פסקי דין על יורם וקנין | פסקי דין על צבי אלימלך | פסקי דין על שלום מויאל ו-109 אחרים | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על מועצת מקרקעי ישראל | פסקי דין על עיריית בית שמש ואח' |

6869/07 בג"צ     27/11/2007




בג"צ 6869/07 יורם וקנין, צבי אלימלך, שלום מויאל ו-109 אחרים נ' מינהל מקרקעי ישראל, מועצת מקרקעי ישראל, עיריית בית שמש ואח'




פסק-דין בתיק בג"ץ 6869/07

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק


בג"ץ
6869/07 - ה'


בפני
:

כבוד השופט א' א' לוי


כבוד השופטת ע' ארבל


כבוד השופט י' אלון


העותרים:

1. יורם וקנין



2. צבי אלימלך



3. שלום מויאל ו-109 אחרים



נ


ג


ד



המשיבים:

1. מינהל מקרקעי ישראל



2. מועצת מקרקעי ישראל



3. עיריית בית שמש


4. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה


עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים; בקשת העותרים מיום 14.11.07
להגיש תשובה לתגובת המשיבים


בשם העותרים:
עו"ד ש' תירוש
, עו"ד י' קרמר

בשם המשיבים 2-1 ו-4:
עו"ד ע' הלמן



בשם המשיבה 3:
עו"ד מ' ברקוביץ


פסק-דין

השופטת ע' ארבל

:

1.
עניינה של העתירה בבקשת העותרים 1-3 (להלן:
העותרים
) להורות למשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל
(להלן:
המינהל
), להתיר להם לעשות שימוש חורג בקרקע שהוחכרה להם בפטור ממכרז לצורך תעשייה (להלן:
המקרקעין
), גם לשם הפעלת אולם אירועים. במסגרת העתירה התבקש גם צו ביניים לפיו יתאפשר לעותרים להמשיך ולהפעיל את אולם האירועים עד להכרעה בעתירה.

2.
כעולה מן העתירה ומתגובת המשיבים 1, 2 ו-4 (להלן:
המשיבים
), הרקע לעתירה הוא בתמצית כדלקמן: בשנת 2000 אישר המינהל לעותרים, על בסיס המלצת משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, עסקה להקצאה בפטור ממכרז של מקרקעין באזור התעשייה "נשר" בבית שמש, וזאת למטרת הקמת מפעל ליצור מוצרי מזון. בהתאם לכך נחתם באותה שנה חוזה פיתוח עם העותרים. בניית המבנה הושלמה בשלהי שנת 2001, ואילו חוזה החכירה בין העותרים למינהל נחתם בפועל בשנת 2003. בחודש ינואר 2006 פנו העותרים למינהל בבקשה לאישור שימוש חורג במקרקעין אשר יאפשר להם להפעיל במקום גם אולם אירועים. הבקשה נדחתה על-ידי המינהל בשל היותה בניגוד למטרת ההקצאה המקורית של המקרקעין. בפועל, וחרף דחיית הבקשה כאמור, החלו העותרים להפעיל במקרקעין את אולם האירועים. משנודע על כך למינהל, פנה לבית משפט השלום בירושלים בתביעה להפסקת השימוש במקרקעין לשם הפעלת אולם האירועים וכן לסילוק ידם של העותרים משטח סמוך למקרקעין אליו נטען שפלשו.


בקשה לצו מניעה זמני שהוגשה על-ידי המינהל במסגרת התביעה נענתה, ולאחר התדיינויות שונות בעניין זה בבית משפט השלום, נכנס לתוקף ביום 1.9.06 צו מניעה שיפוטי זמני האוסר על העותרים להמשיך בהפעלת אולם האירועים.


במקביל, במסגרת ניהול התביעה בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, ולפיה המינהל יחליט בבקשת העותרים לעשות שימוש לא תעשייתי במקרקעין והחלטה זו תהווה בסיס לפסק הדין בתיק. ביום 31.1.07 החליטה הנהלת המינהל לדחות את בקשת העותרים מן הטעם ש"המבנה אינו עולה בקנה אחד עם ההחלטה העקרונית, לפיה בעת הקצאת קרקע בפטור ממכרז למטרת תעשיה, לא תינתן האפשרות לשימוש חורג אלא לאחר 7 שנים ממועד חתימה על חוזה החכירה" (החלטה 1825 של הנהלת המינהל, נספח מש/14 לתגובת המשיבים). ביום 13.3.07 נתן בית משפט השלום

פסק דין
לפינוי ולצו מניעה קבוע וביום 15.7.07 נדחתה בקשה שהגישו העותרים לביטול פסק הדין והתקבלה בקשת המינהל לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ביום 14.8.07, ובמקביל להגשת ערעור על פסק הדין בעניין הבקשה לביזיון בית המשפט וכן בקשה להארכת מועד בעניין זה, הוגשה העתירה דנן.

