פסקי דין על מפעל קירור רמלה- מיקר | פסקי דין על שותפות רשומה | פסקי דין על סוניה שץ ואח' | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על מנחם בורנשטיין | פסקי דין על יורש המנוח בורנשטיין דוד ז"ל |

5818/05 עא     29/03/2006




עא 5818/05 מפעל קירור רמלה- מיקר, שותפות רשומה, סוניה שץ ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, מנחם בורנשטיין, יורש המנוח בורנשטיין דוד ז"ל




פסק-דין בתיק ע"א 5818/05



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 5818/05


בפני
:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת א' חיות


המערערים:

1. מפעל קירור רמלה- מיקר
, שותפות רשומה


2. סוניה שץ


3. אביאל שץ


נ

ג

ד


המשיבים:

1. מינהל מקרקעי ישראל


2. מנחם בורנשטיין
, יורש המנוח בורנשטיין דוד ז"ל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.5.05 בע"א 1230/99 שניתן על ידי כבוד השופטת
ש. דותן



תאריך הישיבה:
כ"ט באדר תשס"ו

(29.3.06)


בשם המערערים:
עו"ד חיים שטרן

בשם המשיב 1:


עו"ד ציון אילוז






פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה
:

1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ש. דותן) בה נתקבלה תביעת המערערים בחלקה, והם חוייבו ביחד ולחוד עם המשיב 1 לשלם את הוצאות המשפט של המשיב 2.

2. בשנות החמישים נוצרה שותפות עיסקית ביוזמת משרד הבטחון בין קבוצת חיילים וקבוצת יזמים, ועל רקע זה קמה המערערת 1 (להלן – "השותפות"). על קבוצת החיים נמנה מר דוד בורנשטיין ז"ל שהמשיב 2 הוא יורשו, ועל קבוצת היזמים נימנה גרשון שץ ז"ל, שחלק מיורשיו הם המערעים 2 ו-3. השותפות חתמה על חוזה עם חב' עמידר לקבלת זכויות דיירות מוגנת במבנה אשר שימש לימים בית חרושת לקרח בניהולה של השותפות. בשנת 1963 נפטר גרשון שץ ז"ל ודוד בורנשטיין ז"ל המשיך בניהול ענייני בית החרושת. לימים, הפך בית החרושת למטרד ומפגע תחבורתי, ובשנת 1989 החליטו גורמי המינהל ועמידר על פינויו והריסתו. לאחר משא ומתן, נחתם הסכם בין המינהל לבין בורנשטיין (להלן – משיב 2) ושולמו לו דמי פינוי בסך 125,000 דולר, אשר שקפו את זכויות השותפות במיבנה. המערערים בתורת יורשיו של שץ הגישו תביעה כנגד המינהל וכנגד משיב 2 לפיצוי בגין זכויותיו בשותפות, בטענה כי זכויות אלה לא קבלו ביטוי בסכומי הפיצוי ששולמו לבורנשטיין.

3. בגלגולה הראשון, נדונה התובענה בפני
כב' השופטת אליעז, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובה נטען על ידי הערערים כי המנוח גרשון שץ היה בעלים של 73% בשותפות. בית המשפט קיבל עמדה זו (ת.א. 1230/99). המינהל ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 8260/01) ותקף בערעורו את קביעת בית המשפט המחוזי בענין שיעורי אחזקתו של שץ בשותפות. לטענת המינהל, הראיות לא בססו את קביעת בית המשפט המחוזי באותו ענין. על פי עמדתו, למשפחת שץ לא היו כל זכויות בשותפות ולכן אין הם זכאים לכל חלק מדמי הפינוי ששילם המינהל לשותפות באמצעות בורנשטיין. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המינהל, ובהסכמת הצדדים, הוחזר הענין לבית המשפט המחוזי כדי שיברר את הטענה בדבר היקף זכויותיהם של המערערים כלפי המינהל.

4. התביעה בגלגולה השני נדונה בפני
כב' השופטת דותן (ת.א. 1230/99). לאחר בחינת חומר הראיות שהוגש, קבע בית המשפט כי השותפות אינה רשאית לשמש תובעת בהליך זה, שכן היא מתיימרת להיות מיוצגת על ידי המערערת 2, הגב' שץ, ולזו אין יפויי כח לתבוע בשמה. כן נקבע כי היקף זכויותיהם של המערערים 2 ו-3 שהם שניים מתוך ארבעה יורשי המנוח שץ, יעמוד על מחצית מזכויות המנוח בנכס, ככל שאלה יוכחו.

