פסקי דין על שמעון חדד |

68872/07 א     10/11/2008




א 68872/07 שמעון חדד נ' מדינת ישראל משרד הבטחון -צבא הגנה לישראל




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
068872/07

בש"א 164749/08
בפני
:
כב' השופטת נועה גרוסמן
תאריך:
10/11/2008





שמעון חדד

בעניין:

תובע/משיב

ע"י ב"כ עו"ד נון



נ
ג
ד


מדינת ישראל משרד הבטחון -צבא הגנה לישראל



נתבעת/ מבקשת

ע"י ב"כ עו"ד זרקו



החלטה

בפני
בקשה לסילוק תביעה על הסף.

רקע


המשיב תובע
סעד הצהרתי לפיו יוכר כבעל דרגת רנ"ג תוך חישוב מחדש של גמלתו והענקת הגמלה, בדיעבד מיום פרישתו לפי דרגת רנ"ג, ולחילופין – להצהיר כי התובע ייבחן על ידי הרמטכ"ל מתוקף סמכותו להעניק גמלה לפנים משורת הדין.

המבקשת עותרת לסילוק את התביעה על הסף, בטענות של העדר סמכות עניינית ועקב אי כימות התביעה וכפועל יוצא, אי תשלום אגרה מספקת בגינה.

טענות המבקשת


העדר סמכות עניינית


המבקשת טוענת,
כי המותב הראוי לדיון בתביעת התובע, אינו בית המשפט השלום.

המבקשת טוענת, כי שירות הקבע לא הוסדר בחוק וכי החוק היחיד המתייחס לשירות הקבע הינו חוק שירות הקבע בצבא –ההגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה – 1985, (להלן: "חוק הגמלאות").

לטענת המבקשת, לאורך השנים דן בג"צ בעתירות השונות הנוגעות לתנאי שירותם של משרתי קבע, ולא ראה סיבה לסטות מן ההלכה האמורה.

הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי, אשר לטענת המבקשת מופנה כלפי המדינה ב"כובעה" כרשות מינהלית, ומשכך, אין בית המשפט האזרחי מוסמך לתיתו.

עוד טוענת המבקשת, כי אם לא תתקבל טענתה כי הסמכות לדון בעניינם של משרתי הקבע, מוקנית אך ורק לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, הרי שעל פי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, הסמכות העניינית תהא לבית המשפט המחוזי.

משכך, טוענת המבקשת, דין התביעה לסעד הצהרתי לפיו זכאי המבקש לקצבת פרישה מצה"ל,
להידחות מחוסר סמכות עניינית.

אי כימות התביעה

המבקשת סוברת, כי הסעדים האמיתיים המבוקשים על ידי המשיב, הינם, בסופו של יום, סעדים כספיים לכל דבר ועניין, אשר אין כל מניעה לכמתם בהתאם להוראות כל דין.
למרות האמור, טוענת המבקשת, בחר המשיב שלא לכמת תביעתו, אלא להעמידה כתביעה לסעד הצהרתי בלבד, וכנובע מכך, שילם אגרה מינימאלית אשר אינה משקפת את הערך הכספי של תביעתו.
המבקשת טוענת, כי הפסיקה קבעה כי בית המשפט לא יעניק סעד הצהרתי, מקום בו יכול התובע לתבוע סעד מהותי כדבר שבזכות.
קביעה זו נובעת, לטענת המבקשת, משיקולים של יעילות הדיון ומניעת פגיעה בהגנת הנתבעים.

המבקשת מצטטת מפסק דינו של השופט לוין בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1)85 (להלן: "פס"ד ברקליס") –

"העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב – ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר".

המבקשת טוענת, כי השופט שמגר הדגיש אף הוא בפס"ד ברקליס, כי מקום בו מתברר מן הנסיבות שהוצגו כי ההליך אשר במסגרתו נתבקש הסעד ההצהרתי אינו אלא "פרק א'" של ההתדיינות בין אותם הצדדים וכי אם יינתן הסעד ההצהרתי המבוקש, צפוי התובע לפתוח בהליך נוסף, אשר במסגרתו יתבע את מלוא סעדיו מידי הנתבע, אין לראות את התובע בדרך כלל כמי שיש לו אינטרס לגיטימי כזה.

במקרה דנן, טוענת המבקשת, מבקש התובע סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לקצבת פרישה מצה"ל ולהטבות השמורות למי שהוחלט לשחררו מן הצבא בנוהל השחרור לגילאי ביניים. סעדים אלו ניתנים לכימות, טוענת המבקשת, וברי כי המשיב לא יסתפק בהצהרת בית המשפט במידה וזו תינתן, אלא יגיש תביעה נוספת בגין אותם סעדים אשר יכול הוא לתבוע כבר כעת.

