פסקי דין על פרקליטות מחוז -המרכז | פסקי דין על יצחק יחזקאל

40332/02 פ     30/06/2003




פ 40332/02 פרקליטות מחוז -המרכז נ' יצחק יחזקאל




20
בתי המשפט

פ 040332/02
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
30/06/2003
תאריך:
כב' השופט שלי טימן

בפני
:
המאשימה
פרקליטות מחוז -המרכז

בעניין:

ע"י ב"כ עו"ד איל אלון
נ ג ד

הנאשם
יצחק יחזקאל
ע"י ב"כ עו"ד אהרון שלנגר

גזר דין

1. דקירתו של אדם אחר בסכין - מקוממת ומכוערת. דקירתו של אח, בשר מבשרו של הדוקר - מכוערת עוד יותר. וכשהדקירה באה על רקע שנאה תהומית ופילוג בתוך משפחה (כנראה על רקע של חלוקת כספי ירושה) - מכוערת ומרגיזה, פי כמה.
וזהו הבסיס לכתב האישום שבפני
.

2. הנאשם הגיע לאולם שמחות, לרגל אירוע משפחתי, פגש באחיו - עמו הוא מסוכסך זה זמן רב - החל בויכוח עמו, ואח"כ הלם בחזהו של האח. הלה הדף את הנאשם, ואנשים שהיו במקום, הפרידו בין השניים.
אך אז הוציא הנאשם סכין, שהחביא בגרב רגלו. המתלונן התקרב אליו, ואז דקר אותו הנאשם בירך שמאל ובחזה.

כתוצאה מהדקירה נקרע וריד ירכו השמאלית של המתלונן, והוא נזקק לניתוח דחוף, וגם נחתך בחזהו.

הנאשם ברח מהמקום, והסגיר עצמו רק כעבור כשלשה שבועות.
3. כך כתב האישום, שהנאשם הודה בו, לאחר חילופי סניגורים. בהסדר שאיפשר הרשעתו של הנאשם - לא היתה הסכמה על העונש שיוצע לביהמ"ש להטיל עליו. אולם נתבקש ונתקבל על ידי, תסקיר משירות המבחן אודות הנאשם.
התסקיר מגולל מסכת חיים עצובה של הנאשם, שחש עצמו (לפחות - סובייקטיבית) כ"כבשה השחורה" של המשפחה; מי שאין אוהבים, ומקפחים במישור הכספי, כשביטוי לתחושה זו נמצא ברשימת הרשעותיו הקודמות (בין אם מעשיו הפליליים נובעים מהרגשת הקיפוח, או שהיחס אליו מצד בני משפחתו נובע גם ממעשיו הפליליים).

בתסקיר מביעה קצינת המבחן אופטימיות, בנוגע לסיכויי שיקומו, שהחל - לדעתה - עם שחרורו של הנאשם מהכלא בשנת 1997, כשפנה למרכז גמילה, נישא בשנית ואף תיפקד תעסוקתית.
לפיכך ממליצה קצינת המבחן להמיר את תקופת המאסר שהוא צפוי לה, בעבודות שירות, ולשלבו בטיפול נגד כעסים, במסגרת צו מבחן.

4. התביעה לא הסתפקה בהצגת הרשעותיו הקודמות של הנאשם, ובחרה להעלות אל דוכן העדים את האח שנפגע, כדי שיספר על פציעתו.
כשעלה המתלונן על הדוכן, שמחתי על שהתיק הסתיים ללא שמיעת ראיות. המתלונן - שהדגיש את מעמדו החברתי והמקצועי, לעומת זה של אחיו, התקשה להתאפק מלספר את פרטי האירוע והרקע המשפחתי, ולהתרכז בעניין פציעתו (כפי שנתבקש).
בלאו הכי לא אתחשב בפרטים רפואיים שמסר, ואין עליהם תיעוד. אני משוכנע שסבל מהפציעה, נגרמו לו כאבים, טראומה, השבתת שמחה, כעס ובזבוז זמן. אך את כל אלה יכולתי להבין מקריאת כתב האישום.
לעומת זאת - לא אהבתי את השנאה המפעפעת, שבקושי הצליח להשתלט עליה; את התמיכה המשפחתית החלקית; את התחסדותו כי הוא דואג לאמו; את הגילוי כי איננו מקושר עם חלק מבני משפחתו, במשך שנים; את הליווי של פרקליטו במהלך הדיון, ואת הצהרתו כי יתבע נזקים בשווי מאות אלפי שקלים מאחיו, הנאשם.

עדותו היתה מיותרת ומזיקה (כנראה כתוצאה מלחצים שהפעיל על התביעה); הותירה רושם גרוע; היתה רווית שנאה שניתן למצוא רק בין בני משפחה, ולא בין זרים.

