פסקי דין על יורשי מוסא חסונא | פסקי דין על הודה אלסעדי | פסקי דין על פטמה חסונה ואח' | פסקי דין על שר האוצר | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל |

1848/97 הפ     06/03/2006




הפ 1848/97 יורשי מוסא חסונא, הודה אלסעדי, פטמה חסונה ואח' נ' שר האוצר, מינהל מקרקעי ישראל




בעניין:
1


בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
הפ 001848/97

ה"פ 10780/99
ה"פ 840/01


לפני
כב' השופטת ענת ברון
תאריך:

06/03/2006







1.
יורשי מוסא חסונא

באמצעות מנהלי עזבונו סרי ומאלק חסונא
2.
הודה אלסעדי
3.
פטמה חסונה

4.
ג'זאלה חסונה

5.
הדיה חסונה

6.
נאדיה חסונה

7.
סאמיה געסוס

8.
עדנאן חסונה
בעניין:

המבקשים







נ
ג
ד




1 . שר האוצר

2 . מינהל מקרקעי ישראל


המשיבים















פסק דין

רקע עובדתי
1.
המבקשים 2 – 8 הם יורשיו של המנוח יעקב חסונא שהיה בעלים של חלקים מן המקרקעין הידועים כחלקות 36, 37, 38, 40 ו-45 בגוש 3994, ששטחם הכולל כ-45 דונם; והמבקשים 1 הם יורשיו של המנוח מוסא חסונא, שהיה בעלים של חלקים מן המקרקעין הידועים כחלקות 45, 49, 50 ו-51 בגוש 3994, ואשר שטחם הכולל כ-55 דונם (להלן: "המבקשים" ו"המקרקעין" לפי העניין).


ביום 30/4/94 (להלן: "מועד ההפקעה") פרסם שר האוצר
הודעה בילקוט הפרסומים 4211 על כוונתו לרכוש את המקרקעין לצרכי ציבור מכוחה של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, וזאת לצורך הרחבת נמל התעופה בן-גוריון. המבקשים הגישו שלוש תובענות: ה"פ 1848/97, ה"פ 10780/99 וה"פ 840/01, ובהן עתרו לפיצויים בגין ההפקעה.


הדיון בתובענות אוחד.


במשך השנים ניהלו המבקשים והמשיבים משא ומתן ביניהם על היקף הפיצויים המגיעים להם – בין בכסף ובין בקרקע חלופית, אך התקשו להגיע להסכמה על שווי זכויות המבקשים במקרקעין. לבסוף הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שהוגשה לבית המשפט ביום 22/6/03 (להלן: "ההסכמה הדיונית"), אשר לפיה ימונה שמאי "פוסק מכריע" אשר ידון בשאלת שווי הזכויות במקרקעין, ופסיקתו תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור. הצדדים הסכימו עוד כי השמאי הפוסק יתבקש לקבוע את היחס שבין המקרקעין נשוא תובענה זו לבין מקרקעין אחרים שהופקעו באותו אזור, שהיו בבעלות חברת "מהדרין בע"מ", ושבהם נקבעו זה מכבר ערכים לקביעת שווי המקרקעין שם, ומקרקעין אלה נקבעו כנקודת המידוד (
benchmark
) לעניין הנדון כאן. הצדדים הסכימו, שלאחר קבלת הכרעתו של השמאי הפוסק, יתבקש בית המשפט להכריע בשאלת שיעורי הריבית וההצמדה אשר יתוספו לפיצוי, ולאחר הכרעה זו תוגש פסיקתא לבית המשפט אשר תביא לידי ביטוי הן את הכרעות השמאי הפוסק והן את קביעת בית המשפט בעניין הריבית (ראו: סעיף 10 להסכמה הדיונית)

2.
בהתאם להסכמה הדיונית, מונה מר עודד האושנר (לעיל ולהלן: "השמאי הפוסק") כפוסק מכריע כאמור בהסכמה הדיונית, וביום 6/12/04 הגיש את חוות דעתו ובמסגרתה את החלטתו (נספח א' לבקשה נשוא בש"א 2912/05 בתיק ה"פ 1848/97, להלן: "חוות הדעת" ו"החלטת השמאי הפוסק"). בחוות הדעת קבע השמאי הפוסק את ערכם של המקרקעין נשוא תובענה זו ביחס למקרקעין שהוגדרו כנקודת המידוד. בעקבות חוות דעת זו, הגישו המבקשות 2 – 7 בקשה לבית המשפט ליתן להחלטת השמאי הפוסק תוקף של

