פסקי דין על הדד אודליה | פסקי דין על המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול)

42817/05 א     24/11/2008




א 42817/05 הדד אודליה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול)




1
בתי המשפט
א 042817/05
בית משפט השלום תל אביב-יפו
24/11/2008
תאריך:
כב' השופט חאג' יחיא

בפני
:
הדד אודליה

בעניין:
התובעת
קנר אילן

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול)
הנתבע
צבי רפפורט

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין
מבוא ורקע כללי

זוהי תובענה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - תשל"ה 1975 (להלן- "חוק הפיצויים") שהוגשה על ידי התובעת בגין תאונת דרכים שאירעה לה ביום 1.7.2004 עת רכבה על קטנוע המבוטח על ידי הנתבעת .

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות,כמו כן אין מחלוקת כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (אגף נפגעי עבודה) כתאונת עבודה; המחלוקת שניטשה בין הצדדים הינה בשאלת גובה הנזק .

לנוכח טיב המחלוקת בין הצדדים אדון להלן בקביעת המומחה הרפואי וכנגזר מכך;אקבע את הפיצוי לו היא זכאית בגין התאונה . ותחילה אסקור את קורותיה של התובעת כפי שהוכחו בפני
.

קורותיה של התובעת
בתצהיר עדותה הראשית,התובעת מתארת כי הינה ילידת 19.6.1981 נשואה , וכי הינה בוגרת 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה . שירתה בצה"ל כמשקית תנאי שירות ,והשתחררה בשנת 2002 .

לאחר שחוררה מהצבא ,עבדה בעבודות זמניות;כנציגת שירות לקוחות בחברת "012",וכעובדת זמנית בבנק הפועלים .

התחילה את לימודיה, לתואר ראשון בכלכלה ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה; ובמקביל באוגוסט 2003,התחילה לעבוד בבנק המזרחי מתוך מטרה להתקדם לתפקיד ניהולי בסיום התואר הראשון .

ביולי 2004 נפגעה בתאונת דרכים (נשוא התביעה שבפני
) ובתום חופשת המחלה, שבה לעבודתה בבנק ,אך בסניף אחר. במרץ 2005 התפטרה מעבודתה בבנק ; ובמאי 2005 התחילה לעבוד כנציגת שירות לקוחות בחברת "תבל" .

בתקופת חופשת המחלה,התובעת התגוררה בבית הוריה וביוני 2005 עברה להתגורר עם בן זוגה (כיום בעלה ) בדירה שכורה .

דיון בשאלת הנזק
הטיפול הרפואי בעקבות התאונה
ממקום התאונה פונתה התובעת באמצעות אמבולנס לביה"ח 'איכילוב' ,בתל - אביב ,שם נבדקה, עברה צילומי רנטגן ואובחנה כסובלת משבר פריקה בקרסול ימין. נותחה ,ואושפזה עד ליום 5.7.04, לאחר שחרורה המשיכה במעקב אורטופדי.

בהמשך התפתח זיהום שהצריך אשפוז נוסף ביום 9.7.04,במהלכו נפתח הפצע מחדש, וטופל באנטיביוטיקה וביום 18.7.04 התובעת שוחררה אל ביתה .

בעת התאונה הייתה התובעת כבת 23 שנים ,היום היא כבת 27 שנה . מאז התאונה חלפו 53 חודשים .

הנכות הרפואית
ד"ר אלכסנדר בלנקשטיין שהתמנה כמומחה מוסכם בין הצדדים בתחום האורטופדי , בדק את התובעת והעמיד את נכותה הצמיתה בגין התאונה על שיעור 15 % . בחוות דעתו קבע המומחה כי: "כתוצאה מהתאונה,סבלה התובעת משבר פריקה בקרסול ימין .היא עברה רדוקציה ניתוח וקיבוע פנימי לפטישון חיצוני .
מסקנתו של המומחה הינה כי:מבחינת הבדיקה הקלינית נמצאה הגבלת תנועות בחלק מטווח התנועות של הקרסול .כמו כן,נמצאה צלקת מכוערת ורגישה באספקט לטרלי .בהתייחס לברך ימין לא נתגלו ממצאים חריגים ואין נכות בהתייחס לברך" .

בדיקת m.r.i של הברך הדגימה מצב לאחר חבלות גרמיות . צילום רנטגן עדכני של קרסול ימין, מדגים קיבוע חיצוני של שבר בפיבולה . שבר מחובר , אי סדירות קלה באספקט אחורי .

לאור זאת ,העמיד המומחה את נכותה הצמיתה של התובעת על :
10 % לפי סעיף 35(1) (ב) לתקנות המל.ל .
5 % לפי סעיף 75 (1) (א- ב ) לתקנות המל.ל .

הנכות התפקודית
טוענת התובעת בסיכומים כי: למרות שבד"כ מקובל להתייחס לנכות בגין צלקת כנכות קוסמטית חסרת משמעות תפקודית.אלא שבעניינה בגלל מיקומה של הצלקת המצב שונה,שכן ד"ר בלנקשטיין מצא שהצלקת רגישה, ומתצלום הצלקת ניתן להיווכח כי מדובר בצלקת רחבת מימדים ,עם נפיחות סביבה ,הממוקמת באזור בעל תנועתיות רבה .

