פסקי דין על נעמי סעדה | פסקי דין על א.ד. עמר | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה-הממונה על חוק עבודת נשים |

2264/06 עב     16/11/2008




עב 2264/06 נעמי סעדה נ' א.ד. עמר בע"מ, מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה-הממונה על חוק עבודת נשים




בעניין:
1



בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


עב 002264/06

עב 002264.1/06





כב' השופטת אורית יעקבס
נציג ציבור (עובדים): מר עבד אלחמיד תחאוחו
נציג ציבור (מעבידים): מר יגאל כהן


בפני
:



נעמי סעדה
בעניין

:

התובעת/הנתבעת שכנגד מס' 1

אלקלעי רובין אירה
ע"י ב"כ עוה"ד






- נגד -



1. א.ד. עמר בע"מ


הנתבעת/התובעת שכנגד

עו"ד טיבי יצחק
ע"י ב"כ עוה"ד






2. מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה-הממונה על חוק עבודת נשים


הנתבעת שכנגד מס' 2

מפרקליטות מחוז צפון
ע"י ב"כ עו"ד



פסק דין

1
.
בפני
נו תביעה להפרשי שכר ולפיצוי בגין הפרת הסכם עבודה ועוגמת נפש שהוגשה על ידי התובעת.
כמו כן, בפני
נו תביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעת שעניינה ביטול החלטת הממונה על עבודת נשים מיום 26/11/06 שלא להתיר את פיטורי התובעת.
לטענות הנתבעת כנגד החלטת הממונה על עבודת נשים, נייחד התייחסות נפרדת בסיפא של פסק הדין.

2.
רקע

א.

התובעת החלה את עבודתה בשירות הנתבעת כקופאית ומסדרת סחורה, בחודש אוגוסט 2005.

התובעת עבדה במשמרות, משמרת בוקר וערב.

ב.

במשך תקופה של כחצי שנה התנהלה עבודת התובעת כסדרה כאשר הנתבעת הייתה מרוצה מתפקודה ואף הוחלט על קידומה בחודש פברואר 2006 לתפקיד של אחראית משמרת בחנות.

ג.

בסוף חודש מרץ נכנסה התובעת להריון וביום 23.5.06 הודיעה למנהלי הנתבעת על הריונה.
ד.

בתחילת חודש יוני 2006 ובעקבות מצבה הכלכלי של הנתבעת הוחלט להתחיל בהליך הבראתה על ידי יציאתם של העובדים, לרבות של התובעת, ליום חופשה אחד בשבוע.
התובעת שההחלטה על הוצאתה לחופשה לא הייתה לרוחה פנתה למר מני ביטון, המשמש כנציג מועצת הפועלים בקצרין (להלן: "מר ביטון"), שהסביר לה כי הרעת התנאים בהיותה אישה בהריון היא אסורה על פי דין וכי יפנה למנהלי הנתבעת בעניין זה.

ה.

בעוד שהתובעת טוענת כי מאז פנייתה למר ביטון התחילה הנתבעת, באמצעות מנהליה, להתנכל לה. טענה הנתבעת כי שמעה בעצותיו של מר ביטון ופעלה על פי הנחיותיו בעוד שהתובעת היא זו שלא פעלה בהתאם לעצותיו ובחרה לקבל ייעוץ מנציג מועצת הפועלים בעיר טבריה.

ו.

התובעת אישרה כי פנתה לנציג מועצת הפועלים בטבריה, מר דוד לוי, והסבירה פניה זו בקשריו הטובים של מר ביטון עם מנהלי הנתבעת ובכך שבחר לפנות למעסיקיה, בשיחות טלפוניות ולא בכתב.
התובעת טענה כי הפניות הטלפוניות הנ"ל, לא הניבו פרי וכי היא רצתה שהפניות תהיינה בכתב.

3.

עוד בטרם פנייתה של התובעת למר דוד לוי ולאחר האירועים הללו פרצה מלחמת לבנון השנייה, מלחמה שלא פסחה על העיר קצרין.

במהלך המלחמה, עבדה התובעת כרגיל עד שהעיר קצרין נכנסה למעגל היישובים שזכו למתקפת מטחי הקטיושות והאזעקות.


התובעת טענה כי מר איציק עמר (להלן: "מר איציק") סירב לאפשר לה לגשת למרחב המוגן (מקלט) בשעת הצפירה מה שסיכן אותה ואת עוברה והוסיפה כי מר איציק איים עליה והבהיר לעובדות כי מי שיבחר לעזוב את החנות יתבקש לשהות בביתו עד לסוף המלחמה.

התובעת הוסיפה, כי ביום 4.8.06 שעה שהאזעקות הדהדו בעיר, היא הפצירה במר איציק לאפשר לה לגשת למרחב המוגן אלא שהאחרון מנע זאת ממנה, כשלאחר מכן ביקש מאחת העובדות שתחליף את התובעת שיצאה מהחנות בלווית בעלה, שהגיע למקום. התובעת, שיצאה מהחנות, הוסיפה כי עברה לאזור המרכז, הרחק מאיומי המלחמה.
התובעת המשיכה בגרסתה וטענה כי עם תום המלחמה היא רצתה לחזור לצפון ולהמשיך בעבודה אלא שהרגישה ברע ולכן נדחתה חזרתה.

התובעת הוסיפה כי חזרה לעבודתה ביום 23/8/06 ועבדה כרגיל עד שביום 27/8/06 פונתה באמבולנס בשל התעלפות במקום העבודה. כשלמחרת היום, הופנתה לרופא תעסוקתי שהמליץ לה להמשיך לעבוד בתנאים נוחים - ישיבה בלבד, להימנע מתנועות חדות והתכופפות וכן להימנע מחשיפה לחומרי ניקוי.

לגרסתה של התובעת לאחר שחזרה לעבודה עם המלצת הרופא התעסוקתי, היא קיבלה הנחיה לשבת בחדר השתייה בחנות ובין היתר נאסר עליה לגשת לשירותים, תחת איום הפיטורים.

ביום 6/9/06, לאחר 4 ימי עבודה בהם ישבה בחדר השתיה, קיבלה התובעת טלפון מגב' אסתר עמר (להלן: "גב' אסתר") שביקשה ממנה ללכת הביתה ולא להגיע למחרת לעבודה ואף הבטיחה לה כי תקבל שכר בגין יומיים אלה.

ביום 7/9/06, יצרה התובעת קשר עם החנות ונאמר לה על ידי מנהלת המשמרת כי מר דוד עמר (להלן: "מר דוד") אינו מעוניין לראות אותה בחנות.

התובעת התקשרה מיד לגב' אסתר שביקשה ממנה לשהות בחופשה בתשלום עד להודעה חדשה.

התובעת הוסיפה כי בחודש אוקטובר נודע לה כי הנתבעת פנתה לממונה על חוק עבודת נשים לשם קבלת היתר לפיטוריה ומאז ה-7/9/06 היא המתינה לחזרתה לעבודה, אך לשווא.

4
.
במסגרת כתב הגנתה התייחסה הנתבעת לטיעוני התובעת והדגישה כי יום החופש שהוצע לכלל העובדות, הוצע מחוסר ברירה שכן מנגד עמדה האפשרות היחידה לפטר עובדים, אפשרות שהנתבעת יחד עם יתר העובדות לא רצו בה.

הנתבעת טענה כי מאז פנייתה של התובעת למר ביטון, היא החלה ליצור פרובוקציות וסברה כי בשל הריונה, מותר לה לעשות ככל העולה על רוחה.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעת הייתה מגיעה לכדי וויכוחים קולניים עם חברותיה לעבודה וכן היתה מגדפת ומחרפת אותן.

הנתבעת המשיכה וטענה כי התובעת הייתה יוצאת לחופשות מבלי שהייתה מודיעה וכן הייתה מכפישה את הנתבעת ברבים ובפני
לקוחות החנות.

הנתבעת אישרה כי ביקשה מהתובעת כמו מיתר העובדות, להחתים כרטיס בכניסה וביציאה מהחנות, בקשה שנראיתה בעיניה כלגיטימית בשל היעדרויותיה התכופות של התובעת.

באשר לטענותיה של התובעת בכל הקשור לימי המלחמה, הנתבעת טענה כי אין כל אמת בטענותיה של התובעת וכי במהלך המלחמה התבצעה בדיקה ביטחונית בחנותה ע"י אחראי הביטחון בעיר שבעקבותיה נמצא כי החנות מוגנת מבחינה ביטחונית ושאפשר לשהות בה בהישמע האזעקות.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי בניגוד לטענותיה של התובעת, היא מעולם לא אסרה על עובדיה לגשת למקלט הציבורי הסמוך בשעת האזעקה וכל עובד היה רשאי בעת האזעקה לצאת למקלט הסמוך או להישאר במרחב המוגן שבחנות.

באשר לאירוע מיום 4/8/06, טענה הנתבעת כי התובעת ביקשה לצאת לחופשה ומנהלי הנתבעת סירבו מהסיבה שאחת העובדות כבר הייתה בחופשה באותה עת וכן טענה כי בעלה של התובעת הופיע באופן מפתיע ואסף אותה, ממקום העבודה כשמאז לא שבה לעבודה ונעדרה מבלי להודיע על כך לנתבעת.

באשר לטענתה של התובעת שכביכול הנתבעת לא התחשבה בהגבלות שצוינו על ידי הרופא התעסוקתי, הנתבעת טענה כי מצאה לתובעת עבודה שתאמה את מגבלותיה הרפואיות כפי שצוינו באישור אלא שהתובעת עשתה דין לעצמה ולא נשמעה להוראות הממונים עליה שכן היא העדיפה לשבת בחיבוק ידיים ולקרוא עיתונים על פני עבודה בתמחור מוצרים, עבודה שנחשבת כקלה ביותר.

הנתבעת הדגישה שלא רק שהתובעת ישבה בחיבוק ידיים, אלא אף דאגה לגדף את חברותיה לעבודה ולכנותן בכינויים משפילים.

באשר לאירוע מיום
6/9/06, טענה הנתבעת כי התובעת אינה מגלה את האמת. הנתבעת הוסיפה כי באותו יום, התובעת עבדה במשמרת ערב יחד עם אחראית משמרת בשם אנה, האחרונה ביקשה מהתובעת לתמחר מוצרים אך התובעת סירבה ודיברה אליה בגסות עת אמרה לה: "
אתם דפוקות, אתם תאילנדיות, תראו איך אפשר לקבל כסף בלי לעבוד
".

לטענתה של הנתבעת, התובעת לא הסתפקה בכך, היא גידפה את אנה בפני
לקוחות החנות ואף הבהירה כי "
עוד מעט יהיה משפט, הבוס דפוק הוא ישלם לי הכל
". אחראית המשמרת, שדבריה אלה של התובעת לא היו לרוחה, טילפנה למר דוד ואמרה לו כי איננה מעוניינת לעבוד עם התובעת ואז התבקשה התובעת לעזוב את החנות, עד יעבור זעם, ומאז היא לא חזרה לעבודתה ומשכך יש לראות בה כמי שהתפטרה.