מובן מאליו כי לא אורה על תשלום פיצוי, למי שיש בידו אמצעים ויש לו כוונה, לתבוע כאלה, בסכומים אדירים; ואני מרשה לעצמי לנחש, שלא בלי קשר לירושה שהסעירה את הרוחות.

5. הרגשתי צורך לומר כל אלה. אך אין בהם כדי להצדיק במשהו את התנהגות הנאשם, שהכין מראש סכין בגרב, ודקר בה את אחיו, ללא פרופורציה לדחיפות שקדמו לכך, כשהוא גורם לו חבלה חמורה, כפי הודאתו.

אין לאיש זכות לדקור את זולתו; וההצטיידות בסכין, בדרך לשמחה משפחתית, כמו הדקירות בירך ובחזה, והעלמות למשך שלשה שבועות - אינם מתיישבים, בשום אופן, עם התקווה, התדמית וההמלצה של שירות המבחן.
מדובר במי שהחל דרכו העבריינית כנער, ונשפט כבר בשנת 1981 בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. מאז שנת 1980 צבר הנאשם רצף הרשעות, ובהן עבירות רכוש, הדחת קטין לסמים, איומים, תקיפות, החזקת סכין למטרה לא כשרה, ופציעה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין.

בשנת 1993 גזר עליו ביהמ"ש המחוזי, על עבירות דומות, עונש מאסר של 4 שנים; אולם עונשו הוחמר בבית המשפט העליון למאסר של 6 שנים (שייתכן וסיים אותו, לאחר ניכוי שליש, אכן בשנת 1997).
אולם אין זה נכון שמאז שינה דרכו, משום שביום 25.9.99 איים על אמו, והורשע (על פי הודאתו, ולאחר ריכוך העובדות) בחודש פברואר 2000, בעבירה לפי סעיף 192.
העבירה הנוכחית חלה בתקופת התנאי. אולם "העבירה הנוספת" הוגבלה לאיומים בלבד, ועל כן לא יופעל המאסר המותנה, שהוטל בבית משפט השלום.

6. עם כל הכבוד לשירות המבחן - לא יעלה על הדעת להסתפק בעונש המוצע על ידו, או להאמין שהנאשם מסוגל להשתחרר מתסכוליו, כעסיו, תוקפנותו.
ובענין זה - אין מקום להתחשב באופיים והתנהגותם של יתר בני משפחתו.

הנימוקים לקולא מצויים בהודאתו המיידית; בקשת הסליחה הפומבית; והרקע הקשה (אובייקטיבית וסובייקטיבית) שאפיין את מהלך חייו עד כאן.

תופעת הסכינאות בלתי נסבלת, ועל החברה להוקיע אותה, ולהביע ממנה סלידה. ומי שכבר נדון ל-6 שנות מאסר על תקיפה בכוונה מחמירה, ולא למד את הלקח - צריך לקחת בחשבון שייאסר לתקופה משמעותית.

ולמרות הכל, בשל האווירה במשפחה, המצפה לנקם, ולסילוקו של הנאשם מעל לדרך לתקופה ארוכה - לא אמצה עמו את הדין, גם אם אטיל עליו עונש מאסר משמעותי, כפי שמורה הפסיקה, בנסיבות דומות.

7. אשר על כן, אני גוזר על הנאשם עונש מאסר של חמש וחצי שנים; מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו (3.11.02), ושנה וחצי על תנאי, לתקופה של שלש שנים מיום שחרורו מן הכלא, שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות או נשיאת נשק חם או קר.

זכות ערעור 45 ימים מהיום.
ניתן והודע היום ל' בסיון, תשס"ג (30 ביוני 2003) בנוכחות התביעה, הנאשם וסניגורו.
שלי טימן
, שופט
ב"כ התביעה:
מאחר וביהמ"ש לא קם מכסאו ועדיין יושב בדין, ברצוני לציין שבעניינו של הנדון הוגש כתב
אישום מתוקן, ממנו נמחק "הסכין" ,ובמקום נרשם "חפץ חד". כמו כן נושא הגרב המוזכר בכתב
האישום המקורי - הוצא. אינני סבור שעובדות אלה משנות את גזר הדין. החומרה באה לידי
ביטוי בכתב האישום המתוקן גם כן. סעיף העבירה לא שונה.