עוד טוענת כי,התלוננה בפני
המומחה על כאבים בקרסול ימין,על הגבלה בתנועות,על קושי בנעילת נעליים בגלל אותה רגישות מקומית,ועל כך ש"כל מגע עם נעל כואב לה באזור קרסול ימין ". וכי המומחה התייחס לתלונות אלה כהפרעות תפקודיות ובתשובותיו לשאלות ההבהרה מאשר במפורש את סבירות התלונות .

מנגד,ב"כ הנתבעת טוען: "כפי שיגורנו בא ,והתברר בסופו של יום לאחר ניהול המשפט וישיבת ההוכחות ולאחר שהתובעת המציאה ראיות נוספות במצורף לסיכומיה,כי אכן הנכות שנקבעה לתובעת על ידי המומחה המוסכם איננה נכות תפקודית ואין בה כדי להשפיע כהוא זה,על תפקודה של התובעת .

ב"כ הנתבעת,סומך את ידיו על קלטת וידאו של חתונת התובעת שנערכה ביום 20.8.07 (שלוש שנים לאחר התאונה) ולטענתו קלטת זו מצביעה באופן שאינו משתמע לשתי פנים,כי חרף נכותה הרפואית של התובעת,אין היא מוגבלת כלל ועיקר בתפקודה .

הוא מתאר כי,צפייה בקלטת הוידאו של החתונה ,מראה באופן וודאי ,כי התובעת אינה סובלת מכל מגבלה שכן היא רוקדת ריקודים סוערים,מהירים וללא הפסק,ללא מנוחה אפילו לרגע . ולמעשה די היה לצפות בדיסקים אפילו בחלקם,כדי להבין עד כמה התובעת איננה סובלת מהגבלה בתנועות הקרסול,או מצליעה ואף לא מרגישות כלשהי .הדיסקים שמנציחים כמעט יום שלם בחייה של התובעת,שלוש שנים לאחר התאונה,באופן הכי אמיתי,אוטנטי ומשקפים את המציאות והם סותרים ,כאלף עדים ,את כל טענות התובעת .

לסיום,ב"כ הנתבעת טוען כי, התובעת נמנעה מסיבותיה היא, לצרף לתצהיר עדותה הראשית, באופן מכוון, את תלושי השכר האחרונים של התובעת;מהם עולה בבירור כי לא נגרם לה כל הפסד בעבודה .זאת ועוד, מדף קורות החיים של התובעת ניתן להתרשם כי מאז שנת 1999 עת החלה לעבוד לראשונה,התובעת תמיד עובדת בעבודה פקידותית,כנציגת מכירות, ופקידת לקוחות ולכן גם אם נותרה נכות רפואית ,נכות זו איננה תפקודית , בשים לב לעיסוקה .

אומר כי, לאחר שצפיתי בקלטת שצורפה לסיכומי הנתבעת התרשמתי כי לא רק שהתובעת רקדה בחתונתה כאחד האדם ,אלא שהיא עמדה ,התהלכה וביצעה כל פעולות אחרות בלא שניכרו כל סימנים לכאב או שוני בתנועותיה מאחד האדם .

יוער כי גם בבית המשפט,העידה התובעת כשהיא עומדת על דוכן העדים במשך זמן רב ,מבלי שנשמעה טענה בפיה , ומשכך ניתן להניח כי דבקה בטענותיה בצורה כזאת או אחרת, סימנים של גוזמא שעל פניו נראו כאילו צצו יש מאין לצורך התביעה .

יחד עם זאת, אין להקל ראש ולקבוע כי פגיעתה קלה או שעורה נמוך "לאין שעור" מנכותה הרפואית. אכן כן , פגיעה בקרסול היא פגיעה תפקודית, ואין להקל ראש בהשפעתה הפוטנציאלית בחיי היום - יום !

ניתן אף להתרשם מתקופת אי הכושר הארוכה שאושרה לתובעת כי התובעת סבלה מן הפגיעה לא מעט .

כאשר ד"ר בלנקשטיין קבע בחוות דעתו, וחזר על כך בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי תלונותיה של התובעת נראות למומחה סבירות וכי מתקבל על הדעת שקיים קושי במאמצים כמו הליכה בעליה, עליה במדרגות או פעילות גופנית מאומצת הקשורה לניקיון הבית .ובהתייחס לנהיגה ייתכן שקיימת אי נוחות בצורך להרים את כף רגלה הימנית בעת העברה בין דוושות, אך לא בצורה משמעותית .

לסיכום,רוצה לומר,כי אי ההתאמות אליהן מפנה ב"כ הנתבעת בין מה שנצפה בקלטת לבין מה שנטען בכתבי הטענות של התובעת ,לא מאיינות ומקעקעות לחלוטין את אמינות טענות התובעת בקשר למגבלותיה וזאת מהטעם שהגרעין הקשה של קביעת המוגבלות מעוגנת ומבוססת בחוות הדעת,ועל כן,לאחר ששקלתי אפוא את מכלול השיקולים והנסיבות ולנוכח כל אלו גמרתי בדעתי כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת כגובה נכותה הרפואית ,קרי בשיעור 15 % .