פסק דין
חלקי. בדיון שנערך בבקשה זו טענו המשיבים כי השמאי חרג מן הסמכות שניתנה לו על פי ההסכמה הדיונית, כאשר לא הסתפק בקביעת היחס בין שווי הזכויות במקרקעין השונים, אלא אף נקב סכום. בית המשפט (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) פנה בהסכמת הצדדים אל השמאי הפוסק בבקשה להבהרת החלטתו, וזה השיב כי לא נקב סכום, אלא ביקש אך להבהיר את העיקרון באמצעות דוגמה מוחשית. לאחר קבלת ההבהרה דחה בית המשפט את הבקשה בהחלטה מיום 14/7/05, ובמסגרתה קבע כי השמאי הפוסק לא חרג מסמכותו. בית המשפט אף חיווה דעתו כי אין מקום ליתן

פסק דין
חלקי באותו שלב, בשל העובדה שבין הצדדים נותרה מחלוקת בשאלת הריבית – זו העומדת להכרעה לפניי כעת – וכי

פסק דין
יינתן לאחר שהצדדים יטענו במחלוקת זו.

3.
השאלה שנותרה שנויה במחלוקת היא אפוא שאלת הפרשי ההצמדה והריבית על שווי הזכויות במקרקעין, ובסוגיה זו נקבע בסעיף 7 להסכמה הדיונית:

"לאחר ההכרעה של הפוסק יקבע דיון בפני
ביהמ"ש בו יידרש בית המשפט להכריע, לאחר דיון וטיעון ע"י הצדדים, אך ורק בסוגיית הפרשי הצמדה וגובה הריבית שתשולם על סכום הפיצויים שנפסק."


התיק נקבע לדיון לפניי ביום 27/10/05, ובמועד זה נקבע כי הצדדים יגישו סיכום טיעוניהם בכתב – הן לעניין הפרשי ההצמדה וגובה הריבית, והן לעניין ההוצאות ושכר טרחת עו"ד, כפי שאמנם עשו.

שיעור הריבית – רקע נורמטיבי
4.
כאמור, השאלה שנותרה להכרעה בהתאם להסכמה הדיונית היא מהו שיעור הפרשי ההצמדה והריבית שבו יש לחייב את המשיבים בגין פיצויי ההפקעה, כאשר ייאמר שבנדון זה למעשה מתמצית המחלוקת בשיעור הריבית. דבר החקיקה הרלוונטי לעניין זה הוא חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד – 1964 (להלן: "החוק").


סעיף 8 (א) לחוק קובע כדלקמן:

"נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן תשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום י' בניסן תשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד, לפי זה:
(1)
הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב);
(2)
ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו חל מועד הרכישה".

נוסחו של סעיף 8 (א) הנוכחי לחוק הוא תוצאה של תיקון מס' 8 לחוק (פורסם: ס"ח תשנ"ה מס' 1502 מיום 3/2/1995, עמ' 107; להלן: "תיקון 8"), שהתקבל בכנסת ביום 24/1/95. לפני תיקון 8, תוקן סעיף 8 (א) פעמיים: תחילה תוקן בשנת 1977 במסגרת תיקון מס' 2 (פורסם: ס"ח תשל"ז מס' 856 מיום 25/3/1977, עמ' 148; להלן: "תיקון 2"), שבו נקבעה הזכות לריבית ולהפרשי הצמדה בגין הפיצויים, ובתיקון מס' 3 (פורסם: ס"ח תשל"ח מס' 893 מיום 10/4/1978, עמ' 120; להלן: "תיקון 3"), המרחיב את הזכאות לפיצויים צמודים ונושאי ריבית ומחיל זכאות זו גם על הפקעות שנעשו מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 ופקודת הדרכים (רחבן והתווייתן). תיקון 3 איננו נוגע לענייננו.

5.
נוסחו של סעיף 8 (א) לחוק לאחר תיקון 2 היה כדלקמן:

"נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, למעט פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, ופקודת הדרכים (רחבן והתוויתן), ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה על שווי הזכויות בלבד, לפי זה:
(1)
הריבית תחושב מיום פרסום ההודעה על הרכישה ברשומות (להלן – ההודעה) עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות בבנק הדואר;
(2)
ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו פורסמה ההודעה."

