פסקי דין על זכריה צוקרון | פסקי דין על רשות הפיתוח

1664/97 עא     11/09/2006




עא 1664/97 זכריה צוקרון נ' רשות הפיתוח




בעניין:

1



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
עא 001664/97


בפני

:

כב' השופט יהושע גרוס
, סגן נשיא, אב"ד
כב' השופטת
אסתר קובו
כב' השופטת מיכל רובינשטיין



11/09/2006




בעניין
:
זכריה צוקרון



ע"י ב"כ עוה"ד
רפאל שיוביץ ואח'
שד' ירושלים 29, רמת-גן
המערער

נ
ג
ד


רשות הפיתוח



ע"י ב"כ עו"ד
א. אפשטיין הלוי
רח' דובנוב 24, תל-אביב
המשיבה

פסק דין

1.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 57118/91 (כב' השופט ע. דוויק ז"ל) לפיו ניתן צו לסילוק ידו של המערער מהנכס שבבעלות התובעת.

2.
על פי כתב התביעה שהוגש כנגד המערער בבית משפט השלום בתל-אביב נטען כי המערער תפס חזקה בנכס ברחוב שרירא גאון 9 ביפו (חלקה 117 בגוש 7054) שהוא נכס בבעלות המשיבה. כן נטען כי המערער תפס חזקה בחצר בשטח של 200 מטר. כל זאת החל ממועד כלשהו לפני שנת 1984, ללא הסכמתה של המשיבה ובניגוד לרצונה. לפיכך, נטען כי המערער הינו מסיג גבול, ולחילופין הינו בר רשות שרשותו פקעה על ידי הגשת התביעה לסילוק ידו.

במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה כי הנכס בו מדובר מצוי בתחום השטח שסומן בתרשים ת/3 בספרה "1" במבנה המכונה כמחסן, ובחצר. לפיכך הצטמצם הדיון בנכס במשמעותו המוגבלת כאמור (להלן: "הנכס").


שאלת בעלותה של המשיבה בנכס הוכחה להנחת דעתו של בית המשפט על פי נסח הרישום ת/1 ו-ת/2, ולפיכך שאלה זו התייתרה.

משהוכיחה המשיבה כי הנכס הינו בבעלותה ותבעה את סילוק ידו של המערער מנכס זה, רבץ נטל ההוכחה על המערער להוכיח כי החזקתו בנכס הינה כדין וברשות. כן היה עליו להוכיח כי הבעלים אפילו נתן רשות, אינו רשאי לחזור בו ממתן הרשות, ולדרוש את פינוי הנכס (רשות בלתי הדירה).

מסקנת בית המשפט היתה כי המערער לא עמד בנטל זה כלל וכלל. בית המשפט ציין כי בראש ובראשונה על פי עדותו של המערער, הוא רכש את זכויותיו בנכס מאדם אחר ולא מן המשיבה. אשר לאותו אדם אחר, לא הוכח כי היתה לו רשות להחזיק בנכס, ובוודאי שלא היתה לו כל זכות למכור אותו. המערער גם לא החזיק כל מסמך, חוזה או הסכם עם המשיבה אשר העיד על זכותו להחזיק במקום. בית המשפט קבע כי המשיבה ידעה, ככל הנראה, על כך שהמערער מחזיק בנכס והחרישה שנים רבות, עובדה שיכולה להתיישב עם המסקנה שהיא השלימה והרשתה למערער להחזיק בנכס האמור ולהשתמש בו, אך אין בכך בלבד, כדי להקנות למערער זכויות קנייניות כלשהן במקרקעין, ובכל מקרה רשאית היתה המשיבה לחזור בה מן הרשות שנתנה ולדרוש שהנכס השייך לה יוחזר לידיה.

הטענה שהמערער התגורר במקום אינה יכולה לשנות את מערך הזכויות, ובמאמר מוסגר ציין כב' השופט דוויק כי היה לו ספק אם המערער אכן גר במקום ועשה בו שימוש למגוריו. נקבע כי ממכלול הראיות לא הוכח כאמור. גם טענתו של המערער כאילו שילם סכומי כסף גדולים עבור הזכויות במקום לא מצאה תמיכה בראיות, למעט אמירה בעלמא שהובאה מפיו. העדים הרלבנטיים להם טען המערער לא זומנו לדיון, כך שהטענה בדבר רכישת הזכויות – אף היא לא הוכחה.