הנתבעת טענה כי בשל התנהגויותיה של התובעת היא פנתה לממונה על עבודת נשים לשם קבלת היתר לפיטוריה.

5
.
מטעם התובעת העידו היא ובעלה, לאחר שהוגשו תצהיריהם.
מטעם הנתבעת העידו, מנהליה - מר דוד, גב' אסתר והבן מר איציק וכן העידה גב' טטיאנה גידברג (להלן: "גב' טטיאנה") ששימשה בתקופה הרלוונטית כמנהלת משמרת בחנות.

6
.
בטרם נבחן את זכאותה של התובעת לכל אחד
ואחד מהסעדים בכתב התביעה נביאם להלן:
א.

ימי חופשה כפויים בין בשל החלטותיה של הנתבעת ובין בשל המלחמה,
החל מחודש יוני 2006 ועד לסוף חודש
אוקטובר 2006.
ב.

תשלום בגין שעות בהן יצאה התובעת לבדיקות רפואיות בשל הריונה.
ג.

לחילופין ככל שבית הדין לא ייעתר לדרישה בסעיף 6(ב) לחייב את הנתבעת בתשלום שכר בגין זמן ההפסקות שנוכה מהתובעת בניגוד להסכם העבודה.
ד
.
פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה ועוגמת נפש שנגרמה לתובעת בשל התנהלותה של הנתבעת.

7.
ימי חופשה כפויים

התובעת כאמור טענה כי נכפה עליה לצאת ליום חופשה בשבוע בניגוד לרצונה החל מחודש יוני 2006. היא טענה כי הנושא לא היה פתוח לדיון וכי התנגדה בכל תוקף למהלך הנ"ל.
לפי האמור בכתב התביעה בחודש יוני התובעת נאלצה לשהות בחופשה 3 ימים ואילו בחודש יולי היא נאלצה לשהות בחופשה של יום אחד וחמש שעות. בחודש אוגוסט היא נאלצה לשהות בביתה לאחר שעבדה שעתיים ו-12 דקות בעבודה. אלה הן החופשות שלטענתה נכפו עליה במהלך חודשים אלה.
באשר לחודשים מספטמבר ועד לסוף אוקטובר 2006, חודשים אלה יזכו להתייחסות נפרדת בהמשך.


הנתבעת מצידה טענה כי הייתה פניה מצידה לכלל העובדות ליטול חלק בהליך הבראתה, היא נקלעה למצוקה כלכלית והבטיחה כי תימנע מפיטורי מי מהן בהתחשב בהיותן מפרנסות עיקריות, ככל שיוסכם על דעת כל עובדת ועובדת לשאת בנטל על ידי יציאה ליום חופשה אחד בכל שבוע עד שישתפר המצב הכלכלי. היא הבהירה כי לא כפתה את ההסדר הנ"ל על אף אחת מהעובדות וכי מי שלא קיבלה את ההצעה הנ"ל יכלה לסיים את עבודתה ולקבל את מלוא זכויותיה. היא טענה כי התובעת לא הביעה התנגדות כלשהי להצעה והמשיכה לעבוד כרגיל.

על שהתרחש בתחילת חודש יוני ניתן ללמוד מעדויות הצדדים והמסמכים שהובאו לעיוננו כפי שנפרט להלן.

התובעת טענה, בניגוד למה שנטען בכתב תביעתה (סעיף 9) כי לא אחראית המשמרת, להבדיל ממנהלי הנתבעת, היא זו שהודיעה לעובדות על ההחלטה להוציא כל עובדת ליום חופשה בשבוע.


התובעת נשאלה בעדותה:
"
ש.
האם נכחת כאשר המעביד ריכז את העובדות בנושא תוכנית ההבראה כפי שהוא מתוארת בתצהירים שלנו, וכולם כולל את הסכמתם לתוכנית שלא לעבוד יום בשבוע.
ת.
לא היה דבר כזה, לא היה אסיפה שהוא עשה, שום דבר, זה משהו שאחראית משמרת באה ואמרה לנו, מעכשיו זה מה שהחליט, יום חופש בשבוע, כל עובדת, אני אמרתי שאני לא רוצה אבל בהתחלה לא היתה לי ברירה
ש.
למה
ת.
כי אני פניתי לאיציק ואמרתי לו שאני לא מוכנה לזה
" (עמ' 15 שורות 9-3 לפרוטוקול)
.

חרף הסתירה כאמור בין עדותה של התובעת בבית הדין לבין האמור בכתב התביעה, השתכנעו כי היא אכן הסכימה בשתיקה לימים ספורים, עד שהחליטה לפנות למר ביטון , כנגד הוצאתה ליום חופשה.


גב' אסתר אישרה בעדותה כי הדרך היחידה שעמדה בפני
התובעת היתה להסכים להוצאתה ליום חופשה, שכן האופציה השנייה היתה הייתה סיום העסקתה. גב' אסתר אף הציגה בפני
נו דוגמא לעובדת שסיימה את עבודתה בשל אי הסכמתה לצאת ליום חופשה. היא גם הוסיפה בעדותה כי מר ביטון פנה אליה בעניין זה וכי אמר לה מפורשות כי אי אפשר להוציא עובד לחופשה בכפיה. תגובתה הייתה כי מדובר בהליך של התייעלות וכי עדיף להוציא עובדת לחופשה על פני פיטוריה.
גב' אסתר ידעה היטב, לאחר שהוסבר לה על ידי מר ביטון, כי הוצאתה של התובעת לחופשה כפויה הוא אקט פסול ומנוגד לחוק. בעדותה בבית הדין נשאלה:
"ש.
זאת אומרת את ידעת שההנחיה החוקית שאסור לכפות על התובעת ימי חופשה אבל בכל זאת עשית מה שמבחינתך נכון לך ונוח
ת.
כנראה".
(עמ' 27 שורות 15-13 לפרוטוקול).

הנה כי כן, ומבלי להידרש לשאלה אם התובעת פנתה למר איציק ואם לאו, ברור הוא כי הנתבעת ידעה כי לא היה מקום להוצאתה של התובעת לחופשה כפויה של פעם בשבוע ובכל זאת, עשתה זאת, משיקוליה היא.


מר איציק העיד בפני
נו וטען כי התקיימה ישיבה עם כל העובדות וביניהן עם התובעת, אשר הביעה את הסכמתה להליך ההתייעלות.

מר איציק הכחיש באופן גורף כי התובעת פנתה אליו בבקשה לראות את אישור עורך הדין לזכותו להוציאה ליום חופשה חרף היותה בהריון.

מר איציק אישר כי מר ביטון פנה אליו והודיע לו כי התובעת פנתה אליו ותשובתו הייתה כי זכותה לעשות כן, מבלי שהתעניין מה פשר פניה זו.


בנקודה זו נציין כי מצאנו את עדותו של מר איציק בעניין זה בעייתית שכן, לא מצאנו הגיון בטענה שמר ביטון פנה אל מר איציק מבלי שהשמיע באוזניו את התמרמרותה של התובעת מהעובדה שאילצו אותה לצאת ליום חופשה.


מעבר לכך, עדותו של מר איציק סותרת את עדותה של גב' אסתר כפי שהבאנו אותה לעיל, שהרי האחרונה אישרה כי שוחחה עם מר ביטון בעניינה של התובעת ונאמרו לה דברים מפורשים באשר להוצאתה לחופשה כפויה.

התעלמותו ועצימת עיניו של מר איציק, שהיה אחד ממנהלי הנתבעת אין בה כשלעצמה כדי לפטור את הנתבעת מאחריות להוצאתה של התובעת לחופשה.


גב' טטיאנה אישרה, גם היא, כי כל העובדות הסכימו למהלך של יום חופשה בשבוע, והתובעת לא הכחישה זאת אלא היא טענה כי הסכמתה למהלך זה באותו יום הייתה מחוסר ברירה.


לענייננו, סעיף 9א לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") קובע כי:
"(א)

לא יפגע מעביד בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה.
(ב)

בסעיף זה -
"פגיעה", בהיקף המשרה - למעט שינוי זמני בהיקף המשרה לפי בקשה שיזמו העובדת או העובד בשל מצבם הרפואי לפי אישור בכתב מאת רופא;...."

עינינו רואות כי חל איסור מוחלט לפגוע בהיקף משרתה של התובעת ו/או בהכנסתה בשל היותה בהריון אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה.
אין חולק כי הנתבעת לא דאגה להיתר כזה שעה שהחליטה לחייב את התובעת לצאת ליום חופשה בשבוע ואף לא בדיעבד עת פנתה לקבלת היתר לפיטורי התובעת.
הנתבעת טענה לאורך כל הדרך, כי הליך ההתייעלות היה על דעתה של התובעת ובהסכמתה אלא שהוכח בפני
נו כי הסכמה זו הייתה מאולצת וכי לא עמדה בפני
התובעת הברירה לדחות את דרישת הנתבעת להנהיג הסדר זה.
יתרה מזאת, גם אם התובעת הייתה מסכימה, בין מפורשות ובין על דרך השתיקה, עם הסדר זה לתקופה קצרה ומצומצמת והייתה חוזרת בה מהסכמה זו מפורשות בעקבות ייעוץ משפטי שלפיו חל איסור לפגוע בשיעור משרתה ו/או בהכנסתה בשל היותה בהריון הרי ממועד זה היה ראוי ונכון שהנתבעת לא תמשיך להרע את תנאיה ו/או לפגוע בה אלא בהיתר מאת השר.
חרף זאת וכפי שהעידה גב' אסתר, בחרה הנתבעת לעצום את עיניה ולהתעלם מדרישתה של התובעת להחזיר את המצב לקדמותו.

לא נשלים את התייחסותנו בעניין זה לפני שנבהיר כי הלכה למעשה, הליך הצמצום יושם על התובעת באופן חלקי, שהרי מעיון בסידורי העבודה שצורפו לתצהירה של התובעת, עולה כי היא לא יצאה ליום חופשה אחד בשבוע למעט מספר בודד של שבועות.
יתרה מזאת, עובדה היא שהתובעת בכתב התביעה ביקשה לחייב את הנתבעת בתשלום בגין ימי החופשה שנכפו עליה ושהגיעו בסה"כ לפחות מ- 5 ימים במהלך החודשים יוני- יולי ואוגוסט 2006.
ההסבר לעובדה זו ניתן למצוא בעדותה של גב' אסתר שאישרה כי ייתכן והתובעת יצאה לחופשה מבחירה ו/או שהיו לה סידורים אחרים.

