פסקי דין על עו"ד עמוס מימון | פסקי דין על נוריאלי נוריאל

22743/08 א     26/11/2008




א 22743/08 עו"ד עמוס מימון נ' נוריאלי נוריאל




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
022743/08


בפני
:
כבוד השופטת רחל ערקובי
תאריך:
26/11/2008




בעניין:
עו"ד עמוס מימון




ע"י ב"כ
עו"ד בן שחר יניב

התובע


נ
ג
ד


נוריאלי נוריאל




ע"י ב"כ

עו"ד מלכית ברק

הנתבע


החלטה


בפני
י בקשה למתן

פסק דין
.

בתיק זה הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר ביום 31.3.08.

ביום 13.5.08 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בר"ל עד ליום 4.6.08.

ביום 22.5.08 הוגשה בקשה למתן

פסק דין
בהעדר בקשה למתן רשות להתגונן.

הרשמת המלומדת שדנה בבקשה למתן

פסק דין
, קבעה כי בטרם תדון בבקשה להארכת המועד מתבקשת תגובת ב"כ התובע לבקשה להארכת מועד, הוגשה תגובה.

עוד הוגשה לתיק בקשה
למתן רשות להתגונן ביום 27.5.08.

נקבע דיון בבקשות, ובמסגרת הדיון, עתר ב"כ התובע לדון בבקשה למתן

פסק דין
, ובמסגרת זו נחקרו השליח, וכן הנתבע ועדה מטעמו, והכול לעניין, ביצוע מסירת כתב התביעה.




טענות התובע:

התובע טוען, כי על פי הוראות תקנה 241 לתקסד"א היה על הנתבע להגיש תצהיר לבקשתו להארכת המועד, וכי לכתחילה, במועד הגשת הבקשה, לא הוגש כל תצהיר ורק ביום 24.6.08, לאחר קבלת תגובתו לבקשה להארכת מועד הוגש תצהיר, וכן בקשה נוספת להארכת המועד להגשת תצהיר.

עוד נטען, כי יש להעדיף את תצהירו של השליח ועדותו שהייתה מהימנה, וממנה עולה כי הנתבע קיבל את כתב התביעה עוד ביום 9.4.08, ולכן עותר ב"כ התובע לדחות את הבקשה להארכת מועד שהוגשה על ידי הנתבע, לטענת התובע הוגשה בלא כל נימוק, בלא כל תצהיר.

התובע טוען, כי הואיל ובטרם הוגשה הבקשה למתן רשות להתגונן הוגשה בקשה מטעמו למתן

פסק דין
יש לקבל את הבקשה למתן

פסק דין
, ואין להיעתר לבקשה להארכת המועד שאין לה כל נימוק.

לפיכך, מבקש התובע לדחות את בקשת הנתבע להארכת המועד ולקבל את בקשתו למתן

פסק דין
.

לחילופין עותר להורות לחייב את הנתבע בהפקדת סכום התביעה, במקרה כזה מסכים שתינתן לנתבע רשות להתגונן.

טענות הנתבע:

הנתבע מכחיש את קבלת כתב התביעה במועד הנטען, וטוען כי רק ביום 4.5.08, קיבל את כתב התביעה, עת מצאה אותו ברחוב סמוך לביתו קרובת משפחה.

הנתבע טוען, כי עדותו נתמכה בעדותה של קרובת המשפחה.

עוד נטען, כי אין לקבל את עדות השליח לעניין ביצוע המסירה.

לטענת הנתבע כל עוד לא ניתן

פסק דין
הרי יש לקבל כתב ההגנה, ובענייננו, במועד הדיון בבקשה למתן

פסק דין
כבר קיימת בקשה למתן רשות להתגונן בתיק.

הנתבע טוען, כי נסיבות המסירה הינן בעייתיות משום שגם אם תתקבלנה טענות השליח, הרי המסירה בוצעה מחוץ לשער הברזל.

עוד נטען, כי אי אפשר להתעלם מהעובדה כי הנתבע פעל במהירות, וכי לא יתכן שביהמ"ש יורה על מתן

פסק דין
באופן מלאכותי כאשר קיים בתיק כתב הגנה.