השוואת נוסח הסעיפים מעלה כי השינוי שהכניס תיקון 8 לחוק היה באופן חישוב הריבית שישאו פיצויי ההפקעה, כאשר באופן חישוב הפרשי ההצמדה לא חל שינוי. לאחר תיקון 2 ועובר לתיקון 8 נשאו פיצויי ההפקעה ריבית שנתית בלתי צמודה בסך 4% לשנה, ואילו לאחר תיקון 8 נושאים פיצויי ההפקעה בגין התקופה מהפקעת המקרקעין ועד 31/3/93 ריבית בלתי צמודה של 4% לשנה ובגין התקופה המתחילה ביום 1/4/93 ומסתיימת בתשלום הפיצויים בפועל ריבית צמודה בסך 1.5% לשנה.

מכאן שבענייננו, מאחר שמועד ההפקעה הוא 30/4/94, כלומר לאחר יום 1/4/93, שהוא מועד תחילתו של החוק (ראו: סעיף 6 (א) לתיקון 8), המשיבים טוענים כי פיצויי ההפקעה, כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן, יישאו "ריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה" ממועד ההפקעה ועד מועד התשלום.

המבקשים מצידם טוענים כי יש להוסיף לפיצויי ההפקעה כשהם צמודים, "ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה", מהטעמים שאפנה לדון בהם כעת.

פרשנותו של סעיף 8 לחוק
6.
בפי המבקשים שתי טענות חלופיות בעניין זה. ראשית, הם טוענים, פרשנות סבירה של החוק מחייבת להחיל את תיקון 8 ממועד פרסומו, הוא יום 3/2/95, ואילך. שנית ולחלופין הם טוענים, כי גם אם לא זה המצב על פי לשון החוק ופירושו הסביר, הרי החלתו של תיקון 8 איננה חוקתית, באשר היא פוגעת בזכות הקניין, שהוכרה כזכות חוקתית על-חוקית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"), ועושה כן מבלי שתעמוד בתנאי סעיף 8 לחוק היסוד (להלן: "פסקת ההגבלה"), שלפיו:

"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו."

7.
לטענת המשיבים, לשון החוק אינה משתמעת לשתי פנים. הגם שתיקון 8 הוחק ביום 3/2/95, היום הקובע לפיו הוא יום 1/4/93 והמחוקק ביקש, בלשון ברורה וחד משמעית, להחיל את תיקון 8 רטרואקטיבית ממועד זה. אומר מיד, כי דעתי היא שבעניין זה הצדק עם המשיבים.


אמנם המבקשים צודקים בטענתם כי חזקה היא כי דבר חקיקה צופה פני עתיד. בעניין זה מפנים המבקשים לפסק הדין בבג"ץ 9098/01 ילנה גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2004 (4), 1390 (להלן: "עניין גניס"). אלא ששגגה נפלה, ככל הנראה, מלפני המבקשים, והציטטה שראו להביא מפסק הדין בעניין גניס מציגה אך חלק מהתייחסותו של פסק הדין לחזקת העדר הרטרואקטיביות, מבלי שתציג את האפשרות לסתור את החזקה, וכלשונו של כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בסעיף 17 לפסק דינו בעניין גניס:

"המחוקק לא העניק כל אשראי לפרשן המשכיל, וחששו מפני חזקת האי-רטרואקטיוויות היה כה רב עד שראה להודיענו, ולחזור ולהודיענו, שוב ושוב, שכוונתו היא לעקור הטבות מעיקרן, למיום תחילתו של תיקון מס' 5. פירושו של סעיף 20 לחוק ההסדרים בנושא הרטרואקטיוויות פירוש חד-משמעי הוא. המחוקק היטיב - היטיב והיטיב - להודיענו כוונתו כי פועלה של שלילת ההטבות נועד להיות מלמפרע, למיום תחילת החוק שהעניק אותן הטבות, וכך נסתרת במלואה חזקת האי-רטרואקטיוויות."



מכאן שגם חזקת האי-רטרואקטיביות, אשר המבקשים תולים בה את יהבם, חזקה הניתנת לסתירה היא. אמנם דבר החקיקה שנדון בעניין גניס איננו אותו דבר חקיקה שנדון בענייננו, אבל כמו בעניין גניס, גם כאן הבהיר המחוקק הבהר היטב בשני מקומות נפרדים את תחולתו הרטרואקטיבית. ראשית, בסעיף 1 לתיקון 8, הוא סעיף 8 בחוק לאחר התיקון, מוצג התאריך 1/4/93 כתאריך שאחריו ישתנה שיעורה של הריבית ואופן חישובה; ואילו סעיף 6 (א) לתיקון 8, הנושא את הכותרת "תחילה, תחולה וקיום תוקף", קובע כהאי לישנא:

"תחילתו של חוק זה, למעט סעיף 5, ביום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993) (להלן – יום התחילה), והוראותיו יחולו גם על רכישה שנעשתה לפני יום התחילה ביחס לאותו חלק מהפיצויים שטרם שולם."