דיון בשאלת הנזק
בטרם אדרש לדיון בשאלת גובה הפיצויים, המגיעים לתובעת בגין אירוע התאונה ,ראיתי להביא כדברי הקדמה את דבריו המאלפים של עמיתי כבוד השופט שלמה פרידלנדר שנאמרו בת"א(שלום ת"א)10315/04-שלום ארז (שם בדוי) נ' כלל חברה לביטוח בע"מ,תק-של 2008(4),964,966 (2008):
"קיימת עמימות מובנית בהערכתו של נזק-גוף.לפיכך,יותר משבית המשפט מעריך את הנזק העובדתי - הוא קובע קביעה נורמטיבית בדבר הפיצוי הראוי בנסיבות העניין;לרבות כשהן עמומות.בקביעה נורמטיבית זו משמשים הן אומדנים ביחס למצב העובדתי,הן שיקולים מתודיים, הן שיקולי צדק והן שיקולי רווחה מצרפית [אהרן ברק,"הערכת הפיצויים בנזקי גוף",עיוני משפט ט (התשמ"ג) 243, עמ' 275]. הפיצוי בגין נזקים כלליים ועמומים, בהיעדר דרך ברורה לכימותו, מעלה את שאלת ההכרעה השיפוטית במצבי עמימות.לעתים נאמר כי הפיצוי בהקשרים כאמור נקבע בדרך של "אומדן". אולם, 'לאמוד' משמעותו 'למדוד בערך'. לעתים מונח זה יומרני מדי. כאמור לעיל, יותר משיש בקביעה השיפוטית משום גילוי מקורב של המציאות - יש בה משום הכרעה נורמטיבית בדבר הסעד הראוי באותו הקשר של עמימות ונכחה.
חכמי המשנה והתלמוד הצביעו על 3 פתרונות אופייניים לחובה השיפוטית להכריע במצבי עמימות. "חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין, המוציא מחברו - עליו הראיה" [בבלי בבא-קמא מו, א]. לעומתם סבור סומכוס כי "ממון המוטל בספק - חולקין" [שם]; ואילו "שמואל סבר - שודא ("זריקה") דדייני עדיפא" [בבלי כתובות צד, ב].
הכלל הגדול, אפוא, הוא ההיצמדות ל'סטטוס-קוו'. הסדר החברתי מחייב כי ממון יישאר בידי המוחזק בו, אלא אם הבא לערער על מצב-דברים זה יוכיח צידוק לשינויו. במקרה של עמימות, קרי: היעדר הוריה ברורה, עדיף שלא לשנות מן הקיים ולהימנע מפסיקת הסעד. לפיכך נקבע כי נזקים מיוחדים, הניתנים לבירור קונקרטי, יוכחו בראיות; שאם לא כן - לא ייפסק פיצוי בגינם.

יש מצבים שבהם הכרעה קוטבית כאמור נוגדת את תחושת הצדק. באותם מצבים, נראה כי אין טעם טוב להעדיף באופן גורף בעל-דין אחד על פני חברו; וכי חלוקה כלשהי ביניהם - תניב פיתרון צודק יותר. בהיעדר טעם לחלק אחרת את הממון-המוטל-בספק - תופעל חזקת החלוקה השווה [חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 56(א)].

לעתים סבור השופט כי חרף העמימות - יש לאל-ידו להיאחז בשיקול מסוים, הנובע מידיעה שיפוטית, משיקולי מדיניות או מקונבנציה מקובלת, כדי להעדיף חלופה אחת על חברתה; וכי בנסיבות הנדונות - הכרעה כאמור עדיפה על החלופות המכאניות של דחיית הטענה בהיעדר ראיה ברורה, או של חלוקה שרירותית. הכרעה כזו כונתה 'שודא-דדייני': כביכול הדיין "זורק" פיתרון כלשהו, שאמנם לא ניתן לבסס את היותו משקף את האמת באופן מובהק - אולם הוא נראה עדיף על כל חלופה אחרת. שיטת הפיצוי לפי 'אומדן גלובאלי' משקפת 'שודא-דדייני' כאמור. למעשה, גם הקונבנציה בדבר הערכת נזק-גוף לפי 'אחוזי הנכות' - אינה אלא 'שודא-דדייני' כאמור.

ערכי השוויון, הצפיות המשפטית והדיווחיות מחייבים כי גם הפיצוי בגין נזקים כלליים, ובנסיבות שכיחות של עמימות, ייעשה בשיטה הדירה ולכידה. לפיכך, גם במצבים שבהם סבור השופט כי, נוכח העמימות ובהיעדר נתונים קונקרטיים, יש לפסוק פיצוי לפי 'אומדן גלובאלי' - ראוי להיעזר בחישוב אקטוארי לצורך קביעתו [ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, מיום 20.2.08].

