פסקי דין על אריה שניפר | פסקי דין על עמוס ויהודה גזית בע"מ

301667/93 עב     27/05/2003




עב 301667/93 אריה שניפר נ' עמוס ויהודה גזית בע"מ




1
בתי הדין לעבודה
עב 301667/93
בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
27/05/03

כב' השופטת אהובה עציון

מר אחיעזרא - נ.צ.
מר ביצור - נ.צ.
בפני
:

אריה שניפר

בעניין:
התובע
עזרא קסירר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
עמוס ויהודה גזית בע"מ


הנתבעת
רונית יפה

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. א. הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בארץ, בין השאר, ביבוא ושיווק של מכשירים רפואיים.
התובע עבד אצל הנתבעת תחילה כאיש מכירות, ובחלוף הזמן כמנהל מכירות האחראי על צוות של כ- 3 אנשי מכירות נוספים.
תקופת עבודתו של התובע בנתבעת החלה ביום 21/11/76 והסתיימה ביום 16/04/93 עקב הודעת פיטורים שניתנה לו ביום 17/02/93.
בפברואר 1979 הוסכם בין הצדדים בהסכם בעל פה על הצמדת שכרו של התובע (התשלום החודשי) למדד המחירים לצרכן.

הצדדים חלוקים במס' שאלות שיפורטו להלן כשהשאלה הראשונה הינה:
האם, כטענת התובע, בהסכם בשנת 1979 פוצל שכרו לשכר חודשי ולשכר דו חודשי (שנקרא בשם "בונוס") באופן שסכום התשלום הדו-חודשי היה פי שניים מסכום התשלום החודשי והיווה חלק בלתי נפרד משכרו של התובע ויש לחשבו כחלק מהשכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים ? או, כטענת הנתבעת, החל משנת 1979 החלה לשלם לתובע "בונוס" שנתי בנוסף לשכר, ועל חשבונו שילמה הנתבעת מקדמות דו-חודשיות לא צמודות (סעיף 5.ב. לכתב ההגנה) וזאת בנוסף למשכורתו, לפי שיקול דעתה על פי תפקיד התובע ועל פי התוצאות התקופתיות של המכירות שביצע (סעיף 5.ג. לכתב ההגנה, סיכומי הנתבעת ופלוגתא 1 ) ?
מכאן טוענת הנתבעת כי התשלום הדו-חודשי הנ"ל (הבונוס) לא היווה חלק מהשכר אלא תוספת לשכר ולא נכלל במסגרת השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים.

ב. הפן המשפטי לשאלת ה"בונוס" :
על פי חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 סע' 12 (א) יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד על בסיס המשכורת האחרונה של העובד.
לפי תקנות פיצויי פיטורים חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים (תשכ"ד-1964) סע' 1, רכיבי השכר שיובאו בחשבון שכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים הם: שכר יסוד, תוספת וותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה.

ההלכה הקיימת קובעת כי תשלום המכונה "בונוס" אינו נכלל במשכורת הרגילה: (ע"ע 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה עבודה ארצי, ל"ג (37) 29), : "ההלכה הקיימת קובעת כי בונוס או פרמיה אמיתית אינם מהווים, בדרך כלל רכיב שכר שיש להביאו בחשבון בחישוב "השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי פיטורים" (דב"ע לד' 68-3 מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ נ' ישעיהו קורניצקי פד"ע ו 103 ; דב"ע מט' 141-3 בלבול סלים נ' מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כא' 439 ).
"בונוס מעצם מהותו נטול קביעות, מותנה בתנאי ובד"כ לא יהיה זה נכון לייחס כוונה להעניקו דרך קבע, אלא אם כן הוכח ההיפך... ". כן ראה דב"ע נד/ 128-3 עמיחי לניצקי נ' מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ עבודה ארצי כ"ח (1) 27 שם נקבע כי תשלום המכונה "בונוס" אינו נכלל במשכורת הרגילה אלא אם יוכח כי מדובר "בכינוי פקטיבי הבא להסוות שכר רגיל".

עיקר העיקרים במקרה דנן, טמון בשאלת תום הלב בו נהגה המשיבה שעה שכינתה את התשלום שהוענק בכינוי "בונוס" או כלום לא היה התשלום כהוויתו שכר או נלווה לשכר, ששולם באצטלא של בונוס, והאם לא נקטה הנתבעת בהתחכמות מכוונת בכנותה את התשלום "בונוס"?

על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה תוספת ולא חלק מהשכר הכולל לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב כך שאם אין מתקיים התנאי או המצב-חדל התשלום.

"כאשר התשלום הנוסף פרמיה, בונוס או "שכר עבודה" - לא חייב את העובד לפעול אחרת מכפי שפעל לפני התשלום ואף לא ציפו ממנו לדבר בעקבות התשלום, יש לראות את התשלום כחלק משכר היסוד" (ראה י. לובוצקי "סיום יחסי עבודה" ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, פרק 18 עמ' 227 והאסמכתאות שם).

הנטל להוכחת הטענה כי תשלום המכונה "תוספת" הינו חלק מהשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים מוטל על שכם התובע.
"הרי דין הוא כי הטוען שתשלום המכונה "תוספת" הינו חלק "מהמשכורת היסודית" - עליו נטל הראיה (דב"ע מא/87-3 אמנון ברזילי נ' אולבני ישראל פרייט בע"מ פד"ע יג', 21, 24 ; דב"ע מח/3-3 פד"ע יט' 435, 442 ).

ולסיכום: לא הכינוי יקבע אם תוספת השכר מהווה חלק משכר היסוד לעניין פיצויי פיטורים, אלא המהות.

ג. להלן בקצרה גרסאות הצדדים לעניין תשלום הבונוס ומהותו כעולה מכתבי בית הדין :
גרסת התובע:

התובע טוען כי הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים אשר יהיו מבוססים הן על התשלום החודשי והן על התשלום הדו-חודשי:
התשלום הדו-חודשי למרות שכונה בתלושי משכורתו כבונוס הינו חלק אינטגרלי מהמשכורת :

(א). תשלום משכורתו פוצל, לא בשל שינוי מהותי בין התשלומים אלא בעיקר בשל יתרונות מיסוי לחברה.