והנה, כלשונו של כב' השופט חשין, "גם חגורה, גם כתפיות, גם כפתורים מהודקים עד מחנק" (עניין גניס, ס' 17 לפסק דינו של כב' השופט חשין), וחזקת אי-הרטרואקטיביות נסתרה ואיננה עוד.
8.
מסיכומי המבקשים עולה, כי המבקשים מפרשים את הוראות סעיף 8 לחוק פירוש שאיננו עולה בקנה אחד עם לשון החוק. לטענת המבקשים, במועד ההפקעה היו המבקשים זכאים לריבית לא צמודה בת 4% לשנה בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, שכן במועד זה טרם פורסם תיקון 8 וזה היה המצב לפי תיקון 2 שהיה אז בתוקף. אלא שסעיף 8 לחוק איננו קובע כי בעל זכויות במקרקעין שהופקעו יהיה זכאי לתשלום ריבית בשיעור אחיד, בהתאם למועד ההפקעה, כי אם קובע באופן ברור ומפורש כי במקרים שבהם בוצעה ההפקעה עובר ליום התחילה כהגדרתו בתיקון 8, אזי סך הפיצויים שבעל הזכויות במקרקעין שהופקעו יהיה זכאי להם הוא שווי הזכויות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לא-צמודה בשיעור של 4% לשנה עד ליום 31/3/93, וריבית צמודה בשיעור 1.5% לשנה מיום 1/4/93 ועד מועד התשלום.


בענייננו חל מועד ההפקעה לאחר מועד התחילה של תיקון 8, ולכן זכאים המבקשים לפי החוק בנוסחו שלאחר תיקון 8 להפרשי הצמדה ולריבית צמודה של 1.5% לשנה בלבד.


טענת המבקשים שלפיה אילו שולם הסכום מיד עם הפקעת המקרקעין היו המבקשים זכאים להפרשי הצמדה וריבית בהתאם לנוסחו של החוק עובר לתיקון 8 היא טענה תיאורטית בלבד, שכן הפרשי הצמדה וריבית נועדו לשמור על ערכו של הכסף או לייצג השקעה פוטנציאלית שלו בתקופה המתחילה במועד יצירת הזכות ומסתיימת במועד התשלום. אם בין שני המועדים האמורים אין פער זמנים, ממילא לא קמה הזכות לריבית ולהפרשי הצמדה, והדברים מובנים מאליהם.



הטיעון החוקתי
9.
לטענת המבקשים, החלתו של תיקון 8 באופן רטרואקטיבי אינה חוקית בעליל, באשר היא פוגעת בזכות הקניין שלהם באופן שאיננו עומד בתנאי פסקת ההגבלה. לטענה זו עונים המשיבים, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית להכריע בחוקיותו של חוק ובעמידתו בתנאי פסקת ההגבלה אשר בחוק היסוד, באשר סמכות זו נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, אך לו לבדו.


טענה זו, אין לקבלה. בפסק הדין בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט (4) 221, 266 (להלן: "עניין בנק המזרחי") קבע כב' הנשיא (בדימוס) מ' שמגר:

"האחריות ליישום שלטון החוק מונחת על כתפי הרשות השופטת, אם הנושא מובא להכרעה בפני
ה בדרכים שנקבעו לכך בחוק. יישום שלטון החוק כולל את השמירה על מערכות הסמכות והמדרג של הנורמות. מכאן, כי אם חקיקת משנה סותרת חוק - בית המשפט מוסמך להעניק תרופה; כך, אם חוק רגיל סותר הוראה חוקתית - בית המשפט מוסמך להעניק תרופה."



ונוקט כב' הנשיא שמגר לשון כללית – "בית המשפט", ולא בית משפט מסוים; וניתן ללמוד על גישתם זו הן של כב' הנשיא מ' שמגר והן של כב' הנשיא א' ברק מדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין שנמצא דווקא חולק עליהם:

"חבריי הניחו תשתית עיונית לסמכותו של בית-משפט לפסילת חוקי כנסת, ואנוכי הוספתי עליהם במקצת. ועדיין תטרוד אותנו שאלה באשר למחזיקים בסמכות זו: האם יהיו אלה כל בתי-המשפט בארץ לערכאותיהם, או שמא תיוחד הסמכות לבית-המשפט העליון בלבד בשיבתו כבית-משפט גבוה לצדק?