אשר לטענה כי המערער השקיע כספים רבים במבנה והוא זכאי לפיצוי, גם טענה זו לא הוכחה על ידו. מכל מקום, אפילו שילם סכום כלשהו לאדם זה או אחר, כטענתו, הרי התשלום לידיו של מי שלא היה רשאי לגבות תשלום, אינה מקנה זכות לתבוע השבה של סכום שכזה מהבעלים החוקיים, היינו מהמשיבה. כקביעה עובדתית נקבע שאין מדובר כלל בהשבחה של הנכס ולא הוכחה על ידי המערער כל השקעה שביצע במבנה או בחצר אשר היטיבה את מצב המקרקעין ואשר היה בה כדי ליתן בידי המשיבה פירות שאין היא רשאית ליהנות מהם, אלא אם כן תשיב למערער סכומים אלה או אחרים.

המסקנה אליה הגיע בית המשפט היתה, איפוא, כי חרף התקופה הארוכה בה החזיק המערער בנכס, הדין הוא עם המשיבה, ועל המערער לפנות את הנכס ולהשיב את החזקה בו לידי המשיבה ללא תשלום כלשהו.


המשיבה תבעה מן המערער גם דמי שימוש חודשיים לתקופה מיום 01.11.1984 ועד 30.10.2001 בסך של 1,300 ₪ לחודש. עתירה זו נתמכה בחוות דעת השמאי יצחק בוארון,
אולם היא נדחתה על ידי בית המשפט מן הטעם שלא הוכחו להנחת השופט המלומד הסכומים שנתבעו, כפי שעלו מחוות דעתו של השמאי. צויין כי דובר בחוות דעת כללית, בלתי מפורטת ושטחית, אשר לא הציבה כל תשתית עובדתית שיוצרת שומה מבוססת. בנוסף, עלה כי חוות הדעת התבססה על ההנחה שהמערער אחז במלוא השטחים שסומנו ומשהתברר כי בפועל הוא אחז רק בחלקים מסויימים מכלל השטחים היה הכרח לערוך חוות דעת
חדשה ומעודכנת, דבר שלא נעשה.

אשר על כן, ניתן צו המורה למערער לסלק את ידו מן המבנה שסומן בספרה "1" בתרשים ת/3 וכן מן החצר שסומנה בספרה "1" באותו תרשים ולהשיב את החזקה בנכס האמור לידיה של המשיבה. בית המשפט נעתר לבקשת המערער ונתן צו עיכוב ביצוע לתקופה של 60 יום מיום מתן פסק הדין.

3.
על קביעות אלה הערעור שבפני
נו.

המערער טוען כי בית המשפט טעה בכך שחייב אותו לסלק את ידו מן הנכס, ולחילופין בכך שלא ניתנה לו ארכה סבירה לפינויו. עוד נטען כי היה על בית המשפט לקבוע כי תנאי להחזרת החזקה בנכס הוא תשלום ההשקעות בנכס, שכן השקעותיו נעשו בידיעת המשיבה ובהסכמתה, או לחילופין בהסכמה שבשתיקה. עוד נטען כי מאחר והרשות שניתנה נמשכה תקופה כה ארוכה, לא ניתן היה להביאה לקיצה באופן מיידי. המערער, בסעיף 8 לעיקרי הטיעון, מודה כי לא הביא הוכחות כלשהן לגבי זכויותיו או השקעותיו, אולם למרות וחרף זאת,
גם אם לא הביא ראיות היו לו השקעות רבות בנכס.

4.
שמענו את טענות הצדדים, בחנו את טענותיהם ועיינו עיין היטב בפסק הדין, בעיקרי הטיעון ובכל החומר שבתיק, והגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות.

השופט המלומד בחן את שלל הטענות שהועלו בפני
ו והוציא תחת ידיו

פסק דין
מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג

פסק דין
משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י , פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית מעודכנת תשס"ג, עמ' 523).