מר איציק גם הוא אישר כי יכול להיות שחלק מהימים הם ימים של חופשה מרצון, עת נשאל:
"ש.
שבוע שאחרי כן, שבוע של 25/6 ואילך, ב/4, שוב אני מראה לך שכל עובדת נמצאת יום אחד בחופש.
ת.
אוקיי, זה גם יכול להיות מסיבה אחרת, לאו דווקא מבקשה שלנו, אלא מבקשה של העובדת לצאת לחופש אחרי שהיא הבינה שהיא יכולה לבקש חופש"
(עמ' 37 שורות 18-15 לפרוטוקול).
מאחר והנטל בעניין זה מוטל על הנתבעת להראות אילו ימים "נכפו" על התובעת ואילו היו ימי חופשה שביקשה לקבל לצרכים אחרים, ומאחר והנתבעת לא הגישה חישוב סותר בעניין זה, הריני מקבלים את גרסתה של התובעת וקובעים כי היא זכאית לשכר בגין הימים שנכפו עליה בחודשים יוני - יולי ואוגוסט 2006 בסך של 462.48 ₪, 250.5 ₪ ו- 111.80 ₪ בהתאמה.

8.
תשלום בגין השעות בהן יצאה התובעת לבדיקות רפואיות ולהפסקות

התובעת טענה בכתב התביעה וכן בתצהירה כי לא שולמו לה השעות בהן יצאה לבדיקות רפואיות בקשר להריון וזאת בניגוד לסעיף 7(ה) לחוק עבודת נשים, ולחילופין טענה כי אולצה לספוג ניכוי משכרה כיתר העובדים בשל הזמן בו יצאה להפסקות וזאת בניגוד להסכם העבודה ולמה שהיה נהוג קודם לכן.

הנתבעת, לאחר שהכחישה את הסכומים שנקבה בהם התובעת בכתב התביעה, טענה כי ככלל היא שילמה לתובעת שכר מלא כאשר יצאה לבדיקות רפואיות, אך אם יימצא שלא שילמה את הסכומים שפורטו בסעיף 47 לכתב התביעה היא מסכימה לשלמם, לאחר שהתובעת תמציא את הסכומים והאישורים הרפואיים המעידים כי היא עברה את הבדיקות במועדים שצויינו על ידיה.

התובעת בתצהירה פירטה את הימים שלגרסתה בהם יצאה לבדיקות והפסקות שיש לשלם בגינם:
"בחודש יוני
20.6.06 משעה 8:46 ועד 9:18 - 32 דקות.

25.6.06 - בדיקה של 30 דקות.
בחודש יולי
10.7.06 משעה 11:08 ועד 11:42 - 34 דקות.


18.7.06 משעה 9:35 ועד 10:13 - 38 דקות.

וגם הפסקה משעה 12:35 ועד 12:47 - 12 דקות.

26.7.06 הפסקה משעה 16:00 ועד 16:25 - 25 דקות.
בחודש אוג'
2.8.06 בדיקה משעה 11:04 ועד 11:45 - 41 דקות".

סה"כ התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בסך כולל של 68.06 ₪.

גב' אסתר בתצהירה טענה כי שולמו לתובעת הסכומים בגין הבדיקות וכי מסכימים הם לשלם לה את הסכומים בסעיף 47 לכתב התביעה ככל שיוכח הדבר.
מלבד התייחסות זו בתצהירה של גב' אסתר, הנתבעת לא תמכה את גרסתה ברישום ו/או
הוכחה כלשהי מטעמה ולא התייחסה פרטנית למועדים שצויינו על ידי התובעת הן בכתב התביעה והן בתצהירה.
התובעת נחקרה לגבי מועד אחד בלבד והוא יום ה- 20.6.06 ואישרה כי יצאה לבדיקות בשעה 8:46 וחזרה בשעה
9:18 לאחר שקיבלה אישור לכך מאת אחראית המשמרת.

מעיון בפירוט שהגישה התובעת עולה כי היא טוענת באשר לשכר בגין בדיקות שביצעה ולא קיבלה שכר בגינם וכן בגין הפסקות שניצלה מבלי ששולם לה בגינן.

באשר לבדיקות הרפואיות, סעיף 7(ה) לחוק עבודת נשים קובע כי:
"בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ג) (1), רשאית עובדת להיעדר מעבודתה, ללא ניכוי משכר עבודתה, לשם פיקוח רפואי במשך חדשי ההריון ובדיקות רפואיות שגרתיות הקשורות בהריון הנעשים על ידי רופא נשים או הנעשים בתחנה לבריאות האם והילד שאישר משרד הבריאות (להלן - התחנה), לרבות בדיקות שגרתיות כאמור הנערכות מחוץ לתחנה על פי הפניית התחנה".

בהמשך הסעיף נקבע עוד, כי תקופת ההיעדרות מהעבודה כאמור לא תעלה על - 40 שעות במשך חודשי הריונה של עובדת במשרה מלאה כנהוג במקום עבודתה.
לפיכך ולאור מהאמור לעיל אין ספק כי התובעת זכאית לשכר בגין השעות בהן נעדרה מעבודתה לשם ביצוען של הבדיקות בשל הריונה.

באשר ליום 20.6.06, מעיון בכרטיס הנוכחות עולה כי התובעת יצאה מהעבודה, חרף העובדה שהיא לא המציאה אישור רפואי המאשר כי שהתה בבדיקה רפואית היא נחקרה בבית הדין ואישרה כי היעדרותה הנ"ל הייתה אך ורק לשם בדיקות וגרסתה
בעניין זה לא נסתרה.

משכך הרינו קובעים כי התובעת זכאית לשכר בגין 32 הדקות שהוקדשו לבדיקה רפואית ביום זה.

באשר ליום 25.6.06, התובעת טענה כי הייתה בבדיקה בת 30 דקות אלא שמעיון בכרטיס הנוכחות שצרפה, נכתב שם כי יצאה לבדיקה שלא בזמן העבודה.
ועוד, מעיון בקבלה בדבר קבלת שירותים רפואיים מיום 25.6.06 עולה כי היא ניתנה לתובעת בשעה 8:40 קרי בשעות הבוקר מספר שעות לפני שהתחילה התובעת בעבודתה במשמרת ערב, שכן התובעת באותו יום החלה את עבודתה במשמרת ערב בשעה 13:47 כפי שאף מופיע בסידור העבודה.

לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין בדיקה זו שכן הבדיקה לא הייתה על חשבון שעות העבודה המתוכננות לאותו יום.
באשר לבדיקות בימים: 10.7.06 ו- 18.7.06 ו-2.8.06, התובעת המציאה אישור מאת התחנה לאם ולילד במרפאת קצרין המאשר כי התובעת ביקרה במרפאה בימים אלה.
התובעת לא נחקרה על אישור זה והנתבעת לא העלתה טענה כלשהי כנגדו.

משכך
, הרינו קובעים כי יש לשלם לתובעת שכר בגין הדקות בהן שהתה התובעת בבדיקות בשל הריונה בימים אלה.

באשר להפסקות
שהיו לתובעת בימים 18.7.06 ו- 26.7.06 נדגיש כי מר איציק אישר בעדותו כי התובעת, כיתר העובדות, קיבלה באיזשהו שלב הנחיה כשהיא יוצאת לאכול להחתים את כרטיס הנוכחות.
מר איציק אישר עוד כי כיום העובדים אינם נדרשים עוד להחתים את כרטיס הנוכחות שכן לגרסתו: "
מרגע שהיה סיפור של התובעת, שאמרה שצריך לעבוד לפי החוק, אז החלטנו לנהוג בעניין הזה
"( עמ' 37 שורה 33-32 לפרוטוקול).

מר איציק נשאל:
"ש.
בכל מקרה חזרתם לסידור שלא מחתימים אחרי שהתובעת עזבה.
ת.
בערך חודש אחרי".
(עמ' 38 שורה 16-15 לפרוטוקול).

9.
האם בדין החליטה הנתבעת לחייב את התובעת בהחתמת כרטיס הנוכחות שעה שיצאה להפסקות?

סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") קובע כי:
"(א)

ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות ; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב)

הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.
(ג)

בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה".

במקרה שלפנינו, מדובר בשתי הפסקות; אחת בת 12 דקות ואילו השניה בת 25 דקות.

התובעת בכתב התביעה לא טענה מדוע יש לראות בהפסקות אלה כהפסקות שיש לשלם בגינן. היא לא טענה כי מדובר בהפסקה לשם סעודה ו/או מנוחה כמצוות החוק ואף לא טענה או הוכיחה כי לא עזבה
את מקום העבודה בהפסקות אלה.
התובעת, שלא הכחישה כי כל העובדות במקום נדרשו להחתים כרטיס בעת יציאה מהחנות, הטילה את יהבה כנגד הנתבעת שבחרה לעמוד על כך שהדבר יבוצע בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה מה שמהווה מבחינתה הפרה של הסכם העבודה.
ככלל, מקובלת עלינו טענתה של התובעת כי שינוי בתנאי העסקה מחייב הסכמה הדדית של שני הצדדים ליחסי העבודה אלא שבמקרה דנן, הנתבעת בחרה לעשות שימוש בפררוגטיבה הניהולית שהעניק לה המחוקק וביקשה מכלל העובדות, לא רק מהתובעת, להחתים כרטיס בעת יציאה להפסקה.
הוכח בפני
נו כי דרישתה זו של הנתבעת באה בעקבות עמידתה האיתנה של התובעת על זכויותיה באופן דווקני ובעקבות ניצולה את טוב ליבה של הנתבעת שלא הקפידה בעניין זה. כשם שהעובדת זכאית לקבלת זכויות והטבות במקום העבודה זכאי המעביד להנהיג נורמות ולשנות כללים ונוהלים במקום העבודה כל עוד אין בכך סתירה עם הוראות החוק ו/או עם הסכם העבודה.
לענייננו, המעסיק בחר לחייב את העובדות בהחתמת כרטיס נוכחות בעת יציאתן להפסקות שככל הנראה אינן הפסקות לצורך סעודה ו/או מנוחה שכן ניתן לראות בנקל כי לא היו לתובעת טענות בקשר ליתר הימים בהן התובעת כלל לא החתימה כרטיס בשל יציאתה להפסקה.
לפיכך, לא מצאנו פגם כלשהו בדרישתה של הנתבעת מהתובעת להחתים את כרטיס הנוכחות כיתר העובדות במקום זאת הואיל ולא נטען ואף לא הוכח בפני
נו שמטרתן של שתי ההפסקות היו לשם מנוחה ו/או סעודה, לכן אין אנו מקבלים את תביעתה של התובעת בעניין זה ואיננו מוצאים מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת דבר בגין הפסקות אלה.

בנוסף, נציין כי התובעת ביקשה בכתב התביעה לחייב את הנתבעת בתשלום בגין ההפסקות כסעד חלופי ככל שלא נקבל את תביעתה בכל הקשור לבדיקות הרפואיות.

לסיכום

הרינו קובעים כי התובעת זכאית לשכר בגין הבדיקות הרפואיות שלהן ובסכומים שיפורטו להלן, אך אינה זכאית לתשלום בגין ההפסקות אליהן התייחסה בתביעתה.:

א
.
32 דקות בגין חודש יוני 2006 בסך של : 10.27 ₪.
ב
.
72 דקות בגין חודש יולי 2006
בסך של: 23.12 ₪.
ג
.
41 דקות בגין חודש אוגוסט 2006 בסך של: 13.16 ₪.

