פסקי דין על אביגדור בן דוד | פסקי דין על כרמל חבס | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל

1800/01 עא     31/10/2006




עא 1800/01 אביגדור בן דוד, כרמל חבס נ' מינהל מקרקעי ישראל




בעניין:

1
בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
עא 001800/01


לפני:
הרכב השופטים:

כב' השופט יהושע גרוס

ס. נשיא - אב"ד
כב' השופטת אסתר קובו

כב' השופטת מיכל רובינשטיין



01/11/2006




בעניין:
1. אביגדור בן דוד

2. כרמל חבס


ע"י ב"כ עו"ד
אילן אורגד
שד' שאול המלך 39, תל-אביב
המערערים


נ
ג
ד


מינהל מקרקעי ישראל



ע"י ב"כ עו"ד
ע. פיס
רח' סוקולוב 58, הרצליה
המשיב

פסק דין

בבית משפט השלום ברמלה הגיש מינהל מקרקעי ישראל
(להלן: "המשיב") תביעה לסילוק יד כנגד המערער 1, בן דוד אביגדור (להלן: "המערער 1"), חולדנקו יגאל וכנגד המערער 2, חבס כרמל, (להלן: "המערער 2; וביחד המערערים). בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת זהבה בוסתן (סגנית נשיא) ניתן צו לסילוק ידם של המערערים ועל כך הערעור שבפני
נו.

בית המשפט פסק כי בין המערער 1 וחולדנקו לבין המשיב נחתם הסכם ביום 04.03.1985 בו הושכר להם בשכירות מוגנת מבנה בשטח של 81 מ"ר לצורך שימוש כבית מלאכה. ביום 15.06.1986 נחתם בין הנ"ל לבין המשיב חוזה נוסף לפיו הורשו להשתמש במגרש מס' 5 הנמצא בסמוך למבנה שהושכר להם במסגרת חוזה "הרשאה" בלבד.

תקופת ההרשאה היתה לשנתיים, עד 03.08.1988 (להלן: "חוזה ההרשאה"). החוזה לא חודש לאחר סיומו על אף שהיו מגעים לחידושו בין הצדדים.
חולדנקו פינה את המקרקעין נשוא הסכם ההרשאה בתום תקופת ההרשאה, הוא אינו מחזיק בהם ולא עושה בהם כל שימוש. לא עלתה מצידו כל טענה לזכויות כלשהן בחצר שמסביב למושכר אלא לשביל גישה בלבד. על כן נדחתה כנגדו התביעה לסילוק יד.

עם זאת, הסתבר כי המערער 1, מחזיק בשטח ההרשאה ובשטח החצר שמסביב למושכר, מבלי שנחתם עמו הסכם הרשאה נוסף. כן הקים בשטח ההרשאה מבנה בהיקף של 430 מ"ר, הכל ללא היתר בניה כדין וללא רשות מפורשת ובכתב, והכל בניגוד לאמור בהסכם ההרשאה. בשטח ממערב למושכר הוקם על ידי המערער 2 עגורן, אשר נמצא על המקרקעין מכוח יחסי המשפחה עם המערער 1, ללא רשות כדין מצד המשיב.

טענת המערער 1, כי הוא מחזיק במקרקעין תקופה ארוכה, ועל כן הרשות מכללא שניתנה לו הפכה להיות רשות בלתי הדירה, נדחתה. בית המשפט נימק כי החזקת מקרקעין לתקופה של 10 שנים איננה הופכת את הרשות לבלתי הדירה, בוודאי לא כאשר היו מגעים בין הצדדים בתום תקופת ההרשאה המקורית לחתימה על חוזה הרשאה נוסף. מגעים שלא נשאו פרי ואין לראות בהתנהגות המשיב כל כוונה ליתן רשות בלתי הדירה.

בא-כוחו של
מערער זה טען כי לאור העובדה שהשקיע השקעות כלשהן במבנה בו מתנהל עסקו, עסק של מפעל זכוכית, אין לפנותו כל עוד לא ישולמו לו השקעותיו. בית המשפט קבע כי טענה זו שעלתה במהלך הסיכומים לא נטענה כלל בכתב ההגנה. ובלשון פסק הדין: "בן דוד לא טען בכתב הגנתו כי השקיע השקעות כלשהן לפיכך יש בטיעון זה משום הרחבת חזית במסגרת הסיכומים..." (עמ' 29). בית המשפט גם מפרט כי המערער 1 לא הוכיח כלל כי עשה השקעות במקרקעין, ולמעט טענה סתמית בתצהיר לא הובאו ראיות של ממש לעניין זה.
בית המשפט קבע כי בנסיבות האמורות, משהובהר כי למערער 2 מעולם לא ניתנה הרשאה לעשות כל שימוש בשטח ההרשאה, והוא בגדר משיג גבול מלכתחילה ולא ניתן לראות בהתנהגות המשיב כהסכמה לרשות בלתי הדירה; עליו לפנות את המקרקעין. ובאשר למערער 1;
משתמה תקופת ההרשאה ולאחר שנכשלו הניסיונות להגיע להסכמה להארכת תקופת ההרשאה, ובהתחשב בכך שהמערער 1 גם הפר את הסכם ההרשאה ובנה מבנה ללא היתר, מן הדין כי גם הוא יסלק את ידו מהמקום.

לאחר שקראנו את טיעוני באי-כוח המערערים והמשיב הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. המערער 1 הינו שוכר שהפר את תנאי השכירות על ידי בניה בהיקף נרחב בלא קבלת רשות מראש ובכתב. כמו כן, בתום תקופת השכירות, בלא שקיבל היתר והסכמה, המשיך לעשות שימוש בשטח נשוא הסכם ההרשאה. במצב זה המערער 1 הינו משיג גבול ועליו לסלק את ידו מן המקרקעין, ולא ניתן בנסיבות האמורות לראות באי נקיטת הליכים נגדו במשך תקופה כבעל רשות בלתי הדירה.

באשר למערער 2, זה לא הורשה מלכתחילה לעשות שימוש כלשהו בשטח המקרקעין ושימושו במקרקעין מלכתחילה היה בדרך של השגת גבול. לא הובאו כל ראיות בפני
הערכאה הדיונית לפיהן מן הראוי להכיר במערערים כבעלי רשות בלתי הדירה במקום. כמו כן לא נטענה כל טענה ולא הובאו כל ראיות באשר להשקעות הנטענות במקרקעין, הכל כמפורט בפסק הדין של הערכאה הראשונה.

כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בפסק והם תומכים במסקנה המשפטית שהגיע אליה בית המשפט. לא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג

פסק דין
משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י , פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 680, 679; אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", 615 (מהדורה שמינית תשס"ה).

ועוד מציינו כי: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם... ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה כלל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין..." (ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598). כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו.





אשר על כן, הערער נדחה בזאת. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 25,000 ₪ + מע"מ, ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המערערים תועבר על ידי המזכירות למשיבה, על חשבון פסיקת ההוצאות דלעיל.



ניתן היום ט' בחשון, תשס"ז (31 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים




יהושע גרוס
, סגן-נשיא

אב"ד



אסתר קובו
, שופטת



מיכל רובינשטיין
, שופטת









עא בית משפט מחוזי 1800/01 אביגדור בן דוד, כרמל חבס נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 31/10/2006)