לאור העיקרון האמור של חלוקה-מספק - ניתן לחלק את תוצאתו של החישוב האקטוארי לפי שיעור ההסתברות להתרחשותו-בפועל של הנזק הנדון. לדוגמא, בהיעדר הפסדי השתכרות בהווה - ניתן לחשב את הפגיעה בכושר ההשתכרות באמצעות חישוב אקטוארי, לפי שיעור הנכות התפקודית ומשך התקופה הרלבנטית;ואז - מכיוון שאולי הפגיעה תגרום להפסדי השתכרות בעתיד ואולי לא - לחצות את תוצאתו של החישוב האקטוארי,או לחלקו בשיעור אחר לפי הערכת הסיכון בהקשר הקונקרטי [ע"א 998/91 יפרח נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 16.2.94,פסקה 5].
כך מתיישמות, אפוא, 3 השיטות שהתוו חז"ל כאמור לעיל: כאשר ניתן להביא ראיות, תידחה הטענה בהיעדרן. כאשר לא ניתן להביא ראיות, ייאחז בית המשפט בשיעור הנכות כמדד לכימות נזק-הגוף. במצבי ספק בדבר עצם קיומו-בפועל של פריט-נזק כלשהו עקב הנכות - ייפסק חלק מן הסכום המתקבל מן החישוב האקטוארי.

הפיצוי לפי חוק הפלת"ד הוא פיצוי ביטוחי-סוציאלי, המיושם - לצערנו - בהיקפים נרחבים מאוד. גם ההתדיינות אודותיו תופסת נתח נרחב במעמס ההתדיינויות שבהן מטופלת מערכת המשפט. עקב אפיונים אלה, קיימת הצדקת-יתר לכמת את הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים במתכונת סטנדרטית וקונבנציונאלית יותר, בהשוואה למתכונת האינדיבידואלית של פיצוי נפגעי-עוולות לפי דיני הנזיקין הרגילים. הבדל זה משתקף במיוחד בפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון; אולם בהקשרים של עמימות - הוא עשוי להשתקף גם בחישוב הפיצוי בגין ראשי-נזק אחרים.

ככלל, הפסדי השתכרות בעבר הם בגדר 'נזק מיוחד' שיש להוכיחו באופן קונקרטי. אולם, לא תמיד ניתן להצביע על הפסדים קונקרטיים; כגון הפסדיו של שכיר שבעקבות התאונה פחתו היקף משרתו ומשכורתו בשיעור נתון. לעתים, גם בהיעדר הוכחה קונקרטית, קיומו של נזק מסתבר יותר מהיעדרו. בהקשרים כאלה, משניתן לבסס כימות מסוים של פיצוי בגין הנזק האמור, על יסוד תבחינים ענייניים - פסיקתו של פיצוי מתאים כאמור תהיה צודקת יותר, ומתאימה יותר לשיקולי המדיניות שהוזכרו לעיל , מאשר שלילתו.

הפיצוי בגין הפסדי השתכרות משולב בפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. להבדיל מהפסדי השתכרות, שהם נזק כספי שעקרונית ניתן לבירור קונקרטי - הפגיעה בכושר ההשתכרות היא נזק כללי באופיו, אפילו כשהוא מתייחס לעבר. יש בו משום פיצוי בגין הפגיעה הקניינית בנכס האישי של כושר ההשתכרות; נכס ששוויו חורג מן ההיקף הכספי המדויק של הפירות המופקים ממנו בפועל בתקופה נתונה [ע"א 237/80 ברששת נ' השאש, מיום 31.12.81].

לדוגמא, יתכן כי לא תיפגע השתכרותו של שכיר במקום עבודתו הנוכחי; אולם הפגיעה בכושר השתכרותו חושפת אותו לאפשרות של הפסדי השתכרות בהקשר תעסוקתי אחר. עוסק עצמאי, המחפה על מגבלה גופנית על ידי הסתייעות בעובדים זולתו, עלול למצוא עצמו במצב שבו ייאלץ לוותר על העסקת אותם עובדים. או-אז ייפגע מחוסר היכולת להישען לפרנסתו על כושר עבודתו האישי הלקוי. בנסיבות כאלה, פגיעה בכושר ההשתכרות שלא התבטאה בהפסדי השתכרות בעבר -עלולה להתבטא בהפסדי השתכרות בפועל בעתיד.

ההיבט המעין-נכסי של כושר ההשתכרות מחייב כי גם פגיעה בו בנסיבות שאין הוא ממומש בפועל תזכה בפיצוי; ובלבד שאין מדובר בפוטנציאל תיאורטי בלבד [עניין ברששת הנזכר]. מן הדין כי הכרה זו תקרין גם על הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בעבר, בנסיבות של עמימות ביחס לקיומם של הפסדי השתכרות בפועל".

מפאת חשיבות דברים אלה של חברי כבוד השופט פרידלנדר ומאחר ואנוכי תמים דעים לנאמר ראיתי להביאם בשלמות כפי שנאמרו באותה פרשה .

