פסקי דין על אהרון טג'ר | פסקי דין על ג'ימאל מורד (מרדכי)

131/07 ש     27/11/2008




ש 131/07 אהרון טג'ר נ' ג'ימאל מורד (מרדכי)




בעניין:
1



בתי המשפט

בית הדין לשכירות ירושלים
ש
000131/07

בפני
: כב' השופט יצחק שמעוני
, סגן-נשיא










אהרון טג'ר
בעניין

:



המבקש

אבי סגל ואח'
ע"י ב"כ עו"ד






נ
ג
ד





ג'ימאל מורד (מרדכי)

באמצעות נציגו, ג'ימאל יוסף



המשיב

אבי אשכנזי ואח'
ע"י ב"כ עו"ד









פסק דין

כללי
1.
לפני בקשה למתן היתר למבקש לבצע שינויים ותיקונים במושכר, בהתאם לסעיף 37(א)(5) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן "חוק הגנת הדייר").
אהרון טג'ר
(להלן "המבקש") הינו דייר מוגן בבית עסק המשמש כבית מרקחת, הנמצא ברח' קק"ל 33 בירושלים והידוע כחלקה 143 בגוש 30038 (להלן "המושכר").
ג'ימאל מורד (להלן "המשיב") הינו הבעלים של בית העסק.

טענות המבקש
2.
לטענת המבקש, תכלית הבקשה הינה לאפשר לו לבצע במושכר מספר תיקונים, בהם הוא מחויב עפ"י דין, בהתאם לתקנות הרוקחים (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות), התשמ"ב-1982 (להלן "תקנות הרוקחים"), כפי שגם פורט בתעודת עובד הציבור של הרוקח המחוזי, כגון פתיחת יציאת חירום, שיפוץ חדר השירותים, החלפת ריצוף בית המרקחת, החלפת דלת הכניסה, סורגים ותריסים, הנמכת תקרה לצורך התקנת מערכת המיזוג ובניית מחיצות בבית המרקחת. כן התבקש היתר להחלפת חלון הראווה של בית המרקחת וצביעת חזיתו הקדמית של הבניין.


בית המרקחת מצוי ופועל למעלה מ- 50 שנה בשטחו של מבנה אשר עומד על תילו עשרות שנים מבלי שבוצע בו מעולם שיפוץ או תיקון כלשהו, וכי כל התיקונים ימומנו מכספו בלבד, למעט צביעת חזית המבנה, שבו על המשיב לשאת במחצית מעלות הצביעה. מניעת התאמתו של המושכר לדרישות הדין, תמנע ממנו להמשיך להפעילו כבית מרקחת, ובכך תיפגע זכותו כדייר מוגן במושכר.

עוד טען המבקש, כי סעיף ו' לחוזה השכירות בינו לבין המשיב (להלן "חוזה השכירות") קובע, כי על השוכר לתקן דברים שניזוקו או התקלקלו במשך הזמן, לשמור על הניקיון ולהחזיר את הנכס במצב שבו קיבל אותו, והכל על חשבונו, ולפיכך ביצוע עבודות צבע וניקיון, כמו גם החלפת מערכת החשמל אינם הפרה של חוזה השכירות. בתמיכה לטיעוניו הפנה לת.ש. 114/04

מוזס יעקב נ' לויאן מיכאל

(טרם פורסם) (להלן "פרשת מוזס"), שם נקבע, בין היתר, כי אין להצר צעדיו של דייר המבקש להסתגל לחידושי הזמן

ובתנאי שאין טעם סביר לסרב לרצון זה.

כן הפנה המבקש ל

רע"א 4912/98 זלמן בומבך נ' אמנון שנק (טרם פורסם) (להלן "פרשת בומבך"). שם נקבע כי

הריסת קיר פנימי בדירה שבבעלות המבקשים, אינה פוגעת בזכות הקניינית של הבעלים, ולש' 114/06 רחל

סידס נ' עו"ד יוסף הלברייך

(טרם פורסם) (להלן "פרשת הלברייך"), שם נקבע כי

הרחבת הפתח והורדת מחיצה אין כדי פגיעה בזכות קניינית ואין בכך משום ירידת ערך הדירה.

לאור פסקי דין אלה, סבור המבקש כי התיקונים המבוקשים במקרה דנן הם תיקונים שעל ביה"ד לאפשר, מבלי לחייבו בפיצוי הבעלים, או בהעלאת דמי השכירות.