(ב). גובהו של התשלום הדו-חודשי היה מבוסס על שיטת חישוב קבועה מראש.

(ג). גובהו של התשלום הדו-חודשי לא היה מותנה בשום תנאי או מצב.

(ד). החברה שילמה ביטוח לאומי וניכוי מס במקור בגין התשלום הדו-חודשי.

(ה). התובע לא התחייב לפעול אחרת מכפי שפעל לפני ייסוד הפיצול בשכרו והחברה לא ציפתה ממנו לדבר בעקבות התשלום הדו-חודשי.

(ו). התובע היה מקבל את התשלום הדו-חודשי הן כאשר יצא לחופשות והן כאשר שהה במחלה ובשירות מילואים פעיל.

(ז). התשלום הדו-חודשי לא היה פונקציה של היקף מכירות התובע או של החברה.

(ח). כאשר הנתבעת רצתה לשלם לתובע מענק, עשתה זאת בנוסף לתשלום הדו-חודשי.

לגרסת התובע העלתה הנתבעת את רעיון הפיצול בפברואר שנת 1979 בטענה שהפיצול ייטיב עמה ועמו (סעיף 3 ג' לתצהיר התובע) .
התובע אשר נתן אמון מלא בנתבעת לא הבין מעולם כי לאחר הפיצול הנ"ל, שכר עבודתו יהיה מפוצל גם מבחינת מהותו וגם מבחינת זכויותיו הסוציאליות.
הכינוי בונוס נחשב מבחינתו כשם "קוד" בלבד.
התשלומים בפועל התאימו לנוסחה שבה התשלום הדו-חודשי היווה כפל התשלום החודשי ואם היו סטיות כלשהן בסכומים הרי שהן נוצרו עקב הפרשי מדד ואז נעשו "התאמות".
לשירות המילואים, חופשה או מחלה לא היתה כל השפעה על תשלומים אלה.
כפי שעולה מהסכמי העבודה שהוצעו על ידו מדי שנה דרש תמיד סכום קצוב שלא היה לו קשר עם היקף מכירות של החברה ולא היה תלוי בגורם אחר כלשהו, ומעולם לא דובר על כך (ראה פרוטוקול הדיון מיום 01/12/96 שורה 24 ואילך).
מעבר לכך-לא נמצא אצל הנתבעת ב"תיק העובד" כל רישום היכול להעיד על אופן חישוב הבונוס, שבא לטענת הנתבעת כפועל יוצא מרווחיות וכשהיקף המכירות ירד-לא חל שינוי בהיקף ה"בונוסים" שקיבל התובע.

גרסת הנתבעת :

טענתה העיקרית של הנתבעת הינה שהבונוס לא "נקרע" משכר התובע ולא גרע ממנו, וככל בונוס הוא שולם בנוסף לשכר ובנפרד ממנו: הבונוס משקף את הערכת החברה הנתבעת לביצועי התובע והיווה תשלום מיוחד, משתנה ובהתקיים תנאי.
מכיוון שהתובע היה מוערך ועל מנת להיטיב עמו שולמו לו מקדמות על חשבון הבונוס וההחלטה על סכומי תשלומם נעשתה באופן תקופתי בעת עריכת המאזן.

תשלום הבונוס בוצע למעלה מ- 13 שנה בתלושי שכר נפרדים מבלי שנדרשה להפריש בגינם לזכויות סוציאליות ואף לא עשתה כן והתובע ידע שלא יגיעו לו זכויות סוציאליות בגין הסכומים נשוא תלושי שכר הללו.
ההפרשה נעשתה אך ורק מהשכר של התובע כעולה מתלושי השכר.
הצדדים מעולם לא השתמשו במטבע הלשון "תשלום דו-חודשי" אלא במילה "בונוס" בלבד, כך עולה מהמסמכים ומתמלילי השיחות שהוקלטו על ידי התובע. גם טענת התובע כי הפיצול נעשה על מנת שלא יהיה צורך במס מעסיקים על הבונוס והעדר כפיפות למגבלה של תוספת יוקר, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות.
הנתבעת לא שילמה לתובע מענקים נוספים מעבר לבונוס כשרצתה לתגמל אותו, למעט פעם אחת בגין מאמץ חריג במלחמת המפרץ.
אין לקחת בחשבון את הבונוס לצורך חישוב פיצויי פיטורים גם מכוח עקרון תום הלב. כשהתנהגותו של התובע הינה חסרת תום לב באופן קיצוני יגבר עקרון תום הלב על הוראות חוקי המגן על אף היותם קוגנטיים.
התובע ידע לכל אורך הדרך כי לא חלו בגין ה"בונוס", להבדיל מה"שכר", שום תנאים סוציאליים (הכוללים: הפרשה לביטוח מנהלים, הפרשות לקרן השתלמות, חופשה וכו'), מעולם לא הועלה העניין על ידי התובע והדבר גם בא לידי ביטוי בתלושי השכר שהתובע היה נוהג לעיין בהם עיון מדוקדק.
התובע היה מודע לכך שקיים שוני בין השכר לבונוס שהיה תשלום מותנה ולעובדה שאין הוא נושא זכויות סוציאליות.

2. לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בראיות ובסיכומים שהוגשו ע"י הצדדים הננו פוסקים לעניין הפלוגתא הראשונה הנ"ל כדלקמן: -

א. התובע התייחס להשתלשלות העניינים שהביאה לתוצאה של פיצול שכרו כטענתו, בסעיף 2 ו- 3 לתצהירו.
כן ציין כי מעיון בהצעות העבודה שהגיש עולה כי תמיד דרש תשלום דו-חודשי בסכום קצוב, שלא היה לו כל קשר להיקף המכירות של החברה ולא היה תלוי בגורם אחר כלשהוא וראה נספחים ג-1, ג-2, ה-1, ה-2 לתצהיר.