חבריי לא נדרשו כלל לשאלה, ונוכל להסיק מדבריהם, ולו במשתמע, כי כל בתי-המשפט בארץ - למקטון ועד גדול - כולם מוסמכים הם לפסול חוקים של כנסת. והוא כמעשה בית-המשפט המחוזי בענייננו. מתוך שהשאלה לא הועלתה לפנינו להכרעה, לא אביע דעתי בה. אומר אך זאת, שיש יסוד איתן להשקפה כי סמכות פסילתם של חוקי כנסת ראויה היא שתהיה שמורה אך לבית-המשפט הגבוה לצדק, לו בלבד, להוציא כל בתי-המשפט האחרים כולם. אכן, המסורת המשפטית המקובלת עלינו - מסורת המשפט המקובל - מכירה סמכות לכל בתי-המשפט להצהיר על דברי-חוק כבטלים מעיקרם. ואולם במה היו

דברים אמורים עד כה, בחקיקת-מישנה שנעשתה (לכאורה) על-פי חוק הכנסת."
(ס' 139 לפסק דינו של כב' השופט חשין, ההדגשה שלי – ע.ב.)



ואילו פרופ' א' ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ואח'
, 2004), בעמ' 354 כותב:

"כאשר הכרזת הבטלות נעשית בכל בית משפט למעט בית המשפט העליון, הבטלות פועלת רק בין הצדדים. אין הוא מתבטל כלפי הציבור כולו."



מכאן שאף לגישתו של פרופ' ברק כאמור, מוסמך כל בית משפט להכריז על בטלותו של חוק, לא רק בית המשפט העליון, אם כי נפקות ההכרזה שונה.

10.
נמצאנו למדים, כי הסמכות לקבוע כי חוק נתון איננו עומד בתנאים שמציבה פסקת ההגבלה נתונה אף בידי בית משפט זה – גם אם רק לצורך הכרעה בסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים. אלא שבקיומה של הסמכות לא די, כדבריו של כב' השופט חשין בעניין גניס:

"ואולם, כפי שלמדנו ושנינו, עד שנידרש לטענת בטלותו של חוק, שומה עלינו, בראש וראשונה, לפרש את החוק כלשונו וכתכליתו; להוסיף ולקבוע את תחומי פרישתו; ואגב פרשנות זו הוטל עלינו הנטל לעשות כמיטבנו ולנסות להשלים בין הוראות החוק לבין הוראות חוק היסוד."
(עניין גניס, ס' 15 לפסק דינו של כב' השופט חשין).



ומן ההלכה אל המעשה. המבקשים טוענים, כי תיקון 8 פוגע בזכות מהותית אשר הוקנתה להם בחוק, ואשר הפגיעה בה היא פגיעה בקניינם. אלא שכפי שמבהירים השופטים כולם בעניין גניס, על אף המחלוקת ביניהם באשר לתוצאת העניין שם, לא כל פגיעה בקניין עולה כדי הפרת דרישת סעיף 3 לחוק היסוד, שלפיו "אין פוגעים בקניינו של אדם". עמד על כך כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' מצא, (שלמען הסדר יוער שהיה בדעת מיעוט בעניין גניס, אך לא בהקשר זה):

"מה משמיעה לנו הבחינה החוקתית במקרה שלפנינו? כחברי
השופט חשין
, אף אני סבור כי החוק המזכה הקים לזכאים על-פיו זכות מהותית, וכי מחוקק החוק המתלה לא היה רשאי להתעלם מהסתמכותם עליה. זכות מהותית זו היא בגדר 'קניין', כמשמעו בסעיף 3 לחוק-היסוד (ראו: ע"א 6821/93
בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי
, פ"ד מט(4) 221, 431?433, וכן את הערתי בעמ' 578). כן נכון אני לקבל, כי הפגיעה בקניינו של מי שלא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על החוק המזכה, עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק-היסוד. לאמור: בהיעדר אינטרס לגיטימי של הסתמכות, חזקה היא כי היד החקיקתית שנתנה רשאית גם לקחת ובכך אין לראות משום פגם חוקתי. לא כן הדבר בפגיעה במי שהסתמך על זכות הקניין האמורה ושינה את מצבו לרעה בעקבות החוק המזכה. גם אם נראה פגיעה זו כהולמת את ערכיה של מדינת ישראל וכמיועדת להשגתה של תכלית ראויה, הרי שאין היא יכולה להיחשב לפגיעה מידתית."
(ההדגשה שלי – ע.ב.)



