף 50 (ב) ומתנה את תקפה של הרשות ברישומה החוקי, על כרחך אתה אומר שהוא חל גם על היחסים הפנימיים שבין הצדדים להסכם הרשות.

עוד טען בא-כוח המערער, שגם אם נשלל תקפה של הרשות מכל וכל מחוסר רישום, אין בכך כדי לשלול באורח אוטומטי גם את תוקף ההסכם המעניק את הרשות והרי עתירתו היתה להצהיר כי ההסכמים שרירים וקיימים ובית-המשפט לא נתבקש להצהיר כי יש תוקף לרשות. התשובה לכך היא, שאמנם יש הבדל בין השניים, כפי שבואר לעיל. אבל בנסיבות המקרה אין להפריד ביניהם וההסכם הולך אחרי הרשות. הרשם היה סבור שההסכם אינו עומד בדרישות החוק והשימוש הנדון עשוי להטעות את הציבור. זה היה אחד הדברים שביחס אליהם ביקש הבהרה ולא קיבלה, וכתוצאה מכך נמנע מלרשום את הרשות. ערעור על החלטת הרשם לא הוגש וגם לא נעשה כל נסיון לשכנעו שדעתו אינה נכונה ושעליו לשנותה. לפחות לכאורה אפשר איפוא לאמר שהשימוש אינו עומד במספר דרישות של החוק ועשוי להטעות את הציבור. לפחות לו ניתן היה עדיין לשנות את תנאי ההסכם ולהתאימם לדרישות החוק והרשם כדי שאפשר יהיה לרשום את הרשות, יתכן והיה מקום לדון בענין. אבל נוכח הסכסוך הקיים בין הצדדים, דבר זה אינו בא עוד בחשבון. תועלת מעשית אינה יכולה איפוא לצמוח מהתדיינות נוספת בין הצדדים בשאלה העקרונית בלבד אם ההסכמים 'קיימים ותקפים'. כמו שהם בשלמותם ודאי שאינם תקפים. אם יש למערער תביעה קונקרטית על-סמך ההסכמים או אחד מהם, כפי שאמרתי הוא יכול לממשה בתובענה רגילה שאינה תלויה בשיקול-דעת של בית-המשפט, אבל לפסק-הדין ההצהרתי המבוקש הנתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אינני סבור שהוא זכאי לו בנסיבות המקרה.

השופט מני
: אני מסכים.

השופט ח' כהן
: אני הייתי מקבל ערעור זה, ושניים הם טעמי.

ראשית, השאלה שהועמדה לפני בית-המשפט המחוזי בהמרצת-פתיחה זו לא היתה אם ההסכמים שבין בעלי-הדין הסכמים כשרים ותקפים הם, אלא רק אם ההסכמים עודם בתקפם עומדים או שמא פג תקפם ולא הוארך. לפי סעיף 14 של ההסכם הראשון נסתיימה תקופתו ביום 30.6.74, אם לא האריך אותו המערער לתקופה נוספת בדרך הקבועה שם; ולפי סעיף 15 (י) של ההסכם השני, נסתיימה תקופתו של זה עם תום תקופתו של ההסכם הראשון. אין מחלוקת של ממש שהמערער לא עשה מה שהיה מוטל עליו לעשות לשם הארכת ההסכמים; טענתו היא שנעשה בינו לבין המשיבים הסכם בעל-פה שפטר אותו מקיום הפורמליות ככל שנקבע בהסכם הראשון. לפיכך פנה המערער לבית-המשפט המחוזי וביקש הצהרה שההסכמים עודם בתקפם עומדים.

אך בהנחה שהרשות המוענקת למערער בהסכם הראשון אין לו תוקף, מכוח הוראת סעיף 50 לפקודת סימני
מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן - הפקודה), לא היה מקום לדחות את התובענה על-הסף, שהרי יש גם בהסכם הראשון וגם בהסכם השני דברים אחרים; ולכאורה אין הדברים האחרים ההם, או לפחות לא כולם, תלויים בתקפה של הרשות ההיא. אמרתי לכאורה, שהרי על-כל-פנים שאלה היא ובירור היא צריכה, אלו מן התניות השונות שבהסכמים תלויות ואלו אינן תלויות בתקפה של אותה רשות; ואפילו תמצי לומר, כולן תלויות בו תלות בל תינתק - אף אני אשיב שלכל היותר טענה היא וראיה היא צריכה.