המבקשת מציינת, כי טעם נוסף לדרישת כימות התביעה הינה תשלום אגרת בית המשפט. המבקשת מפנה לתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (אגרות),התשס"ז - 2007 (להלן : "תקנות האגרות") אשר לטענתה לא רק מסמיכה מפורשות את בית המשפט שלא להיזקק להליך אם לא שולמה האגרה המתאימה בגינו, אלא אף מחייבת את בית המשפט לנהוג כך.

עמדת המשיב

המשיב מפרט את השתלשלות העניינים, בהליך אשר התנהל בפני
ועדת הערר בבית משפט השלום בתל אביב, ואשר במסגרתו, טוען המשיב, נטען על ידי הממונה על תשלום הגמלאות בצה"ל, כי לוועדת הערר אין סמכות עניינית לדון בערעור.

עמדה זו של המדינה, טוען המשיב, התקבלה.
ועדת הערר קבעה כי אין לה סמכות לדון בערעור.
בהמשך להחלטה זו הוגשה התביעה דנן.

המשיב מפנה את בית המשפט לסעיף 51 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, הקובע
-

"תביעות אזרחיות
- למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,00 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין".

לטענת המשיב, בהסתמך על סעיף זה הוגשה תביעתו בבית משפט השלום בתל אביב, שכן מדובר בתביעה אזרחית שאינה עולה על הסכומים הקבועים בסעיף זה, נכון ליום הגשת התובענה.

המשיב טוען, כי לא פנה לבג"צ משום שעל מנת להוכיח את תביעתו, עליו להביא ראיות ולהעיד עדים, דבר אשר אינו מתאפשר במסגרת הדיונים בבג"צ.

לעניין האגרה
, טוען המשיב כי טענת המבקשת אינה מבוססת, מאחר והסכומים הנתבעים בתובענה דנן, עומדים בהגבלת הסכומים הנתבעים בבית משפט השלום .
אם המבקשת אינה סבורה כך, היה עליה לעתור להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי, לפי "מבחן הסעד".
עוד טוען המשיב בעניין זה, כי סעד המחיקה על הסף בשל אי תשלום אגרה מופעל על ידי בית המשפט ביד קמוצה.
טענות המבקשת בדבר היעדר כימות, העדר פירוט ואי תשלום אגרה, מתייחסות לפגמים שאם קיימים, ניתן לתקנם ואין מקום למחוק את התביעה על הסף.

דיון

אכן, לא אחת הביע בג"צ את מורת רוחו מהמצב הקיים, בו בג"צ הינו הערכאה המוסמכת לדון בהשגות אנשי הקבע בצה"ל לעניינים הנוגעים לשירותם.
אולם אף בג"צ קובע, כי כל עוד זו המצב הנורמטיבי, ימשיכו עניינים אלו להידון בבג"צ.

בעניין זה מפנה המבקשת, בתשובתה לתגובה, לבג"צ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כח אדם (לא פורסם) –

"המצב המשפטי הנוכחי, בו השגותיהם של אנשי הקבע בצה"ל לעניינים הנוגעים לשירותם, וכן השגות שוטרים וסוהרים על עניינים הנוגעים להמשך שירותם או להפסקתו מגיעות לפתחו של בית משפט העליון כערכאה ראשונה, רחוק מלהיות מתקבל על הדעת... במקרה דנן, כל עוד המצב הנורמטיבי הוא כנתינתו היום, אין מנוס מהידרשות לעתירה".

דברים ברוח דומה חזר ואמר בית המשפט בבג"צ 6337/06 אדלר נ' הרמטכ"ל (טרם פורסם):


"כבר נלאה הקולמוס מהתריע על כך שבית משפט זה אינו הפורום הראוי לדון בשאלות פרטניות של פלוני בצה"ל ובפיטורין מן המשטרה ומשירות בתי הסוהר, שכן מעורבים בהן ענייני עובדה וענייני משפט, וככל שהמדובר בחלק העובדתי, נגרע חלקו של איש המדים, הוא אינו זוכה למלוא יומו השיפוטי, כיוון שבית משפט זה אינו אמון - כדרך עבודתו - על חקירות עדים ועל בדיקת מהימנותן של ראיות".

בבג"צ 11540/05 פלונים בדרגת סגן ואח' נ' ראש אגף כח אדם בצה"ל ואח',
. תק-על 2007(2), 2120 ,עמ' 2123 כתב השופט רובינשטיין מפורשות כי הוא סבור כי מן הראוי כי נושאים מעין אלו יתבררו בבית המשפט האזרחי -

"אכן, בית משפט זה התערב בעבר בנושאי תנאי זכויות פרישה מסוימות של משרתי קבע... ואולם, התערבות בגדרי המשפט המנהלי היא עניין שבשיקול דעת, ובסופו של יום, משמדובר בעותרים שאין מדובר עוד על שירותם בצה"ל אלא בתביעת חוב כספי, ומכיוון שגם לא ראינו עילות התערבות מובהקות בגדרי המשפט המנהלי, סבורים אנו כי המקום הדיוני הנאות הוא בית המשפט האזרחי, בלא קביעת מסמרות לעיצומם של דברים. השאלה היא אם נתגבש, במובנו של המשפט האזרחי, חוב לעותרים, ואם תוגש לגביה תביעה, תהא נתונה להכרעתו של בית המשפט האזרחי כאמור"...