הנה כי-כן, אף השופט מצא, אשר סבר בעניין גניס כי יש מקום לקבוע את בטלותו של סעיף החוק שעמד שם לדיון, הסכים עם שופטי הרוב, כי גם זכות מהותית שהיא בגדר קניין איננה חסינה לחלוטין מפני פגיעה.


אעיר כי בעניין גניס היו הדברים אמורים בזכות לקבל מענק כספי מן המדינה, זכות שניתנה מכוחו של חוק אחד ונשללה מכוחו של חוק אחר.

11.
מהי הזכות שעל הפגיעה בה קובלים המבקשים דכאן? זוהי זכותם הקניינית, כך לטענתם, לקבל לא רק את הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין, אלא אף ריבית והפרשי הצמדה בגין אותו פיצוי, ולא סתם ריבית והפרשי הצמדה, אלא ריבית בשיעור מסוים ובאופן חישוב מסוים. טענה זו אין בידי לקבל.


החוק קובע זכות לפיצוי בגין הפקעת מקרקעין. כך קובע סעיף 2 (א):

"נרכש מכוח חוק רכישה חלק מחלקה ולאחר מכן נרכש, בין מכוח אותו חוק ובין מכוח חוק רכישה אחר, חלק נוסף מאותה חלקה, לא יעלה, על אף האמור בחוק רכישה, השטח הכולל, שנרכש ללא תשלום פיצויים בכל רכישות אלה ביחד, על אחוז מקסימלי משטח החלקה המקורית כמפורט בסעיף זה, ועל העודף ישולמו פיצויים לפי חוק הרכישה שמכוחו בוצעה הרכישה האחרונה."


נמצאנו למדים, כי הזכות המהותית שמקנה החוק היא לפיצוי בגין הפקעת מקרקעין, וכי הוא בא ליצור אחידות בעניין הזכות לפיצויים בגין הפקעה מכוח דברי חקיקה שונים. עובר לתיקון 2, לא קבע החוק כל מנגנון הצמדה של הפיצויים לפיו, ואף לא קבע תשלום ריבית בגין פיצויי ההפקעה. אין חולק כי לעותרים זכות קניינית בת הגנה על זכויותיהם במקרקעין ומכוח זכות זו הם זכאים לפיצוי בגין הפקעתם של אותם מקרקעין; אך ניתן בהחלט להקשות: האם שיעור הריבית שנקבע בחוק עובר לתיקון 8 מקים למבקשים "זכות קניינית" בת הגנה לשיעור מסוים של ריבית, או אף לתוספת ריבית בכלל, או שמא הזכות הקניינית המהותית היא אך לשוויין של הזכויות, ואילו תוספות בגין הפרשי הצמדה ובמיוחד תוספת ריבית הם אך מנגנוני עזר לחישוב הזכות הקניינית, ואינם בני הגנה. תהא התשובה אשר תהא, אינני רואה צורך להרחיב בסוגיה זו, שכן אפילו קיבלתי את טענת המבקשים כי קמה להם זכות בת-הגנה לשיעור ריבית נתון, לא יהא בכך כדי לסייע להם. להלן אבאר את דבריי.

12.
כפי שהבהיר השופט מצא בעניין גניס, בהעדר אינטרס הסתמכות לגיטימי של המבקשים, אין פגם חוקתי בכך שהמחוקק שב ונוטל את אשר הקנה, וכל עוד לא שינו המבקשים את מצבם לרעה בגין הסתמכותם, לא ימהר בית המשפט לקבוע כי דבר חקיקה ראשית עומד בסתירה להוראה חוקתית.


והנה, הן ההיגיון הפשוט והן החוק מלמדים, כי למבקשים אין ולא יכולה להיות טענה לאינטרס הסתמכות לגיטימי בשיעור מסוים של ריבית. ההיגיון הפשוט כיצד? החוק נועד להסדיר את מנגנון תשלום הפיצויים בגין הפקעת קרקעות. אין מדובר בעסקה רצונית, שבה יכול המוכר לשקול את תנאי העסקה ולסרב לבצעה. במקרה דנן, גם אילולא נקבע מנגנון של תוספת הפרשי הצמדה וריבית לפיצויים, לא הייתה בררה בידי המבקשים אלא להעביר את החזקה במקרקעין לידי המשיבים. משכך, אין לקבל טענת הסתמכות מצדם באשר לשיעור הריבית. זאת ועוד: טענת הסתמכות יש להעלות באופן מפורש ולהוכיח בראיות; בענייננו לא העלו המבקשים טענה זו כלל, ועל אחת כמה וכמה שלא הוכיחו אותה.