עוד נטען, כי התיק מונח כבר ששה חודשים, ולכן יש לשמוע את הטענות לגופן.

דיון:

ראשית עלי לבחון מהו מועד ביצוע מסירת כתב התביעה;

המחלוקת בין הצדדים בעניין זה הינה מחלוקת עובדתית, ולאחר ששמעתי, את השליח, את הנתבע, ואת העדה מטעם הנתבע הגב' שרי מור, הרי בוודאי שעלי להעדיף את עדותו של השליח.

השליח, העיד כי ביצע את המסירה לאחר שביקר במקום שלוש פעמים, השליח תיאר את המקום, את הבית, את השער, את תיבת הדואר שהייתה על גבי השער, את העובדה כי שמו של הנתבע מתנוסס על גבי השער, את העובדה כי המדובר בבית פרטי, שמסביבו קיר, מתוך מכלול עדותו שלא נסתרה נראה כי השליח, שהינו שליח של חברת שליחויות שאין לו כל קשר לתיק זה, ביצע עבודתו נאמנה.

לעומת זאת, בין עדותה של הגב' שרי מור, שלטענתה מצאה את כתב התביעה, זרוק ליד הבית, כחודש לאחר שהונח בתיבת הדואר, לבין עדותו של הנתבע, נתגלו סתירות.

העדה העידה, כי על שער הבית אין כל תיבת דואר, ושמו של הנתבע לא מופיע על השער:

"ש. יש עוד דיירים באורבך 10?
ת. מעל יש בית. זה לא בדיוק דיירים.
זה מוזיאון. אלה דיירים משתנים. זה מוזיאון ובית. אני לא ידועת בדיוק מה זה. אבל יש דיירים שגרים שם. בכניסה לבית יש שער. בשער לא כתוב השם נוריאלי. אני לא חושבת שכתוב. אצלי רשום השם ולא אצלו. אין תיבה על השער. על השער אין כלום. בשער הנמצא ברחוב אין כלום. לא אצלו ולא אצלי.."

(ראה פרוטוקול מיום 5.11.08 עמוד 3 שורות 3-7).

בעדותו של הנתבע נראה כי הנתונים שונים:

"ש. לטענתך אין תיבת דואר על השער?
ת. הייתה תיבת דואר. כל הרחוב במשך השנה האחרונה הרסו אותו ועושים מדרחוב. השם שלי רשום תמיד. הייתה בעבר תיבה והיא נפלה שברו אותה.
ש. הייתה עדות של משהו
שאמר שאין תיבת דואר.
ת. הייתה תיבת דואר והיא נפלה.
ש. הייתה עדות של משהו שאמר שאין את השם שלך במקום?
ת. אני גר שם 60 שנה אז לא יהיה השם שלי?."

(שם, עמוד 4 שורות 24-30).

כלומר, בשתי עובדות אין התאמה בין גרסת הנתבע לבין גרסת העדה מטעמו, בעובדה שקיימת תיבת דואר, כטענת הנתבע ובעובדה ששמו מופיע על גבי השער, כטענת הנתבע, בעוד שעדותו של הנתבע דווקא מחזקות את עדות השליח, שהעיד כי אכן ראה את שמו של הנתבע על גבי השער, והניח את כתב התביעה בתיבת הדואר.

עוד יש לציין, כי מעדותו של הנתבע, עולה בבירור תמיכה לגרסת השליח, על פיה לא יכול היה להתקרב לבית, משום שלא נענה, הנתבע טען, כי הוא תמיד פתח את השער כאשר דופקים על השער. ברור שיש בכך תמיכה לגרסת השליח כי המדובר בשער נעול.
ועוד יש להזכיר כי העדה הינה קרובת משפחתו של הנתבע, אחיינית, דבר שמשום מה לא טרחה לכתוב בתצהירה.

אם כך, מסקנתי לאחר שמיעת העדים, היא כי השליח אכן מסר את כתב התביעה במועד שנמסר, היינו ביום 9.4.08, וכי המסירה בוצעה כדין.