3.
לטענת המבקש, התבקש אישורו של המשיב לתיקונים, אך המשיב התנגד להם ובאחת השיחות ביניהם התנה את התיקונים בהעלאת דמי השכירות בצורה משמעותית. כן ציין המבקש, כי התנגדות המשיב לתיקונים אינה אלא ניסיון להביא לסילוקו של המבקש מן החנות ומטרתה הינה לגרום לו לוותר על זכותו כדייר מוגן, התנהגות אשר הינה בלתי סבירה ולוקה בחוסר תום-לב קיצוני בניגוד לסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בנוסף ציין המבקש, כי שלח מכתב התראה למשיב, בו ציין כי אם לא יאושרו התיקונים יפנה לביהמ"ש, אך המשיב לא חזר בו מסירובו, ואף ציין בפני
ו באחת מהשיחות ביניהם כי אם לא יועלו דמי השכירות "יטרטר" אותו בבתי משפט. כן ציין המבקש, כי בחקירתו הנגדית של נציג המשיב נחשפו מניעיו, כאשר ציין כי יסכים לשינויים תמורת שכר דירה גבוה יותר כי

"ככה זה בעסקים. משלמים מקבלים ולא בחינם ככה זה בעולם הזה"

(ראה עמ' 26 ש' 6 לפרו' מיום 29.10.08).
נימוקי המשיב לסירובו לתיקונים הם חשש שבנו של המבקש יכנס בנעליו, וכי המחיר שיאלץ לשלם המשיב למבקש אם יפונה יהיה גבוה יותר, אך מדובר בנימוקים בלתי סבירים, כפי שנקבע

בפרשת הלברייך

, לפיה ההתנגדות אינה סבירה באופן קיצוני והתניית מתן ההרשאה בהעלאת דמי שכירות אינה מקובלת.

השימוש שעושה בנו בנכס והעזרה בניהולו אינם מהווים הפרה של חוזה השכירות, תוך שהוא מסתמך על ע"א (ת"א) 27002/03 ליאורה מיכקשווילי נ' אליהו חן (טרם פורסם) (להלן פרשת מיכקשווילי), שם נקבע כי אב רשאי להיעזר בבנו לצורך ניהול עסק, וכי האיסור להרשות שימוש בדירה ו/או בית עסק אינו חל על בני משפחה המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר.

ב"כ המבקש הפנה לסעיף 37(א) לחוק הגנת הדייר, המאפשר לביה"ד להתיר לדייר לבצע תיקונים או שינויים במושכר, כאשר סירובו של בעל הבית לביצוע השינויים הינו בלתי סביר, וציין כי הפסיקה קבעה שסבירות נמדדת לאו דווקא לפי רלוונטיות משפטית, כי אם לפי אינטרסים לגיטימיים של בעל הבית, והבחינה היא האם מניעי בעל הבית כשרים, מסתברים ומתקבלים על הדעת כמניעיו של האדם הסביר.

בנוסף טען ב"כ המבקש, כי המשיב הציג מצג שווא בבקשה שהגיש לצו המניעה, וכב' השופט רם
וינוגרד ציין בהחלטתו בבש"א 5412/07, כי: "המצג שנוצר עם הגשת הבקשה אינו זהה במדויק למצב העובדתי כפי שהתברר בסופו של יום...". כן ציין ב"כ המבקש, כי ביום 29.5.08 דחה כב' השופט רם וינוגרד את הבקשה שהוגשה ע"י המשיב לכוף את צו המניעה עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש, שם קבע קביעות חמורות נגד המשיב ואף חייב אותו בהוצאות בסך 10,000 ₪, וכי בהחלטה נוספת מיום 29.5.08 נמחק הסעד הכספי מתביעת המשיב בסך 30,000 ₪. בנוסף ציין ב"כ המבקש, כי התנהגות המשיב מפרה את סעיף 11 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן "חוק השכירות"), ולפיכך מהווה הפרת הוראה חקוקה עפ"י תקנה 63(א) לפקודת הנזיקין, תשכ"ח-1968 (להלן "פקודת הנזיקין").