אדון להלן בחישובי הנזק בהתאם למתווה שצוין לעיל :

בסיס השתכרות ואובדן כושר השתכרות

לטענת ב"כ התובעת,שכרה של התובעת עובר לתאונה (ינואר - יוני 2004) הסתכם ב- 4,605 ₪ בממוצע שערכם 5,044 ₪ ובניכוי מס הכנסה - 5,027 ₪ . אך,לשיטתו ברור ששכר נמוך זה אינו מהווה מדד ראוי לגבי כושר השתכרותה של התובעת בעתיד .,שכן התובעת נפגעה בתאונה פחות משנתיים אחרי שחוררה מצה"ל,ועבדה בבנק המזרחי פחות משנה.וכי היא רק החלה את לימודיה האקדמיים, וכושר השתכרותה הפוטנציאלי היה עדיין רחוק ממיצוי .

עוד לשיטתו,יש לחשב את הפסדי השתכרותה של התובעת בעבר על בסיס שכרה עובר לתאונה ,ולהניח כי היתה מגיעה לשכר הממוצע במשק כעבור 4 שנים (כלומר - כיום) ולחשב את הפסדי השתכרותה בעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק קרי , 8,072 ₪ ובניכוי מס הכנסה - 7,530 ₪ .

מנגד לטענת ב"כ הנתבעת,התובעת מנסה להגדיל בדרך לא דרך באופן מלאכותי את בסיס שכרה והיא מבקשת לטעון לשכר הממוצע במשק כפוטנציאל שכרה,ואולם אין לקבל טענה זו,שכן התובעת איננה קטינה, היא עבדה במשך שנים לאחר שחרורה מהצבא בעבודות פקידותיות שונות ולכן בסיס השכר הינו בהתאם לשכר שבפועל אותו השתכרה התובעת קודם לתאונה ולאחריה .

על פי תלושי השכר האחרונים מחברת "הוט",שצורפו לסיכומי התובעת,עולה כי שכרה הממוצע ברוטו של התובעת הוא בגבולות 4,500 ₪ לחודש.כאשר זהו השכר שגם מלווה אותה לכל אורך השנים עד היום .

כאמור,התובעת מסרה את עדותה הראשית בתצהיר (ת/5).לטענתה,באוגוסט 2003 התחילה לעבוד בבנק המזרחי, מתוך מטרה להתקדם לתפקיד ניהולי בסיום התואר האקדמאי ,וכי תכנית זו לא יצאה לפועל בגלל תאונת הדרכים נשוא התביעה .

עוד לטענתה,בתום חופשת המחלה,באישורו של הרופא התעסקותי,היא שבה לעבודתה בבנק, אולם בינתיים מקומה נתפס,והועברה לסניף אחר. ובשל אי התאמת מקום העבודה החדש למגבלותיה ומאחר ולא עלה בידי המעביד להחזירה לסניף בו עבדה לפני התאונה,התובעת התפטרה במרץ 2005 מעבודתה בבנק .

ממאי 2005 התחילה התובעת לעבוד כנציגת שירות לקוחות בחברת "תבל" עבודה לטענתה מתאימה למגבלותיה , ומבוצעת בעיקרה בישיבה .

התובעת אמנם איננה,ומעולם לא השתכרה את השכר הממוצע במשק,אולם יש להביא בחשבון את העובדה שהיא עדין בתחילת דרכה וצפויה אם כן לקידום, אך יחד עם זאת,דרישת התובעת לביסוס שכרה על השכר הממוצע במשק לא עוגנה בעובדות ונשארה בגדר הנחה בעלמא .

בנסיבות אלו נראה לי כי זהו המקרה המתאים לקבוע את פוטנציאל השתכרותה של התובעת על דרך האומדנא ,כשלענין זה כמורה דרך הצבתי בפני
את קורותיה של התובעת כפי שהוכחו,ומכל מקום נראה לי צודק,לקבוע את הפסדי השכר לתקופת העבר אם בכלל (יידון בהמשך) בהתאם לשכרה הרבע שנתי כפי שדווח במסמכי המלל ואת הפסדי השתכרותה לעתיד אעמיד את שכרה הפוטנציאלי על סך 5,000 ₪ .

מכאן לחישוב :
1. 1. הפסדי השתכרות לעבר
טוענת הנתבעת כי,התובעת נעדרה מעבודתה בעקבות התאונה ,למשך 3 חודשים,שעם סיומם חזרה התובעת לעבוד באותו מקום עבודה , באותו תפקיד וללא כל מגבלה . בתקופת אי הכושר שבה נעדרה התובעת מעבודתה,היא המשיכה לקבל את שכרה המלא מהמל"ל,בהיות התאונה תאונת עבודה.בהמשך,התובעת מיוזמתה ביקשה להפסיק ולעבוד בבנק, כאשר בכל מקרה עבודתה בבנק עובר לתאונה היתה על בסיס זמני כפי שצוין בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהתובעת הגישה לביטוח לאומי .ובענין ההפסד נטען כי ,התובעת לא הוכיחה כל נזק בעבר, שכן שכרה שולם במלואו עד היום . אין מחלוקת ואף התובעת מאשרת זאת בסיכומיה כי התובעת המשיכה לקבל את שכרה כרגיל מהמעביד .