10.
תשלום בגין ימי המלחמה

התובעת בכתב התביעה ביקשה לחייב את הנתבעת בתשלום שכר בגין חלק מתקופת המלחמה בה התארחה אצל משפחתה במרכז הארץ, מחשש לקטיושות, וזאת החל מ- 4/8/06 ועד ל- 14/8/06.
התובעת טענה כי במהלך עבודתה לא היה ניתן להיכנס למרחב המוגן במקום עבודתה.

הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית לקבל שכר בגין ימי המלחמה בהם החליטה על דעת עצמה לעזוב את עבודתה ולנסוע למרכז שכן מקום העבודה הוכרז כמרחב מוגן על ידי אחראי הביטחון בעיר קצרין.

סעיף 13 לחוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק הגנה על עובדים") קובע:
(א)
עובד שבמהלך התקופה הקובעת נעדר מהעבודה או לא ביצע את העבודה, בימים שבהם היו מקום עבודתו או מקום מגוריו באזור הגבלה, ישלם לו מעבידו במועד לתשלום שכר העבודה בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שכר בעד תקופת ההיעדרות או אי-ביצוע העבודה כאמור, בהתאם להוראות ההסכם בדבר תשלום שכר באזור הגבלה, וכן יופחתו ימי חופשה ממכסת ימי החופשה שזכאי לה העובד, בהתאם להוראות ההסכם האמור; לענין זה, "היעדרות מעבודה או אי-ביצוע עבודה" - בהתאם להוראות ההסכם בדבר תשלום שכר באזור הגבלה
.

סעיף 12 לחוק הגנה על עובדים מגדיר את אזורי ההגבלה וכן את התקופה הקובעת.

באשר לאזורי ההגבלה, ניתן לעיין בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ו-2006 ( להלן: "תקנות שעת חירום") שם פורטו היישובים הנחשבים לאזורי הגבלה וביניהם גם היישוב קצרין.
ועוד, בהסכם הקיבוצי נקבעו הוראות באשר לחישוב

השכר

המגיע לעובד, כדלקמן:


"5.
השכר שישלם המעביד לעובד בשל התקופה בה לא עבד עקב המצב הביטחוני, יהיה השכר הרגיל ברוטו על כל רכיביו למעט התשלומים הבאים בלבד:
תשלומים חד פעמיים, תשלומים שנתיים, שעות נוספות מדווחות, כוננויות, החזרי הוצאות וגילום מס בגינם (בהסכם זה - "השכר"). למען הסר ספק מובהר, כי השכר הרגיל ברוטו כולל את כל הרכיבים, למעט התוספות המפורטות בסעיף זה לעיל בלבד.
חישוב השכר לפי סעיף זה, למי ששכרו מחושב כשכר יומי, כשכר שעה או לפי תפוקות, יעשה כממוצע של השכר ששולם במשכורות חודשים אפריל, מאי ויוני 2006. חישוב השכר לעובד במשכורת חודשית יעשה לפי המשכורת המלאה האחרונה לה זכאי העובד בעד חודש עבודה מלא.
...
8.
תרומת העובדים שלא הגיעו לעבודה - תהיה בדרך של השתתפות בגובה של 20% בלבד מהשכר, שתינתן בדרך של הפחתת ימי חופשה (ללא עיגול). השתתפות העובד לא תגרור הפחתה כלשהי בשכרו, ותבוא לידי ביטוי רק בדרך של הפחתה ביתרת החופשה שמעבר לימי החופשה שקיימת חובה לעובד לממשם לפי חוק. עובד שלא עומדת לזכותו יתרה כאמור בשיעור הנדרש, תחוייב מכסת ימי החופשה השנתית שלו לשנת 2007 בימי החופשה הנותרים, ובמידת הצורך - בשנים שלאחר מכן".

ככלל, היותה של הנתבעת באזור שהוגדר כאזור הגבלה מחייב אותה בתשלום שכר לעובדים שנעדרו מעבודתם בגין תקופה שהוכרה על ידי המדינה כתקופה שבגינה יש לשלם שכר.
מעיון בתקנות שעת חירום עולה כי אזורי ההגבלה פורטו בהרחבה בתוספת השניה וכן עולה כי קצרין נמנית על היישובים שהוכרזו כאזור הגבלה החל מ- 18/7/06 ועד 14/8/06.

לפיכך, ככל שהתובעת נעדרה במהלך תקופה זו, היא תהיה זכאית לשכר ו/או פיצוי בגובה השכר כאמור לעיל.

ועוד, הנתבעת לא טרחה להפנות למקור המשפטי הפוטר אותה מתשלום שכר לעובד בתקופת המלחמה כל עוד קיים בתחומה מרחב מוגן ו/או מקלט.

לא זו אף זו, הנתבעת גם נמנעה מהמצאת אישור המעיד כי החנות יכולה לשמש מרחב מוגן מתאים והסתפקותה בעדותו של מר איציק שאין בה כשלעצמה כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעת, להוכיח כי קיים מרחב מוגן בתוך החנות התואם את דרישות פיקוד העורף.
יתרה מזאת, הצדדים הפנו לא מעט שאלות באשר לקיומו של המרחב המוגן ומרחקו של המקלט מהחנות והעדויות בעניין זה היו סותרות. המצאת האישור כאמור היה בה כדי ליתר את הדיון בעניין זה ויש להצטער על כך שאישור כזה לא הומצא.

סיכום

מאחר והנתבעת לא התייחסה להוראות חוק הגנה על עובדים ולא ערכה חישוב באשר לסכום המגיע לתובעת בגין התקופה שבה נעדרה מהעבודה קרי מ- 4/8/06 ועד 14/8/06, אנו מקבלים את חישוביה של התובעת בעניין זה וקובעים כי התובעת זכאית לשכר בסך של 1,233.28 ₪ בגין 8 ימי עבודה.

11.
נסיבות סיום העסקה

התובעת טענה כי מנהלי הנתבעת אילצו אותה לעבוד בתקופת המלחמה שהנה תקופה רגישה, קשה ולחוצה בחיי עם ישראל.
התובעת הוסיפה כי הנתבעת ניצלה את מצוקתה, הרעה את תנאי העסקתה, אילצה אותה לעבוד פיזית, צעקה והשפילה אותה בפני
עמיתיה ואף הגישה בקשה לממונה על עבודת נשים לשם פיטוריה.
התובעת הדגישה כי בשל אי תשלום שכרה נאלצה לקבל הלוואה בשוק האפור בסך של 10,000 ₪ לשם מימון הכנות הלידה.
בשל כל אלה ובשל גרסתה של התובעת, כי פוטרה שלא כדין ובשל הפרותיה הבוטות של הנתבעת להסכם העבודה בין הצדדים עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לפצותה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בסך של 30,000 ₪.

הנתבעת שכאמור ביקשה לדחות את טענותיה של התובעת, טענה כי אין גבול למה שהתובעת יכולה לטעון.

הנתבעת הדגישה כי לא רק שהתובעת גרמה לנתבעת ולעמיתותיה לעבודה, עוול היא אף הגדילה לעשות עת הטרידה את לקוחותיה של הנתבעת והוציאה לנתבעת שם רע בהגשת תביעה שאין בה כל ממש ושדינה להידחות.
באשר לסירובה של הממונה לתת היתר לפיטורי התובעת, טענה הנתבעת כי טעתה הממונה עת החליטה שלא לתת היתר ואף הגישה תביעה כנגד החלטתה זו של הממונה.

מאחר והחלטת הממונה תהיה רלוונטית, ככל שנגיע למסקנה כי התובעת פוטרה מעבודתה ולא התפטרה, כפי שטענה הנתבעת. נדון תחילה בנסיבות סיום העסקתה של התובעת ונקבע האם היא פוטרה או שמא התפטרה. בין לבין אף נבחן באם אכן נגרמה לתובעת עוגמת נפש כפי שטענה והאם ראוי לפצותה בגין הפרת הסכם העבודה.

כבר נאמר, כי אין מקום לנתק את האירועים שהתרחשו במהלך תקופת ההעסקה עם אלה שבסיומה של תקופה זו שכן כפי שהתרשמנו, ליחסים במהלך תקופת ההעסקה היה משקל נכבד לתוצאה אליה הגיעו יחסי העבודה בין הצדדים, כפי שנפרט.
נחזור ונזכיר בקצרה את האירועים הרבים שהתרחשו בחודשים האחרונים שקדמו למועד סיום ההעסקה, אירועים שלא ניתן לנתקם מהיום האחרון שבו התובעת הפסיקה להתייצב בחנות.
תחילתה של העכירות ביחסים בין הצדדים, הייתה עם החלטתה של הנתבעת להתחיל בהליך ההתייעלות - הנתבעת החליטה להוציא כל אחת מהעובדות, לחופשה בת יום אחד בכל שבוע במטרה למנוע פיטורי אחת העובדות.
התובעת כאמור, בתחילתו של המהלך, הביעה את הסכמתה (בלית ברירה) אלא ששבוע מאוחר יותר פנתה למר ביטון והביעה את התנגדותה למהלך.
התובעת טענה כי מאז פנייתה למר ביטון חלה תפנית במערכת היחסים והנתבעת על ידי מנהליה התחילו להתנקם בה.
גרסתה זו של התובעת לא נתמכה בעדות כלשהי מטעמה שכן עדותו של בעלה בעניין זה הייתה מפי השמועה.
מנגד, הנתבעת העידה את מנהליה וכן את אחראית המשמרת גב' טטיאנה.
גב' טטיאנה הותירה עלינו רושם מהימן ביותר וזאת בניגוד לתובעת שמעדותה לפנינו התרשמנו כי היא
לא בחלה באמצעים כדי לגרום לפיטוריה ובכל מחיר.

גב' טטיאנה, בעדותה, נשאלה:
ש.
התובעת אומרת שברגע שהיא פנתה למועצת פועלים, המעבידים שלה התחילו להתייחס אליה בגסות, להשפיל אותה ושהיחסים היו קשים. שמת לב לזה.
ת.
אני שמתי לב לדבר אחד, שהתובעת התחילה לעשות בעיות אז היתה.. איך אני אסביר? שהיא היתה עובדת טובה הכל היה בסדר, ברגע שהיא התחילה לעשות בעיות, אז גם אתי ודוד התחילו"
(עמ' 45 שורות 6-2 לפרוטוקול).

גב' טטיאנה אישרה בעדותה כי מנהלי הנתבעת התייחסו לתובעת בצורה יפה בניגוד מוחלט להתנהגותה היא, שלא הייתה הגונה במיוחד.
גב' אסתר בתצהירה הדגישה כי בתחילת עבודתה של התובעת היא התנהגה כשורה וכי הייתה שביעות רצון מלאה מעבודתה אולם מאוחר יותר ולאחר שהודיעה למר דוד ומר איציק על היותה בהריון חלה תפנית חדה בהתנהגותה שכן היא החלה לסרב להוראות הממונים עליה, ניבלה את פיה כלפי חברותיה וכלפי הלקוחות, נעדרה מעבודתה ללא כל הודעה עד שהעבודה איתה הפכה לבלתי נסבלת.