אשר לגובה דמי השכירות טען ב"כ המבקש, כי גובה דמי השכירות הינם

בהתאם לסיכום בין הצדדים בחוזה השכירות ועפ"י דין, ומשאין בסיס משפטי להעלאת דמי השכירות אין לדרישתו של המשיב עילה בדין; בעל בית המבקש להעלות את דמי השכירות חייב להגיש תובענה או בקשה נפרדת לביה"ד ואינו יכול לבקש זאת במסגרת תגובה לבקשה לשינויים, וכי הבסיס היחיד להעלאת דמי שכירות הוא תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983 (להלן "תקנות הגנת הדייר"), אך בעניינו אין מחלוקת כי דמי המפתח שולמו, כך שאם הייתה מוגשת הבקשה לקביעת דמי שכירות הייתה נדחית.

אשר לפיצוי טען ב"כ המבקש, כי הוא רשאי לבצע את התיקונים והשינויים בעקבות דרישות המחוקק, וכי המקרה דנן דומה לפרשת מוזס, שם לא נפסק פיצוי למשיב, ונקבע כי פיצוי יפסק רק אם יש הצדקה לכך עפ"י העובדות,

דבר אשר לא מתקיים במקרה דנן.

טענות המשיב
4.
מנגד, טען ב"כ המשיב, כי המבקש החל לבצע את השינויים והתיקונים במושכר עוד בטרם יבשה הדיו על הבקשה דנן ואף תלה שלט מחוץ למושכר, לפיו בית המרקחת ייסגר לשיפוצים (נספח א' לתגובה). כן ציין המשיב, כי המבקש ביצע את השיפוצים והעבודות חרף הגשת הבקשה דנן ותוך הפרת סעיפים ב' ו- ו' לחוזה השכירות, ובכך נהג בחוסר תום לב מובהק, שכן לא קיבל את אישורו לביצוע השינויים עפ"י תנאי חוזה השכירות. לאור האמור, הגיש המשיב נגד המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד על מנת שימנע מביצוע העבודות וביהמ"ש השלום בירושלים נעתר לה ביום 11.7.07, בש"א 5412/07. ביום 15.7.07 התקיים דיון במעמד הצדדים וביהמ"ש הותיר את צו המניעה על כנו והורה למבקש לסיים את עבודות הצביעה ועבודות החשמל הפנימיות, מבלי לחבר למערכת החשמל מתח גבוה יותר מזה שסיפקה חברת החשמל קודם לכן, וכן הורה לו לקבל את אישור המשיב בכתב לשאר השיפוצים (נספח ד' לתגובה). בנוסף ציין ב"כ המשיב, כי על אף צו המניעה המשיך המבקש לבצע שינויים במושכר, כאשר הוא פוגע תוך כדי התיקונים ברכוש המשותף ומסיג גבול לחצר המשותפת, ולפיכך הגיש המשיב בקשה לכוף את הצו עפ"י פקודת בזיון בימ"ש במסגרת ת"א 9757/07 (נספח ד' לתצהיר מטעם המשיב).

לטענתו, הסיבה העיקרית לבקשת המבקש אינה נעוצה בתקנות הרוקחים, אלא ברצון בנו של המבקש לסגור את בית המרקחת "אורנים" שבניהולו ולקבל את הזכויות בבית המרקחת דנן, וכן למנוע את פינויו מהנכס, וכי בע"א 174/62 מורי נ' מאירי, פ"ד טז 2244, נקבע כי אם אחת הסיבות לסירוב בעל הבית היא בכדי למנוע עילת פינוי, ביה"ד לא יעתר לבקשת הדייר. כן ציין ב"כ המשיב, כי המבקש לא הציג כל מסמך מארגון הרוקחים הדורש ממנו לבצע את השינויים כתנאי להפעלת בית המרקחת, וכי למרות מצב המושכר קיבל המשיב רשיון עסק עד שנת 2013 מבלי שהרשיון הותנה בתנאים כלשהם. בנוסף ציין המבקש, כי בית המרקחת פועל כסדרו ובמתכונתו הנוכחית למעלה מ- 50 שנה ואין כל דחיפות מיידית לבצע את השיפוצים והשינויים אותם מבקש המבקש.
לאור האמור, ובהתבסס על ע"א (ת"א) 25/78 בלומנטל נ' מנלאוס, פ"מ תשל"ט 1, 57, שם נקבע כי: "אי סבירות בקשתו של הדייר תחזק את סבירות עמדת בעל הבית", נטען כי אין להתיר את התיקונים והשינויים.