אם כך, בפני
י מצב בו, הנתבע עותר לקבלת ארכה להגשת בר"ל בלא שיצרף תצהיר תמיכה לבקשתו זו. התובע עותר לקבלת

פסק דין
בהעדר כתב הגנה. לאחר מכן הנתבע מגיש בר"ל ומגיש תצהיר תמיכה לבקשה להארכת המועד.

האם יש ליתן

פסק דין
או להאריך המועד;

בע"א 392/89ע"א 410/89 - מרי עינצ'י (המערערים בע"א 1 392/ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (המשיבה בע"א 392/89 והמערערת בע"א 410/89), פ"ד מד(4), 4 , 10-11 (1990), נקבעה ההלכה המנחה:
"על פי ההלכה שנפסקה בעניין נחושתן הנ"ל, יש לראות את מועד הדיון בבקשה לקבל

פסק דין
בהיעדר הגנה כגבול העליון, שלאחריו לא ניתן עוד להכניס לתיק כתב הגנה שהוגש באיחור. בע"א 670/83 (ציטרנבאום נ. פקיד השומה נצרת, פד"י ל"ט(685 ,(3, בעמ' 691) אמרתי את הדברים הבאים:
"דומה, כי יש לסלק את הוודאות הקיימת כיום על פי נוהג המתואר לעיל, לפיו אין הולכים בדרך המותווית בתקנה 97, אם מוגש כתב הגנה ברגע האחרון, יהיו אשר יהיו הטעמים לאיחור ותהיה אשר תהיה הטענה המועלית בו. וודאות זו היא בגדר סיכול חמור יותר של עשיית משפט צדק מזה אשר אותו באה תקנה 97(ב), רישא, כביכול למנוע.
אולם, ברי לי, מכל מקום לאור האמור לעיל, כי לא אראה מקום להרחבתו של התחום הקיים..."".
בע"א 519/82 - פקיד השומה ת"א 4 נ' ישראל נחושתן, פ"ד לט(3), 240 , 243-244 (1985), הסביר כב' הנשיא, כתוארו אז, את הגיונה הפנימי של ההלכה:
"עתה, קמה ומתעוררת השאלה, עד כמה נהיה מוכנים להרחיב הלכה זו, ועד כמה נאפשר סטייה נוספת מכללי הדיון הראויים. מוצאים אנו עצמנו במלכוד, שכן, אם נרחיב את ההלכה על-פי הגיונה הפנימי, נתרחק מרחק נוסף מהמבנה הרגיל של סדרי הדין הראויים, ואף נעודד בכך, בעקיפין, זלזול בתקנות ובהגיונן הפנימי. עם זאת, נמצה עד תום את הגיונה הפנימי של אותה הלכה, חרף קשייה העיוניים. לעומת זאת, אס נסרב להרחיב את ההלכה, נגן על כללי הדיון הרגילים ועל המדיניות העומדת ביסודם, אך נמצא עצמנו יוצרים הבחנות ללא הבדלים, תוך שבירת הגיונה הפנימי של ההלכה. אכן, בסופו של דבר עניין לנו בשאלה של מדיניות משפטית, המחייבת אותנו להציב גבול מסוים על אותה קשת אין סופית של אפשרויות, שרק חלק מהן הובאו לתשומת לבנו, ורובן ככולן הן פרי מציאות החיים המשתנים, העולים על כל דמיון ומחשבה צרופה.