מעיון בשכרה הרבע שנתי של התובעת העומד על סך : 12,488 ₪ אנו למדים כי, התובעת השתכרה סך 4,162.67 ₪ לחודש .

התובעת אינה טוענת להפסדי שכר בתקופת אי הכושר, ואף היא מסכימה כי עבור שלושת חודשי המחלה הראשונים שולם שכרה של התובעת על ידי המעביד,אשר קיבל לידיו את דמי הפגיעה מהמל"ל .אלא שלשיטתה יש לפצותה בגין שתי תקופות הראשונה למשך חודשיים בהם לא קיבלה התובעת שכר וזאת ממועד תום תקופת אי הכושר, והשנייה בעבור חודש שבו חיפשה מקום עבודתה הנוכחית .

אני מוכן להכיר לתובעת בתקופה הראשונה משך החודשיים כתקופת הסתגלות למגבלותיה של התובעת ולפסוק לה בעד תקופה זו את שכרה המלא לפי החישוב להלן :
4,162.67 ₪ * 2 = 8,325 ₪

לא שוכנעתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי נוסף עבור אותו חודש נטען בו חיפשה התובעת מקום עבודה חלופי , שכן לא ברור הקשר בין התאונה ומצבה של התובעת בעקבות התאונה לבין תקופה זו .

לא שוכנעתי כי מעבר לתקופה שצוינה לעיל ,יש לקבוע כי התובעת זכאית להפסדי השתכרות לעבר מעבר לתקופה המצוינת לעיל .

2. 2. הפסדי השתכרות לעתיד
אציין כי, בניגוד לעמדת הנתבעת בענין ,נכותה של התובעת מן התאונה,שהיא אמנם קטנה-יחסית אך תפקודית,ובגינה היא חשופה לסיכון של הפסדי השתכרות,בשיעור תואם, ושאי-התממשותו בעבר אינה שוללת אפשרות להתממשותו בעתיד.מאידך גיסא ,התובעת ערה לעובדה כי נתוני שכרה ופוטנציאל הפסדי שכרה לוט בערפל ,ולנוכח זאת ראיתי להעריך סיכון זה באומדן גלובאלי, הנגזר ממחצית החישוב האקטוארי בהתאם לחישוב להלן :

פוטנציאל שכרה כנקבע לעיל : 5,000 ₪ * 15% (הנכות התפקודית) * 271.89 מקדם ההיוון עד גיל 65 = 203,917 ₪ .
כאמור אני פוסק לתובעת מחצית הסכום = 101,959 ₪ .

3. 3. עזרת הזולת
לטענת ב"כ התובעת,בתקופת חופשת המחלה התקשתה התובעת בכל הפעולות הבסיסיות.היא התגוררה אז בדירת הוריה,ואמה היא שרחצה אותה,הלבישה אותה,החליפה לה תחבושות ו"טיפלה בי כמו בתינוקת" .

עוד נטען כי ביוני 2005 עברה התובעת להתגורר עם בן זוגה( כיום בעלה ) בדירה שכורה . התובעת מתקשה בעבודות הבית המאומצות ומגיעה מעבודתה הביתה עייפה וסובלת לדבריה, "מאחר ואני מתקשה להתמודד מטלות בבית הקשות,רוב הנטל מוטל על כתפי בעלי,ועוזרת הבית של הורי בעלי מגיעה אלינו אחת לשלושה שבועות,תמורת 150 ₪ לכל פעם ".

עדת התביעה מס' 1 הגב' זילקה קמני העידה בתצהיר כי :
"היא עובדת כעוזרת בבית משפחת לנדסמן ,מזה כשש שנים, פעמיים בחודש, בעלות 150 ₪ לכל פעם .וכי מאז אמצע 2005,היא החלה לנקות את ביתם של מונדי ואודליה , פעם בשלושה - ארבעה שבועות, והם משלמים לה 150 ₪ כולל נסיעות לכל פעם ".

בסיכומי הנתבעת נטען, במהלך המשפט הוברר כי העוזרת כביכול ,הגברת קמני זילקה, מועסקת אצל הורי בעלה של התובעת ( מונדי ) ,שכן אביו של מונדי, בעלה של התובעת הינו נכה צה"ל ובמומו הוא נאלץ להעסיק עוזרת בשכר וזאת שנים רבות עוד קודם לתאונה שארעה לתובעת .

המדובר בטיעון מלאכותי,שכן עובדה היא שגם הרישומים לביטוח לאומי עבור התשלומים שנעשים לעוזרת זילקה,נעשים על שמם של הוריו של מונדי ולא התובעת וגם לא בעלה הם אלה שמופיעים כמעסיקיה של עוזרת הבית .

ב"כ הנתבעת מפנה אל חקירתה הנגדית של עדת התביעה מס' 1 שבה נשאלה :
ש. מדוע הם שמעסיקים אותך בפועל , מדוע הם אלה שמדווחים עליך לביטוח לאומי .
ת. גם ההורים של מונדי הם מעסיקים שלי בפועל .אני חושבת שמספיק שמשפחה אחת משלמת עבור ".