דברים ברוח זו אף הובאו בעדותם של מר איציק ומר דוד בבית הדין.
התובעת שכאמור התנגדה להסדר שלפיו הייתה אמורה לצאת ליום חופשה בחודש יוני המשיכה לעבוד אבל פנתה למר ביטון שפנה באופן אישי למנהלי הנתבעת ואף שוחח עם גב' אסתר באשר לאיסור הפגיעה בתנאי העסקתה של התובעת בשל היותה בהריון. לאחר שפנתה למר ביטון הרגישה לטענתה כי הנתבעת הרעה את תנאיה ולכן רצתה שהפניות של מר ביטון יתועדו בכתב ולא רצתה שהוא יסתפק בשיחות טלפוניות עם מנהלי הנתבעת לשם יישוב המחלוקות. דרישתה של התובעת כי פניותיו של מר ביטון יהיו בכתב, לכאורה, נראית לגיטימית, אך הרושם שנוצר היה כי התובעת הייתה מעוניינת לשמר את מכתביו של מר ביטון כתיעוד נוסף במטרה להכין את הבסיס לתביעה עתידית שכבר תוכננה על ידה. הוכח לפנינו כי התובעת, לא הסתפקה בטיפולו של מר ביטון ובחרה לפנות למועצת פועלי טבריה על אף שפניה זו הייתה כרוכה בנסיעות והוצאות והכל במטרה שהכל יהיה מתועד. לא זו אף זו, התובעת במשך כחודשיים ניסתה בכל דרך אפשרית להביא את הנתבעת לקבל החלטה על פיטוריה כדי שתנופף בה בבוא העת באולם בבית הדין כפי שהצהירה ברבים, כפי שנפרט בהמשך. אולם בטרם זאת, נציין כי התובעת בעדותה הכחישה את כל הטענות שטענה הנתבעת כנגדה והציגה את עצמה כעובדת תמימה שנכפו עליה תנאי העסקה ושהועסקה בניגוד לרצונה מספר ימים בתקופת המלחמה תוך סיכון חייה.
לא רק שגרסתה זו של התובעת לא נתמכה כאמור בעדות נוספת, אלא שעדותה בפני
נו עוררה תהיות באשר לרצונה הכן והאמיתי לעבוד.
התובעת נשאלה באשר ליציאתה לבדיקות מבלי לקבל אישור ממנהלי הנתבעת וטענה כי טענותיה של הנתבעת בעניין זה הן שקריות וכי יציאותיה לבדיקות היו באישור מאת הממונים עליה ובמלים אחרות היא אישרה כי יצאה לבדיקות באישור הממונים עליה חרף טענותיה בכתב התביעה שכביכול תנאי העסקתה הורעו בשל הריונה וכי נמנע ממנה לצאת לבדיקות.
באשר להתנהגותה של התובעת במלחמה, וליתר דיוק, ביום האחרון לעבודתה במהלך המלחמה, אין חולק כי התובעת עבדה כרגיל עד ליום 4/8/06 בשעה 14:08 כפי שעולה מכרטיס הנוכחות.

לגרסתה של התובעת באותו היום הגיע בעלה, "במקרה", לחנות ואז היא פנתה למר איציק כדי לאפשר לה להיכנס למרחב המוגן, אלא שמר איציק, כנגדו טענה התובעת כי מנע מהעובדות לגשת למרחב המוגן, ביקש מאחת העובדות שתחליף את התובעת שיצאה מהחנות וביקש ממנה לא לחזור לעבודה עד סוף המלחמה.
בעקבות האירוע החליטה התובעת לעבור לאזור המרכז ולהתארח אצל משפחתה.

בניגוד לטענת התובעת, מר איציק הדגיש בתצהירו כי מעולם לא אסר על עובדות לפנות למקלט הסמוך בעת אזעקה
וכי מעולם לא איים עליה שאם תצא למקלט שלא תחזור.
מר איציק התייחס ליום 4/8/06 וגרסתו הייתה שונה שכן באותו יום, לטענתו, התובעת ביקשה לצאת לחופשה עד לסוף המלחמה והוא מצידו ביקש ממנה לדבר איתו מאוחר יותר שכן היה מדובר ביום עבודה עמוס.
באותו יום הייתה אזעקה והתובעת ניצלה את ההזדמנות, נטשה את הקופה פתוחה, בזמן שלקוחות החנות חיכו לקבל את החשבון ומיד הלכה לכיוון רכבו של בעלה אשר חיכה לה בחוץ ומאז לא נראו פניה עד לסוף המלחמה.

בין שתי הגרסאות אנו מעדיפים את גרסתו של מר איציק שכן גרסתה של התובעת אינה הגיונית, מעלה מספר תהיות ויש בה לא מעט סתירות.

התובעת טענה כי בעלה הגיע למקום "במקרה" על אף שלא היה צורך שיהיה בחנות באותה עת, שכן בתקופת המלחמה בעלה היה באוגדת ראש פינה ומן הסתם אף נדרש לעבודה מרובה שכן תפקידו היה קצין לוגיסטיקה, קרי, לדאוג ליחידות בשטח.

הכיצד קרא מר איציק לעובדת אחרת שתחליף את התובעת שעה שאינו מאפשר לתובעת לפנות למקלט וכיצד ניתן להסביר זאת עם איומיו כלפי התובעת לבל תצא לכיוונו של המקלט?

יתרה מזאת, כיצד גרסתה זו של התובעת מתיישבת עם האמור במכתב למר ביטון שם רשמה כי נאלצה לעזוב את העבודה בתקופת המלחמה לאחר שלא זכתה לקבל ממנו גיבוי, עם טענתה כי נתבקשה ע"י מר איציק לא לשוב לעבודה עד סוף המלחמה.

ההסבר היחידי להתנהגותה של התובעת הוא כי היא תכננה מהלך זה ודאגה שבעלה יהיה באותה העת בפתח החנות כדי שמיד תוכל לעזוב את החנות ומאוחר יותר אף לעבור לאזור המרכז.

התובעת בתצהירה טענה כי ביום ההכרזה על הפסקת אש חשה ברע, התמוטטה ופונתה לחדר מיון ומשם הומלץ על שחרורה למנוחה בת 7 ימים. התובעת הודיעה לנתבעת על מחלתה ואף קיבלה תשלום בגין ימים אלה וחזרה לעבודה רק ב- 23/8/06.
חרף זאת עבדה התובעת כרגיל עד 27/8/06 יום ראשון בשבוע משעה 5:46 ועד 7:58 שאז לגרסתה פונתה באמבולנס בשל התעלפות במקום העבודה.
אלא מה, חרף גרסתה זו של התובעת בתצהיר הרי שמעיון בכרטיס הנוכחות עולה כי ביום 27/8/06 שכביכול היה אמור להיות היום בו היא התעלפה נכתב כי: "
בגלל בדיקה שלח אותי הביתה ואז קיבלתי מחלה
". הכיצד אם כן מתיישבת הערה זו על גבי כרטיס הנוכחות עם אישור מגן דוד אדום המאשר כי: "
החולה תפנה לרופא המטפל וכי היא מסרבת להתפנות באמבולנס למיון
" ועוד כי: "
מצבה של התובעת בהגעה של צוות האמבולנס לאירוע משביע רצון
".
בהערה זו יש משום חיזוק מסויים לגרסתה של גב' אסתר בפני
הממונה על עבודת נשים עת הגדירה את האירוע הנ"ל כהתחזות מצידה של התובעת בשל סירובו של מנהל הנתבעת לאפשר לה לצאת לבדיקה ללא תיאום מראש ושעה אחת לפני מועד הבדיקה.
הנה כן, מנהל הנתבעת שלא הסכים לאפשר לתובעת לצאת לבדיקה מבלי להודיע מבעוד מועד כדי להתארגן בהתאם, קיבל בסוף את התובעת עם אישור מחלה.
באותו יום, ה- 27/8/06, קיבלה התובעת, אישור מחלה ל- 7 ימים כשיום המחלה האחרון הוא ה- 2/9/06.
ביום 28/8/06 לאחר שהופנתה לרופא תעסוקתי בשל החולשה שממנה היא סבלה, הומלץ לה להמשיך ולעבוד בתנאים נוחים ולהימנע מתנועות חדות, התכופפות וחשיפה לחומרי ניקוי.

התובעת בתצהירה טענה כי עת חזרה לעבודה עם המלצת הרופא התעסוקתי נאסר עליה להסתובב בחנות והיא נדרשה לשבת בחדר השתיה תוך שאיימו עליה כי אם יראו אותה מסתובבת במצלמות היא תפוטר.

התובעת הצהירה עוד כי ביום 6/9/06 בשעות הצהריים, לאחר ארבעה ימי עבודה, בהם ישבה בחדר השתיה שבחנות, קיבלה שיחת טלפון מגב' אסתר המבקשת ממנה לעזוב את החנות וללכת הביתה תוך שהבטיחה לה שתקבל את שכרה במלואו בעבור יום ה- 6/9/06 וה- 7/9/06. התובעת טענה עוד כי פנתה ביום 7/9/06 למר דוד שמסר לה באמצעות מנהלת המשמרת כי אינו מעוניין לראותה יותר בחנות.
התובעת התקשרה לגב' אסתר ואף הקליטה אותה כאשר הודיעה לה האחרונה כי היא תצא לחופשה בתשלום עד להודעה חדשה.
לגרסתה של התובעת היא ידעה על פנייתה של הנתבעת לקבל היתר לפיטוריה רק בחודש אוקטובר.

עדי הנתבעת הציגו גרסה שונה, שהסתבר מאוחר יותר כי היא הנכונה, והוסיפו עובדות שחלקן בחרה התובעת לא להביאן לידיעתו של בית הדין, כפי שיובהר להלן:

גב' אסתר בתצהירה הדגישה כי מנהלי הנתבעת כיבדו את הוראות הרופא התעסוקתי, נתנו לתובעת לבצע עבודה קלה ביותר וללא שימוש בחומרי ניקוי, אלא שהתובעת סברה כי הריונה מקנה לה חסינות בפני
הכל, שכן היא החלה לסרב להוראות והפסיקה לבצע את תפקידה, ובאותה העת הייתה מגיעה עם חברותיה לעבודה לוויכוחים קולניים במטרה להכעיס את מעסיקיה.

התובעת צוטטה כמי שהייתה אומרת לחברותיה: "
אתן סוסות עבודה, אתן תאילנדיות, עובדות יותר מדי קשה
", התובעת התחילה להעדיף את עבודתה הפרטית שכן באותה העת ניהלה עסק לבניית ציפורנים בביתה והייתה פונה חדשות לבקרים, בבקשות לשינוי משמרות.
כפי שציינו קודם לכן, התובעת אף צוטטה עוד כמי שאמרה: "
עוד מעט יהיה משפט, הבוס דפוק הוא ישלם לי הכל
" ועוד...
באשר ליום ה- 6/9/06, טענה גב' אסתר כי התובעת אינה מגלה את האמת שכן באותו יום היא עבדה במשמרת ערב יחד עם אחראית המשמרת טניה, וכי היה מדובר ביום עמוס במיוחד. התובעת התבקשה לתמחר סחורה אך היא סירבה תוך שהיא מגדפת את טניה, אשר פנתה לגב' אסתר ומסרה לה כי התובעת אינה מפסיקה להכפיש את שמה ואת בעלה מול הלקוחות וכי אין ביכולתה לעבוד איתה. גב' אסתר התקשרה לתובעת וביקשה ממנה לחזור הביתה בתקווה שתירגע ותוכל לחזור לעבודתה. מאז ה- 6/9/06 התובעת לא חזרה. גב' אסתר אישרה כי הובטח לתובעת שכר בגין היום הנ"ל.