בית המשפט קבע בפסק דינו כי קבוצת היזמים בשותפות החזיקה בהון השותפות
בנאמנות
עבור חב' שמשון, שהמנוח שץ ושניים אחרים היו בעלי מניותיה.

בית המשפט בחן את טענת הגב' שץ לפיה זכויותיה של חב' שמשון בשותפות נמכרו או הועברו למנוח שץ, וכי בכך הפך להיות בעל 73% בשותפות. לאחר בחינה פרטנית של הראיות שהובאו בפני
ו, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין ביסוס לטענה כי, עובר לפטירתו, רכש המנוח שץ את מלוא זכויותיה של חב' שמשון בשותפות. עם זאת, בית המשפט ראה להכיר בזכויות יורשי שץ, וביסס זאת על שניים: על כך שתביעת הפינוי של המינהל הוגשה נגד "מחזיקים" הנמנים על חב' שמשון, ועל כתב הגנה שהוגש בגלגול הראשון על ידי בורנשטיין בו נטען כי למנוח שץ היו 23% מהזכויות בנכס, לפי חלקו במניות שמשון. לפיכך קבע בית המשפט כי המינהל ישלם לשני היורשים המערערים 11.5% מתוך הסכום הכולל ששולם למנוח בורנשטיין.

5. המערערים משיגים על פסק הדין בטענה כי בית המשפט קמא טעה בכך שדחה את תביעתם להכיר בכך שלמנוח שץ היו 73% בשותפות. לטענתם, בית המשפט התעלם מראיות חשובות שהוגשו, והעריך בצורה מוטעית ראיות אחרות, וביסס את פסק דינו על סתירה פנימית שלא ניתן ליישבה. במקרה זה, על פי הטענה, על ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית, ולשנותן.

עוד נטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר סירב להכיר בגב' שץ כמנהלת עזבון שץ כולו, והניח כי בעלי הדין בתובענה הם שני יורשים בלבד מטעמו של המנוח שץ. ואחרון, טוענים המערערים כי חיובם בהוצאות לטובת משיב 2 אינה הוגנת, וגורמת להם קיפוח. בסיכומם של דברים, מבקשים המערערים לבטל את פסק הדין, ולהורות כי יש לפצותם בשיעור 73% מסך תמורת הפינוי ששולמה לבורנשטיין בערכם הריאלי; לחילופין, מבקשים הם כי ישולם להם מלוא 23% מתמורת הפינוי ששולמה לבורנשטיין, מתוך הנחה כי מערערת 2 הינה מנהלת העזבון ומשמשת נציגת המשפחה, שזכויות התביעה של שני היורשים הנוספים הומחו לה.

6. ב"כ המדינה טוען בתשובתו כי אין יסוד לערעור ודינו להידחות. עיקרו של הערעור נסב על קביעות עובדתיות הנסמכות על ראיות שהוגשו, ואין זה ממנהגה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה. עמדת המדינה היתה ועודנה כי המנוח שץ לא החזיק בשותפות באופן אישי, ועזבונו מכר את כל מניותיו בשמשון, כך שלא נותרה למעשה כל זיקה בין יורשי שץ לחב' שמשון ולנכסים שהחזיקה. כן נטען, כי לא הוכח כי המנוח שץ רכש את הזכויות בחב' שמשון בחזרה כטענת המערערים. לאור זאת, טוענת המדינה כי צדק בית המשפט בקביעתו כי הגרסה לפיה שץ החזיק ב-73% בשותפות לא הוכחה. כנגד זאת נטען, כי קביעת בית המשפט לפיה הוכח כי שץ החזיק ב-23% אינה נכונה והיא לוקה בסתירה פנימית, שכן, לכל היותר, שיעור זה הוחזק בידי חב' שמשון, ולא בידיו הפרטיות של שץ, ולא היה מקום ל"הרמת המסך" בנסיבות ענין זה. עם זאת, נמנעה המדינה מלערער הפעם על קביעה זו של הערכאה הדיונית, והשלימה עימה.