זאת ועוד - ההלכה היא שהביקורת של בית משפט שלערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, והיא מצומצת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י, פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/02 חב' אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407).

למעלה מן הצורך נוסיף כי הכלל הוא ש"בר רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" (פרופ' נינה זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מב(א) 24, בעמ' 29). יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו וכל רשות ורשות ותנאיה שלה. פעמים רשות שיש עימה תמורה ניתנת לביטול על נקלה, פעמים רשות חינם לא ניתן לבטלה או שהפינוי לביטול הרשות צריך להיות מותנה בתנאים שונים.

במקרה שבפני
נו אין מחלוקת כי למערער אין ולא היו כל זכויות בנכס והדבר גם לא הוכח על ידו. כמו כן, אין הדברים אמורים כאן ברשות מפורשת שניתנה למערער, אלא במי שלכל היותר, במקרה הטוב, הפך לבר רשות מכללא מכוח שתיקת הבעלים משך שנים רבות. הפיכת המערער לבר רשות אין בה כדי לשמש תעודת חסינות כנגד תביעה לפינוי ולסילוק ידו מן הנכס, חרף השימוש הממושך בו (ראה פרופ' נינה זלצמן, שם, בעמ' 29). בר רשות בשתיקה ללא תמורה היא רשות הדירה הניתנת לביטול בכל עת, ללא הודעה מוקדמת ויכול שתבוטל עם הגשת התביעה (ראה ע"א 126/83, פ"ד מ.1 עמ' 397-409). בענייננו התבטלה הרשות עם הגשת התביעה (ראה סעיף 7 לכתב התביעה).

לעניין ההשקעות, המערער הדגיש בפני
נו את השקעותיו ואת הזמן הרב שחלף, זאת למרות שהוא הודה שלא הביא ראיות לכך. המערער מבקש להיבנות מהלכת ג'בראן נ' ג'בראן, ע"א 463/79 פ"ד לו(4) 403, שם היה מדובר בתקופה של 15 שנים ואילו כאן התקופה השתרעה על קרוב ל- 35 שנה. אלא שהנסיבות בפרשת ג'בראן שונות היו בתכלית: שם ניתנה רשות מפורשת בידיעת וביוזמת בעל המקרקעין לבר הרשות, הרשות כללה גם הרשאה מפורשת לבנות, ואכן בנה בר הרשות דירת מגורים לו ולמשפחתו. ויודגש, אפילו במקרה כה קיצוני, בו ניתנה הרשאה מפורשת לעשות שימוש בקרקע ונבנתה בה דירת מגורים גדולה, בה התגוררו בר הרשות ומשפחתו כ- 15 שנה, לא דחה בית המשפט את תביעת הפינוי, אלא קיבלה, והתנה את סילוק היד בפיצוי בר הרשות בערך דירתו.

בענייננו, התקשה המערער להוכיח את השקעותיו, אם בכלל. מכאן, נכונה היתה מסקנתו של בית המשפט וקביעתו בעניין זה.

לעניין טענתו של המערער כי לא ניתנה לו ארכה מספיקה לפינוי הנכס., ראשית יש לשים לב כי מדובר במחסנים ולא בדירת מגורים. שנית, התביעה הוגשה בשנת 1991, פסק הדין ניתן בתאריך 17.09.1997 ובנוסף קיבל המערער עיכוב ביצוע לתקופה של 60 יום מיום מתן פסק הדין. פרק הזמן שחלף והשהות האמורה מהווים שהות מספקת ומעבר לסבירה לפינוי מהנכס, מה גם שהמערער החזיק בו שנים רבות ולא חוייב בתשלום כלשהו.

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.

המערער ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 + מע"מ מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ההפקדה תועבר למשיבה על חשבון ההוצאות האמורות.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי-כוח הצדדים.


ניתן היום י"ח באלול, תשס"ו (11 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים





יהושע גרוס
, סגן-נשיא

אב"ד



אסתר קובו
, שופטת



מיכל רובינשטיין
, שופטת








עא בית משפט מחוזי 1664/97 זכריה צוקרון נ' רשות הפיתוח (פורסם ב-ֽ 11/09/2006)