כדי לעמוד על שהתרחש לקראת סיומם של היחסים נבחן להלן חלק מהעדויות שנשמעו לפנינו:
התובעת, התבקשה בעדותה, להתייחס לאמור בתצהירה של מנהלת המשמרת באשר למה שהתרחש ב- 6/9/06 ושוב התובעת הכחישה גם את גרסתה של גב' טטיאנה וטענה כי היא לא הייתה בעבודה באותו יום ורצתה להיבנות מסידור העבודה שם מופיעה אחראית המשמרת "אנה". התובעת אישרה כי בעקבות מכתבה של הרופא התעסוקתי, היא קיבלה עבודה פחות מאומצת ואף אישרה כי לא השתמשה בחומרי ניקוי. מכאן שמעדותה של התובעת עצמה עולה כי מנהלי הנתבעת כן התחשבו בה והעסיקו אותה בעבודה יותר קלה התואמת את מגבלותיה ואת קביעותיו של הרופא התעסוקתי. מכאן שבניגוד לאמור בכתב התביעה התובעת זכתה ליחס הוגן בכל הקשור למטלות שהוטלו עליה בתוך העבודה.

באשר ל- 6.9.06, העידה גב' אסתר, כי:
"ביום 6/9 היא עשתה בעיות בחנות ודיברה לא יפה לעובדות שלי, והיא אמרה שהן עולות בדרגות דרך המיטה של בעלי, אני אמרתי לה לפנות את המקום, לא אסכים ולא אתן, אם היא בהריון ואם לא, אני בת 37 ויש לנו 6 ילדים, אני בניתי את העסק שלי, ואני לא אתן לה להעליב את העובדות שלי, אז היא תקלל את העובדות ואומרות שהן עוברות דרך המיטה זאת אומרת זלזול
"
(עמוד 31 שורות 7-3 לפרוטוקול)
.

מר איציק בעדותו נשאל באשר לנסיבות שבעטיהן הפסיקה התובעת להגיע לעבודה והעיד:
"ת.

אני לא זוכר, היא כנראה החליטה לעשות דין לעצמה ולעזוב, כמו שהיא עשתה לפני.
ש.
קרה משהו שפתאום היא נעלמה, שהפסיקה לעבוד
ת.
לא זכור לי, היו מריבות בינה לבין העובדות.
ש.
איך אתה יודע את זה
ת.
כי העובדות מספרות לי".
(עמ' 40 שורות 29-25 לפרוטוקול).

בעדותה של גב' טטיאנה למדנו עוד על שהתרחש ב- 6/9/06 שכן היא אישרה שוב כי
ביום 6/9/06, שעה שעבדה עם התובעת היא אמרה לה "
אתן תאילנדיות, דפוקות, תראו איך אפשר לקבל כסף בלי לעבוד
".

גב' טטיאנה התייחסה ליחסים של התובעת עם יתר העובדות וכן ליחסים של מעסיקיה איתה שעה שהייתה בהריון ועדותה בעניין זה הייתה מהינה עלינו:
"הכנסנו סחורה לחדר שתייה, אני אישית הכנסתי ארגז גדול לחדר השתייה, וביקשתי לתמחר מתוך איפה שהיא יושבת ושמעתי "זה רק אתן עובדות כמו תאילנדיות, וסוסים" וכל מיני דברים שחלק אני מנתקת כדי לא להתעצבן סתם, כי גם אני עבדתי בתקופה שהייתי בהיריון אצל הנתבעת, ואני יודעת איזה יחס מקבלים,
ש.
איזה
ת.
מה שהיית מבקשת, דברים פשוטים הייתי מקבלת בלי בעיות, אוכל שתייה, רופא, ובאותה תקופה היתה עוד בחורה בשם אולגה, שעבדה עד היום האחרון. וגם אם מבקשים לשירותים מיד מחליפים, שתייה, אוכל הכל"
(עמ' 46 שורות 12-5 לפרוטוקול).

מעדותה של גב' טטיאנה הוכח לפנינו כי טענתה של התובעת שכביכול נאסר עליה לצאת מחדר השתיה וכי הושיבו אותה ללא מעש במטרה לייבש אותה אינה מבוססת שכן גב' טטיאנה אישרה כי התובעת נדרשה לתמחר מוצרים ולנקות מדפים במים וללא חומרי ניקוי, עובדה שאושרה על ידי התובעת עצמה.

מעדי הנתבעת שהיו בפני
נו אנו למדים כי ענין לנו בתובעת שהחליטה לנצל את דבר הריונה, בצורה לא הגונה, וכדבריו של מר ביטון במכתבו מיום 13.9.06 כנראה ראתה בהריונה מחלה הנותנת לה הגנה מלאה מלבצע את המוטל עליה, ככל עובדת.

הגב' טטיאנה הותירה עלינו רושם מהימן ביותר ועל כן ובהסתמך על עדותה האמינה, הרינו קובעים כי התובעת גידפה את יתר העובדות, התאימה את אישורי המחלה לצרכיה האישיים ועת נתקלה בסירוב כלשהו מצידה של הנתבעת לצאת מהעבודה הייתה דואגת למלא את החסר על ידי אישורי מחלה. התובעת דאגה כבר מתחילת הריונה, לתעד כל דבר ואף ביקשה שמר ביטון לא ימשיך את הטיפול בעניינה מאחר ואינו מתעד כל דבר ודבר בכתב. האחרון, שככל הנראה, לא שיתף פעולה עם התובעת זכה לכינויים שונים ואף נתבקש להפסיק את הטיפול בענייניה.
התובעת העלתה לא מעט גרסאות סותרות שאינן מתיישבות אחת עם השניה, לדוגמא:
התובעת טענה כי מנהלי הנתבעת התנכלו לה והתחילו להעסיקה בעבודות פיזיות קשות. אלא שהתובעת בעדותה בבית הדין וכך גם גב' טטיאנה אישרו שתיהן כי התובעת קיבלה עבודה קלה ביותר.
התובעת בעדותה בבית הדין הציגה את עצמה כמי שקופחה עת הוחלט שלא להעסיקה ולהושיב אותה כביכול בחדר השתיה, אלא שהוכח בפני
נו כי האירוע מיום 6/9/06 אירע עת סירבה התובעת עצמה לתמחר את המוצרים שהובאו אליה לחדר השתיה, מה שמעיד על אי נכונותה של התובעת לבצע את העבודה.

התובעת גידפה את חברותיה בצורה גסה כפי שעלה מעדותה של גב' טטיאנה והדברים שצוטטו מפיה של התובעת הוכחשו על ידה בחצי פה שכן מלבד העובדה שהתובעת טענה כי מדובר בטענה שיקרית היא לא יכלה להתמודד ו/או לסתור גרסה זו של הנתבעת שהובאה גם בכתב ההגנה ולא דאגה להפריך האשמות אלה, למשל, באמצעות עדים נוספים מטעמה.

התנהלותה והתנהגותה של התובעת בתקופת המלחמה והימצאותו של בעלה, שלא במקרה,
ביום בו החליטה לעזוב את החנות, ללא התחשבות בצרכי העבודה והכל בשל העובדה שהינה בהריון, הובילו אותנו למסקנה שהתובעת לא בחלה באמצעים כדי לבסס את תביעתה העתידית וניצלה את עובדת היותה בהריון כדי להביא לפיטוריה.
חשוב להדגיש כי אין חולק שיחסי העובדה בין הצדדים, המשיכו לאחר שהסתימה המלחמה ומאחר ואין חולק שעזיבת התובעת את החנות בזמן המלחמה, לא היא שהביאה, בסופו של דבר, לסיום יחסי העבודה.
יש לציין כי האמנו למר דוד שלמרות שלא היה כל כך מעורב במה שהתרחש בחנות, היה מודע ליחסים של התובעת עם חברותיה ואף חווה באופן אישי עימות עם התובעת ולכן בכל מקום של סתירה בינו לבין עדות התובעת, העדפנו את עדותו.

מר דוד
העיד על מה שהיה ידוע לו משיחות שניהל עם יתר העובדות ואמר:
"שמאז שהיא נכנסה להריון היא החליפה את עורה, היא היתה אצלנו פעם, והחזרנו אותה, והיא התחילה להתקדם והכל יפה, ואז היא נכנסה להריון ושינתה את התנהגותה מקצה לקצה, היא התנהגה לא יפה, התחילה לדבר עם אנשים על החנות, מדובר בסופר, זה סופר, זה עם לקוחות וללקוחות לא נעים, שאני הייתי בא ושומע מהעובדות, כי בתכלס אני לא הייתי שם, הילד שלי היה אחראי שם, אני הייתי בא ושומע ממנו וגם מהעובדות, לא מדובר על עובדת אחת, כל אחת שאני אביא לכן תגיד לך מה היא אמרה מילה במילה
"
(עמוד 48 שורות 31-24 לפרוטוקול).

מר דוד הוסיף:
"
כשהגעתי וראיתי אותה פותרת תשבצים, אז אני התרגזתי, ואמרתי שלא יכול להיות שעובדת שאני משלם לה כסף והיא מלכלכת על העובדות, תשב ולא תעשה כלום ולכן אמרת למני שיבוא עכשיו ויראה אותה.
היתה פעם שביקשתי ממנה לצאת מהמשרד והיא לא הסכימה"
(עמ' 49 שורות 30-27 לפרוטוקול).

מר דוד העיד בפני
נו באשר לאחד המקרים בהם התעמת אישית עם התובעת:
"
ש.
התובעת פעם גידפה אותך, קיללה אותך
ת.
גם. עם בעלה. היא קיבלה אומץ ואז אמרתי לה "בבקשה את יכולה לצאת מן המשרד" והיא לא רצתה ואז היא התחילה לדבר לא יפה ואז האמנתי לבנות
ש.
ובמסגרת העובדה, עבדת איתה צמוד
ת.
לא, זה מה שחסר לי לעבוד איתה צמוד. זה סיוט לעבוד איתה. זה סופר ולא בית חורשת. אומר לאנשים "למה אתה קונה מבעל הבית הזה"

(עמ' 52 שורות 21-16 לפרוטוקול)
.

לפיכך ולסיכום, הרינו קובעים כי הוכח לפנינו שהתובעת במעשיה, היא שהביאה את מערכת היחסים בין הצדדים לנקודת האל חזור.

