פסקי דין על עזבון המנוח יגאל דניאל ז"ל | פסקי דין על תקווה דניאל | פסקי דין על טל דניאל ואח' | פסקי דין על שלמה זילברמן

1985/04 א     20/11/2008




א 1985/04 עזבון המנוח יגאל דניאל ז"ל, תקווה דניאל, טל דניאל ואח' נ' שלמה זילברמן




בעניין:

1




בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
ת"א 1985/04

בפני
:
כבוד השופט אריה רומנוב


20/11/2008






1. עזבון המנוח יגאל דניאל ז"ל

2. תקווה דניאל
3. טל דניאל
4. אבידן דניאל
5. דנית דניאל
בעניין:





התובעים



נגד





שלמה זילברמן
הנתבע




ב"כ התובעים: עו"ד א' פרינץ
ב"כ הנתבעים: עו"ד י' ברמי ועו"ד ד' דוידוב



פסק דין


1.
בפני
י תביעה כספית על סך 249,449 ₪, שהגישו עזבונו ויורשיו של המנוח יגאל דניאל ז"ל (התובעים), נגד שלמה זילברמן
(הנתבע).

2.
עניינהּ של התביעה בשיק ע"ס 150,000 ₪, שמשך המנוח לטובת הנתבע, ואשר מועד פירעונו
הוא ביום 24.1.97. סכום התביעה מורכב מהקרן על-סך 150,000 ₪ ומהפרשי הצמדה וריבית לפי חוק, עד ליום הגשת התביעה. התובעים טוענים, כי סכום השיק היה הלוואה שנתן המנוח לנתבע, אותה הנתבע לא פרע עד היום, למרות שנדרש לעשות כן על-ידי התובעים. הנתבע טוען מנגד, כי אין מדובר בהלוואה, אלא בסכום ששולם לו

על-ידי המנוח במסגרת עסקת ניכיון שיקים, שבה העביר הנתבע למנוח סך של 205,000 ₪ ב-10 שיקים שונים, ובתמורה לעמלה בסך 25,000 ₪ שקיבל המנוח, העביר האחרון לנתבע את הסך של 180,000 ₪ - מהם
150,000 ₪ בשיק נשוא התביעה, ויתרת ה-30,000 ₪ בשיק נוסף. הנתבע טוען, כי עסקת הניכיון הושלמה ועל כן לא נותר חייב למנוח סכום כלשהו בגין אותה עסקה.
המסכת העובדתית


3.
עיסוקו של המנוח היה בניכיון שיקים ובמתן הלוואות. אין מחלוקת, כי בין המנוח לבין הנתבע היו קשרים עסקיים ואף מעבר לכך, בתקופה שבה ניהל הנתבע את חברת "אא"ש מחסני חשמל הנמל בע"מ" (אא"ש), שלימים נסגרה, ואת חברת "מ"מ אולימפיה בע"מ" (אולימפיה) – שתיהן חברות הקשורות בשיווק מוצרי חשמל (פרו' עמ' 23).

4.
ביום 24.1.97 או בסמוך לכך, מסר המנוח לנתבע שיק על-סך 150,000 ₪ לפקודת הנתבע באופן אישי (נספח א' לכתב התביעה), כאשר בספח השיק ציין המנוח בכתב ידו "שלומי זילברמן (א.א.ש. מחסן חשמל הנמל)" (נספח א' לבקשת הרשות להתגונן). אין חולק, כי באותו יום פדה הנתבע את השיק במזומן.

5.
ביום 15.2.97 העביר הנתבע למנוח 10 שיקים בסך כולל של 205,000 ₪ (מסמך "הוצאה מקופה 1009" של אא"ש, נספח ב' לבר"ל). ביום 16.2.97 העביר המנוח לנתבע שיק לפקודת אולימפיה ע"ס 30,000 ₪, כאשר בספח השיק רשם בכתב ידו "השלמה לניכוי" (נספח להודעת התובעים מיום 29.5.07). ביום 21.2.97 העביר המנוח לאולימפיה חשבונית מס מספר 1150, ובה פירוט 10 השיקים בסכום כולל של 205,000 ₪, הזהים בסכומיהם ובפרטיהם לשיקים שפורטו במסמך "הוצאה מקופה 1009". בנוסף ציין המנוח על גבי החשבונית: "ניכיון שיקים על סך 205,000 [₪]; נוכה בסך 180,000 [₪]". יצוין, כי סכום החשבונית במשבצת "סה"כ כולל מע"מ" עומד על 25,000 ₪.