הנתבעת נתנה הסבר באשר לתשלום הבונוס במספר סעיפים בתצהירו של עמוס גזית וביניהם סעיף 5 :
"הגורם החשוב והמרכזי שהשפיע על החלטת הנתבעת בקביעת הזכאות לבונוס ושיעורו היתה הערכתנו את תפקודו של התובע, לאור הצלחתו של התובע במכירות, כפי שהיא התבטאה בגידול היקף המכירות, ברווחי החברה כתוצאה ממכירות שהוא ביצע, בהגדלת מעגל הלקוחות וביצירת קשרים עסקיים שעשויים להוביל לעיסקאות עתידיות וכן מאמצים מיוחדים שהושקעו על ידו לשם קידום המכירות, גם אם לא הניבו תוצאות מיידיות".

כן ראה סעיף 6 ו- 7 לתצהיר.

ובסעיף 8 :
"אציין כי המקדמות, שהנתבעת לא היתה חייבת בתשלומן (כי היתה יכולה פשוט לשלם את כל הבונוס במועדים שבהם הוחלט על שיעורו) שולמו לתובע כהטבה, על מנת ליצור לו רציפות בתשלומים. מכיוון שסכומי המקדמות היו מבוססים על ערכו הריאלי של הבונוס ששולם בשנים הקודמות, ומכיוון שהתובע היה איש מכירות טוב שעמד בציפיות הנתבעת ובדרך כלל הרחיב את היקף המכירות והרווחים של החברה, לא נוצר מצב שהיינו צריכים לדרוש ממנו להחזיר לחברה סכומים ששולמו כמקדמות, אלא בדרך היה הבונוס בחישוב שנתי גבוה מסכומי המקדמות, והנתבעת היתה משלימה את יתרת הבונוס שהגיעה לתובע בהתחשב בתפקודו".

וכן סעיף 11 לתצהיר : "... הנתבעת לא פיצלה את שכרו של התובע, אלא התחילה לשלם לו רכיב שלא שולם לו קודם: בונוס עבור הערכת החברה את תפקודו כסוכן מכירות (חשוב לציין כי לאיש מכירות מוצלח כתובע מהלך כזה השתלם, משום שהתמורה הכוללת שהוא קיבל בגין עבודתו היתה גבוהה יותר מכל משכורת מובטחת שהוא יכול באופן סביר לצפות לקבל). הסבר זה היה גם ההסבר שמסרנו לתובע, ולא הטענות המגוחכות בדבר שיקולי מיסוי או תקרת תוספת היוקר.... ".

וכן ראה עדות מנהל הנתבעת פרוטוקול הדיון מיום 28/05/00 עמ' 16 שורות 5-3:
"בונוס זה תשלום עבור מאמץ של עובד ליצור ולהכניס הכנסה למקום עבודתו הוא שותף לחלק מהרווחים האלה והבונוס זה הדבידנד שלו עבור תרומתו לחברה" כן ראה פרוטוקול הדיון מיום 12/06/00 עמ' 5 שורה 21 ואילך.

אולם בחקירתו הנגדית לא נתן עמוס גזית תשובה באשר לחישובי הבונוס ששולמו לתובע.
בעמ' 17 שורה 24 בפרוטוקול הדיון מיום 28/05/00 נשאל:
"ש. הוא קיבל בונוס משנת 79 עד צאתו מהחברה?
ת. נכון.את הבונוס אני קבעתי. אני ישבתי עם אחי ז"ל ועם בתי וקבענו את תרומתו לחברה.
ש. יש לכם דבר שנקרא תיק עובד?
ת. תלוי למה את מתכוון. יש ניירות בנוגע לתובע. הדברים האלה קבענו ביני לבין אחי ונתתו (צריך להיות נתנו- א. ע.) את הרשימה של הסכומים שצריכים לבוא לחברה עם כל פירוט על כל דבר. אין לזה תיעוד והעובדה שעד שנת 92 לא ערערו על כל הסכומים ששילמנו לתובע... ".

ובהמשך בשורה 19 לאותו עמ' :
"ש. האדון יהודה גזית ז"ל היה פדנט והאם נשמע לך בסדר שאין תרשומות בנוגע לבונוס?
ת. לא היינו צריכים לרשום את זה... ".

ובהמשך בעמ' 19 :
"... נושא של תחשיב בונוס לא צריך על זה דוקומנטים...".
וכן ראה המשך עמ' 19 ממנו ניתן ללמוד שהעד לא נקב בסכומים או היקפי-מכירות (שורה 14) "...אני לא זוכר את המספרים כיום אבל היו מספרים. אני לא זוכר 14 שנה אחורה. אנו לא הגענו לרמה של פרטי פרטים..." וכן לא זכר אחוזים ושיעורים גם בהמשך.

כן ראה עמ' 22 שורה 14 לפרוטוקול הדיון מיום 28/05/00:
"אני לא זוכר לגבי אף שנה איך עשינו את החישוב של הבונוס שבא כתוצאה מרווחיות".

בקלטת a7 עמ' 6 נאמר:
מר גזית : "אני לא מוכן כל שנתיים לדבר על כסף. לא. אני רוצה, אני רוצה את הבונוסים, אני רוצה בונוסים של קטע מהמכירות. כל עובד היום בחברה, גם מאיר קדוש שהתקבל לעבודה עכשיו הוא מקבל 6 חודשים משכורת קבועה, אחרי 6 חודשים המשכורת תרד דרסטית כלפי מטה, והשאר עמלות. איילת תתחיל לעבוד בעוד חודש - חודשיים באותה שי-, כולם. גר... כבר עובד ככה, כולם יעבדו בשיטה הזו. כל התוספות של בונוסים זה רק על סמך גידול מכירות בחברה. אני גמרתי לתת משכורות ובונוסים בלי שום קטע אינטגרלי של המכירות (ההדגשה שלי - א.ע.) . קטע ממש, אדוני, אתה מביא מכירות לחברה, לא רק מכירות, וגם רווחיות. וגם רווחיות לחברה.
מר שניפר: נכון .
מר גזית: יפה. אני לא יכול לחלק את המשכורת, נגמר הסיפור הזה. אני נלחם פה בשיניים על כל מכירה, בשיניים, ומי כמוך רואה אטת זה? אתה עוד לא יודע, אילן, אילן יושב שעות על גבי שעות, אין לך מושג איזה תחרות בבטיחות היום הולכת, אין לך מושג אפילו ".