3.
בעתירתם מעלים העותרים שלל טענות כנגד החלטת המינהל לדחות את בקשתם לשימוש חורג במקרקעין, אשר עיקרן הוא כי החלטה זו לוקה בפגמים מהותיים ועומדת בניגוד לדין ולהנחיות בית משפט זה. בראש ובראשונה טוענים העותרים כי דחיית בקשתם לשימוש חורג במקרקעין נעשתה שלא כדין היות וביסודה עמדה החלה רטרואקטיבית של החלטות המינהל עליהם. לטענתם, החלטת המינהל שצריכה היתה לחול על בקשתם היא החלטת מינהל 933, שלפיה ניתן היה לאשר שינוי של מטרת הקצאת המקרקעין בתום 7 שנים ממועד
אישור העסקה
, ולא החלטת מינהל 1455, אשר נכנסה לתוקף רק בשנת 2005 והוחלה עליהם בפועל, ושלפיה לא יתאפשר שינוי מטרת ההקצאה בטרם חלפו 7 שנים ממועד
החתימה על חוזה החכירה
. בהקשר זה מסתמכים העותרים אף על ממצאי דו"ח מבקר המדינה שבמסגרתו נבחנה פעולת המינהל בנוגע להקצאת קרקעות לתעשייה באזורי עדיפות לאומית (דו"ח שנתי 56ב' לשנת 2005 ולחשבונות שנת הכספים 2004 שעניינו "השימוש בקרקע שהוקצתה לתעשיה בפטור ממכרז באזורי עדיפות לאומית") וטוענים כי אף בהתאם לאמור בדו"ח רשאי היה המינהל לאשר את בקשתם לשימוש חורג. כן טוענים העותרים כי שינוי המדיניות נעשה מבלי שנקבעה בעניין הוראת מעבר, דבר אשר פגע בהסתמכותם הלגיטימית.


בסיכומו של דבר טוענים העותרים כי החלטת המינהל אינה משקללת כראוי בין מגוון השיקולים והאינטרסים החברתיים והכלכליים העומדים על הפרק; כי המינהל לא נהג כלפיהם במידת ההגינות הנדרשת; וכי הם הופלו לרעה ביחס למקרים רבים אחרים שבהם הותר שימוש חורג בנסיבות הזהות לאלו שבעניינם. לבסוף, מתייחסים העותרים לפגיעה הקשה שתיגרם להם ול-109 עובדיהם (הם העותרים 4-112), על משפחותיהם, עקב סגירת העסק.

4.
עמדת המשיבים הינה כי דין העתירה להידחות על הסף לאור העובדה כי במשך למעלה משנה אין העותרים מצייתים לצווי מניעה שיפוטיים שהוצאו על-ידי בית משפט השלום, אשר הורו להם להפסיק להפעיל את אולם האירועים וכן לסלק את ידם מחלקה סמוכה למקרקעין אליה פלשו. בהתנהגותם זו של העותרים יש לטעמם של המשיבים משום עשיית דין עצמי, המצדיקה את דחיית עתירתם על הסף תוך חיובם בהוצאות גבוהות לטובת אוצר המדינה. עוד טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף גם בשל אי-צירופם של מסמכים רלוונטיים לעתירה, בהם חוזה החכירה, כתבי בי-דין והחלטות שיפוטיות. למעלה מן הדרוש, לשיטתם, טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות גם לגופה. בהקשר זה מציינים המשיבים, בין היתר, כי טענות העותרים לפיה החלטת מינהל 1455 הוחלה עליהם באופן רטרואקטיבי וכי ההחלטה לא כללה הוראת מעבר, אינן נכונות מבחינה משפטית. עוד נטען כי בהינתן שבחוזה החכירה שנחתם עם העותרים צוין במפורש ששינוי ייעוד יתאפשר רק בכפוף להסכמה מראש ובכתב של המינהל, ממילא לא היתה לעותרים זכות קנויה כלשהי שיאושר להם לעשות במקרקעין שימוש אחר מהשימוש שנקבע בחוזה והדבר היה נתון לשיקול-דעתו המלא של המינהל בהתאם לנהליו והחלטותיו כפי שהם נקבעים מעת לעת.