יוצא שבחוסר הרישום והתוקף של הרשות ההיא לא סגי כדי להצדיק דחיה של המרצת-הפתיחה על-סף; עדיין צריכה השאלה לפנים אם ההסכמים כשלעצמם, על כל מה שיש בהם מחוץ לרשות ההיא, עודם בתקפם עומדים.

אבל, שנית, לא שוכנעתי כלל שחוסר הרישום של הרשות שהוענקה למערער בהסכם הראשון פוגם בתקפם של ההסכמים - אף שבהנחה שלמעשה אין בהסכמים אלא מתן אותה הרשות בלבד.

סעיף 50 (א) לפקודה קובע שרשאי בעל סימן מסחר רשום להרשות לאדם אחר להשתמש בסימנו. רוצה בעל סימן המסחר הרשום להשתמש בזכות שהוענקה לו בסעיף 50 (א), כי אז בא סעיף 50 (ב) ומחייב אותו לרשום את הרשות על-מנת שיהא לה "תוקף". נרשמה הרשות ובעל הרשות השתמש בסימן המסחר, רואים את שימושו של בעל הרשות, לפי סעיף 50 (ג), כאילו היה זה שימושו הייחודי שלב על הסימן. מה שאין כן כשהרשות לא נרשמה ולא קיבלה "תוקף": כי אז רואים את השימוש בידי אחר, זולת בעל הסימן, כשימוש שיש בו כדי לקעקע את זכות השימוש הייחודית של בעל הסימן (סעיף 7 לפקודה).

כל ענין רישום "הרשות" נתחדש בחוק שלנו כדי לאפשר ולעודד תעשיה ישראלית תוך כדי שימוש בסימני
מסחר הרשומים בארץ על שם בעלים שבחוץ-לארץ: שאילו היה הסימן הרשום נמסר לשימוש לתעשיין או למשווק בישראל ללא רישום המשתמש בו, עלול היה בעל הסימן להפסיד זכותו הייחודית מחמת הידרדרות הסימן "לרשות הרבים" (ראה: זליגסון, דיני סימני
מסחר ודינים הקרובים להם, ע' 111). אמת נכון הדבר שאותו החשש קיים גם כשבעל סימן מסחר רשום היושב בארץ נותן לזולתו להשתמש בסימנו, והרשות לא נרשמה ולא קיבלה "תוקף": גם אז יכול והשימוש בידי משתמש אחר יביא לידי אבדן הזכות הייחודית שהיתה בידי בעל הסימן, באשר יראו את הסימן כנחלת הרבים. כתוצאה מהידרדרות כזו לרשות הרבים עלולה זכותו הייחודית של בעל הסימן להימחק, באשר נשארה רשומה על שמו שלא כדין (סעיף 38 (א) לפקודה), או לא לשמש לו עוד עילת תביעה גם נגד משתמש שלישי (זליגסון, שם, ע' 94). תוצאות חמורות הן, וכל בעל סימן שסימנו יקר לו, ייזהר מלסכן זכותו הייחודית בו על-ידי הרשאת שימושו בידי אחר.

ואולם רחוקה הדרך מכאן ועד ל"אי-חוקיות" מתן רשות בלתי-רשומה להשתמש בסימן מסחר רשום. מבחינתו של בעל הסימן, הרי סימנו הרשום על שמו, והזכות הייחודית להשתמש בו, נכס הוא לו ככל נכסיו האחרים: ברצותו שומרו, ברצותו מפזרו; ברצותו משתמש בו, וברצותו נותנו לשימושם של אחרים. שום "תקנת ציבור" אינה עושה עצמה אפוטרופא על שמירת עושר לבעליו. בעל סימן מסחר רשום הבוחר לסכן את זכות שימושו הייחודית ולהרשות לאחרים את השימוש בו - הרשות בידו, ולא החוק ולא "תקנת הציבור" מונעים בעדו. ומבחינתו של בעל הרשות הבלתי-רשומה, הרי גם הוא - בפרט אם השקיע, כמו המערער דנן, מכספו בעסק הנדון - מעוניין, לא פחות מאשר בעל הסימן, בייחודה של זכות השימוש בסימן, ואם הוא אינו דואג לרישומה של ההרשאה שניתנה לו, עלול גם הוא לשים כספו על קרן הצבי. אבל אין בחוק שום דבר האוסר שימוש בתום-לב, וללא כוונת מרמה, בסימן מסחר כלשהו; רק אם סימן המסחר היה רשום, עשוי שימוש כזה לשמש בידי בעל הסימן עילת תביעה אזרחית לפי סעיף 57 לפקודה. אך העובדה שבעל הסימן נתן למשתמש בו רשות, ולו גם בלתי-רשומה, דייה לשמש בידו עילת הגנה טובה מפני כל תביעה אשר כזאת.