אך לאחרונה, ב

פסק דין
מיום 7.10.08
בבג"ץ 4545/07 גנ"ם נ' נציב שירות בתי הסוהר (טרם פורסם)
, שבו והביעו דעתם שופטי בית המשפט העליון, ביושבו כבג"צ, את דעתם, כי ראוי שעניינם של משרתי הקבע, יידון בבתי משפט אזרחיים.

המבקשת אף מתייחסת בתגובתה, לאפשרות של העברת הדיון לבית המשפט לדיני עבודה, ומפנה לסעיף 9 להוראות הפיקוד העליון 3.0501 –

"היחסים שבין צה"ל לבין חייל בשירות קבע אינם יחסי עובד מעביד. המשרת בשירות קבע הוא חייל בשירות סדיר, והיחסים בינו לבין צה"ל מושתתים על הוראות החוק הצבאי, ועל פקודות הצבא ועל פקודות אחרות שניתנו לו כדין".

הפסיקה אימצה הוראות אלה, וקבעה כי אנשי קבע בצה"ל אינם בגדר 'עובדים', אלא מעמדם נגזר מכוח הדין הציבורי . משכך, השגותיהם, בכל הקשור לשירותם, הינן בסמכות בג"צ. כך פסקה הנשיאה , כבוד השופטת בייניש, בבג"צ 1375/06
אניל גדרה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2006(4), 501 ,עמ' 504:

"שאלת מעמדם של חיילי צה"ל שבה ועולה בפסיקתו של בית משפט זה עוד משנותיה הראשונות של המדינה .. מאז ועד היום בשורה ארוכה של פסקי דין שלטה בבית משפט זה התפיסה כי משרתי הקבע אינם "עובדים" מבחינת מערכת יחסיהם עם הצבא וכי על-פי טיב היחסים מדובר ב"סטטוס" בהיות משרתי הקבע חלק מההיררכיה של השירות הצבאי על מאפייניה המיוחדים... לאחר הקמתה של מערכת בתי הדין לעבודה, מצאה לה גישה זו ביטוי גם לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בג"ץ 279/72 אילן עובד נ' שר הבטחון (להלן: עניין עובד), פ"ד כז(1) 169), וממנה התפתחה ההלכה כי מערכת היחסים בין הצבא לחייליו אינה נשלטת על ידי יחסי עובד ומעביד עקב אופיה המנהלי-הצבאי וההיררכי; לפיכך נקבע כי נתונה היא לביקורתו של בית משפט זה לעניין מכלול היחסים, ובין היתר פיטורין ... זוהי, אפוא, ההלכה העקבית ששלטה משך שנים, ולפיה בשל אופיו המיוחד של השירות הצבאי משרתי הקבע אינם נחשבים לעובדים שדיני העבודה חלים עליהם ".

בהמשך פסק הדין קובעת כב' הנשיאה, השופטת בייניש , כי אין מקום לסטות מהלכה זו –

"בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן אינני סבורה כי יש מקום, לעת הזו, לסטות מההלכה שנפסקה בבית משפט זה עוד לפני שנים, ולפיה אין לראות את משרתי הקבע בצה"ל כעובדים לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה, אלא הסמכות לדון בטענותיהם באשר לתנאי שירותם בצה"ל (ובכלל זה שחרורם מהשירות) מוקנית לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק".

מן האמור לעיל אנו רואים, כי לאורך השנים הביע בג"צ את דעתו כי אין מנוס מהמסקנה כי דינן של תביעות כדוגמת התביעה דנן להידון בבית המשפט הגבוה לצדק.
אשר על כן, וכל עוד לא ישונה המצב על ידי חקיקה, כהצעת הנשיאה השופטת בייניש בבבג"צ 1375/06
הנ"ל, אין לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעה זו.

משהגעתי למסקנה זו, הרי שאין מקום להידרש לטענות המבקשת באשר לאי כימותה של התביעה.

סוף דבר

מן המקובץ עולה כי דין הבקשה להתקבל.
התביעה נמחקת על הסף, בהעדר סמכות עניינית לבית המשפט האזרחי.
המשיב ישא בהוצאות המבקשת בסך של 1,500 ₪ בצרוף הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן ההחלטה.

ניתנה היום י"ב בחשון, תשס"ט (10 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

גרוסמן נועה, שופטת







א בית משפט שלום 68872/07 שמעון חדד נ' מדינת ישראל משרד הבטחון -צבא הגנה לישראל (פורסם ב-ֽ 10/11/2008)