5.
לאחר שעיינו בעתירה, בתגובה המקדמית מטעם המשיבים ובבקשת העותרים להשיב לה, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף. מתגובת המשיבים עולה כאמור כי חרף דחיית בקשת העותרים על-ידי המינהל, החליטו הם לעשות דין לעצמם, ותוך הפרת חוזה החכירה עם המינהל החלו להפעיל במקרקעין את אולם האירועים ואף פלשו במסגרת כך לחלקה נוספת הסמוכה למקרקעין. יתר על כן, לאחר התדיינויות משפטיות בעניין זה בבית משפט השלום, נכנס לתוקף ביום 1.9.06 צו מניעה שיפוטי זמני, אשר אסר על המשך הפעלת אולם האירועים. ביום 13.3.07 הפך צו מניעה זמני זה לצו קבוע. אף על פי כן, בניגוד לאמור בצו ולאורך תקופה ארוכה המשיכו העותרים להפעיל את אולם האירועים ללא היתר. הגם שבמהלך פרק זמן זה התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים שונים, יש להדגיש כי כעולה מתגובת המשיבים, בשום שלב לא בוטלו הצווים האמורים ולא ניתן לעותרים היתר להפעיל את האולם.


הלכה למעשה אין העותרים חולקים על כך שבמשך תקופה ארוכה הפעילו את אולם האירועים ללא היתר, ואולם בבקשתם להגיב לתגובת המשיבים מציינים הם כי החל מתאריך 31.10.07 הופסקה לחלוטין פעילותו של האולם (וזאת בהתאם לקביעת בית משפט השלום מיום 15.7.07 לפיה עד למועד זה רשאי המינהל להבליג על הפרת צו המניעה שניתן); כי השטח שנטענה לגביו פלישה פונה לפני זמן רב; וכי הם שילמו במלואם את הקנסות שהושתו עליהם במסגרת ההליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט. דא עקא, בכל זאת, ובפרט בעובדה כי לאחרונה החלו לפעול בהתאם לצו המניעה שהוצא, אין כדי לבטל את הדין העצמי שבו נקטו עד לאותה עת.


בית משפט זה, בשורה ארוכה של פסקי דין, שב וקבע כי עותר העושה דין לעצמו- אין להעניק לו את הסעד המבוקש וכי דין עתירתו להידחות על הסף:

"הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני
עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על לאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם" (בג"צ 8898/04
ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש
(לא פורסם, 28.10.2004); וראו גם את פסק הדין המנחה בנושא מהעת האחרונה: בג"צ 3483/05
די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"צ נ' שרת התקשורת
(לא פורסם, 9.9.2007)).


הדברים נכונים גם בענייננו. משעשו העותרים דין לעצמם- אין מקום להושיט להם סעד. בעתירתם מבקשים העותרים מבית משפט זה להכריע בשאלה האם בדין הוחלה על עניינם החלטת מינהל 1455 ובתוך כך לבחון את שיקול-הדעת שהופעל על-ידי המינהל בהחלטתו לדחות את בקשתם לשימוש חורג במקרקעין. ראשית יוער בעניין זה כי לא נמצא בטיעוני העותרים הסבר מניח את הדעת לעובדה כי אף שבקשתם לשימוש חורג נדחתה על-ידי המינהל באופן סופי כבר בחודש ינואר 2007, בחרו הם להשיג על כך לראשונה בפני
בית משפט זה אך בחודש אוגוסט 2007, עת הגישו את העתירה דנן. שנית, ומעבר לכך, בין אם יש ממש בטענותיהם בעניינים אלו ובין אם לאו, ברור כי כל עוד לא קיבלו הם הסכמה מצד המינהל להפעלת אולם אירועים על המקרקעין, אסור היה להם לעשות דין לעצמם ולהפעילו, ובמיוחד הדברים נכונים משעה שבית משפט השלום הוציא צו מניעה - תחילה זמני ובהמשך קבוע - האוסר עליהם לעשות כן. משאלו הם פני הדברים מצאנו כי יש לדחות את העתירה על הסף מבלי להידרש לטענות העותרים לגופן.


העתירה נדחית, איפוא. העותרים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ש"ח.



ניתן היום, י"ז בכסלו תשס"ח (27.11.07).




ש ו פ ט


ש ו פ ט ת


ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

07068690_b05.doc

עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,






בג"צ בית המשפט העליון 6869/07 יורם וקנין, צבי אלימלך, שלום מויאל ו-109 אחרים נ' מינהל מקרקעי ישראל, מועצת מקרקעי ישראל, עיריית בית שמש ואח' (פורסם ב-ֽ 27/11/2007)