פסקי דין על דוד נסימוב |

5463/03 בשפ     25/06/2003




בשפ 5463/03 דוד נסימוב נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

בש"פ 5463/03

כבוד השופטת א' חיות

בפני
:

דוד נסימוב

המערער:

נ ג ד
מדינת ישראל

המשיבה:

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש
91211/03 מיום 16.6.03 שניתנה על-ידי כבוד השופט צ' גורפינקל

בשם העורר: עו"ד שלמה בן-אריה

בשם המשיבה: עו"ד דניאלה בייניש
החלטה
1. העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני
ו הוא מואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). על-פי העובדות המתוארות בכתב-האישום, פרץ ביום 3.4.2003 ויכוח בין העורר ובין מר טוביה טביב (להלן: "המתלונן"), בשל חוב כספי שחייב המתלונן לעורר. במהלך אותו ויכוח, כך לפי כתב-האישום המקורי, דקר העורר את המתלונן בצווארו באמצעות חפץ חד, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה שלא כדין. כתוצאה ממעשיו של העורר נגרמו למתלונן פגיעות בכלי הדם בצוואר. המתלונן אושפז בבית-החולים איכילוב בתל-אביב במחלקה לטיפול נמרץ למשך כשלושה שבועות ובמהלך תקופה זו הונשם והורדם ואף נותח.
2. בד-בבד עם הגשת כתב-האישום הוגשה על-ידי המשיבה ביום 10.4.2003 בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים ובית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק) נעתר לה. על החלטה זו הוגש ביום 11.5.2003 ערר לבית-משפט זה. בו ביום ניתנה על-ידי השופט טירקל החלטה לפיה:

"נראה לכאורה שעניינו של הערר ראוי לו שיתברר במסגרת בקשה לעיון חוזר, לאור העובדה שעד היום טרם נגבתה עדותו של המתלונן. לפיכך יודיע בא כוח העורר תוך 24 שעות אם מוסכם עליו כי הערר ימחק על מנת שיגיש בקשה לעיון חוזר מטעם זה."

בעקבות החלטה זו הודיע בא-כוח העורר על מחיקת הערר. דומה כי הטעם להחלטה הנ"ל, אשר בעקבותיה נמחק הערר, היה בכך ששמיעת ההוכחות בהליך הפלילי הייתה קבועה ליום 20.5.2003, ובאותו מועד אמור היה הדיון, גופו, להסתיים. כמו-כן, נגבתה בסמוך לפני כן, ביום 13.5.2003, הודעה מן המתלונן, אשר שוחרר בינתיים מבית-החולים.

3. שמיעת ההוכחות לא התקיימה במועד המתוכנן, בשל בקשת המשיבה לדחות את הדיון, שנענתה. בעקבות אותה דחייה תוקן כתב-האישום והופנה גם כנגד בנו של העורר, אשר על-פי הנטען, נטל אף הוא חלק באירוע. לבנו של העורר יוחסו עבירות של תקיפה באיומים ואילו בכל הנוגע לעורר תוקן כתב-האישום, בעקבות עדות המתלונן, שנגבתה בינתיים, ועתה מייחס כתב-האישום לעורר דקירה של המתלונן באמצעות סכין משוננת, ששלף, כנטען, במהלך העימות עם המתלונן.

4. העורר הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, לאחר תיקון כתב-האישום ולאחר שנגבתה עדות המתלונן. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) דחה את הבקשה בקובעו, כי ההתפתחות שחלה מאז הדיון בבקשת המעצר, לנוכח גביית עדותו של המתלונן, מהווה תוספת ראיה כנגד העורר, ולפיכך אין מקום לשנות מהחלטת המעצר שניתנה בעניינו.

מכאן הערר שבפני
י, בו טוען העורר כי יש להעדיף את גירסתו לפיה פעל מתוך הגנה עצמית לאחר שהמתלונן תקף אותו, על פני גירסת המתלונן, שהיא בבחינת "עדות כבושה", ומשקלה מועט. גירסת המתלונן אף נסתרה, כך טוען העורר, בעדותו של אחר, חיים ששי, אשר בניגוד לגירסת המתלונן טען כי לא היה כלל במקום האירוע.

5. סעיף 52 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים") קובע כי:

"עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה."

לטענת העורר, עדותו של המתלונן היא בבחינת עובדה חדשה, המצדיקה עיון חוזר בהחלטה בדבר מעצרו. עוד טוען העורר כי לנוכח קלישותה של גירסת המתלונן באשר לנסיבות האירוע, יש בעדות זו כדי לכרסם בתשתית הראייתית נגדו והיא מצדיקה את שחרורו או לחלופין יש בה כדי להצדיק חלופת מעצר.

כאשר נסמכת בקשה לעיון חוזר על עובדות חדשות יש לבדוק האם יש בעובדות החדשות שנתגלו כדי להביא לשינויה של החלטת המעצר. בדיקה זו מתמצה בכך שבית-המשפט בוחן את העובדות החדשות לעצמן וכן את השתלבותן בראיות שהובאו קודם לכן בפני
בית-המשפט, אך אין מקום במסגרת העיון החוזר לחזור ולפתוח מחדש את החלטת המעצר הקודמת, על בסיס החומר ששימש לאותה החלטה, שכן בית-המשפט אינו יושב בשלב העיון החוזר כערכאת ערעור על החלטת המעצר, והדגיש זאת, בצדק, בית-המשפט המחוזי (ראו לעניין זה גם בש"פ 2274/02 זכריה עמרם נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)).

במקרה שלפנינו, אין בידי העורר להראות שהעובדה החדשה, קרי: העדות שמסר המתלונן, מכרסמת בתשתית הראייתית כרסום מהותי וממשי (ראו: בש"פ 4794/95 יואב שאבי ואח' נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)). ההיפך הוא הנכון - העדות שמסר המתלונן מחזקת, לכאורה, את התשתית הראייתית נגד העורר ואת הסיכוי הסביר כי יורשע בעבירה המיוחסת לו, על-פי חומר הראיות המצוי בתיק.

6. העורר טוען כי עדותו של המתלונן הינה עדות כבושה, ולפיכך אין לייחס לה משקל רב. נראה לי כי בשלב זה ולצורך הערר שבפני
אין מקום להכריע בשאלה האם אמנם מדובר ב"עדות כבושה". מדברי באת-כוח המשיבה עולה כי עמדה זו של העורר באשר לעדות המתלונן, שנויה במחלוקת, ולדבריה יש הסבר אפשרי לעיכוב שחל במסירת עדות המתלונן במקרה הנדון. יהא משקלה של עדות המתלונן אשר יהא, העדות שמסר המתלונן, אינה מסייעת לעורר ואינה תומכת בגירסתו ועל כן, מצב הדברים מבחינת התשתית הראייתית הלכאורית, לאחר שנמסרה אותה עדות, אין בו כדי להטיב עם העורר. בנסיבות אלה, אין כל מקום לשינוי החלטת המעצר המקורית ובדין קבע בית- המשפט המחוזי את שקבע.

הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ה סיון, תשס"ג (25.06.03).

ש ו פ ט ת
_________________________








בשפ בית המשפט העליון 5463/03 דוד נסימוב נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 25/06/2003)