באשר לשיחות שניהלה התובעת עם גב' אסתר ומר דוד נציין כמה דברים:
התובעת הגישה תמליל שיחה שניהלה עם גב' אסתר ביום 7/9/06, קרי יום אחד לאחר שהיא עזבה את עבודתה. התמליל שהוגש מציג חלק מהשיחה שניהלה התובעת עם גב' אסתר כשבתמליל נכתב כי גב' אסתר אמרה לתובעת שהיא בחופשה בתשלום עד להודעה חדשה. גב' אסתר נתבקשה להסביר, אמירה זו, והעידה כי כוונתה הייתה שביום המריבה התובעת תעזוב את העבודה ותקבל על אותו יום תשלום, אמירה שנאמרה, כדי להרגיע את הרוחות. וכשנשאלה גב' אסתר בעדותה בבית הדין לגבי אמירה זו מפורשות, תשובתה הייתה:
"אחרי שמזכירה לי שהשיחה היתה בשעה 19:00 בערב, אני
אומרת שהתובעת נהגה להתקשר בשעות לא שגרתיות מלבדה היתה לי תינוקת בת חצי שנה ויש לי עוד חמישה ילדים, ולא פעם ולא פעמיים ביקשתי ממנה שאת השיחות שהיא תנהל בשעות הבוקר כשאני בעבודה. סביר להניח שאמרתי לה שהיא בחופשה בתשלום לאותו יום והיא פירשה את זה איך שהיא רוצה, אבל אני בשעה 19:00 בזמן מקלחות עניתי את שעניתי, אני לא זוכרת שאמרתי לה שהיא בחופשה בתשלום עד להודעה חדשה. היא בכלל נהגה להתקשר בשעות מרגיזות"
(עמוד 31 ש' 34-28 לפרוטוקול).

למעשה כבר ביום 26/8/06, הקליטה התובעת את מר דוד (בערב בין השעה 21:00 ו- 22:00), קרי כ - 12 ימים לפני שעזבה את עבודתה ושם נשמע מר דוד כמי שכבר דיבר עם התובעת רבות ובקושי הגיב לשאלותיה.

מר דוד נשאל לגבי תשובותיו לשאלות התובעת בתמליל ומעדותו אנו למדים באשר לאופן שבו ניהלה התובעת את ענייניה מול הנתבעת ומנהליה והעיד:
"ש.
למה עשית לה דווקא, אני שואלת על מה שאנחנו כן רואים
ת.
כל היום היו טלפונים ממנה, כל היום היא התקשרה וניג'סה לי, איך שאני ישן. הבחורה התחילה לשגע אותנו. היא הכינה עצמה להכין מה להקליט ומה לא. היא לא תמימה
ש.
כלומר, כל היום היא ניסתה להשיג אותך, ולא ענית לה
ת.
תקשיב, מדובר בבחורה שכל פעם שלא היה לה נוח משהו, היא היתה מתקשרת 200 פעם, לא נותנת לעבוד, התחילה עם כל מיני שיטות כדי להוציא אותנו מהכלים ולהשיג את כל התמלילים איפה שאנחנו מועדים היא לא מראה את השיחות שהיינו בסדר"

(עמוד 51 שורות 23-17 לפרוטוקול).
אם כן, הן גב' אסתר והן מר דוד ניסו כל הזמן להדוף את התובעת שלא הרפתה מהשיחות בשעות המאוחרות של הלילה תוך שהיא מקליטה אותם.
התרשמנו כי התובעת ניסתה לצוד חומר איכותי כדי שתוכל לעשות בו שימוש במהלך המשפט שתכננה אותו כבר מעת כניסתה להריון. התובעת הקליטה את מר דוד ב- 26/8/06 והשתמשה באמירתה של גב' אסתר שכביכול אמרה לה שהיא בחופשה בתשלום, כשמאז לא חזרה לנתבעת ולא ביררה מתי עליה לחזור לעבודה עד שבחודש אוקטובר נודע לה כי הנתבעת פנתה לממונה על עבודת נשים לשם קבלת היתר לפיטוריה.
בנסיבות אלה וחרף אימרת האגב של גב' אסתר שעדותה בעיננו הייתה יותר אמינה ומהימנה מעדותה של התובעת, אנו קובעים כי התובעת התנהגה בחוסר תום לב עת לא פנתה שוב למעסיק כדי לבדוק את חזרתה לעבודה, כל זאת כאמור, על רקע קביעתנו שבדברים שהיו חשובים לתובעת היא לא חסכה מעצמה וממעבידיה, פניות חוזרות ונשנות לקבלת תשובות.

לא נעלם מעינינו כי הנתבעת פנתה לממונה על עבודת נשים ביום 3/9/06 במטרה להשיג היתר לפיטוריה שכן לטענתה התובעת לא הותירה לה ברירה, אלא ללכת במסלול זה, אלא שהתובעת בחרה על דעת עצמה לסיים את עבודתה ולהשתמש במשפט אחד מדבריה של הגב' אסתר, אשר נאמר, כפי שהתרשמנו, בזמן בו היתה האחרונה טרודה ועסוקה בטיפול בילדיה.

בנסיבות שנוצרו הרינו קובעים כי התובעת היא זו שהביאה את יחסי העבודה בינה לבין הנתבעת לידי סיום בהתנהגותה כשהתרשמנו שהדברים נעשו באופן מתוכנן ויזום על ידה.
מאחר וקבענו כי התובעת היא שהביאה לסיום יחסי העבודה בין הצדדים איננו מוצאים מקום להידרש לקביעתה של הממונה על עבודת נשים שנחשבת למיותרת בהתחשב בקביעתנו זו.
באשר לטענת התובעת שכביכול ככל שהיא עזבה מיוזמתה הרי מדוע בכל זאת המשיכה הנתבעת בהליכים בפני
הממונה הרי שהשתכנענו בטענותיה של הנתבעת כי הפניה לקבלת היתר נועדה לבחון את האפשרות למנוע מהתובעת לחזור שוב לעבודתה שכן לא אחת עלה מפסק הדין כי התובעת נעלמה מעבודתה, בין מפאת המלחמה בצפון, בין מפאת מחלתה ובין מסיבות אחרות ולאחר מכן חזרה (כשהנתבעת לא מנעה את חזרתה).

יחד עם זאת ומעבר לנדרש אנו מוצאים לנכון להתייחס לטיעוני הנתבעת באשר לסמכויותיה של הממונה על עבודת נשים ודרישתה לבטל את החלטתה מיום 26.6.06.

12.
החלטת הממונה על עבודת נשים

הנתבעת בכתב התביעה שכנגד טענה כי הממונה לא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים משלא הונחה בפני
נה התשתית העובדתית הרלוונטית והמלאה כפי שהובאה לעיל.

הנתבעת טענה כי הממונה לא לקחה בחשבון את התנהגותה של התובעת שהתבטאה בחוסר אכפתיות, אדישות וגסות כלפי חברותיה והממונים עליה בחנות.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי הממונה לא התחשבה בעובדה שהנתבעת מילאה אחר הוראות הרופא התעסוקתי והעסיקה את התובעת בעבודות נוחות התואמות את הגבלותיה וכן
הלינה על כך שהממונה התייצבה לדיון לאחר שהוגש תצהיר אחד מטעמה, הוא תצהירה של המפקחת גב' מזרחי רינה (להלן: "גב' רינה"). הנתבעת טענה כי נפל פגם מהותי בהתנהלות הממונה שכן היא לא פגשה את הצדדים כשגם המפקחות מטעמה גבו עדויות נפרדות, לא העבירו לממונה את התרשמותן מהעדים ומהימנותם ואף לא פעלו להשלמת החקירה על אף הסתירה העובדתית בין שתי הגרסאות.

התובעת שתמכה בהחלטת הממונה ביקשה לקבוע כי לא נפלו ליקויים כלשהם המחייבים את התערבותו של בית הדין בהחלטת הממונה ועמדתה זהה הייתה לממונה שטענה כי החלטותיה נתקבלו כדין וכי לא נפל פגם כלשהי באופן בו פעלה.

לאחר שעיינו בהחלטת הממונה אנו רואים כי הממונה עיינה בטיעוני הצדדים ובכל החומר שהונח בפני
ה. הממונה בחנה את העדויות בפני
המפקחות, את טיעוני הנתבעת והתובעת
ולאחר מכן נתנה את החלטתה המנומקת.

בכל הקשור לפיטורי עובדת בהריון סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים קובע:

"(א)
לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות";

סעיף 22(א) לחוק עבודת נשים מאפשר העברת סמכויותיו של השר לאחר וזו לשון הסעיף:

"(א)

שר העבודה רשאי להעביר לאחר את הסמכויות הנתונות לו על פי חוק זה, חוץ מן הסמכות להתקין תקנות, ליתן היתר כללי ולפרסם הודעה על פי סעיף 11 (ב)".

עינינו הרואות כי המטרה מאחורי סעיף 9 לחוק עבודת נשים היא להגן על נשים מפני פיטורים בתקופת הריונן שכן במהלך תקופה זו הן עשויות להיעדר מעבודתן יותר מהרגיל ואף ייתכן כי התועלת שתצמח למעביד מהעסקתן תהיה פחותה מנשים שהן לא בהריון.

מבלי להיכנס להגיון העומד מאחורי איסור זה, נאמר כי עסקינן בגוף מנהלי שאת החלטותיו יש לבחון בהתאם לכללים הנהוגים בכל הקשור לביקורת על החלטה של גוף שכזה.

בע"ע 1334/02 - הלי נוסצקי
נ' מדינת ישראל - משרד החינוך, התרבות והספורט . תק-אר 2004(4), 167 ,עמ' 171 נאמר כי:

"הסמכות שהוענקה לשר לפי סעיף 9 לחוק להחליט בכל הנוגע לפיטורי עובדת בהריון, היא למעשה הפעלה של סמכות שלטונית מכח חוק ועליה לעמוד בכל הנדרש מהחלטה מנהלית. במסגרת הפעלת סמכותה, על הרשות המינהלית לעמוד בין השאר, בדרישות הפרוצדורה של ההליך המינהלי. המחוקק לא קבע אמנם מהם הכללים הפנימיים הצריכים להתקיים לצורך הפעלה תקינה של הסמכות המינהלית. אך בית המשפט העליון קבע כי כל הליך מינהלי כפוף לכללי הפרוצדורה וכי על החלטה מינהלית להתקבל בדרך מסוימת שאם לא כן לא תוכל לעמוד.
בעניין
ברגר[9] נקבע
כי
על
ההליך
המינהלי
לעמוד
בשלושה כללים מרכזיים:
[1].

על כל החלטה להתקבל באופו ענייני הוגן ושיטתי. נקבע כי חובה על רשות מינהלית להניח תשתית עובדתית ראויה לכל החלטה שהיא. על המסגרת הפרוצדורלית הראויה לבדיקה עניינית הוגנת ושיטתית להיות מבוססת על שלושה שלבים חיוניים: איסוף וסיכום הנתונים, בדיקת המשמעויות שלהם וסיכום ההחלטה המנומקת.
יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון שאין המדובר במסגרת נוקשה ומידת ההעמקה והפירוט ישתנו לפי אופי העניין ולאור מכלול הנתונים הרלוונטים לו[10].
מאידך, על אף גמישותה, יישם בית המשפט את ההלכה המחייבת לקיים הליך דיוני תקין, ואף פסל החלטות מינהל שנמצאו פסולות מלפניו בכל הנוגע להליך
בו
התקבלו[11].
[2].