6.
ביום 5.9.97, היינו, כשמונה חודשים לאחר מתן השיק נשוא דיוננו, נרצח המנוח בנסיבות טרגיות. התובעים טוענים, כי לאחר הרצח, במסגרת בדיקה שערכו בעסקו של המנוח, הם גילו את השיק נשוא תיק זה, שלגביו התברר לטענתם, כי הוא מייצג הלוואה שנתן המנוח לנתבע. משהגיעו התובעים למסקנה, כי הנתבע לא השיב את כספי ההלוואה למנוח, פנו אליו בדרישה להשיב כספים אלה, ואולם ללא הועיל. כאמור, הנתבע מכחיש, כי מדובר בכספי הלוואה, וכן מכחיש הוא, כי התובעים או מי מטעמם פנו אליו בעניין זה. לנוכח מסקנת התובעים, כי הנתבע חב למנוח כספים, הם פתחו נגדו בתביעה שבפני
י. תביעה זו נפתחה בסדר דין מקוצר, בהתבסס על השיק ע"ס 150,000 ₪. בהסכמת הצדדים, נתן בית המשפט לנתבע רשות להתגונן (החלטת כב' הרשם א' פוני מיום 24.11.04) והראיות בתיק נשמעו בפני
י. מטעם התובעים העידה אלמנת המנוח, הגב' תקווה דניאל
, ומטעם הנתבע העיד הוא עצמו.

7.
חשוב לציין ברקע הדברים, כי כפי שצוין קודם לכן, בין המנוח לבין הנתבע והחברות אותן הוא ניהל, אא"ש ואולימפיה, היו קשרים עסקיים. במסגרת הבדיקה שעשו בעסקו של המנוח, התברר לתובעים, כי אא"ש חבה כספים למנוח. משום כך הגיש עיזבון המנוח ביום 21.1.99 תביעה נגד אא"ש על בסיס שטרות בסכומים העולים על 200,000 ₪ (ת"א 1831/99 כב' השופטת אגמון-גונן). ביום 19.11.05 ניתן

פסק דין
בתיק האמור, במסגרתו התקבלה תביעת העיזבון במלואה. ככל שניתן להבין, התובעים לא הצליחו להיפרע מ-אא"ש עד היום. יצוין, כי התביעה האמורה הוגשה נגד אא"ש, אך לא הוגשה נגד הנתבע באופן אישי.

8.
כאמור, השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים בתיק שבפני
י היא, האם הסכום של
150,000 ₪ ניתן לנתבע כהלוואה, כטענת התובעים, או שמא לא דובר בהלוואה, אלא בתמורה שהעביר המנוח לנתבע במסגרת עסקת ניכיון שיקים שהושלמה, כפי שטוען הנתבע?

9.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדיהם, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש לי ובסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות.

10.
ראשית, אין חולק על כך שבידי התובעים אין כל עדות ישירה, בעל-פה או בכתב, שיהא בה כדי לבסס את טענתם, כי המנוח הלווה לנתבע את הסך של 150,000 ₪, נשוא השיק העומד במרכז תביעה זו. למעשה, אין בידי התובעים כל ראיה פוזיטיבית לטענתם, כי מדובר בהלוואה, ודומה כי הם מבקשים לבסס את טענתם בעניין זה בעיקר על העובדה, שהשיק ניתן לנתבע באופן אישי, ולא לאחת מהחברות שהיו בשליטתו. אלא שאני סבור, כי לא ניתן לבסס תביעה על השערה, ולא ניתן להסתפק בהקשר זה בדברי אלמנת המנוח בבית המשפט, לפיהם
" בעלי... לא נתן מתנות, [אלא] הוא נתן הלוואות" (פרו' עמ' 9). אם השיק האמור ניתן במסגרת הלוואה, כטענת התובעים, קשה להעלות על הדעת, שהמנוח לא היה עורך הסכם בכתב, בו היו נקבעים, בצורה ברורה ומפורשת, תנאי ההלוואה, ובהם מועדי פרעון ההלוואה וגובה הריבית. זאת במיוחד על רקע הוראת סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 הקובעת, כי
"חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב". הואיל והמנוח עסק, בין היתר, במתן הלוואות חוץ-בנקאיות, חזקה עליו כי היה מצוי בהוראות החוק האמור, ופעל על-פיהן. לכך יש להוסיף, כי בעדותה בפני
י אמרה אלמנת המנוח, כי נראה לה שהמנוח ניהל כרטסת לקוחות (פרו' עמ' 9). דא עקא, שכרטסת כזו לא צורפה לראיות בתיק שבפני
י. אין זה מתקבל על הדעת, שהמנוח, שעִסְקוֹ היה כספים ומתן הלוואות, ובגין כך הוא בא במגע עם אנשים רבים, לא היה מתעד את מתן ההלוואה הנטענת בכתובים, ועורך הסכם מסודר בכתב, הכולל פירוט של תנאי ההלוואה, מועד ההחזר שלה, גובה הריבית וכדומה, בוודאי כאשר מדובר בסכום לא מבוטל. יוצא אפוא, כי אין די בהסתמכות התובעים על שיק שאינו נושא על חזיתו או על גבו תנאים כלשהם הנוגעים לפירעונו, כדי לבסס את טענתם, כי מדובר בהלוואה שניתנה לנתבע.