בנוסף טען ב"כ המשיב, כי רוב רובם של השינויים המבוקשים אינם חוסים תחת ההגדרה המקובלת של תיקון גרידא ומדובר בשינויים של ממש, אשר מטיבם משאירים עקבות של ממש במושכר ורק טבעי הוא כי המשיב יסרב לעריכת שינויים אלה. כן ציין המשיב, כי סעיף ו' לחוזה השכירות קובע כי על השוכר להחזיר את המושכר באותו מצב בו קיבל אותו, אך כאמור, במקרה דנן מדובר בשינויים מהותיים. בנוסף, המבקש לא הגיש תצהיר בעצמו ולא הופיע בביהמ"ש, על אף שלא מדובר באדם שלא יכול היה להגיע, ובנו של המבקש ציין כי המבקש ממשיך לעבוד בבית המרקחת.

אשר לדמי השכירות טען ב"כ המשיב, כי דמי השכירות בגין המושכר עומדים כיום על סך
100$ לחודש ומשקפים דמי שכירות לנכס ערכאי בערכים היסטוריים, וכי אם בכוונת המבקש להשביח את ערכו של הנכס, להפכו לנכס מודרני וחדיש ולהעלות את ערכו, מן הדין שדמי השכירות יועלו באותו יחס, שכן אין כל סיבה שרק הדייר יהנה מהשבחת הנכס ועליית ערכו. כן ציין ב"כ המשיב, כי הכנסות המבקש תעלנה כתוצאה מלקוחות נוספים שיפקדו את בית המרקחת, וכי במקרה של העברת המושכר ב"דמי מפתח" יקבל המבקש סכום גבוה יותר עבור דמי פינוי אם ירצה המשיב לרכוש את המושכר מידיו. בנוסף הרווח היחיד לבעל בית מעסק מוגן הוא במקרה של חילופי דיירים או עזיבת המושכר, ובמקרה דנן השבחת הנכס תגרום לכך שהדייר לא יעזוב את הנכס. לטענתו, המגמה המסתמנת בפסיקה ביחס לחוק הגנת הדייר הינה צמצום הפגיעה בזכויות בעל הבית וזאת נוכח חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (רע"א 6842/96 רות שוס נ' אריה קלמן, פ"ד נב(2) 625 (להלן "פרשת שוס") וע"א 3295/94 עו"ד גיל פרמינגר נ' חוה מור, פ"ד נ(5) 111 (להלן "פרשת פרמינגר")).
אשר לפיצוי טען ב"כ המשיב, כי הלכה פסוקה של השנים האחרונות היא שבית המשפט מצמצם את זכויות הדייר המוגן ומצמצם את הפגיעה בזכויות בעל הבית, וכי במקרה דנן, המבקש יושב בנכס באזור יוקרתי ביותר ומשלם דמי שכירות אפסיים, בנו סגר את בית המרקחת שלו במקום אחר כדי לבוא לנהל את בית המרקחת הנוכחי לעוד עשרות שנים והמשיב לא יוכל ליהנות מהנכס. כן טען ב"כ המשיב, כי סעיף 37(ב) לחוק הגנת הדייר קובע, כי ביה"ד רשאי

לקבוע פיצוי לבעל הבית אם בנסיבות העניין יהיה זה צודק לעשות כן, וכי

בע"א 19/67 מאיר גרוזדנס נ' ככר מצא בע"מ, פ"ד כא(2) 57, 60 אישר ביהמ"ש העליון את סירובו של בעל בית לאפשר שינויים במושכר תוך שהוא מציין כי: "מבחן הסבירות הוא אם מניעיו כשרים ומסתברים ומתקבלים על הדעת, כמניעיו של אדם מן הישוב, ואין נפקא מינה שחרגו מגבולות הרלוונטיות הנהוגה בשיקולי השופט". גם

בד"נ 20/62 גבריאל מאירי נ' משה ושושנה מור, פ"ד י"ז, 1236, 1249 (להלן "פרשת מאירי"),

קבע ביהמ"ש כי פיצוי יכול להינתן בדרך של העלאת דמי השכירות או בפיצוי חד פעמי.