והחוק, כיצד הוא מלמד על העדרה של טענת הסתמכות? סעיף 12 לחוק קובע:

"שר האוצר
רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לשנות את שיעורי הריבית וההצמדה האמורים בסעיף 8."



עינינו הרואות, כי החוק עצמו – מקור הזכות – מסייג את הזכות וקובע מנגנון לשינויה. והנה בענייננו, לא זו בלבד ששינוי שיעור הריבית נעשה בהתאם לחוק, אלא שמעל ומעבר לנדרש, שונה שיעור הריבית בחוק ממש, ולא בהחלטת שר האוצר
שהתקבלה באישור ועדת הכספים של הכנסת.


הפועל היוצא מכל האמור הוא, שלמבקשים לא יכול היה לצמוח אינטרס הסתמכות בר הגנה על שיעורי הריבית שנקבעו בסעיף 8 לחוק.

13.
עוד עותרים המבקשים, כי מיום מתן הכרעתו של השמאי הפוסק בשאלת שווי הזכויות ועד ליום התשלום בפועל, תיקבע הריבית על פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. המשיבים מתנגדים לדרישה זו, והצדק עמם.


כלל פרשני בסיסי הוא שהוראה ספציפית גוברת על הוראה כללית (ראו, למשל: בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח (1) 529, 541 והאסמכתאות שם), ובענייננו: הדין הספציפי החל על פיצוי בגין הפקעת מקרקעין לצרכי ציבור הוא סעיף 8 לחוק, ואילו חוק פסיקת ריבית והצמדה הוא בבחינת דין כללי. בעניין מועד תחילת חישוב הריבית ומועד סיומו של החישוב, קובע סעיף 8 (1) לחוק כללים ברורים:

"הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב)".


ומכאן שאין בענייננו תחולה לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד
14.
לטענת המשיבים, לפי סעיף 7 להסכמה הדיונית מוסמך בית המשפט לדון אך ורק בגובה הריבית על סכום הפיצויים. מכך מסיקים המשיבים, כי אין בסמכותו של בית המשפט לדון בשאלת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין, שלהם עותרים המבקשים.


וכך נאמר בסעיף 7 להסכמה הדיונית:

"לאחר ההכרעה של הפוסק יקבע דיון בפני
ביהמ"ש בו יידרש בית המשפט להכריע, לאחר דיון וטיעון ע"י הצדדים, אך ורק בסוגיית הפרשי הצמדה וגובה הריבית שתשולם על סכום הפיצויים שנפסק."
(ההדגשה שלי – ע.ב.)



אומר מיד כי אין בידי לקבל את עמדת המשיבים, שלפיה לשון הוראת סעיף 7 להסכמה הדיונית מלמדת על כך שהצדדים התכוונו לשלול את זכותם לדרוש הוצאות בהליך זה. בראשיתו של ההליך בתיק זה הייתה חזית המחלוקת בין הצדדים רחבה, ונסבה על גובה הפיצוי שישולם למבקשים בגין ההפקעה, לרבות על אפשרות הקצאתה של קרקע חלופית תחת המקרקעין שהופקעו. עיון בהסכמה הדיונית מעלה, כי רוב השאלות שהיו שנויות במחלוקת בנושא זה הועברו להכרעתו של השמאי הפוסק, בתנאים שנקבעו שם, וכי הוסכם כי שאלות אלה לא יעלו שוב לפני בית המשפט.


בחינתו של סעיף 7 להסכמה הדיונית על רקע מסמך ההסכמה בכללותו מלמד כי הצדדים ביקשו להגביל את זכותם לשוב ולהפנות לפתחו של בית המשפט את השאלות המשפטיות שהועברו על פי מסמך זה להכרעתו של השמאי הפוסק. פרשנות סעיף זה באופן שתקרא לתוכו גם הגבלת זכותו של בעל דין לעתור לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד היא פרשנות דווקנית, שאינה עולה בקנה אחד עם רוח הפסיקה בעניין זה וגם לא עם רוחן של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.


בעניין זה הבהיר כב' השופט א' גרוניס בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח'
נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח'
(תק-על 2005 (2) 3166, בעמ' 3170):

"על פי תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין זה מחובתו של תובע לבקש סעד כללי בכתב תביעתו. התקנה אף מורה, כי שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט באים בגדר סעד כללי, כמו גם הפרשי הצמדה וריבית (ע"א 37/85 הנ"ל). תקנה זו מדברת אמנם על כתב תביעה, אך אין סיבה שההוראה לא תחול לגבי תובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה (כבמקרה דנא). משמע, בית המשפט רשאי לפסוק הוצאות אף בלא שנתבקש לעשות כן על ידי התובע או המבקש."