סניגור: אין ספק שהטעות היא בתום לב, אבל הטעות הזאת היא טעות מהותית שמשפיעה על
גזר הדין, וחברי לא טוען פעם שניה לעונש, הדין נחתך, אדוני גזר את הדין, והדרך היא להציג את
הטעות בביהמ"ש העליון ולעבור על גזר הדין ועל כל הנימוקים מחדש, בפני
שלושה שופטים
בביהמ"ש העליון.
החלטה

קודם לכל עלי להתנצל בפני
הצדדים על שנשמט ממני אותו קטע מכתב האישום המתוקן, שעליו דיבר התובע, ואני מודה לו על הגינותו. זוהי אחת מטעויות הקולמוס שראוי לתקן על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, כל עוד לא קמתי מכיסאי, והסניגור הנכבד יוכל לעשות עם טעות זו מה שיוכל לעשות , וזכותו לעשות, בפני
ערכאת הערעור. על כל פנים אי אפשר להשאיר את גזר הדין כשיש בו טעות כזו, שלטעמי האישי היא טעות סמנטית, ואינני רואה הבדל בין סכין לחפץ חד, ועל כל פנים צודק הסניגור כי לא אוכל להביע כרגע דעתי על גזר-הדין בהתייחס לאותה טעות, אלא רק להעמיד דברים על דיוקם ולהתנצל פעם נוספת. אשר על כן יתוקן גזר הדין באופן שבפסקה 2 מול ש' 12 ירשם - אז עשה הנאשם שימוש בחפץ חד שהיה בידו, במקום המילים "הוציא הנאשם סכין שהחביא בגרב רגלו", ובפסקה 5 מול ש' 9 ירשם - שהחזיק בדו חפץ חד ודקר בו את אחיו, במקום המילים "שהכין מראש סכין בגרב ודקר בה את אחיו", וכן בש' 12 ירשמו המילים: הצטיידות בחפץ חד, במקום המילה "בסכין.
גזר דין מתוקן ייצא מיד למען הסדר הטוב.
ניתנה היום ל' בסיון, תשס"ג (30 ביוני 2003) במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.
שלי טימן
, שופט
גזר דין (נוסח מתוקן)

1. דקירתו של אדם אחר בסכין - מקוממת ומכוערת. דקירתו של אח, בשר מבשרו של הדוקר - מכוערת עוד יותר. וכשהדקירה באה על רקע שנאה תהומית ופילוג בתוך משפחה (כנראה על רקע של חלוקת כספי ירושה) - מכוערת ומרגיזה, פי כמה.
וזהו הבסיס לכתב האישום שבפני
.

2. הנאשם הגיע לאולם שמחות, לרגל אירוע משפחתי, פגש באחיו - עמו הוא מסוכסך זה זמן רב - החל בויכוח עמו, ואח"כ הלם בחזהו של האח. הלה הדף את הנאשם, ואנשים שהיו במקום, הפרידו בין השניים.
אך אז עשה הנאשם שימוש בחפץ חד שהיה בידו. המתלונן התקרב אליו, ואז דקר אותו הנאשם בירך שמאל ובחזה.

כתוצאה מהדקירה נקרע וריד ירכו השמאלית של המתלונן, והוא נזקק לניתוח דחוף, וגם נחתך בחזהו.

הנאשם ברח מהמקום, והסגיר עצמו רק כעבור כשלשה שבועות.
3. כך כתב האישום, שהנאשם הודה בו, לאחר חילופי סניגורים. בהסדר שאיפשר הרשעתו של הנאשם - לא היתה הסכמה על העונש שיוצע לביהמ"ש להטיל עליו. אולם נתבקש ונתקבל על ידי, תסקיר משירות המבחן אודות הנאשם.
התסקיר מגולל מסכת חיים עצובה של הנאשם, שחש עצמו (לפחות - סובייקטיבית) כ"כבשה השחורה" של המשפחה; מי שאין אוהבים, ומקפחים במישור הכספי, כשביטוי לתחושה זו נמצא ברשימת הרשעותיו הקודמות (בין אם מעשיו הפליליים נובעים מהרגשת הקיפוח, או שהיחס אליו מצד בני משפחתו נובע גם ממעשיו הפליליים).

בתסקיר מביעה קצינת המבחן אופטימיות, בנוגע לסיכויי שיקומו, שהחל - לדעתה - עם שחרורו של הנאשם מהכלא בשנת 1997, כשפנה למרכז גמילה, נישא בשנית ואף תיפקד תעסוקתית.
לפיכך ממליצה קצינת המבחן להמיר את תקופת המאסר שהוא צפוי לה, בעבודות שירות, ולשלבו בטיפול נגד כעסים, במסגרת צו מבחן.

4. התביעה לא הסתפקה בהצגת הרשעותיו הקודמות של הנאשם, ובחרה להעלות אל דוכן העדים את האח שנפגע, כדי שיספר על פציעתו.
כשעלה המתלונן על הדוכן, שמחתי על שהתיק הסתיים ללא שמיעת ראיות. המתלונן - שהדגיש את מעמדו החברתי והמקצועי, לעומת זה של אחיו, התקשה להתאפק מלספר את פרטי האירוע והרקע המשפחתי, ולהתרכז בעניין פציעתו (כפי שנתבקש).
בלאו הכי לא אתחשב בפרטים רפואיים שמסר, ואין עליהם תיעוד. אני משוכנע שסבל מהפציעה, נגרמו לו כאבים, טראומה, השבתת שמחה, כעס ובזבוז זמן. אך את כל אלה יכולתי להבין מקריאת כתב האישום.
לעומת זאת - לא אהבתי את השנאה המפעפעת, שבקושי הצליח להשתלט עליה; את התמיכה המשפחתית החלקית; את התחסדותו כי הוא דואג לאמו; את הגילוי כי איננו מקושר עם חלק מבני משפחתו, במשך שנים; את הליווי של פרקליטו במהלך הדיון, ואת הצהרתו כי יתבע נזקים בשווי מאות אלפי שקלים מאחיו, הנאשם.