עוד מצין,ב"כ הנתבעת כי,עדת התביעה לא ידעה לומר מתי עבדה אצל התובעת ,אין לה כל רישום אודות המועדים בהם עבדה, אם בכלל ,אצל התובעת וניכר היה כי עדותה היתה מגמתית ומכוונת לצרכי המשפט בלבד .

עוד מפנה ב"כ הנתבעת אל חקירתו הנגדית של עד התביעה מס' 3 מר זליג לנדסמן ,בה נשאל :
ש. אם היא עובדת אצל הבן שלך ,אם חלילה היא תתחשמל או תיפול אצל מונדי בבית, מדוע לא ביקשת ממונדי שישלם את הביטוח על החלק שלו .
ת. אחד הדברים שאני רוצה לשלם את הניקיון שלהם כי הם גרים בשכירות ויש להם עוד דברים אחרים להוצאות .

יש לחלק את הדיון בשאלת ההיזקקות לעזרת הזולת לשתי תקופות, הראשונה - בתקופת אי הכושר שלדעתי לא צריכה להיות מחלוקת לעצם ההידרשות לעזרת הזולת ואכן יש לראות את העזרה שקיבלה התובעת בתקופת אי הכושר כעזרה החורגת מן המקובל בשגרה בין בני - משפחה ולפיכך יש מקום לפיצוי בגין עזרה מוגברת זו. והנני מוצא לנכון לפסוק לתובעת בפריט זה פיצוי בסך של 4,500 ₪ .

באשר לתקופת העתיד, התלבטי בשאלת הקשר בין התאונה לבין היזקקותה של התובעת לעוזרת בשכר . ולאור הסתירות עליהם הצביע ב"כ הנתבעת ,כפות המאזניים בענין זה נותרו מעוינות .

יחד עם זאת ,מאחר ובפרק שדן בנכות קבעתי לעיל כי המדובר בנכות תפקודית שיתכן ,ובעתיד תיתן את אותותיה בענין זה ,ראיתי כי יהא צודק יותר לפסוק לתובעת סכום גלובלי כשלענין זה אפנה למושכלת יסוד שהשתרשה בפסיקה ולפיה : "רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה" .(ע"א 93/73 ושני נ' קראוז, פ"ד כח (1) 277; ע"א 370/93 מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד (4) 1).

מכל האמור,ראיתי לפסוק לתובעת בגין תקופת העתיד את הסך 5,000 ₪ .

4. 4. ניידות :
טוענת התובעת כי: במשך מספר חודשים לאחר התאונה הוסעה התובעת על ידי אימה ולעיתים השתמשה במוניות.עוד טוענת כי עד לתאונה,השתמשה התובעת בקטנוע וכאשר ניסתה לשוב ולרכב עליו,התקשתה לייצבו עם רגלה, ולכן אין היא משתמשת עוד ברכב דו גלגלי .מאחר והרכב המשפחתי משמש את בעלה ,נאלצו התובעת ובעלה לרכוש עבור התובעת מכונית נוספת .

התובעת,הגישה חוות דעת של מומחה כלכלן - משה קצין ושבה קובע המומחה כי :בהיקף נסיעות של 1,000 ק"מ לחודש,מסתכמת עלות אחזקתו של רכב פרטי משומש מהסוג המשמש את התובעת ב- 1,636 ₪ לחודש ,בעוד שעלות אחזקתו של קטנוע מסתכמת ב- 870 ₪ , וההפרש 766 ₪ .

מנגד,ב"כ הנתבעת מתנגד לצירוף ותוכן חוות הדעת,וטוען כי: עדותו של מר קצין נועדה כדי להוכיח פער כביכול ,בין נסיעתה ועלויות נסיעתה של התובעת בקטנוע לפני התאונה,לעומת העלות של שימוש ברכב לאחר התאונה .טיעון זה,הינו מופרך,מגמתי,מלאכותי שנועד לצורכי המשפט הצרים של התובעת .

ולסברתו של ב"כ הנתבעת,הסיבה שבגינה הפסיקה התובעת לרכב על אופנוע איננה התאונה אלא עובדת נישואיה ורצונה להימנע מרכיבה על קטנוע, כפי שגם בעלה עשה ללא קשר לתאונה . וכי עובדה היא ,כי במשך חודשים רבים לאחר התאונה המשיכה התובעת לרכב על אופנוע ללא כל מגבלות וזאת במשך עבודתה בחברת "הוט" עד לחודש מאי 2005 . וכי אין כל קשר בין פציעתה של התובעת לעובדה שהחלה לעשות שימוש ברכב והתובעת מאשרת את הדברים באופן מפורש בעדותה בעמ' 29 לפרוטוקול :
ש. עד מאי 2005 רכבת על הקטנוע
ת. לא זוכרת .
ש. היית נוסעת להוט עם הקטנוע
ת. לפעמים כן .
ש. מונדי (בעלך ) עצמו לא אהב את הקטע שאת נוסעת על הקטנוע
ת. לא יודעת, אבל היה שלב שהוא החליט לקנוט אוטו שאתחיל לנסוע על אוטו .
ש. הוא חשש מפני שחלילה תהייה מעורבת בתאונת דרכים
ת. זה מרבית הדעות .