את סעיף 7 להסכמה הדיונית יש לפרש, אפוא, כחל על חזית המחלוקת המהותית שבין הצדדים, ולא על סעדים כלליים שהם טפלים למחלוקת.

15.
תקנות סדר הדין האזרחי העוסקות בהטלת הוצאות ושכר טרחה מותירות בידי בית המשפט שיקול דעת רחב הן באשר לעצם פסיקתם של שכר טרחה והוצאות משפט, והן באשר להיקפם. עם זאת, מן המפורסמות היא שהוצאות יפסקו לטובת הצד שזכה במשפט. המשיבים טוענים, כי המבקשים אינם זכאים לתשלום הוצאות, מאחר שפסיקתו של השמאי הפוסק הייתה נמוכה מן הסכום שאותו תבעו: סכום תביעתם היה 48 דולר למ"ר, ואילו השמאי העריך את שווי הזכויות ב-33 דולר למ"ר בלבד. ואולם טענה זו מתעלמת מכך שההערכה הראשונית של המשיבים עמדה על סך 12 דולר בלבד למ"ר. מכאן שאין ספק שיש לראות במבקשים כמי שזכו בתביעתם, והם זכאים לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.


עם זאת, לאור העובדה כי בהסכם הדיוני נקבע מפורשות כי שכר טרחתו של השמאי הפוסק ישולם בחלקים שווים בידי הצדדים (סעיף 1 להסכמה הדיונית), ולאור הפערים הגבוהים בין עמדות השמאים שהציג כל אחד מן הצדדים, ישא כל צד בהוצאות עריכת חוות הדעת השמאית מטעמו, והצדדים ישאו כל אחד במחצית שכר טרחתו של השמאי הפוסק, כאמור בהחלטת כב' השופטת צ' ברון מיום 30/5/04.

פסיקת השמאי הפוסק
16.
על פי ההסכמה הדיונית, הוגדרה סמכותו של השמאי הפוסק כדלקמן:

"הפוסק לא יידרש לקבוע את שווי הקרקע שהופקעה מהמבקשים אלא אך ורק מהו היחס באחוזים בין שווי הזכויות של התובעים בקרקע המופקעת לבין שווי הזכויות של מהדרין ושוורץ במשבצות הקרקע שהופקעו מהם, המפורטות בסעיף 2 לעיל."



כנקודת המידוד הוגדרו מקרקעין הסמוכים למקרקעין נשוא תובענה זו, שהיו בבעלות חברת "מהדרין" (להלן: "נקודת המידוד"), אשר נחשבו ל-100%.

בהתאם לסמכות זו, ועל פי קווי המתאר שנקבעו בסעיף 2 להסכמה הדיונית, הכריע השמאי הפוסק וקבע כי ערך הזכויות במקרקעין של המבקשים ביחס לנקודת המידוד הוא 245%, כלומר – מכפיל 2.45. (ראו: פרק "סיכום", סעיף 7.3 לחוות הדעת).

סוף דבר
17.
על פי ההסכמה הדיונית, אני מאשרת בזאת את החלטת השמאי הפוסק ונותנת לה תוקף של

פסק דין
.

מן הטעמים האמורים לעיל, ובהתאם להסכמה הדיונית, אני קובעת כי שיעור הפרשי ההצמדה והריבית שיתוסף לפיצוי בגין הפקעת המקרקעין יהיה כאמור בסעיף 8 לחוק, קרי: הפרשי הצמדה בתוספת ריבית צמודה בשיעור 1.5% לשנה החל ממועד ההפקעה, 30/4/94,
ועד לתשלום המלא בפועל.

התשלום יבוצע בתוך 45 יום.


המשיבים ישלמו למבקשים את הוצאות המשפט, למעט שכר הטרחה של השמאים מטעם הצדדים ושכר טרחת השמאי הפוסק, וכן ישלמו המשיבים למבקשים שכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכ"ט עו"ד ממועד מתן פסק הדין.


ב"כ הצדדים ימציאו פסיקתא בהתאם בתוך 7 ימים.

ניתן והודע היום, 6/3/06, במעמד _____________________________________
_____________________________________________________________


ענת ברון
, שופטת













הפ בית משפט מחוזי 1848/97 יורשי מוסא חסונא, הודה אלסעדי, פטמה חסונה ואח' נ' שר האוצר, מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 06/03/2006)