הגב' עינת שלו בתו של מנכ"ל הנתבעת שעבדה בנתבעת משנת 86, ומשנת 90 שימשה כמנהלת האדמנסטרטיבית שלה (ראה סעיף 1 לתצהירה) התייחסה לשיקולים בקביעת הבונוס בסעיף 6, 7 ו- 8 לתצהירה וכן בחקירתה הנגדית .
בפרוטוקול הדיון מיום 31/05/00 בעמ' 10 שורה 6:
"ש. העובד שהוא מגדיל את המכירות ומנהל משא ומתן הוא לא זכאי לבונוס?
ת. בסוף התקופה היתה נעשית בוודאי התחשבנות.
ש. אנו מדברים על מהלך התקופה כי את אומרת שעל פי צפי המכירות היינו מתגמלים אותו מבחינת הבונוס ואני לא רואה את זה?
ת. אתה מדבר על שנה ספציפית וזה לא אומר שהוא לא קיבל. גם אם הוא לא קיבל לפי הנוסחה שהצגתי ".

בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון שורה 13 נשאלה העדה:
ש. האם לפני 92 התקיים דיון על האחוז שיקבל התובע מכלל מכירות החברה?
ת. לא.
ש. ז"א התליית הבונוס נגזר מהיקף המכירות הוא המצאה חדשה תוצרת 1992 ?
ת. אני יכולה להגיד מה שאני יודעת. באותה תקופה של המשא ומתן עם שאר סוכני המכירות לרבות התובע, זה מה שהוצע.
ש. ועד 92 ההסכם שהתובע התבקש לחתום אף פעם לא היתה התנייה של הבונוס בהיקף המכירות?
ת. לא בכתובים.
ש. היתה התנייה כזו באופן הסכמי אחר?
ת. לא ידוע לי.

רו"ח אדלר אשר העיד ביום 31/05/00 לא תרם במאומה להוכחת גרסת הנתבעת בדבר ייחוס התשלום המכונה "בונוס" לרווחיה או להכנסותיה או למחזור עסקיה, ולא זו בלבד שלא הניח תשתית לביסוס גרסתה הנ"ל אלא אמר, בתשובה לשאלה "ידוע לך כיצד תוגמל התובע בעבודתו בנתבעת?" - "לא".
בהמשך עדותו לא ידע לומר כיצד מתוגמל איש מכירות. (ראה עדותו בעמ' 3 ו- 4 לפרוטוקול הדיון מיום 31/05/00).

שוכנענו כי הרכיב המכונה "בונוס" אשר שולם לתובע לא היה פועל יוצא של תוצאות עסקיות או היקפי מכירה כלשהם ולא היתה לו כל זיקה לתוצאות המכירה או לרווחיות הנתבעת .

גם אם נמצא אי-דיוקים בעדותו של התובע לעניין תשלום הבונוס (אם היה זה דו-חודשי או תלת-חודשי בראשית הדברים) הרי שבמבחן משקלן הסגולי של העדויות והראיות שהובאו בפני
נו להוכחת גירסאותיהם, אנו מעדיפים את גרסתם של התובע והעד קריצר מטעמו על פני עדויות הנתבעת, ומהן עולה כי ה"בונוס" היווה שכר נוסף על השכר היסודי ולא היה בגדר "בונוס" שמשמעותו הענקת תגמול מיוחד שתלוי במצב או בקיום תנאי כלשהו.
משלא הוכיחה הנתבעת כי תשלומי הבונוס היו מותנים, בפועל, בתנאי או במצב שהתקיימו ושניתן לחשב את שיעורי הבונוס אשר שולמו לתובע בהתייחס לאותו תנאי או מצב (בין שמדובר ברווחים בין שמדובר בהיקף מכירות ובין שמדובר בהחלטה מעוגנת בספרי החברה בדבר תשלום המענק-הבונוס לתובע ושיעורו מעת לעת), אנו קובעים כי התשלומים המכונים "בונוס" היוו ביחד עם השכר היסודי ששולם בכל חודש, "שכר קובע" לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
חיזוק נוסף לעמדתנו והחלטתנו זו מוצאים אנו בעובדה שמדובר בתשלומים רצופים ושוטפים, ובכך מתאפיין תשלום שכר ולא מתאפיין תשלום בונוס שהוא בדרך הטבע תשלום מיוחד, חד-פעמי לתקופה (פעם או פעמיים בשנה לכל היותר) ונטול קביעות. (ראה ע"ע 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה).

ב. לפני שנסיים פרק זה שבפסק דיננו, שומה עלינו להתייחס לטענת חוסר תום לב שנטענה על ידי הנתבעת, באשר להתנהגות התובע.
בחינת שאלת "תום הלב" של שני הצדדים, העובד והמעביד, מורכבת ובאה לידי ביטוי בגרסאות שונות (ולעיתים גם בגישות שונות) של בית הדין הארצי לעבודה בפסיקותיו בעניין זה.
הפסיקה בבית הדין הארצי לעבודה היתה ערה להגשת תביעות ע"י עובדים אשר העמדה שלהם לא היתה נחותה משום מעמדם או מכוח תפקידיהם, וחרף זאת לא התריעו על מצב שאינו לשביעות רצונם במהלך זמן העסקה ממושך, כביכול, והגישו תביעות לבית הדין רק בתום עבודתם.
החלטות בית הדין מצביעות על כך שהשופטים היו חלוקים לעיתים בגישתם לשאלה: האם העדר תום לב מצדיק, כשלעצמו, דחית תביעה של עובד על אף שזכויותיו נובעות מכח חוק מגן? (השווה

פסק דין
פלאי קרני 30064/96 נ' האיגוד הארצי למסחר ניתן ביום 26/09/00).
שם נדונה שאלת קיום יחסי עובד מעביד, אך סבורים אנו כי יש בדברים שנאמרו שם כדי להשליך גם על המקרה שלפנינו.