לסיום טוען ב"כ הנתבעת כי, אין בחוות דעתו של מר קצין כדי לבסס הטענה בדבר ניידות,שכן כעולה מחקירתו הנגדית 57 % מבתי האב בישראל יש כיום רכב אחד לפחות ואחוז זה באוכלוסיה גדל והולך ככל שמתקרבים לאזור גוש דן ואזור המרכז , ובמילים אחרות אחזקת רכב והוצאות בגין ניידות ברכב הם חלק בלתי נפרד מההוצאות הקיימות היום אצל רוב רובם של המשפחות בארץ.

אומר,ככל שהדברים אמורים בהוצאות נסיעות והוצאות רפואיות, יש להביא בחשבון את העובדה כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ובהיותה כאמור,זכאית התובעת להחזר הוצאותיה מהמל"ל.ובוודאי, מכוח חובתה של התובעת להקטין את הנזק היה עליה לפנות למל"ל ומשלא פנתה כפי שמאשרת בחקירתה,תמצא הנתבעת טוענת כי התובעת הפרה את חובתה להקטין את הנזק כך כפשוטם של דברים .

אלא מאי,לדעתי, פנייה למל"ל אין בה להגשים את עיקרון הקטנת הנזק באופן מוחלט ,שכן המוסד זכאי לגבות החזר מהמזיק , את כל הסכומים שהוא שילם לניזוק המובטח. נהוג כי על פי ההסכמים בין המוסד לחברות הביטוח, מחזירות אלה למוסד 80% מהתשלומים שהוא משלם לנפגע, כך שפניה אל המוסד ע"י הנפגע, איננה "חוסכת" לחברת הביטוח את אותם תשלומים שהמוסד שילם לנפגע .לפיכך ומשלא פנתה התובעת למוסד בתביעה לתשלום הוצאות,ואלה נפסקו לה על פי הפלת"ד במסגרת תביעה זו, יש לחייב את חברת הביטוח באותו סכום שהיא היתה צפויה לשלמו למוסד אילו פנתה התובעת למוסד ,קיבלה תשלום מהמוסד, וזה חזר אל חברת הביטוח על פי סעיף 328 , קרי 80 % מהסכום .

ובענייננו,מאחר ויש להניח כי התובעת איבדה את זכותה לתבוע מהמוסד לביטוח לאומי את הוצאותיה בגין נסיעות ובגין הטיפולים הרפואיים ,שוכנעתי כי יש לפסוק לה סכום המבטא את אחוז הסכום בו הייתה חברת הביטוח מחויבת להחזיר למוסד,במידה והתובעת פנתה לתביעה החזר מהמוסד כאמור .

הנני מעריך את הפיצוי לתובעת בגין הוצאות נסיעות על דרך האומדנא בסך של 10,000 ₪ לעבר ובהנחה שהתובעת תיזקק למעקבים בשל הפגיעה בקרסול שנגרמה לה, אוסיף לה סכום זהה עבור נסיעות לטיפולים רפואיים בעתיד, ובסה"כ (עבור העבר והעתיד) סך 20,000 ₪ , אך כאמור לעיל .
,אני פוסק לה את אותו אחוז סכום (80 %) שהייתה חברת הביטוח אמורה להחזיר למוסד לביטוח לאומי ובסה"כ 16,000 ₪ ( לעבר ולעתיד ) .

מלבד שני אלה, אין מקום ליתן פיצוי עבור פגיעה בניידות, שכן לא שוכנעתי שהתובעת נפגעה בניידותה.ואכן צודקת הנתבעת בטענה כי,הסיבה שבגינה הפסיקה התובעת לרכב על אופנוע איננה תוצאה של התאונה וכי חוות הדעת בגין אחזקת רכב והוצאות ניידות ברכב הם חלק בלתי נפרד מההוצאות הקיימות אצל רוב רובם של המשפחות בארץ .

5. 5. הוצאות רפואיות
כאמור לעיל ,בהיות התאונה תאונת עבודה ועל דרך האומדנא אני מעריך את הוצאותיה של התובעת בסך 15,000 ₪ לעבר ולעתיד - ואני פוסק לה 80 % מהסכום ובסה"כ 12,000 ₪ .

6. 6. כאב וסבל :
בהתאם לחישובי המשערכת , אני פוסק לתובעת את הסך 33,304 ₪ .

סוף דבר

סה"כ: נזקיה של התובעת מסתכמים בסך 181,088 ₪ .

ניכויים

מהסכום הנ"ל יש לנכות התשלום שקיבלה התובעת בגין מענק נכות מהביטוח הלאומי ,וליתרה להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13 % בצירוף מע"מ .כן תשיב הנתבעת לתובעת את האגרה ששולמה על ידה.

ניתנה היום כ"ו בחשון, תשס"ט (24 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים.
_____________________
ע. ג'. חאג' יחיא
, שופט









א בית משפט שלום 42817/05 הדד אודליה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (פורסם ב-ֽ 24/11/2008)