הזמן הרלוונטי לבחינת חוקיותה של החלטה מנהלית הנו המועד בו נתקבלה ההחלטה[12].
[3].

הרשות רשאית לקבוע מדיניות באשר לאופן פעולתה, אולם אין בכך די כדי לפטור אותה מקיום פרוצדורות הדיון המינהלי. יש מקרים בהם יכולה הפרוצדורה להיות גמישה יותר אולם על הרשות למלא אחר הכללים במלואם לפי העניין הקונקרטי".

באשר לטענת הנתבעת שכביכול הממונה לא שמעה עדים ולא התרשמה מהם וכי מלאכה זו בוצעה על ידי מפקחים מטעמה שלא הביעו עמדה כלשהי ו/או התרשמות מהעדים נאמר כי ההחלטה על מתן היתר-הפיטורין צריכה להתבסס על הוכחות, כלומר על
עובדות שהוכחו. אין זאת אומרת שדרכי ההוכחה חייבות להיות דווקא אלו הנהוגות בבית-המשפט. בעל-הסמכות "אינו צריך לעסוק בעצמו באיסוף העובדות; את המלאכה הזאת הוא יכול למסור לאחרים. אבל עליו לשקול בעצמו את העובדות שנאספו ולהחליט אם הן מצדיקות את מתן ההיתר". (ראו דב"ע לו/3-78, רחל אלק נ. ברית התנועה הקיבוצית , פדע ט' עמ' 197).

באשר למספר העדים שהמדינה בחרה לזמן לעדות, הרי במקרה ספציפי זה מעדותם של הצדדים ניתן היה להגיע למסקנה כי התקיימו כללי הצדק הטבעי באופי עבודתן של הממונה וזרועותיה, אם כי ספק לפנינו, אם במקרה אחר בעתיד יהיה ניתן להסתפק בעדותה של מפקחת אחת שגבתה עדות מצד אחד בלבד.
זימונם של כל המפקחים הנוגעים בדבר מקבל משנה חשיבות לאור השינוי שחל בחוק עבודת נשים במסגרת תיקון תשס"ז(8). ולענייננו במקרה דנן, יש לזכור כי בהחלטה מיום 17/10/07 נקבע כי הממונה אינה נדרשת להגיש תצהיר ואף אינה נדרשת להתייצב לישיבת ההוכחות.

אם לא די בכך, נוסיף כי עדי התובעת שכנגד שנחקרו בבית הדין הן גב' טטיאנה והן גב' אסתר אישרו שההליך בפני
הממונה התקיים כשורה כך למשל גב' טטיאנה בעדותה נשאלה:
"ש.
נכון שהמפקחת רינה מזרחי שמעה את עדותך
ת.
כן
ש.
והיא נרשמה בפר'
ת.
כן.
ש.
חתמת על הפר'
ת.
כן
ש.
היו מסמכים או עדויות שרצית להוסיף על מה שנאמר שם
ת.
לא"( ראו ע' 47 ש' 27 עד עמ' 48 שורה 1 לפרוטוקול )

גב' אסתר גם היא נשאלה בבית הדין:
ש.
נכון שהמפקחת שמעה את העדות שלך ביום 3/10/06
ת.
אנו מדברים על הגב' רינה מזרחי, נכון
ש.
נכון שהעדות שלך נרשמה בפרוטוקול
ת.
היא רשמה דברים כן
ש.
נכון שחתמת על הפרוטוקול מרצונך
ת.
כן
....
ש.
נכון שלא הצגת כל אסמכתא או תימוכין לעניין ההתנהגות של התובעת בפני
לקוחות.
ת.
לא הבנתי את השאלה
ש.
אני שואלת את השאלה שוב.
ת.
לא הצגתי.
ש.
מדוע לא הצגת אותם
ת.
אם היו מביאים את צוות העובדות שלי להעיד אז היו רואים, וזה מה שביקשתי ממנה, והיא אמרה שעדה אחת זה מספיק, יש עוד עובדת בהריון במקביל אליה, באותו חודש הפרש וביקשתי שתזמין גם אותה,
ש.
אז למה לא הבאת אותה
ת.
כי אף אחד לא אמר לי שאני יכולה.

(עמ' 33 ש' 31 עד עמ' 34 שורה 22 לפרוטוקול)
.

מעדויות אלה, ובניגוד לנטען על ידי הנתבעת (היא התובעת שכנגד) הרי שלא השתכנענו כי היא התכוונה להגיש מסמכים נוספים וכי הדבר נמנע ממנה.

הנתבעת שביקשה להביא לעדות את גב' טטיאנה הייתה יכולה לזמן עובדים אחרים ובעניין זה אין אנו רואים מקום להתערב.

לסיכום
, מסקנותיה של הממונה היו שונות מקביעותינו, אשר התבססו על התרשמותנו האישית מעדויות הצדדים ובין השאר מעדותיהם של מי שלא העידו בפני
המפקחות כשבחרנו ליתן משקל נכבד לעדויות עדי הנתבעת ובמיוחד לעדותה של הגב' טטיאנה שהיתה אמינה עלינו יותר מכל השאר ואשר היה בעדותה כדי לחזק את גרסת הנתבעת. מאחר וקבענו כי התובעת היא שהתפטרה הרי שהשאלה האם החלטת הממונה פסולה אם לאו, הפכה לבלתי רלוונטית.

כפי שצויין בפירוט, הרי שממכלול האירועים עליהם למדנו מחומר הראיות, השתכנעו כי התובעת תכננה, ביצעה ואף יזמה את מהלכיה השונים תוך ניצול עובדת היותה בהריון והכל במטרה להפיק מכך, רווח כלכלי, בבוא העת.

13.
לסיכום

לנוכח כל האמור לעיל וחרף המסקנה שאליה הגענו ולמען הסדר הטוב אנו קובעים כי דין התביעה כנגד החלטתה של הממונה על עבודת נשים להידחות
שכן לא מצאנו פגם כלשהו בהחלטת הממונה על עבודת נשים ומשכך לא ראינו מקום לבטלה. החלטתה של הממונה מנומקת ומבוססת על עדויות שנשמעו לפניה, בשעתו.
יחד עם זאת, לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות הנתבעת שכנגד 2.

מאחר והגענו למסקנה כי התובעת תכננה את עזיבת העבודה ונאחזה באמירה של מנהלת הנתבעת שנאמרה בשעות הערב, בזמן לחוץ, הרינו אנו קובעים כי התובעת התפטרה מיוזמתה.

לא זו אף זו, נחזור על מסקנותינו כי התרשמנו שהתובעת תכננה את כל מהלכיה ואף דאגה לתעד אותם למועד בו תיישם את כוונותיה להגיש תביעה כנגד הנתבעת בשל הריונה, הריון שהינו דבר משמח מעין כמוהו, אשר למרבה הצער נעשה בו שימוש לרעה.

במאמר מוסגר נציין כי אנו ערים לעובדה שמקריאת עדות התובעת ועדותם של עדי הנתבעת, יכול להתקבל רושם אחר מהרושם שהתקבל אצלנו לאחר ששמענו את העדויות ולכן אנו מוצאים לנכון להדגיש, שוב, כי עדי הנתבעת הותירו עלינו רושם מהימן וזאת בניגוד לתובעת ועל כן מקום שמצאנו סתירה בין עדותה של התובעת לבין עדותם של נציגי הנתבעת העדפנו את עדותם של האחרונים.

בטרם נסיים נבהיר כי לאור התוצאה אליה הגענו, הרי שהתובעת אינה זכאית לשכר כלשהו בגין חודש אוקטובר 2006 ולכן וגם בשים לב להודעת הנתבעת כי שיק על הסך של 770 ₪ מיום 19/6/08 הועבר לתובעת בגין הימים בהם עבדה התובעת בחודש 9/06, אין אנו מוצאים מקום לחייב את הנתבעת בתשלום שכר בגין חודש זה.

למותר לציין כי התובעת שקיבלה עותק מהסיכומים והגישה סיכומי תשובה מטעמה בחרה להתעלם מטענתה זו של הנתבעת שהסך הנ"ל הועבר אליה ישירות.

14.
פיצויי הלנה

באשר לפיצויי הלנה אנו קובעים כי בנסיבות העניין כפי שפירטנו אותם לעיל אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר, בגין רכיבי השכר השונים, למעט הסך ששולם בגין שכר חודש ספטמבר 2006, וזאת מהטעם שמדובר במקרה העונה להגדרת סעיף 18 לחוק הגנת השכר: "
עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב
". אשר על כן ולאחר הפעלת שיקול דעתנו, הרינו קובעים כי אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין רכיבי השכר השונים, למעט בגין שכר חודש ספטמבר.
באשר לשכר חודש ספטמבר ומשהתרשמנו כי הנתבעת לא שילמה את השכר בזמן ללא הסבר משכנע וחרף טענתה בכתב הגנתה כי בטעות לא שולם השכר הנ"ל, ולאור העובדה שטענה זו תוקנה,
רק עם הגשת הסיכומים,היינו בסוף ההליך לא הסבר, הרי שלאור הסמכות שהוקנתה לנו בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, אנו מעמידים את פיצויי ההלנה בגין שכר חודש ספטמבר על סך של 2,000 ₪.

15.
הסכומים המגיעים לתובעת

לנוכח כל האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:
א
.
סכום של 472.75 ₪ בגין שכר חודש יוני 2006 בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 1/7/06 ועד ליום התשלום בפועל.
ב
.
סכום של 273.62 ₪ בגין שכר חודש יולי 2006 בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 1/8/06 ועד ליום התשלום בפועל.

ג
.
סכום של 1358.24 ₪ בגין שכר חודש אוגוסט 2006 בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 1.9.06 ועד ליום התשלום בפועל.

ד
.
סכום של 2,000 ₪ בגין פיצויי הלנת שכר שישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן הסך הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

מאחר והחלק העיקרי בתביעתה של התובעת נדחה ולאור המסקנות אליהן הגענו בכל הקשור למהימנות עדותה לפנינו ולאחר שהתלבטנו באם להטיל על התובעת הוצאות משפט בגין ניהולו של ההליך,
החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

16.
הצדדים רשאים לערער על

פסק דין
זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא להם.


ניתן היום י"ח בחשון, תשס"ט (16 בנובמבר, 2008) בהעדר הצדדים.



אורית יעקבס
- שופטת

מר עבד אלחמיד תחאוחו
נציג ציבור (עובדים)



מר יגאל כהן
נציג ציבור (מעבידים)
ענבל








עב בית דין אזורי לעבודה 2264/06 נעמי סעדה נ' א.ד. עמר בע"מ, מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה-הממונה על חוק עבודת נשים (פורסם ב-ֽ 16/11/2008)