ראה גם דעתו של כב' השופט פליטמן לעניין זה, והשווה אל מול פסיקתה של כב' השופטת ברק בפס"ד בוכריס נ' משרד השיכון, עבודה ארצי ל"ה 67: שם נקבע כי חוסר תום לב עלול במקרים קיצוניים לגבור על "סטטוס" ואף על זכויות הנובעות מחוקי מגן.

במקרה שלפנינו שוכנענו כי בשנת 1979, כאשר הוחלט להצמיד את השכר היסודי שקיבל התובע למדד המחירים לצרכן מחד גיסא, ולשלם לו רכיב שכר נוסף שתשלומו יבוצע אחת לחודשיים מאידך גיסא, הרי שלמרות שהתובע היה ער לכך שזכויות סוציאליות לא הופרשו בגין הרכיב הדו-חודשי (שכונה "בונוס") במהלך כל השנים, אין בכך כדי ללמד שידע כי מרכיב ה"בונוס" לא יהווה חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
לפיכך, ולעניין זה, לא שוכנענו כי הוכח "חוסר תום לב קיצוני" מצד התובע, כטענת הנתבעת.

3. התביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה :
א. התביעה לתשלום הפרשי שכר מבוססת על הסכם מיום 1988 (נספח ט' לתצהיר התובע) המובא להלן, ויכונה "הסכם 1988" : -

לכבוד
עמוס ויהודה גזית בע"מ
תאריך 28.04.88

אני הח"מ שניפר אריה ת.ז. 0405970
מאשר/ת בזה כי הוסכם ביני ובין מעבידתי חברת עמוס ויהודה גזית בע"מ
(להלן: "החברה") כי בהתחשב בשחיקת ערך הכסף, תשולם לי כל חודש מקדמה על חשבון תוספת היוקר בשיעור מלוא עלית המדד בחודש אשר קדם לו.
התוספת הנ"ל תהיה צמודה לבסיס מדד המחירים לצרכן אשר פורסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בתאריך 15.4.88 (להלן: "המקדמה").
תשלום המקדמה בשיעור הנ"ל הינו סופי ולא יהיה נתון לשינויים כלשהם.
למען הסר כל ספק, מוצהר ומוסכם כי המקדמה לא תיחשב כשכר עבודה, כל עוד לא תשולם בפועל תוספת היוקר עפ"י ההסדרים הקבועים במשק ולא תזכה אותי לתנאים סוציאליים כלשהם לרבות תגמולים, פיצויי פיטורין וכיוצ"ב.
תוקפו של ההסדר הזה מוגבל לשנתיים בלבד עד ליום1.4.90 ועד בכלל, הוא לא יהווה תקדים לגבי העתיד והוא שלוב וקשור להסכמתי הניתנת בזאת שתוספת השכר שאקבל החל ממשכורת אפריל 1989 תהיה בשיעור חמישה אחוזים 5% אחוז לשכרי בחודש מרץ 1989.
הנני מצהיר/ה ומאשר/ת כי ידוע לי כי המקדמה הנ"ל באה במקום תוספת היוקר או כל תוספת שכר אחרת יחולו על הצדדים מכח הסכם קיבוצי ו/או צוי הרחבה והנני מוותר/ת בזה במפורש ומתחייב/ת שלא להעלות כל טענה, תביעה או דרישה כלפי החברה בדבר תשלום תוספת יוקר או תוספות שכר אחרות כלשהן בנוסף למקדמות בשיעור המוסכם לעיל.
ולראיה באתי על החתום: ( - ) _
תוספת 5% (חמישה האחוזים) תחול על כל 12 המדדים לרבות המדד שיתפרסם ביום 15.4.89 וישולם בתחילת מאי 89.
( - )

טענות התובע:
1. בהתאם להסכם 1988 היה על הנתבעת לשלם לו, החל מ- 01/04/88 תוספת לשכרו, שתחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן, כשהמדד הבסיסי הינו המדד שפורסם בתאריך 15/04/88.
2. בהתאם להסכם הנ"ל היה על הנתבעת לשלם לתובע תוספת שכר בשיעור 5% על שכרו מחודש מרץ 1989 ואילך (שישולם באפריל 89).
3. שתי התוספות הנ"ל היו צריכות לחול לא רק על משכורתו היסודית אלא גם על התשלומים שכונו על ידי הצדדים בשם "בונוס".
4. הסכם 1988 הוארך וחל גם בשנים 1990-1991 וזאת מאחר שאם לא נערך הסכם חדש, יש להמשיך תוקף ההסכם 1988 הגם שנאמר בו כי הוא עד ליום 01/04/90.
5. לגרסת התובע לא שולמו לו מלוא הסכומים על פי סעיפים 1, 3 ו- 4 דלעיל.

זאת ועוד טוען התובע: מר יהודה גזית ז"ל הכיר בצדקת טענותיו של התובע בנושא הפרשי השכר, אך מאחר שנפטר לעולמו ולאחר מכן היה אחיו עמוס גזית שרוי באבל נמנע התובע מ"ללחוץ" יתר על המידה אף על פי שחזר והעלה דרישתו לתשלום הפרשי השכר.

לביסוס טענתו וגרסתו הביא התובע את המסמך שנערך על ידי רו"ח קבקוב (נספח ס' לכתב התביעה) ולטענת התובע אישר במסמך זה רו"ח קבקוב את טענות התובע לפיהן חייבת לו הנתבעת הפרשי השכר הנטענים לעיל.
בנוסף לכך ביקש להסתמך גם על הנספח יח' שנערך על ידי עובדת במשרדו של רו"ח קבקוב.