אשר להיבט ייצוגה של הגב' שץ את העזבון, טוענת המדינה כי שני יורשים נוספים של שץ הסתלקו ביודעין מהליך התובענה, וטענת המערערת כי היא מייצגת את ילדיה מכח המחאת זכויות נדחתה על ידי בית המשפט על בסיס עובדתי, ואין לשנות מקביעה זו. רק לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור פנתה היורשת הנוספת למינהל וטענה כי המחתה את זכויותיה לאימה, ופעולה מאוחרת זו מצביעה על כך שטענת המחאת הזכויות אין לה על מה שתסמוך. כן לא הוכח כי הגב' שץ הינה מנהלת עיזבון, ולכן בעלי הדין התובעים הם רק שניים מהיורשים ואין לפסוק להם יותר מכפי שפסק בית המשפט המחוזי. כן נטען, כי אין לקבל את טענת המערערים כי יש להשית על המינהל את מלוא ההוצאות שנפסקו לטובת משיב 2.

7. שמענו את טיעוני הצדדים בפירוט, ובאנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו.

עיקרו של הערעור נסב על קביעות שבעובדה המבוססות על ראיות שהוערכו לפרטיהן בידי הערכאה הדיונית. ערכאה זו מצאה כי אין יסוד בראיות לטענות המערערים בדבר זכויותיו של המנוח שץ בשותפות בשיעור 73%. למען האמת, למקרא פסק הדין קמא והראיות עליהן הוא מתבסס, אין להוציא מכלל אפשרות כי ניתן היה להגיע גם למסקנה לפיה לא נותרו בידיו של המנוח כל זכויות בחב' שמשון, ולכן לא נותרו בידו ערב פטירתו כל זכויות בשותפות, בין באופן ישיר, ובין באמצעות החברה שהחזיק ממניותיה בשעתו. אלא שבית המשפט נקט גישה מקילה עם עניינו של המנוח שץ, בקובעו על סמך ראיות חלקיות כי היה בעל זכויות בשיעור של 23% מהזכויות בנכס, ועל נתון זה ביסס את קביעתו העובדתית. לנתון זה, אשר נשאב בעיקר מכתב ההגנה של המנוח בורנשטיין בהליך הראשון, לא נתלוותה התמודדות כלשהי עם השאלה המשפטית האם נכון היה בנסיבות הענין להכיר בזכויות אלה של שץ תוך "הרמת המסך" בינו לבין חב' שמשון שהוא החזיק חלק ממניותיה. אולם כך או כך, המדינה ראתה שלא לערער על כך, ונקטה בענין זה גישה מקילה עם עניינם של המערערים. ממילא, לא ראינו להתערב בקביעות העובדתיות שבפסק הדין נשוא הערעור, ככל שהן נוגעות לשלילת טענות המערערים לפיהן שיעור זכויותיו של שץ בשותפות עמד על 73%.

כן לא מצאנו מקום לסטות מקביעות פסק הדין בכל הנוגע למעמדה של המערערת 2 כמייצגת של היורשים האחרים. מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא כי היא לא ביססה את מעמדה כמנהלת העזבון ואף לא כמי שהומחו לידיה זכויות שאר היורשים, אשר לקחו חלק פעיל בהליכי התובענה שהתנהלו בערכאה הדיונית.

ולבסוף, איננו רואים מקום לשנות מקביעות בית המשפט קמא בענין ההוצאות שנפסקו לחובת המערערים לזכותו של משיב 2. אין זה ממנהגו של בית משפט שלערעור להתערב בשיעור הוצאות שנפסקו בערכאה דיונית אלא במצבים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם. מעבר לנדרש ייאמר, כי המערערים סרבו למחיקתו של משיב 2 מהתביעה בשלבי דיון שונים, ולפיכך היה בסיס לפסיקת הוצאות לחובתם, שהושתו עליהם ביחד ולחוד עם המינהל.

לאור האמור, דין הערעור להידחות.

המערערים ישלמו למשיב 1 את הוצאות הערעור בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט באדר תשס"ו (29.3.06).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
05058180_r11.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






עא בית המשפט העליון 5818/05 מפעל קירור רמלה- מיקר, שותפות רשומה, סוניה שץ ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, מנחם בורנשטיין, יורש המנוח בורנשטיין דוד ז"ל (פורסם ב-ֽ 29/03/2006)