עדותו היתה מיותרת ומזיקה (כנראה כתוצאה מלחצים שהפעיל על התביעה); הותירה רושם גרוע; היתה רווית שנאה שניתן למצוא רק בין בני משפחה, ולא בין זרים.

מובן מאליו כי לא אורה על תשלום פיצוי, למי שיש בידו אמצעים ויש לו כוונה, לתבוע כאלה, בסכומים אדירים; ואני מרשה לעצמי לנחש, שלא בלי קשר לירושה שהסעירה את הרוחות.

5. הרגשתי צורך לומר כל אלה. אך אין בהם כדי להצדיק במשהו את התנהגות הנאשם, שהחזיק בידו חפץ חד ודקר בה את אחיו, ללא פרופורציה לדחיפות שקדמו לכך, כשהוא גורם לו חבלה חמורה, כפי הודאתו.

אין לאיש זכות לדקור את זולתו; וההצטיידות בחפץ חד בדרך לשמחה משפחתית, כמו הדקירות בירך ובחזה, והעלמות למשך שלשה שבועות - אינם מתיישבים, בשום אופן, עם התקווה, התדמית וההמלצה של שירות המבחן.
מדובר במי שהחל דרכו העבריינית כנער, ונשפט כבר בשנת 1981 בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. מאז שנת 1980 צבר הנאשם רצף הרשעות, ובהן עבירות רכוש, הדחת קטין לסמים, איומים, תקיפות, החזקת סכין למטרה לא כשרה, ופציעה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין.

בשנת 1993 גזר עליו ביהמ"ש המחוזי, על עבירות דומות, עונש מאסר של 4 שנים; אולם עונשו הוחמר בבית המשפט העליון למאסר של 6 שנים (שייתכן וסיים אותו, לאחר ניכוי שליש, אכן בשנת 1997).
אולם אין זה נכון שמאז שינה דרכו, משום שביום 25.9.99 איים על אמו, והורשע (על פי הודאתו, ולאחר ריכוך העובדות) בחודש פברואר 2000, בעבירה לפי סעיף 192.
העבירה הנוכחית חלה בתקופת התנאי. אולם "העבירה הנוספת" הוגבלה לאיומים בלבד, ועל כן לא יופעל המאסר המותנה, שהוטל בבית משפט השלום.

6. עם כל הכבוד לשירות המבחן - לא יעלה על הדעת להסתפק בעונש המוצע על ידו, או להאמין שהנאשם מסוגל להשתחרר מתסכוליו, כעסיו, תוקפנותו.
ובענין זה - אין מקום להתחשב באופיים והתנהגותם של יתר בני משפחתו.

הנימוקים לקולא מצויים בהודאתו המיידית; בקשת הסליחה הפומבית; והרקע הקשה (אובייקטיבית וסובייקטיבית) שאפיין את מהלך חייו עד כאן.

תופעת הסכינאות בלתי נסבלת, ועל החברה להוקיע אותה, ולהביע ממנה סלידה. ומי שכבר נדון ל-6 שנות מאסר על תקיפה בכוונה מחמירה, ולא למד את הלקח - צריך לקחת בחשבון שייאסר לתקופה משמעותית.

ולמרות הכל, בשל האווירה במשפחה, המצפה לנקם, ולסילוקו של הנאשם מעל לדרך לתקופה ארוכה - לא אמצה עמו את הדין, גם אם אטיל עליו עונש מאסר משמעותי, כפי שמורה הפסיקה, בנסיבות דומות.

7. אשר על כן, אני גוזר על הנאשם עונש מאסר של חמש וחצי שנים; מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו (3.11.02), ושנה וחצי על תנאי, לתקופה של שלש שנים מיום שחרורו מן הכלא, שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות או נשיאת נשק חם או קר.

זכות ערעור 45 ימים מהיום.
ניתן והודע היום ל' בסיון, תשס"ג (30 ביוני 2003) בנוכחות התביעה, הנאשם וסניגורו.
שלי טימן
, שופט








פ בית משפט מחוזי 40332/02 פרקליטות מחוז -המרכז נ' יצחק יחזקאל (פורסם ב-ֽ 30/06/2003)