על יסוד האמור, מבוקש שבמידה ויאשר בית הדין חלק מהשינויים המבוקשים, עליו לקבוע מחד, פיצוי הולם לבעל הבית כיוון שמדובר בנכס מאוד יוקרתי, ומאידך, להעלות את דמי השכירות שעומדים היום על 400 ₪ לחודש.

דיון והכרעה
5.
העידו בפני
י מטעם המבקש: מר ישראל פארן, הרוקח המחוזי, ובנו של המבקש, מר יגאל טג'ר. מטעם המשיב העיד בנו של המשיב: מר ג'מאל יוסף. לאחר שמיעת עדותם של אלה, עיון בכתבי הטענות ושמיעת סיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל במרביתה, בכפוף לפסיקת פיצוי חד-פעמי למשיב וכן העלאת דמי השכירות בגין המושכר כפי שיפורט בהמשך.

6.
סעיף 37(א) לחוק הגנת הדייר קובע:
"בית הדין רשאי להרשות לדייר, לפי בקשתו, לעשות דברים מהמנויים להלן אם בעל הבית אינו מסכים לכך ללא טעם סביר או מעמיד תנאים בלתי סבירים ; ואלה הדברים:
(1) ...
(5) לבצע תיקונים או שינויים במושכר"
כידוע, בבוא בית הדין לשכירות להרשות לדייר לבצע תיקונים או שינויים במושכר, עליו לאזן בין שני האינטרסים - מחד, של בעל הבית שהנכס הוא קניינו הבלעדי המבקש לשמור על חזותו של הבית ועל מצבו של המושכר כפי שהיה בעת חתימת חוזה השכירות, אשר הגביל את זכויותיו של הדייר שלא לבצע כל שינויים ותיקונים במושכר ולשמור עליו במצבו כפי שנמסר לו בעת חתימת החוזה.
מאידך, על בית הדין לפקוח עיניו, להטות אוזן, ולהתחשב במצבה של הדירה וכן במצבו של הדייר המוגן, ולהתיר ביצוע שינויים או תיקונים שיבואו להקל על הדייר במגוריו במושכר.
לעניין הטעם הסביר בהתנגדות בעל הבית, ראה דברי כב' השופט ד' בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר (הוצ' פרלשטיין - גינוסר בע"מ 1999), לפיהם:

"שאלת קיומו של הטעם הסביר להתנגדות בעל הבית היא עניין הנתון לשיקולו של בית הדין לשכירות. ערכאה זו באה במקומו של בעל הבית הסביר, ובמידת הצורך היא רשאית להרשות לדייר לבצע שינויים. ואימתי מתעורר צורך זה? כאשר התנהגותו של בעל הבית מבוססת על טעמים בלתי סבירים. במצב דברים כזה סמכותו של בית הדין נתונה לו לבטל את ההתנגדות ולתת במקומה את ההסכמה שבעל בית סביר היה אמור לתת"

(עמ' 81-82).


מן הכלל אל הפרט

– אין חולק כי מדובר במושכר ישן נושן המשמש כבית מרקחת מזה עשרות בשנים. משכך, שוכנעתי כי מרבית התיקונים המבוקשים הינם בגדר הסביר ויש לאפשר ביצועם. כך הדבר לגבי שיפוץ חדר השירותים, ריצוף בית המרקחת, החלפת דלת הכניסה, הסורגים והתריסים, הנמכת התקרה, בניית מחיצות מגבס, החלפת חלון הראווה וצביעת חזית המושכר. בתמיכה לבקשה המציא המבקש תעודת עובד ציבור של מדור הרוקחות במשרד הבריאות (ת/1). לפי תעודה זו יש לבצע שינויים ותיקונים בהתאם לתקנות הרוקחים. על מנת לעמוד בהוראות תקנות אלה שוכנעתי כי יש לאפשר למבקש לבצע את אותם תיקונים.

עם זאת, אשר לפריצת דלת אחורית, יש לזכור כי מדובר בבית משותף ושינויים בקיר החיצוני הטעון הסכמת כל בעלי הדירות בבית. לפיכך, אינני מתיר למבקש לבצע שינוי זה.

ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה הן של בית דין לשכירות זה, וכן לפסיקה נוספת, אשר ידועה היטב למותב זה. אכן, ניתנו בעניין שינויים ותיקונים פסקי דין רבים ע"י בית דין זה, ואולם יש להבחין בין כל מקרה ומקרה לגופו.
אין דינו של בית עסק כדין דירת מגורים (פרשת הלברייך ופרשת בומבך) ואין דין בית עסק קטן כבפרשת מוזס כדין בית מרקחת שבנוי במקום יוקרתי בשטח ניכר. על בית הדין במקרה שלפנינו לאזן בין האינטרסים השונים. מחד, זכותו של בעל הבית לשמור על קניינו. מאידך, צרכי הדייר המוגן לבצע שינויים במושכר, אשר לא בוצעו בו תיקונים מזה שנים רבות. באיזון שבין האינטרסים מצאתי, כאמור, כי יש להיעתר לבקשת המבקש. במקרה שלפנינו גם נציג המשיב העיד כי למעשה אין בידיו כדי להצביע על טעם סביר להתנגדותו, אלא כורך הוא את ההתנגדות לביצוע השינויים והתיקונים בהעלאת דמי השכירות.
אשר לשינויים במושכר - בבית המשפט המחוזי בירושלים נדון עניין בומבך בפני
כב' הנשיא דאז, כב' השופט ו' זיילר, בו נקבע כי הריסת קיר פנימי בדירה שבבעלות המבקשים, אין בה משום פגיעה בזכות הקניינית של הבעלים. לפיכך ביהמ"ש התיר הריסת הקיר הפנימי, כפוף להשבת המצב לקדמותו עם החזרת החזקה בדירת המבקשים. סבורני, כי התנגדותו של המשיב, במקרה דידן, אינה סבירה, גם אם מדובר בבניית מחיצות וביצוע שינויים משמעותיים. אני קובע, אפוא, כי אם יעמוד המשיב על דעתו, בעת שתושב החזקה במושכר לידיו, יהא המבקש חייב להשיב את המצב לקדמותו.

יחד עם זאת, אני מקבל את טענות ב"כ המשיב כי עם ביצוע השינויים הנדונים, יעלה ערכו של המושכר באופן משמעותי, שכן מדובר בנכס הנמצא באזור יוקרתי ביותר, שכונת רחביה, ליד הגמנסיה העברית בירושלים. יש להניח גם שהכנסותיו של בית המרקחת יעלו בעקבות השינויים שיבוצעו במושכר. במקרה כזה ייוותר בעל הבית – המשיב, עם נכס בעל ערך כלכלי רב, שבצידו דמי שכירות בלתי משמעותיים, ללא כל הנאה מקניינו.
בנוסף, אני מקבל את טענת ב"כ המשיב כי עם כניסת בנו של המבקש למושכר, הסיכויים לקבלת הנכס בחזרה לידיו יקטנו עם השנים, שכן הבן סגר את בית המרקחת שנוהל על ידו ב"אורנים" והוא מסייע בידי אביו, המבקש, לנהל את בית המרקחת במקום. במקרה כזה, ספק רב אם המשיב יוכל לקבל את החזקה במושכר בשנים הקרובות.

אשר לדמי השכירות - הובהר בפני
י, כי דמי השכירות המשולמים כיום הינם בשיעור כמעט אפסי ועומדים על סך של 100 דולר לחודש. על כן בית הדין, בעת מתן ההיתר לביצוע שינויים, רשאי הוא להעלות את דמי השכירות, כתנאי למתן היתר לביצוע השינויים, באופן שבעל הבית לא יצא נפסד באופן ממשי, ורק הדייר המוגן לבדו יבוא על סיפוקו.

סוף דבר
10.
נוכח כל האמור לעיל, אני מתיר למבקש לבצע את השינויים המבוקשים ועל חשבונו, למעט פתיחת דלת אחורית, וזאת בתנאים הבאים:

א.
ישלם למשיב פיצוי חד פעמי בסך 35,000 ₪.

ב.
דמי השכירות החודשיים יעמדו על סך של 250 $ לחודש בש"ח, וזאת החל מ- 1.1.09.

אשר להוצאות משפט – אני מחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.


המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט בחשון תשס"ט (27 בנובמבר 2008), בהעדר הצדדים.



יצחק שמעוני
, שופט
סגן-נשיא

קלדנית: יהודית ל.נ.






ש בית הדין לשכירות 131/07 אהרון טג'ר נ' ג'ימאל מורד (מרדכי) (פורסם ב-ֽ 27/11/2008)