לגרסת הנתבעת, על פי הסכם 1988 חלה חובת ההצמדה למדד רק על השכר היסודי ולא על התשלומים שכונו בשם "בונוס" , והוא הדין באשר לתוספת בשיעור 5% שנקבעה בהסכם הנ"ל.
עוד טוענת הנתבעת כי משהוסכם ונקבע בהסכם 1988 שהוא מוגבל לשנתיים בלבד, אין מקום לתבוע בגינו לאחר 01/04/90.
הנתבעת טוענת כי את סכומי ההצמדה למדד ותוספת בשיעור 5% על פי התחייבותה כאמור בסעיפים 3. א. 1 ו- 2 לעיל היא שילמה במלואם ודוחה את פרשנותו של התובע להסכם ודרישתו לתשלום ההפרשים כאמור בסעיף 3. א. 5. לעיל.

ב. אנו דוחים טיעוניו אלה של התובע.

רו"ח קבקוב נפטר לבית עולמו וממכלול הראיות שהוצגו בפני
נו לא שוכנענו שהתחשיבים אשר במסמכים ס' ו- יח' נערכו ע"י משרד רו"ח קבקוב על יסוד נתונים שמסרה להם הנתבעת. לא ניתן כיום לומר, כגרסת התובע, כי מסמכי רו"ח קבקוב מאששים את טיעוניו וגרסתו לעניין תביעות הפרשי השכר.
די אם נציין שלחישוב ריבית 6% הנזכר במסמך הנ"ל אין כל איזכור בהסכמים שבין הצדדים ולא ברור מדוע חושב שיעור זה בנוסף לחישובי המדדים.

כשם שאין באפשרותנו לקבל כראיה, המבססת זכות כלשהי לתובע, את טענתו בדבר הסכמת המנוח יהודה גזית לשלם לו הפרשי-שכר, כך דוחים אנו גם את הסתמכות התובע על המסמכים ס' ו- יח' ורישומים וחישובים שנערכו לטענתו ע"י רו"ח קבקוב או ע"י אנשי משרדו, באין כל ראיה לכך שחושבו על בסיס נתונים שהנתבעת מסרה או שהסכימה להם.

בכך חוזרות הטענות שבמחלוקת ועומדות על מכונן, והבהרתן תיעשה בראש ובראשונה על יסוד האמור בהסכם 1988 אשר לגביו אין הצדדים חלוקים.

ג. כאמור לעיל, בהסכם בעל פה מ- 02/79 הוסכם כי שכרו של התובע יוצמד למדד המחירים לצרכן. (להלן: "המדד").

אנו קובעים כי בדיקת תלושי שכרו של התובע מלמדת כי מלכתחילה היה מקבל רק את חלק השכר שהוא השכר היסודי-כשהוא נושא הפרשי הצמדה למדד ואילו חלק השכר שהיה מכונה "בונוס" לא היה צמוד בערכו למדד.
כך נהגו הצדדים עד הסכם 1988 ואנו קובעים כי התובע קיבל מצב זה והסכים לו במשך כל אותן שנים, הן לדרך התשלום והן לכינוי "בונוס" כאמור.

קביעתנו דלעיל, לפיה יש לראות בחלק השכר שכונה "בונוס" כנכלל בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, אין פירושה כי בשל כך יש לקבוע באופן אוטומטי כי תנאים שעליהם הוסכם בקשר ל"שכר-היסודי" חייבים בהכרח לחול גם על הסכום שכונה "בונוס".
כשם שהצדדים הסכימו ונהגו בפועל לאורך תקופה של שנים שלא להפריש לתנאים סוציאליים אלא רק בגין השכר היסודי ולא בגין ה"בונוס", כך ניתן לראות גם את הסכם 1988 כמתייחס אך ורק לשכר היסודי ולא ל"בונוס", ואין בכך משום וויתור או פגיעה בזכות קוגנטית. (לעניין זה השווה: דב"ע נו/22-3 דורית פני גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ שם נקבע כי שתיקת העובדת במשך כל תקופת עבודתה כשלא הופרשו לתנאים סוציאליים כספים בגין רכיבי שכר מסויימים, וכשמדובר בהסכם אישי, תחשב כוויתור המחייב אותה גם לעת סיום עבודתה).

למניעת ספק נבהיר כי רק לשם פישוט הניסוח נוקבים אנו בשם "בונוס" ולא כדי להגדיר חלק שכר זה כהטבה, כבונוס-כפי שפסקנו לעיל.
כאשר קבעו הצדדים בהסכם 88 הצמדת שכרו של התובע למדד החל ממדד מרץ 1988 שפורסם ביום 15/04/88 לא ציינו שם כי הצמדה זו תחול גם על ה"בונוס".
מאחר שבעת חתימת ההסכם היה קיים כבר (מזה שנים כאמור) הנוהג לפיו התובע קיבל 2 רכיבי שכר, "שכר-יסודי" ושכר שכונה "בונוס" ואף בתשלומים נפרדים, חזקה על שני הצדדים שאילו התכוונו להחיל את ההצמדה גם על ה"בונוס" שעד לאותה עת כפי שקבענו לא שולם בהצמדה למדד-היו מציינים זאת באופן מפורש בהסכם 1988.
משלא כך עשו, אין מקום ל"מקצה שיפורים" בתיקון שייעשה עתה, ומבלי שתהיה לכך הסכמה ואף לא תשתית ראייתית נכונה.
כאמור, התובע עצמו לא התנגד במשך השנים לקבלת שני תשלומים ושני תלושים, כשהאחד בגין "שכר" והשני מכונה "בונוס". מכאן שהטרמינולוגיה שבין הצדדים המשיכה לנקוט לשון זו, וכאשר בהסכם 1988 מדובר ב"תוספת שכר" ואין איזכור של ה"בונוס" - חזקה עליהם שהתכוונו רק לאותו מרכיב שהוא השכר היסודי.

בחקירתו הנגדית של התובע (ראה פרוטוקול מיום 27/06/96 עמ' 15 ואילך) הוא נשאל בנושא ההצמדה של תשלומי ה"בונוס" למדד, ותשובותיו כמו גם תלושי השכר שלו אינם מאשרים את גרסתו בדבר ההצמדה הנטענת. התובע גם אישר (עמ' 15 שורה 20 לפרוטוקול הנ"ל) כי במסמך ג-1 לתצהירו הוא ביקש הפרשי הצמדה למדד על השכר החודשי אך לא ביקש זאת על תשלומי ה"בונוס". הסבריו של התובע לסכומים המופיעים בתלושי שכרו, כאילו מדובר בתשלומי "בונוס" צמודי מדד, נדחים על ידנו ועומדים בסתירה לסכומים הנקובים שם, אל מול העליות במדדי המחירים לצרכן שהיו באותה עת.