גם מבחינת "תקנת הציבור" אין שום פגם או דופי במתן רשות שימוש בלתי-רשומה. האיסור להשתמש בסימן מסחר רשום לא לו, לא להגן על תקנת הציבור בא, אלא להגן על הבעל הרשום של הסימן בא: והא ראיה שהחוק מכיר אך סנקציה אחת בלבד למשתמש, שלא במרמה, בסימן מסחר רשום לא לו, והיא פיצויים לבעל הרשום בדיני ממונות (סעיף 57 לפקודה). מעשים של שימוש בסימן מסחר רשום לא לו, אשר אמנם נוגדים את תקנת הציבור, הם עבירות פליליות - והוא באשר נעשו "תוך כוונה להונות" (סעיף 60 לפקודה) - ולענין זה אין נפקא מינה אם נעשה מעשה מרמה על-ידי מצג כוזה או על-ידי שימוש בסימן מסחר אחר, שכזה כן זה נוגדים את תקנת הציבור אך בשל המרמה שבהם.

לפי סעיף 50 (ד) לפקודה, לא ירשום הרשם מתן "רשות" אלא אם נוכח לדעת שהשימוש בסימן הנדון "אינו נוגד את תקנת הציבור ואין בו כדי להטעות". לצורך ההכרעה בענין שלפנינו, פטור אני מלאמץ את דמיוני כדי לתאר לעצמי במה תוכל הרשות להשתמש בסימן מסחר אשר הוא כבר רשום ועל-כן כשר הוא למהדרין, לפגוע עוד בתקנת הציבור: צריך אני להניח שפגיעה כזאת בגדר האפשרות והחששות היא. אומר אך זאת בלבד, שסירובו של הרשם לרשום את הרשות שניתנה למערער דנן, בא - על פני הנמקתו שבכתב - לא מחשש פגיעה בתקנת הציבור חלילה, אלא מתוך שיקולים קטנוניים ופורמליסטיים גרידא. על-כל-פנים אין בהענקת הסמכות לרשם שלא לרשום "רשות" הנוגדת את תקנת הציבור, כדי להכתים כל רשות בלתי-רשומה בכתם של ניגוד לתקנת הציבור; וכל עוד לא נזדמן לו לרשם לפסול "רשות" פלונית כנוגדת את תקנת הציבור, יש להעמיד את הרשות בחזקתה שתוכל לדור עם תקנת הציבור בכפיפה אחת.

קיצורו של דבר: "התוקף" אשר החוק מעניק לרשות רשומה ושולל מאת רשות בלתי-רשומה, אינו אלא תקפו של השימוש בידי בעל הרשות כאילו היה זה שימושו של בעל הסימן. לשון אחר: רשות רשומה תקפה עמה להשאיר את זכותו הייחודית של בעל הסימן בתקפה - הא ותו לא.

אשר-על-כן לא נפגע ולא נפגם תקפם של ההסכמים בין בעלי-הדין דנן, אף אם "הרשות" שניתנה למערער בהסכמים הללו, חסרת "תוקף" היא לענין הזכויות המיוחדות של המשיבות לפי הפקודה.

לדעתי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את המרצת-הפתיחה לדון בה לגופה.

לפיכך, אנו מחליטים, ברוב דעות, לדחות את הערעור, ועל המערער לשלם למשיבות הוצאות הערעור בסכום כולל של 3,000 ל"י.

ניתן היום, כ"ו בטבת תשל"ה (9.1.1975).









עא בית המשפט העליון 364/74 שמואל דוידוביץ נ' מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ, דוודי שמש בע"מ, [ פ"ד: כט 1 703 ] (פורסם ב-ֽ 09/01/1975)