פסקי דין על סארי שיבלי |

11420/05 בשפ     08/01/2006




בשפ 11420/05 סארי שיבלי נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק בש"פ 11420/05

בבית המשפט העליון בירושלים


בש"פ 11420/05


בפני
:
כבוד השופטת ד' ביניש


העורר:
סארי שיבלי


נ

ג

ד


המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.11.05 בב"ש 3162/05 שניתנה על ידי כבוד השופט חטיב האשם



החלטה

בפני
י ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט
ה' חטיב
) מיום 28.11.05 (להלן:
ההחלטה
), אשר דחה את בקשתו של העורר לקזז מעונש הפסילה אשר נגזר עליו את פרק הזמן שבו היה רשיונו מופקד בבית משפט השלום.

ביום 10.7.05 הורשע העורר בבית המשפט לתעבורה בנצרת בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגת רכב ללא תעודת ביטוח, והוטל עליו עונש של 55 ימי מאסר בפועל, 5 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 2,000 ₪, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 24 חודשים וכן פסילה על-תנאי של 6 חודשים. בית משפט השלום נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לצורך הגשת ערעור, אך הורה לעורר להפקיד רשיונו לאלתר במזכירות בית המשפט.

העורר הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו. ביום 23.8.05 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו והורה על עיכוב עונש הפסילה עד למתן פסק הדין בערעור. ביום 22.11.05 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של העורר על הרשעתו, אולם הקל בעונשו בכך שביטל את עונש המאסר בפועל שהושת עליו, וכן העמיד את תקופת הפסילה בפועל על 12 חודשים בלבד. העורר הפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט באותו יום. ביום 24.11.05 הגיש העורר בקשה לקיזוז התקופה במהלכה היה רשיונו מופקד בבית משפט השלום מתקופת הפסילה שנגזרה עליו על ידי בית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת בעיקר מן הטעם שהעונש עוכב על פי ההחלטה מיום 23.8.05 עד להכרעה בערעור. על כן נקבע כי תקופת הפסילה שהושתה על העורר תימנה מיום מתן פסק הדין.

מכאן הבקשה שבפני
י, בה טוען העורר כי החלטת בית המשפט קמא סותרת את פסק דינו ומשמעה הוא כי התקופה שבה היה רשיונו מופקד, העומדת, לדבריו, על כשלושה חודשים וחצי, מהווה למעשה פסילה בפועל שלא כדין. המשיבה, בתגובתה, טוענת כי ההליך הנכון לתקוף את החלטתו של בית המשפט קמא הוא הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שכן החלטה מסוג זה אינה מקימה זכות לערר. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי התקופה בה היה רשיונו של העורר מופקד עומדת על כחודש וחצי בלבד, שכן ריצוי עונש הפסילה עוכב, כאמור, על ידי בית המשפט קמא. כן מציינת היא כי בית המשפט קמא היה מודע לעיכוב ביצוע העונש בעת גזירת דינו של העורר, ובהחלטתו הבהיר כי כוונתו הייתה שתקופת הפסילה תימנה החל מן היום שבו ניתן פסק הדין.

דין הבקשה להידחות. אכן, ההחלטה הנתקפת בערר הינה החלטה המשלימה ומבהירה את פסק הדין, ובתור שכזו אינה מקימה זכות להגשת ערר, אלא רק להגשת בקשת רשות ערעור. למעלה מן הצורך אציין כי לכאורה טענותיו של העורר אינן ממן הטענות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני
בית משפט זה, ואף לגופו של עניין לא עלה בידיו להצביע על עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, ח' בטבת התשס"ו (8.1.2006).

ש ו פ ט ת


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
05114200_n03.doc
/צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






בשפ בית המשפט העליון 11420/05 סארי שיבלי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 08/01/2006)