לא זו בלבד שהסכומים אינם תואמים את "קצב" השינויים במדדים, הנה מתרץ התובע את סכומי ה"בונוס" שהיו גבוהים לעיתים משיעורי עליית המדד -בתוספות יזומות על ידי הנתבעת. (ראה עדותו בעמ' 2 שורה 21-7 לפרוטוקול הדיון מיום 01/12/96).
כאן שינה התובע את חזית טיעוניו ו"הרחיב" את הזכויות שעליהן כביכול הוסכם עמו בפברואר 79: "ההסכם ב-79 היה שבמקום תוספות יוקר שמקבלים במשק מקבלים הצמדה מלאה ב- 100% למדד על השכר ועל הבונוס כשעל הבונוס יש אפשרות שאני יקבל מעבר להצמדה על המדד אך לא התחייבו לאיזה סכום". (שם, שורה 21-19).

לגרסה חדשה זו אין כל תימוכין בראיות שלפנינו ולכן מצאנו לדחותה.
גם עד התביעה קריצר, שעבד אצל הנתבעת וקיבל את שכרו באופן דומה לזה שקיבל התובע, דהיינו שכר יסודי ו"בונוס" אישר בעדותו בעמ' 3 שורה 19 לפרוטוקול מיום 23/05/99 : "בפועל הבונוס לא היה צמוד למדד".

כשם שנכונים הדברים לעניין ההצמדה למדד הם יפים גם באשר לתוספת של 5% שהתובע היה צריך לקבל החל ממשכורת 04/89, עפ"י הסכם 1988: תוספת זו היתה צריכה להיות מחושבת ומשולמת רק על השכר היסודי ולא על ה"בונוס" - כמבואר לעיל.
אנו מעדיפים לעניין זה את גרסת הנתבעת ועדיה, על פני גרסתו של התובע המבקשת להחיל את הוראות הסכם 1988 גם על תשלומי ה"בונוס".
התובע לא הוכיח את האמור בסיכומי ב"כ כי כאשר קיבל מן הנתבעת תשלומים בגין הפרשים - אלה היו הפרשי הצמדה למדד והפרשי 5% על סכומי ה"בונוס" שקיבל.
לא למותר לציין שראיה ראשונה לדרישות התובע בעניין הפרשי-השכר האמורים באה (כאמור בסעיף 5.1 לסיכומיו) החל מחודש 03/1990 דהיינו כאשר תוקפו של הסכם 1988 בא לסיומו, כאמור בהסכם עצמו: "תוקפו של ההסדר הזה מוגבל לשנתיים בלבד עד ליום 1.4.90 ועד בכלל, הוא לא יהווה תקדים לגבי העתיד... ".

לסיכום ביניים אנו קובעים כי תביעותיו של התובע לתשלום "הפרשי שכר" כהגדרתו, בגין אי-תשלום הפרשי הצמדה למדד ותוספת 5% על חלק השכר המכונה "בונוס" (סע' 3 א. 3), וכן תביעתו להפרשי הצמדה על השכר (סע' 3 א. 1) - שלא כומתה אך נקראה "מיזערית" בסיכומיו (ראה עמ' 4 סע' 1.14) - נדחים, ובכך מקבלים אנו כאמינה ונכונה את עדותו של גזית עמוס בתצהירו, כעולה מן השיחות שהוקלטו ע"י התובע, ולפיהן הסכומים ששילמה הנתבעת לתובע בגין "הפרשים" נועדו לרצות אותו ולשכנעו להסכים ולחתום על חוזה עבודה אותו ניסו הצדדים לגבש בשנת 1992. על כן אין לראות בכך משום אישורה של הנתבעת לטענת התובע כאילו הסכם 1988 חייב את הנתבעת לשלם לו הצמדה למדד ותוספת 5% - גם על תשלומי ה"בונוס".
קריאת תמלילי השיחות הממושכות שניהל התובע עם עמוס גזית מלמדת על כך שהתובע ניסה כל העת "למשוך את גזית בלשונו" ולהביאו לידי כך שיאשר את גרסתו של התובע בנושא הצמדת הבונוס למדד והחלת התוספת של 5% עליו.
אולם התובע עצמו אישר בחקירתו הנגדית בעמ' 2 שורה 25-22 לפרוטוקול הדיון מיום 28/05/00 כי עמוס גזית אמר לו בשיחה המוקלטת כי תשלום ה"בונוס" אינו צמוד ואינו נושא 5% תוספת.
בעמ' 3 שורה 16-9 לפרוטוקול הנ"ל העיד התובע כי אפילו בעת שעמוס גזית כבר היה מוכן לשלם לו הפרשי שכר-הדבר נעשה כמחווה של רצון טוב "ולהוציא ממני את המכירות".

בכך מאשר התובע את גרסת הנתבעת לפיה לא התחייבה לשלם לו הצמדה למדד ותוספת 5% על ה"בונוס" ; וכאשר שולמו לו כספים, נעשה הדבר אך ורק מתוך רצון להביאו להסכמה בדבר חתימת הסכם עבודה, כאמור לעיל.
כבר ציינו לעיל כי רק ב- 03/90 החל התובע לדרוש את הכספים בגין 5% על ה"בונוס" והצמדתו למדד.

4. טענה נוספת שהעלה התובע בתביעתו היא כי מאחר שהסכם 1988 היה תחום בתוקפו עד חודש 04/90, והיות ולא נערך ולא נחתם הסכם נוסף לאחר זאת, יש לראות בתנאי הסכם 1988 כמחייבים את הצדדים עד תום תקופת העסקתו של התובע.