11.
שנית, לא רק שהתובעים לא המציאו, כאמור, ראיות פוזיטיביות להוכחת טענתם בדבר מתן ההלוואה, אלא שהנתבע הציג תזה ברורה, אשר מתיישבת עם מכלול הראיות שהובאו בפני
י במסגרת תיק זה. כאמור, הנתבע טוען, כי הוא והמנוח היו מעורבים בעסקת ניכיון. העובדות העולות מסעיפים 4 ו-5 לפסק הדין תומכות בגרסתו של הנתבע לעניין היקף העסקה, לעניין הרכבהּ, מבחינת מספר השיקים וסכום כל אחד מהם וסכומם הכולל גם-יחד, ולעניין מהות העסקה – עסקת ניכיון. אין חולק, כי המנוח כתב בכתב ידו על-גבי ספח השיק על-סך
30,000 ₪ "השלמה לניכוי", וכן אין חולק, כי המנוח הוא שהכין בעצמו את חשבונית מס' 1150, שבה רשם "ניכיון שיקים ע"ס 205,000 [₪]" ו"נוכה בסך 180,000 [₪]" (ההדגשות שלי א.ר.). יוצא אפוא, כי זכרהּ של המלה "הלוואה" או ביטוי הדומה לכך, לא בא במסמכי המנוח שהונחו בפני
בית המשפט, ולעומת זאת, הביטוי "ניכוי" לצורותיו, שאין חולק כי נכתב בכתב-ידו של המנוח, חוזר במסמכים האמורים שלוש פעמים. מכאן, שניתן לראות בכך ראיה פוזיטיבית המחזקת את טענת הנתבע.

12.
שלישית, לא ניתן להתעלם מן העובדה, שהתובעים הגישו את התביעה שבפני
י שלושה ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות (השיק נשוא התביעה הנו מיום 24.1.97, ותביעה זו הוגשה ביום 21.1.04), הגם שכבר ביום 21.1.99 הם הגישו את התביעה שהתבררה בפני
כב' השופטת אגמון-גונן, שבמסגרתהּ עלה עניינו של השיק נשוא התביעה שבפני
י. ב"כ התובעים לא טען בפני
י, כי מאז ועד להגשת התביעה שבפני
י התגלה לתובעים מידע חדש שלא היה ברשותם עת הגישו את התביעה הראשונה (פרו' עמ' 3; עמ' 21). מכאן, שלא היה טעם ממשי שיצדיק את השיהוי הניכר בהגשת התביעה שבפני
י, והדבר יכול להצביע על כך, שהתובעים עצמם ערים לחולשת תביעתם. סביר להניח, שלוּ היו התובעים משוכנעים בצדקת תביעתם, היו מגישים אותה בסמוך לאחר שהעובדות התבררו להם. זאת ועוד. לא מן הנמנע, כי שיהוי זה אכן גרם לנתבע נזק ראייתי במובן זה, שהיקשה עליו לשחזר את שאירע באותה תקופה, כפי שנטען על ידי בא-כוחו ((סעיפים 8-11 לסיכומיו).

13.
רביעית, לא ניתן להתעלם מעובדה נוספת והיא, שבהליך שהתקיים בפני
כב' השופטת אגמון-גונן טענו התובעים כך: "השיקים נשוא תנועה מס' 1009... ע"ס 205,000 ₪ ניתנו בעסקת ניכיון שיקים [הדגשה שלי –א.ר.] נשוא חשבונית מס' 1150. החשבונית הוצאה על שם מ.מ. אולימפיה ותמורת השיקים הנ"ל ניתנה תמורה בסך 180,000 ₪ בשני שיקים. שיק אחד ע"ס 150,000 ₪ לפקודת מר שלומי זילברמן שבחלקו העליון (הספח) מופיע שמה של הנתבעת [אא"ש] ושיק שני ע"ס 30,000 ₪ לפקודת מ.מ. אולימפיה שעל גבי חלקו העליון (הספח) רשום השלמה לניכוי" (סעיף 1 ל"תגובת התובע להודעת הנתבעת מיום 28.5.2000", אשר צורפה כנספח ד' לבקשת הרשות להתגונן של הנתבע בתיק שבפני
י – ההדגשה הוספה – א"ר). הדברים מדברים בעד עצמם, והם עולים בקנה אחד עם גרסתו של הנתבע. התובעים טוענים, כי ההבדל בין הגרסות נבע מכך ש"מאחר שהמנוח נפטר באופן פתאומי, היינו צריכים לטפל בערימות מסמכים ולנסות למצוא את הקשר בין מסמכים שונים לחברות שונות. ובזמנו, ראינו את החשבונית שמופנית למ"מ אולימפיה וסברנו שיש קשר בין שני הדברים וכך אמרנו לפרוטוקול – דובר בסברא בלבד" (פרו' עמ' 21-22). אין בידי לקבל הסבר זה, שכן כפי שציינתי לעיל, בפני
התובעים עמדו אותם נתונים ומסמכים בעת הגשת התביעה הראשונה, ובעת הגשת התביעה שבפני
י. מכאן, שהסבר התובעים בהקשר זה אינו מניח את הדעת.