מחד גיסא, ניתן לטעון, כי יש למצות את מלוא הגיונה של ההלכה. על-פי גישה זו אין נפקא מינה, מתי הוגשו נימוקי ההחלטה, ובלבד שהיו לפני בית המשפט בטרם ניתן פסק הדין. מאידך גיסא, יש לציין, כי כללי הדיון הרגילים מובילים לכיוון ההפוך. נוצר מתח פנימי הולך וגובר בין אותו היגיון פנימי, המביא להרחבת ההלכה, לבין כללי הדיון הראויים. עלינו "להוריד את המחח" הזה, שכן אין לשכוח, כי הבסיס הנורמאטיבי לפעולתנו השיפוטית הוא התקנות, וכי קיים גבול שאותו אין לחצות.
השאלה היא איפוא, אם על אותה קשה נרחבת של מצבים משתנים קיימת "נקודה גיאומטרית", אשר ניתן לזהותה במידת ודאות סבירה, ואשר ממנה והלאה לא נהיה מוכנים עוד להתרחק מדרישות התקנות. היש אמת מידה, אשר על פיה עד לשלב מסוים נהיה מוכנים לנקוט גישה "ריאליסטית" ומציאותית, תוך התרחקות מהפיקציה כי כתב ההגנה "אינו קיים", אך מאותו שלב ואילך נחזור אל הגישה "הנורמאטיבית", ונתעלם ממה שלא צריך היה להתקיים ? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. ניתן למקד "נקודה גיאומטרית", וניתן לגבש אמת מידה, אשר על פיה עד לשלב מסוים נאפשר התחשבות בכתב-הגנה או בנימוקי שומה, שהוגשו באיחור וללא הרשאה כדין, ומאותו שלב ואילך לא נתחשב בהם עוד. לדעתי, "הנקודה הגיאומטרית" היא המועד בו הוא דן בבקשה לקבלת הערעור מחמת אי-הגשת הודעת נימוקי שומה. עד לדיון זה קובעת המציאות האובייקטיבית אם הוגש כתב-הגנה או הוגשו נימוקי שומה, יתחשב בהם בית המשפט וייתן פסק-דין על יסוד התחשבות זו. אך אם בעת הדיון הזה טרם הוגשו, הלכה למעשה, כתב ההגנה או נימוקי השומה, על בית המשפט ליתן פסק-דין כמבוקש. "
ובענייננו, מהי אותה נקודה גיאומטרית?

במועד שבו, הוגשה הבקשה, וכב' הרשמת, דנה בבקשה למתן

פסק דין
, לא הייתה מונחת בפני
ביהמ"ש כל בקשה למתן רשות להתגונן, כל שהיה בפני
ביהמ"ש הוא בקשה להארכת מועד, לה לא נילווה תצהיר, המבוססת על טענה, שלאחר שמיעת המצהירים, קבעתי כי אינה נכונה, ועל פיה, כתב התביעה נמסר לנתבע ביום 4.5.08.

לכאורה, דחיית הבקשה למתן

פסק דין
, תוביל לתוצאה כי החוטא יצא נשכר, גם הוגשה בקשה שלא כדין, בלא תצהיר, וגם נמצא כי הטענה העובדתית שעל יסודה הוגשה הבקשה להארכת מועד אינה נכונה,
אלא שלאור מהותה של התובענה, טענת הלוואה, ולאחר שקראתי את גרסת הנתבע, אני סבורה, כי באיזון המתאים בין הצדדים, יש לפצות את התובע, בגין מחדלי הנתבע באי הגשת הבקשות במועד, וכדין, בהוצאות משמעותיות המבטאות את חוסר שביעות רצונו של ביהמ"ש מהתנהלות הנתבע, אך אין לחסום את דלתות ביהמ"ש מפני שמיעת הבקשה למתן רשות להתגונן לגופו של עניין.

לפיכך, אני מאריכה את המועד להגשת בר"ל עד למועד שהוגשה, וממלא הבקשה למתן

פסק דין
נדחית.
הנתבע ישא בהוצאות ללא קשר לתוצאות בתיק העיקרי בסכום של 2,000 ₪ + מע"מ.

אני קובעת את התיק לדיון בבקשה למתן רשות להתגונן ליום 31.12.08 שעה 9:30.

מזכירות תשלח החלטתי לצדדים.



ניתנה היום, כ"ח בחשוון, תשס"ט (26 בנובמבר 2008), בהעדר הצדדים.


רחל ערקובי
, שופטת








א בית משפט שלום 22743/08 עו"ד עמוס מימון נ' נוריאלי נוריאל (פורסם ב-ֽ 26/11/2008)