את הטיעון והפרשנות הזו אנו דוחים מכל וכל. הסכם 1988 נוסח באופן ברור ודווקני, וכאשר נאמר בו כי תוקפו "מוגבל לשנתיים בלבד עד ליום 1.4.90" וכי "הוא לא יהווה תקדים לגבי העתיד" משמע שני הצדדים הבינו, הצהירו והסכימו על שני התנאים האמורים.
לפיכך, בהעדר הסכמה שונה מחייבים התנאים הנ"ל ואין לעשות את שמבקש ב"כ התובע לעשות בסיכומיו: "אין להקיש מהעדר כתב על אי הארכה של ההסכם" כפי שהוא כותב בעמ' 12 לסיכומיו.
ואולם לא על דרך השלילה יש להוכיח את הטענה כי תוקף ההסכם הוארך ע"י הצדדים, אלא באופן פוזיטיבי ודווקני.

לאור האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לתשלום הפרשי שכר מכל סוג שנתבע מחודש 03/89 ועד ליום 16.4.93, מועד סיום העסקתו של התובע.

5. אופן חישוב יתרת פיצויי פיטורים :

התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בסך 384,560 ₪ ובניכוי 145,631 ₪ ששולם לו.
תחשיב הפיצויים של התובע מבוסס על שכר חודש 03/93 ברוטו 17,431 ₪ המורכב מ- 8,984 ₪ השכר היסודי ו- 8,447 ₪ ה"בונוס".
בהתאם לאמור בפסק דיננו לעיל לצורך חישוב פיצויי הפיטורים יש לראות גם את הרכיב המכונה "בונוס" בגדר השכר הקובע.

לפיכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים כדלקמן: -

286,159 ₪ = 12 : (197 x 17,431)

הסכום האמור יישא פיצויי הלנה בגובה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/05/1993 ועד למועד התשלום בפועל, וינוכה ממנו כל סכום ששולם לתובע ע"י הנתבעת (בין בעצמה ובין ע"י שחרור כספי פיצויים מקופת גמל ו/או קופה לפיצויים או ביטוח מנהלים) כשהסכומים ששולמו לתובע יחושבו אף הם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם לתובע ועד למועד תשלום היתרה שפסקנו לעיל.

יתרת סכום פיצויי פיטורים הנתבעת ע"י התובע עקב חישוב שכרו האחרון בצירוף הפרשי מדד ותוספת 5% נדחית לאור האמור לעיל.

6. התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין אי תשלום הפרשי פיצויי פיטורים במועדם:

סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע לאמור:
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום לא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

סעיף 20 (ד) לחוק הגנת השכר שכותרתו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים קובע לאמור:
" הוראות סעיפים 17 א, 18 ו- 19 יחולו, בשינויים המחוייבים לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין; חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד;
הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לעניין קביעת הזכות לפיצויי פיטורים או שיעורם".

אנו קובעים כי בתום מסכת הראיות והעדויות שהובאו במהלך המשפט שוכנענו שהסכומים אשר שילמה הנתבעת לתובע כפיצויי פיטורים, חושבו על פי מיטב הבנתה והכרתה את הנתונים העובדתיים שהיו נכונים במועד תשלומם, ובהתאם לגרסתה העובדתית ופרשנותה המשפטית דאז. שוכנענו כי הנתבעת לא התכוונה או ביקשה לשלול מהתובע זכותו לקבלת פיצויי פיטורים, ולאור התוצאה והמסקנות המשפטיות אליהן הגענו בפסק דיננו ברור שהמחלוקת הכנה והאמיתית בין הצדדים הצריכה הכרעה שיפוטית.
בכך נשלל "התוקף המוסרי" מהענקת פיצויי ההלנה על אותו סכום שיגיע לתובע כיתרת-פיצויי פיטורים על פי פסיקתנו דלעיל, ואנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומעמידים אותם בגובה שיעורי הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

נוסיף ונציין כי כבר נפסק ב

פסק דין
שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 30029/98 מכון בית יעקב למורות בירושלים נ' גאולה חסן, עבודה ארצי כרך ל"ג (36), 25 בין היתר כי: "יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה ועליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו".
וכן ראה פסק דינה המרחיב של כב' השופטת נ. רות בתיק עב 6992/00 ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה ואח' מיום 25/05/03 (טרם פורסם) בעמ' 8 (ג-2) (ג-3).

7. פדיון חופשה

התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פדיון 16 ימי חופשה, בסך 5,463 ₪ (ראה סעיף 31 לתביעה).
בסיכומיו טען ב"כ התובע כי על הנתבעת לשלם לתובע פדיון 8 ימי חופשה בלבד (ראה סעיף 10.2 לסיכומים, עמ' 17) אף זאת בסך 5,463 ₪ .

מאידך גיסא טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתשלום פדיון חופשה מאחר שיצא בפועל לחופשה ארוכה מזו שנותרה לזכותו טרם סיים עבודתו בנתבעת.
התובע יצא לחופשה, על דעת עצמו, בתקופת ההודעה המוקדמת (ראה סעיף 9 למכתב בא-כוחו, נספח יא' לתביעה; ראה עדות התובע בעמ' 9 שורות 19-5 ושורות 8-5 בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 02/04/96 וכן עמ' 4 שורה 26 לפרוטוקול הדיון מיום 17/09/98).

משלא נסתרו עדויות הנתבעת וראיותיה לעניין מספר ימי החופשה שעמדו לזכות התובע ואשר אותם ניצל, ועפ"י הודאתו כאמור לעיל, אנו קובעים כי לעת סיום העסקתו ע"י הנתבעת לא היה התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה ותביעתו בעניין זה נדחית.

8. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ה באייר, תשס"ג (27 במאי 2003) בהעדר הצדדים.
אהובה עציון
, שופטת

נ.צ. - מר אחיעזרא
נחתם ביום .

נ.צ. - מר ביצור
נחתם ביום .

דלית/








עב בית דין אזורי לעבודה 301667/93 אריה שניפר נ' עמוס ויהודה גזית בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/05/2003)