14.
כפי שציינתי, התובעים טוענים, כי העובדה שהשיק נשוא התביעה נמשך אישית לפקודת הנתבע מעידה על כך, שהסכום אשר הועבר לו היה בגדר הלוואה (סעיף 25 לסיכומים). ואולם אין חולק על כך, שהגם שמוטב השיק נשוא התביעה היה הנתבע, הרי שבספח השיק נשוא דיוננו, רשם המנוח את שם חברת אא"ש, וכי השיק ע"ס 30,000 ₪ הוצא לפקודת אולימיפיה – שתי החברות אותן ניהל הנתבע. עובדות אלו מחזקות את גרסת הנתבע, לפיה עסקי אא"ש ואולימפיה נוהלו על-ידו באופן כזה, שלא תמיד הייתה אבחנה בין החברות לבין הנתבע. חיזוק לטענה זו של הנתבע ניתן אף למצוא בדברי הגב' דניאל, ולפיהם "[ההלוואות ניתנו] חלק כנראה לחברה וחלק כנראה לבן אדם פרטי..." (פרו' עמ' 12). מכאן, שלא ניתן לייחס משקל לטענה זו של התובעים. חיזוק נוסף לנקודה זו ניתן למצוא בעובדה, עליה אין חולק, כי בין הנתבע והחברות שניהל, לבין המנוח, התנהלו יחסים עסקיים לאורך תקופה לא קצרה.

15.
התובעים טוענים, כי אין לקבל את טענת הנתבע, כי מדובר בעסקת ניכיון, הואיל ומהראיות שהובאו בתיק עולה, כי השיק מושא דיוננו ניתן לנתבע עוד לפני שהנתבע מסר למנוח את השיקים אותם הוא ביקש לנכות. בעניין זה טוען ב"כ התובעים, כי "מעולם לא שמע על עסקת ניכיון שיקים עתידית" (ס' 16 לסיכומים). הנתבע טוען מנגד, כי ככל הנראה, הוא העביר למנוח בפקסימיליה צילומים של השיקים, לאחר שהשניים סיכמו את תנאי עסקת הניכיון, לאחר מכן המנוח העביר לו את הסך של 150,000 ₪, ורק בסופו של דבר, שלח הנתבע לתובע את השיקים עצמם (פרו' עמ' 19). אמנם, ניתן היה לצפות, כפי שטוענים התובעים, כי סדר הדברים בעסקת ניכיון יהיה הפוך, היינו – קודם יועברו השיקים לניכיון, ורק לאחר קבלתם, תינתן תמורתם המנוכה. ואולם, לנוכח מכלול הראיות שהוצגו בפני
י, ומסקנתי בדבר אופי היחסים שהתקיימו בין המנוח לנתבע (ר' גם דברי ב"כ התובעים בפרו' עמ' 3), אני סבור כי הסברו של הנתבע מניח את הדעת ואינו בלתי-סביר בנסיבות העניין. על-כן, אני דוחה טענה זו של התובעים.

16.
סוף דבר. אני מחליט לדחות את התביעה על-בסיס הנימוקים שפורטו לעיל. בשל מכלול הנימוקים האמורים, לא מצאתי להידרש ליתר הטענות שהעלו הצדדים בסיכומיהם. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחליט לחייב את התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך-דין בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ואולם סכום זה ינוכה מכל סכום שישולם לתובעים, אם ישולם, במסגרת הסכומים שנפסקו לטובתם בפסק הדין מיום 19.11.05, ב-ת"א 1831/99 (כב' השופטת אגמון-גונן).


המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ב בחשוון, תשס"ט (20 בנובמבר 2008) בהיעדר הצדדים.


אריה רומנוב
, שופט








א בית משפט שלום 1985/04 עזבון המנוח יגאל דניאל ז"ל, תקווה דניאל, טל דניאל ואח' נ' שלמה זילברמן (פורסם ב-ֽ 20/11/2008)